למי שלא קרא מומלץ לקרוא את הפרק הראשון: תעלומת האובליסקים - פרק 1 - מהו אובליסק?
אגדות על תרבויות קדומות ומרהיבות וחורבן קטקליזמי הן חלק כמעט מכל תרבות בעולם. הספקן המודרני שואל, "ובכן, אם חברות קדומות מתקדמות ביותר היו קיימות בעבר אז היכן העדויות למכשור שלהן; והאם לא אמורים להיות שרידים לעמים האלה?" התשובה היא שעדויות כאלה אכן קיימות, ומאות ערים הרוסות נמצאו מעל ומתחת למים.
הרעיון שהאדם היה פרימיטיבי בעבר ושההווה מייצג את הציוויליזציה הגבוהה ביותר שהשיג כוכב הלכת שלנו מקובל למדי בעולם המערבי, בעוד שתרבויות אחרות רואות את ההיסטוריה כמחזורית ורואות בחברה הנוכחית שלנו דעיכה מתור הזהב הקודם. מתוך העבר אנו מוצאים ערים מגליתיות שנבנו כדי להחזיק מעמד במשך אלפי שנים. כמה פרימיטיביים עלינו להניח שהאנשים האלה היו?
בכל העולם, קיים סוג של בנייה מגליתית המכונה "אטלנטית" על ידי אותם חוקרים המאמינים בתרבויות מתקדמות של העבר. זה בדרך כלל סוג של בנייה שהשתמש בבלוקים עצומים מאבן, לרוב גרניט גבישי (גרניט רווי בגבישי קוורץ זעירים). ניתן לחבר בלוקים עצומים ללא מלט בסגנון מצולע הנוטה לשלב את הבלוקים הכבדים בצורה של פאזל. קירות מצולעים שלובים אלה עומדים בפני נזקי רעידת אדמה בכך שהם נעים עם גל ההלם של רעידת האדמה, לרגע הם בעירבוביה עם עצמם וזזים בחופשיות אבל אז נופלים בחזרה למקומם. קירות פאזל משולבים אלה לא יקרסו עם גל הלם רעידת אדמה כמו קירות לבנים.
ניתן למצוא בנייה כזו בסגנון "אטלנטי" בכל רחבי העולם, ומבנים גדולים מסוימים מכונים "אטלנטיים" אפילו על ידי ארכיאולוגים מהמיינסטרים. דוגמאות קלאסיות לבנייה כזו הן במיקנה שבפלופונסוס היוונית ובמקדשי מלטה, יחד עם הנוראגים של סרדיניה וסטונהנג' וקרנאק באירופה. ניתן למנות את הקירות המגליתיים הענקיים של טיאוואנקו, סקסאיהואמן (Sacsayhuamán) ואולנטאיטמבו בדרום אמריקה, מונטה אלבאן במקסיקו, כמו גם המבנים הקדם-מצריים של האוסיריון (Osireion) באבידוס ומקדש העמק (Valley Temple) של הספינקס. מגליתים אחרים, כולל אובליסקים, ניתן למצוא גם באתר האתיופי אקסום.
הארכיטקטורה האטלנטית היא לעתים קרובות מעגלית, ומשתמשת בטכניקות החיתוך המדויקות ביותר כדי להתאים בלוקים זה לזה. ארכיטקטורה מסוג אטלנטי משתמשת לעתים קרובות ב"חיתוכי קיסטון" ("keystone cuts") - צורות זהות נחתכות בסלע משני צידי החיבור ולחלל מותאם מהדק מתכת. חיתוכי קיסטון אלה הם בדרך כלל בצורת שעון חול או צורת T כפול. המהדקים שנכנסו לתוכם היו יכולים להיות מנחושת, ברונזה, כסף, אלקטרום (תערובת של כסף וזהב) או מתכת אחרת. כמעט בכל מקרה שבו ניתן למצוא חתכי קיסטון, מהדק המתכת כבר הוסר - לפני אלפי שנים!
אובליסקים משתלבים בקלות בסגנון בנייה זה וכל הבעיות של חציבה, הוצאה, שינוע והקמה של מגליתים ששוקלים טונות רבות מוכפלים פי כמה בגלל גודלה ומשקלה האדיר של האבן העצומה. נוכל בקלות להניח שאם הייתה צוויליזציה הידועה בשם אטלנטיס הם היו חוצבים בלוקי גרניט גדולים, כולל אובליסקים.
שלא כמו המצרים הקדמונים, שנאמר שהיו להם רק אזמלים ומסורים מנחושת - ולא ברזל - ניתן היה לומר שלאטלנטים (אם ומי שהם אי פעם היו) היו כלי ברזל, מסורי יהלום, מנופים וגלגלות, ואפילו ספינות אוויר וטכנולוגיית אנטי-כבידה על מנת להזיז בקלות את האבנים הענקיות ששוקלות מאות טונות. אחרת למה שמישהו יעבור את הקשיים הרבים של הזזה והקמה של בלוקי גרניט ענקיים אם זה לא היה משהו שהם יכולים לעשות בקלות, לאור הטכנולוגיה המדהימה שהייתה להם. אכן, בתיאוריה טכנולוגיה זו אינה שונה מהטכנולוגיה שיש לנו כיום.
אבל האגיפטולוגים המודרניים מספרים לנו שהאובליסקים והמגליתים האחרים הוקמו בימי קדם על ידי המצרים השושלתיים שהיו להם רק כלי נחושת ולא ידעו על גלגלות או מה שמכונה 'block and tackle'. היו להם מנופים, פיגומים ופטישי אבן. ובכל זאת, האם אובליסקים נוצרו והוקמו באמצעות טכניקות פרימיטיביות בלבד? למה שמישהו ירצה מונוליט של 500 טון בכלל? ובמיוחד, מונוליט של 500 טון שנראה שלא ממלא תפקיד? האם כמה אובליסקים הם מתקופה מוקדמת יותר כמו זו של אטלנטיס?
חורבות מוכרות, ופחות מוכרות, רבות בעולם מכילות בתוכן שרידים של ערים קדומות אף יותר. אתרים כמו בעלבכ בלבנון, קוסקו בפרו, האקרופוליס באתונה, ליקסוס (Lixus) במרוקו, קדיס בספרד ואפילו הר הבית בירושלים בנויים על שרידים עצומים של חורבות קודמות. חלק מהערים המודרניות, קוסקו היא דוגמה טובה, מכילות שלושה מפלסים או יותר של יישוב, כולל מתיישבים מודרניים. יש ארכיאולוגים שחושבים שהציוויליזציה שממנה המבנים הקודמים הללו היא הציוויליזציה ה"מיתית" של אטלנטיס.
הרעיון שהאדם המציא רק לאחרונה דברים כמו חשמל, גנרטורים, מנועי קיטור ומנועי בעירה, או אפילו טיסה ממונעת, לא בהכרח נכון לגבי עולם שרוכב על רכבת ההרים של ההיסטוריה. ואכן, כאשר אנו רואים באיזו מהירות המצאות נקלטות בחברה של ימינו אנו יכולים לדמיין באיזו מהירות היתה יכולה לקום ציוויליזציה מדעית גבוהה בעת העתיקה הרחוקה. כשם שכיום ישנם עדיין שבטים פרימיטיביים בגינאה החדשה, בהודו ובדרום אמריקה שחיים כמו בתקופת האבן, כך יכלה אטלנטיס להתקיים בתקופה שבה חיו אזורים אחרים בעולם במצבי התפתחות שונים.
ייתכן שהעולם העתיק של אטלנטיס היה דומה מאוד לעולם המודרני של ימינו - ניצב בין פלגים שונים של ממשלה וצבא, בעוד שחוסר שביעות רצון בינלאומי עולה בקולוניות שונות של מערכת כלכלית שהוקמה על ידי אינטרסים עסקיים גדולים. לפי המיתוס שנבנה סביב אטלנטיס, היא נהרסה בגלל המלחמות שהיא נלחמה ברחבי העולם. היום העולם שוב מתנודד על סף ארמגדון בגלל הבדלים פוליטיים ודתיים. האם לאדם המודרני יש מה להרוויח מלימוד העבר?
הציוויליזציה האוסירית
הציוויליזציה האוסירית, על פי המסורת האזוטרית, הייתה ציוויליזציה מתקדמת בזמנה של אטלנטיס. בעולם של לפני כ-15,000 שנה, היו מספר ציוויליזציות מפותחות ומתוחכמות על הפלנטה שלנו, שנאמר שלכל אחת מהן היתה רמה גבוהה של טכנולוגיה. בין הציוויליזציות האגדתיות הללו הייתה אטלנטיס, בעוד שציוויליזציה מפותחת אחרת התקיימה בהודו. ציוויליזציה זו נקראת לעתים קרובות אימפריית ראמה (Rama Empire).
מה שתיאוריה זו מתארת הוא עבר שונה לגמרי מזה שלמדנו בבית הספר. זהו עבר עם ערים מרהיבות, כבישים ודרכי מסחר עתיקות, נמלים סואנים וסוחרים וימאים הרפתקנים. חלק גדול מהעולם העתיק היה מתורבת, ואזורים בעולם כמו הודו העתיקה, סין, פרו, מקסיקו ואוסיריס היו מרכזים מסחריים משגשגים עם ערים חשובות רבות. רבות מהערים הללו אבדו לנצח, אך אחרות התגלו או יתגלו!
אומרים שבתקופת אטלנטיס וראמה הים התיכון היה עמק גדול ופורה, ולא ים כפי שהוא היום. נהר הנילוס יצא מאפריקה, כפי שהוא עושה היום, ונקרא נהר סטיקס (Styx). עם זאת, במקום לזרום לים התיכון בדלתת הנילוס בצפון מצרים, הוא המשיך לתוך העמק, ולאחר מכן פנה מערבה כדי לזרום לסדרה של אגמים, מדרום לכרתים. הנהר זרם בין מלטה לסיציליה, מדרום לסרדיניה ולאחר מכן אל האוקיינוס האטלנטי בגיברלטר (עמודי הרקולס). העמק הענק והפורה הזה, יחד עם הסהרה (אז מישור פורה עצום), היה ידוע בימי קדם בתור הציוויליזציה האוסירית (Osirian civilization).
ניתן לכנות את הציוויליזציה האוסירית גם "מצרים הקדם-שושלתית", מצרים העתיקה שבנתה את הספינקס ומגליתים קדם-מצריים כמו האוסיריון (Osirion) באבידוס. במתווה זה של היסטוריה עתיקה, האימפריה האוסירית הייתה זו שנפלשה על ידי אטלנטיס, ומלחמות הרסניות השתוללו ברחבי העולם לקראת סוף תקופת ההתפשטות המלחמתית האימפריאלית של אטלנטיס. סולון מספר בדיאלוגים של אפלטון (Plato’s dialogues) כי אטלנטיס, ממש קרוב לסופה הקטקליזמי, פלשה ליוון העתיקה. יוון העתיקה הזו הייתה כזו שהאנשים שאנו מכנים היוונים "העתיקים" לא ידעו עליה דבר. "יוון העתיקה והלא ידועה", עוד נראה, קשורה קשר הדוק לצוויליזצית אוסיריס-איזיס.
סיפורו של אוסיריס עצמו, כפי שסופר על ידי ההיסטוריון היווני פלוטרכוס, חושף טכנולוגיה. על פי המיתולוגיה המצרית אוסיריס נולד מהאדמה והשמיים, היה המלך הראשון של מצרים והאמצעי של הציוויליזציה שלה. אוסיריס נסע ברחבי העולם ולימד את אומנויות הציוויליזציה לאחר המבול. ראשית הוא גמל את אנשי אוסיריס מדרכיהם הברבריות, לימד חקלאות, ניסח חוקים ולימד את פולחן האלים. לאחר שהשיג זאת, הוא יצא לדרך כדי להעביר את הידע שלו לשאר העולם.
במהלך היעדרותו, אשתו איזיס שלטה, אך אחיו של אוסיריס וגיסה, טייפון (הידוע גם כסת, ומוכר לנו כשטן), היה תמיד מוכן לשבש את עבודתה. כשאוסיריס חזר מלתרבת העולם (או ניסה לפחות), סת/טייפון/שטן החליט שהוא יהרוג את אוסיריס וייקח את איזיס לעצמו. הוא אסף 72 קושרים למזימתו ובנה תיבה יפה במידותיו המדויקות של אוסיריס. הוא ערך משתה והכריז שייתן את התיבה למי שיוכל לשכב בתוכה בנוחות. כשאוסיריס נכנס, הקושרים מיהרו אל התיבה וקיבעו את המכסה במסמרים. לאחר מכן הם שפכו עופרת על התיבה והשליכו אותה לנהר, שם היא נסחפה אל הים התיכון, שהיה קטן בהרבה באותה תקופה. כשאיזיס שמעה על מותו של אוסיריס, היא יצאה מיד לחפש את אהובה.
התיבה עם אוסיריס בתוכה עלתה על שרטון בגְבַל בלבנון של ימינו, לא רחוק מהלוחות העצומים בבעלבכ. עץ צמח במקום שבו נחתה התיבה, ומלך גבל כרת אותו והשתמש בו כעמוד בארמון שלו, כשאוסיריס עדיין בתוכו. בסופו של דבר איזיס איתרה את אוסיריס והחזירה אותו למצרים, שם טייפון (סת/שטן) פרץ לתיבה, ביתר את אוסיריס ל-14 חלקים שונים ופיזר אותו באזור הכפרי.
איזיס האוהבת הלכה לחפש את החלקים של בעלה, ובכל פעם שמצאה חלק היא קברה אותה - וזו הסיבה שיש מקדשים המוקדשים לאוסיריס בכל רחבי מצרים. בגרסה אחרת, היא רק מעמידה פנים שהיא קוברת את החלקים, בניסיון לשטות בסת/טייפון, ומחברת את אוסיריס ומחזירה אותו לחיים. בסופו של דבר היא מצאה את כל החלקים, מלבד הפאלוס, ואוסיריס, כך או אחרת, חזר מהעולם התחתון ועודד את בנו הורוס לנקום את מותו. סצנות במקדשים מצריים מתארות לעתים קרובות את הורוס בעל ראש הנץ משפד נחש גדול, טייפון או סת, בסצנה זהה לזו של סנט ג'ורג' והדרקון (St. George and the dragon), אם כי מתוארת אלפי שנים קודם לכן. בסוף הטוב, איזיס ואוסיריס חוזרים להיות ביחד, ולהוליד עוד בן, הרפוקרטס (Harpocrates). עם זאת, הוא נולד בטרם עת וכתוצאה מכך הוא צלע ברגליו.
ישנם נושאים חשובים רבים באגדת אוסיריס, כולל תחיית המתים והכנעת הרע על ידי הטוב, ואולי מפתח לציוויליזציה האוסירית העתיקה. האם 14 החלקים המפוזרים של אוסיריס היו רמז ל-14 אתרים קדושים שנבנו על ידי האוסירים ברחבי הים התיכון? כבר הוזכרה התיאוריה שהים התיכון היה פעם עמק פורה עם ערים, חוות ומקדשים רבים. אולי חלק מ-14 האתרים עדיין לא התגלו מתחת למים ואחרים ידועים אך חשיבותם המלאה לא זוהתה. יש המאמינים שהבנייה המגליתית הקדומה בבעלבכ, ירושלים, גיזה והאוסיריון באבידוס נחשבת כאתרים ידועים מתוך ה-14.
מפתח לחברה המגליתית של אוסיריס ניתן למצוא בהריסות הקברים המוזרים של האוסיריון. הארכיאולוג הבריטי אדוארד נאוויל (Édouard Naville) ציין במאמר ב-London Illustrated News ב-1914 כי "פה ושם על בלוקי הגרניט הענקיים הייתה ידית עבה... ששימשה להזזת האבנים. הבלוקים גדולים מאד - באורך של 15 רגל (4.5 מטר), אינם נדירים בשום אופן; ולמבנה כולו יש בהחלט אופי של מה שנקרא ביוון ציקלופי (Cyclopean). דוגמה מצרית לכך היא בגיזה, מה שנקרא מקדש הספינקס."
נוויל מקשר את האוסיריון ישירות לבנייה העצומה והפרהיסטורית ביוון וגם למקדש הספינקס. אתרים נוספים כאלה סביב האימפריה האוסירית לשעבר נמצאים באיים מלטה וסרדיניה, בלבנון ובישראל, באיים הבלאריים ובאזורים נוספים. יתר על כן, המנופים שהיו עשויים להזיז את האבנים או לא, הם אותו סוג של מנופים המופיעים על האבנים הענקיות המשמשות בקירות המסיביים שנמצאים בסביבת קוסקו, פרו.
היעדר כתובות במבנה האוסיריון מצביע על כך שהמבנה, כמו מקדש העמק של הספינקס, נבנה לפני השימוש בהירוגליפים במצרים! אנו יודעים זאת מכיוון שהמצרים תמיד חרטו הירוגליפים ועיטורים בכל הארכיטקטורה שלהם. המבנים הידועים היחידים ללא סימנים כאלה, כמו הפירמידה הגדולה, האוסיריון ומקדש העמק של הספינקס, נחשבים על ידי ארכיאולוגים רבים כיום עתיקים יותר ממבנים אחרים. האוסיריון הוא כנראה שריד מהציוויליזציה של אוסיריס עצמה.
ההווה והעבר אולי שניהם נוכחים בעתיד והעתיד כלול בעבר.
[ת.ס. אליוט]
בעלבכ ואוסיריס
אחת החורבות העתיקות המדהימות ביותר בעולם היא הבסיס המגליתי של בעלבכ, ההריסות הקדם-רומיות שעליהן יושב מקדש מהתקופה הרומית. האתר הארכיאולוגי של בעלבכ נמצא 70 ק"מ מזרחית לביירות והוא מורכב ממספר חורבות, מחצבה וסדרה של קטקומבות. כאן אנו מוצאים בלוקים ענקיים ששוקלים 1000 טון או יותר. חלק מהאבנים הענקיות הללו עדיין נמצאות במחצבה הסמוכה, בעוד שאחרות מותאמות באופן מושלם בחלקים התחתונים של המקדשים המסיביים לבעל ועשתורת. אלו הם הבלוקים החצובים הידועים ביותר, אם כי הגדולים מבין האובליסקים מתקרבים מאד למשקלם המדהים. ב-2014 הוכרז בבעלבכ כי הבלוק הגדול מכולם נחשף מתחת להריסות באותה מחצבה וכי משקלו חושב ל-1,650 טון. זה הופך אותו לאבן החצובה הגדולה ביותר שהתגלתה עד כה. האובליסק הבלתי גמור באסואן היה שוקל כ-1,168 טון אילו היה מחולץ. שניהם בגודל מדהים ויאתגרו כל חברת בנייה מודרנית. האם בסופו של דבר הם הונעו בעזרת איזושהו ריחוף (Levitation) או אנטי-כבידה (Anti-gravity)?
ייתכן שהמקדשים לבעל ועשתורת נבנו בתחילה כחלק ממקדש שמש פרהיסטורי, וגם אז על חורבות המבנה העתיק יותר, שמטרתו לא ידועה. היוונים כינו את המקדש "הליופוליס" (“Heliopolis”) שפירושו "מקדש השמש" או "עיר השמש". למרות זאת, ייתכן שהמטרה המקורית של הפלטפורמה הענקית הייתה משהו אחר לגמרי.
בעלבכ הוא דוגמה טובה למה שקורה לחומות עתיקות גדולות ובנויות היטב - הן משמשות שוב ושוב ע"י בונים אחרים שמקימים עיר או מקדש חדש על הישן יותר, תוך שימוש באבנים זמינות שכבר ניתן למצוא באתר. לעתים קרובות, האבנים המקוריות הן כה עצומות, עד שבכל מקרה לא ניתן היה להזיז אותן ולהציבן במקום אחר. זה בדיוק מה שקרה באתרים רבים, בעולם הישן ובאמריקות. דוגמאות של עבודות אבן קדומות מאד (בנות 3,000 עד 6,000 שנה) מעורבות עם עבודות אבן עתיקות (לפני 500 עד 2,500 שנים) ניתן לראות במונטה אלבאן במקסיקו ובאתרים אנדיים כמו צ'אווין, קוסקו ואולנטאיטמבו (Ollantaytambo).
בבעלבכ, הארכיטקטורה הרומית (שנהרסה ברובה ברעידת אדמה ב-1759) אינה מהווה בעיה ארכיאולוגית, אבל בלוקי האבן החתוכה המסיביים מתחתיה בהחלט כן. חלק אחד של קיר המתחם, הנקרא טריליתון, מורכב משלושה בלוקים חצובים שהם הבלוקים הגדולים ביותר ששימשו אי פעם בבנייה על כוכב הלכת הזה, עד כמה שידוע (הריסות מתחת למים עשויות לחשוף מבנים גדולים יותר). זהו הישג הנדסי שדבר מעולם לא השתווה אליו בהיסטוריה.
המשקל והגודל האחיד של האבנים נתון למחלוקת. על פי הסופר רנה נורברגן (Rene Noorbergen) בספרו המרתק Secrets of the Lost Races, האבנים הבודדות הן באורך 25 מטר ועובי 4.5 מטר ומשקלן מוערך בין 1,200 ל-1,500 טון כל אחת. אמנם הגודל של נורברגן עשוי להיות שגוי, אבל כנראה שהמשקל שלו קרוב יותר לאמת. אפילו הערכות שמרניות אומרות שהאבנים שוקלות לפחות 750 טון כל אחת.
זהו הישג אדיר של בנייה, שכן הבלוקים הוגבהו יותר מ-6 מטר על מנת לשכב על גבי בלוקים קטנים יותר. האבנים הקולוסאליות מותאמות זו לזו בצורה מושלמת, ואפילו להב סכין לא יכול להיות מוחדר ביניהן. גם הבלוקים במפלס שמתחת לטריליתונים כבדים להפליא, באורך של 4 מטר, הם כנראה שוקלים כ-50 טון כל אחד, אוסף אבנים גדולות במיוחד לפי כל הערכה, למעט בהשוואה לטריליתונים. עם זאת, אפילו הטריליתונים אינן הגדולות מבין האבנים!
מה שנחשב עד לאחרונה לבלוק החצוב הגדול ביותר (עד הגילוי האחרון ב-2014), הוא באורך 4 מטר על 4.2 מטר ובאורך של כמעט 22 מטר ומשקלו לפחות 1,000 טון (גם נורברגן וגם צ'רלס ברליץ מעריכים את משקל האבן הזו ב-2,000 טון), ושוכן במחצבה הסמוכה שנמצאת במרחק של 800 מטר משם. האבן, הממוקמת במחצבה, נקראת "אבן הדרום" ("Stone of the South") או הדג'ר אל גובל, בערבית "אבן האישה ההרה".
נורברגן צודק באומרו שאין מנוף בעולם שיכול להרים אף אחת מהאבנים האלה, לא משנה מה משקלן בפועל. העגורנים הגדולים בעולם הם מנופים נייחים שנבנו בסכרים כדי להרים קוביות בטון ענקיות למקומן. בדרך כלל הם יכולים להרים משקלים של עד כמה מאות טונות. 1,000 טון, וחלילה, 2,000 טון, הם הרבה מעבר ליכולתם. האופן שבו הבלוקים הללו הועברו והורמו למקומם הוא מעבר להבנתם של המהנדסים.
מספר רב של עולי רגל הגיעו ממסופוטמיה וכן מעמק הנילוס למקדש בעל-עשתורת. האתר מוזכר בספר מלכים בתנ"ך. מתחת לאקרופוליס ישנה רשת תת-קרקעית ענקית של מעברים, ששימשו אולי כמחסה לעולי הרגל, כנראה בתקופה מאוחרת יותר. או שהם נועדו למשהו אחר? יתכן שהם הובילו למעברים ולחדרים שלא התגלו עמוק יותר בתוך האדמה.
מי בנה את הפלטפורמה האדירה של בעלבכ? איך הם עשו את זה? לפי כתבים ערביים עתיקים, מקדש בעל-עשתורת הראשון, כולל הבלוקים המסיביים, נבנה זמן קצר לאחר המבול, בהוראת המלך האגדי נמרוד, על ידי "שבט של ענקים".
נמרוד כנראה מלך באזור בעלבכ וסוריה והוא מוזכר בבראשית י, ח–יב: "הוּא הֵחֵל, לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ". בראשית י' ידוע בתור לוח העמים שהוא שושלת בני נח, הניצול המפורסם מהמבול, והוא אומר שנמרוד הוא נינו של נח, שבנו חם היה אביו של כוש. נמרוד היה "גִּבֹּר בָּאָרֶץ". אומרים שנמרוד הוא בנו של כוש, ארץ כוש היא אתיופיה, סודן ורוב קו החוף של ים סוף משני צידיו של נתיב המים הצר הזה. נמרוד, בנו של כוש, הוא שליט אשור ובעלבכ. אומרת אנציקלופדיה בריטניקה על נמרוד:
...ההתייחסויות האחרות היחידות לנמרוד בתנ"ך הן מיכה ה, ו, שם נקראת אשור ארץ נמרוד, ודברי הימים א, י, המדגיש את כוחו. נאמר בבראשית "וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל, וְאֶרֶךְ וְאַכַּד וְכַלְנֵה, בְּאֶרֶץ, שִׁנְעָר", ואז נאמר "וַיִּבֶן, אֶת-נִינְוֵה, וְאֶת-רְחֹבֹת עִיר, וְאֶת-כָּלַח".
ישנה הסכמה מסוימת בקרב חוקרי המקרא כי אזכורו של נמרוד בבראשית הוא התייחסות לא ליחיד אלא לעם קדום במסופוטמיה. תיאורו של נמרוד כ"גִבֹּר-צַיִד, לִפְנֵי יְהוָה" הוא הפרעה בקונטקסט הזה, אך כנראה, כמו הערות היסטוריות, נגזר מאיזו סאגה בבלית ישנה. עם זאת, עדיין לא נמצאה מקבילה לשם ברישומים הבבליים או בכתבי יתדות אחרים. באופיו יש דמיון מסוים בין נמרוד לגיבור האפוס המסופוטמי גילגמש.
תאורטיקנים של אסטרונאוטים קדומים הציעו לעתים קרובות כי בעלבכ נבנתה על ידי חוצנים. צ'רלס ברליץ אומר כי מדען סובייטי בשם ד"ר אגרסט (Dr. Agrest) מציע שהאבנים היו במקור חלק מפלטפורמת נחיתה והמראה עבור חלליות חוצניות. המחבר המנוח וחוקר השומרים זכריה סיטשין מאמין, באופן דומה, כי בעלבכ היא כן שיגור לרקטות. הוא אמר שחוצנים הגיעו אל כדור הארץ ברקטות והשתמשו בבעלבכ ככן שיגור בעת שניסו לחזור לכוכב שלהם.
בעוד שאסטרונאוטים קדומים אולי ביקרו בכדור הארץ בעבר, נראה שלא סביר שהם היו מגיעים לכאן ברקטות. הם היו שולטים בטכנולוגיות חלל מתוחכמות יותר. אפשר לדמיין שחללית כזו תוכל לבצע טלפורטציה ולהגיע להיפר-ספייס (hyperspace). הכלים הללו הם גם צוללות, אם תופעות עב"מים מודרניות הן אינדיקטור כלשהו לטכנולוגיה חוצנית. כלי טיס כאלה יכולים לנחות ולהמריא בשדה עשב נוח, ולא יזדקקו לפלטפורמה ענקית כבסיס לפיצוץ רקטה אדיר.
אז מה היה בעלבכ ומי בנה אותו? התיאוריה על היותו של בעלבכ שריד כלשהו מהאימפריה האוסירית, יחד עם כמה מהאתרים המגליתים האחרים בים התיכון, משתלבת היטב עם האגדה הערבית שהוזכרה קודם לכן: שהאבנים המסיביות נבנו זמן קצר לאחר המבול, בפקודת המלך נמרוד.
בספרו Baalbek מנסה הארכיאולוג פרידריך ראגט (Friedrich Ragette) להסביר כיצד נבנה בעלבכ וכיצד הועברו האבנים למקומן. להסביר את בעלבכ זו משימה לא פשוטה, מודה ראגט, אבל הוא עושה כמיטב יכולתו. ראגט מסביר תחילה שיש שתי מחצבות, אחת כשני קילומטרים צפונית לבעלבכ ומחצבה קרובה יותר שבה עדיין שוכן בלוק האבן הגדול בעולם. לאחר מכן הוא מעיר הערה מעניינת זו על המחצבות:
לאחר הפרדת הבלוק בצדו האנכי, נחתך חריץ לאורך בסיסו החיצוני והחתיכה נפלה כמו עץ על שכבת אדמה באמצעות פעולת דחיקה מאחור. נראה שגם הרומאים השתמשו במעין מכונת חציבה. את זה אנחנו יכולים להסיק מהדפוס של מכות מעגליות קונצנטריות המוצגות על כמה בלוקים. הן גדולות יותר ממה שכל אדם יכול היה לייצר באופן ידני, ואנחנו יכולים להניח שכלי החיתוך היה מקובע לידית מתכווננת שפגעה בבלוק בכוח רב. רדיוסי תנופה של עד 4 מ' נצפו.
ראגט ממשיך וחושב שהזזת אבן של 800 טון על רולרים היתה אפשרית:
אם נניח שהבלוק נשען על גלילי עץ חתוכים בקפידה בקוטר 30 ס"מ במרחקים של חצי מטר, כל רולר היה נושא 20 טון. אם משטח המגע של הרולר עם הקרקע היה ברוחב של 10 ס"מ, הלחץ היה 5 ק"ג/ס"מ, מה שהצריך ריצוף אבן מוצקה על הרמפה. הכוח התיאורטי הדרוש להזזת הבלוק הזה אופקית יהיה 80 טון. אפשרות נוספת היא שכל הבלוק היה עטוף בעטיפה גלילית של פלטות עץ וברזל.
ראגט פוסל את הרעיון השני הזה כבלתי סביר ומסורבל:
נשארת גם השאלה איך הבלוק היה מפורק מעטיפתו ומוכנס למקומו, מה שמביא אותנו לבעיה מבלבלת עוד יותר של הרמת משקלים גדולים. אין היום קבלן שינסה להעביר או להרים את האבנים הללו. זה פשוט מעבר לטכנולוגיית המכונה המודרנית שלנו. אני מוצא את זה מעניין שאין דרך מובחנת בין המחצבה למקדש השמש העצום. זה מצביע על אחת משתי האפשרויות או שתיהן: בניית הרציף התחתון התרחשה בתקופה כה קדומה בעת העתיקה, שהדרך נעלמה מזמן, או שמעולם לא היה צורך בכביש להובלת הבלוקים. כפי שמציין מאמר ה-INFO, כביש ממילא לא היה מועיל.
ראגט לא יכול לפתור את הבעיה של הרמת בלוק כזה למקומו, ואומר שאי אפשר להרים בלוק ענק כזה מהקרקע על ידי שימוש במנופים. הוא אומר שאנחנו יודעים שצריך היה להרים את האבן כדי שניתן יהיה להוציא את גלילי העץ מתחת לבלוק ואז להוריד את הבלוק למקומו. על מנת להתאימו בצורה מושלמת, כנראה היה צורך להרים ולהוריד את האבן למקומה מספר פעמים לפחות.
ההצעה שלו היא שמסגרת הרמה ענקית נבנתה מסביב לבלוק ואז הוכנסו לחלק העליון של הבלוק לפחות 160 אבני "לואיס" - אבני קיסטון בצורת טריז עם לולאות מתכת. אחר כך נעשה שימוש במערכת של גלגלות עם אלפי עובדי כפיים כדי להעלות ולהוריד את הבלוקים הענקיים כמה סנטימטרים.
ראגט לא מעלה שום הצעה למדוע הרומאים, או כל אחד אחר, יכנסו לצרות עצומות כל כך, בניסיון הנדסי כמעט בלתי אפשרי, להזיז את האבנים הללו למקומן. אם חותכים את האבן, למשל ל-100 חתיכות, הן עדיין יהיו בגודל יוצא דופן, גדול יותר מאדם, אבל לפחות אפשר היה להרים אותן לתוך קיר הרבה יותר בקלות. אנו נשארים עם המחשבה המטרידה שהסיבה שהם השתמשו באבנים הענקיות האלה בגלל שהם יכלו להשתמש בהן - ולעשות זאת בקלות יחסית, אם כי היום אין לנו מושג איך.
ראגט מעיר הערה מעניינת אחרונה על בעלבכ:
התעלומה האמיתית של בעלבכ היא היעדר מוחלט של רשומות כתובות על בנייתו. איזה קיסר לא היה רוצה לחלוק את תהילת יצירתו? איזה ארכיטקט לא היה מעלה על דעתו לרשום את שמו בגאווה על אחד מאינספור בלוקי האבן? עם זאת, אף אחד לא תובע את המקדשים לעצמו. זה כאילו מקדש יופיטר (Heliopolitan Jupiter) לבדו לוקח את כל הקרדיט.
האוסירים נשארים במצרים
אם אף אחד (חוץ מנמרוד באגדה הערבית) לא רצה לתבוע את בעלבכ לעצמו, אולי זה שריד מהציוויליזציה האוסירית, אחד מאותם חלקים שאיזיס בקשה? שרידים אחרים של אוסיריס עדיין קיימים במזרח הים התיכון. גם אבני הגזית של החומה בירושלים הם בלוקים עצומים שנאמר כי הם דומים לאלו שבבעלבכ. כעת ניתן לראות ולצלם בלוק אדיר בבסיס הכותל המערבי של הר הבית בתוך מנהרות הכותל שנחפרו על ידי ארכיאולוגים ישראלים. איננו יודעים את הממדים המלאים של בלוק האבן הענק הזה, אבל הוא דומה בגודלו לאלו שבבעלבכ.
חורבות מגליתיות נמצאו מתחת למים באלכסנדריה, מצרים, שמאמינים שגם הן קדמו למצרים השושלתית של הפרעונים. החורבות המגלתיות השקועות הן רמז נוסף לאוסיריס הקדומה. אלכסנדריה היא לא עיר מצרית ממש, היא יוונית. כפי שניתן לנחש בקלות, אלכסנדריה נקראת על שמו של אלכסנדר מוקדון, המלך המקדוני שכבש לראשונה את ערי יוון במאה ה-3 לפנה"ס ולאחר מכן יצא לכבוש את שאר העולם, החל מפרס. פרס הייתה גם האויב המסורתי של מצרים, ולכן מצרים נפלה ברצון לידיו של אלכסנדר. הוא נסע לממפיס ליד קהיר של ימינו ולאחר מכן ירד מהנילוס לעיירה המצרית הקטנה רעקותיס (Rhacotis). כאן הוא ציווה על הארכיטקטים שלו לבנות עיר נמל גדולה, מה שעתיד להיות אלכסנדריה.
לאחר מכן הלך אלכסנדר למקדש עמון בנווה המדבר סיווה, שם הוא הוכרז כגלגול של אל, שזה אומר איזו דמות גדולה מאוסיריס או אטלנטיס העתיקה. איזה אל? אנחנו לא יודעים. הוא מיהר לכבוש את שאר פרס ולאחר מכן את הודו. שמונה שנים לאחר שעזב את אלכסנדריה, הוא חזר אליה בארון מתים. הוא מעולם לא ראה את העיר, אם כי אומרים שעצמותיו נחות בה עד היום (אם כי איש מעולם לא מצא את הקבר).
בכל אופן, מכל המסתורין של אלכסנדריה, אין מסקרן יותר מהחורבות המגליתיות השוכנות ממערב למגדלור פארוס ליד צוק ראס אל טין. התגלה בתחילת המאה הקודמת על ידי הארכיאולוג הצרפתי מ. ג'ונדט (M. Jondet) ונדון בעבודתו "Les Ports submerges de l'ancienne Isle de Pharos", הנמל הפרהיסטורי הוא אזור גדול של אבנים מסיביות שכיום שקוע לחלוטין. בסמוך לו היה מקדש פוסידון האגדי, בניין שאבד כעת, אך ידוע לנו מהספרות.
האגודה התאוסופית, לאחר שנודע לה על הנמל השקוע של המגליתים, ייחסה אותו במהירות לאטלנטיס. ג'ונדט שיער שייתכן שהוא ממקור מינואי, חלק מנמל לספינות מכרתים. א.מ. פורסטר (E.M. Forster) פיתח תיאוריה, בספרו המצוין Alexandria: A History & a Guide, שהוא עשוי להיות ממוצא מצרי קדום, שנבנה על ידי רעמסס השני בסביבות 1300 לפנה"ס. רובו שוכן בעומק של 1 עד 8 מטר, משתרע לאורך 65 מטר ממזרח למערב ומתעקל מעט דרומה. כנראה שמקורו האמיתי של הנמל המסיבי והשקוע, שהיה בהחלט לפחות חלקית מעל המים בזמן מסויים, הוא שילוב של התיאוריה של ג'ונדט לגבי בונים מינואים והאמונה של האגודה התיאוסופית שהוא מאטלנטיס.
בתיאוריה, כשהים התיכון התמלא אט אט במים, הים היה מתייצב לאחר כמה מאות שנים, ואז שרידי האוסירים, תוך שימוש בטכנולוגיה דומה לזו של אטלנטיס, בנו את המבנים והנמלים שהם יכלו. מאוחר יותר, בשינוי טקטוני נוסף, שטח הנמל (ששימש כנראה את המצרים הקדם שושלתיים) שקע, ואז הפך למעשה חסר תועלת.
מעניין לציין, לגבי תיאוריה זו, שמקדש פוסידון היה ממוקם בראש ראס אל טין. אטלנטיס הייתה ידועה לקדמונים כפוסיד (Poseid), ו"פוסידוניס" (“Poseidonis”) או "פוסידון" (“Poseidon”) שהיה מלך אטלנטיס האגדי. באופן דומה, פוסידוניס ואוסיריס נחשבים לאותו אדם. המקדש הראשי ברעקותיס, העיר המצרית שאלכסנדר ייסד בנמל העתיק, הוקדש באופן טבעי לאוסיריס.
מה שאנחנו למדים על מוחות-העל המגליתים הוא שהמבנים שלהם התקיימו בכל העולם, ורבים מהם נמצאים מתחת למים וקשה להגיע אליהם!
המגליתים המדהימים של האנדים
על רמה מעבר לגבעה המשקיפה על עמק קוסקו בפרו, יש מבצר אדיר בשם סקסייהאומן (Sacsayhuaman), אחד המבנים המרשימים ביותר שנבנו אי פעם. סקסייהאומן מורכב משלושה או ארבעה קירות מדורגים העולים על הגבעה וההריסות כוללות פתחים, גרמי מדרגות ורמפות. בלוקים ענקיים, חלקם במשקל של יותר מ-200 טון מתחברים זה לזה בצורה מושלמת. בלוקי האבן חתוכים, מסותתים ומותאמים כל כך טוב, עד שגם היום אי אפשר להחליק ביניהם להב של סכין, ואפילו לא פיסת נייר. אין שימוש במלט, ואין שני בלוקים זהים. עם זאת הם מתאימים בצורה מושלמת, ונאמר על ידי כמה מהנדסים שכל אבן בודדת הייתה צריכה להיות מתוכננת זמן רב מראש; אבן של 20 טון, שלא לדבר על אחת ששוקלת 80 עד 200 טון, אי אפשר פשוט להפיל כלאחר יד למקומה עם איזושהי תקווה להגיע לסוג כזה של דיוק! האבנים ננעלות ומשתלבות במקומן, מה שהופך אותן לעמידות בפני רעידות אדמה. ואכן, לאחר רעידות אדמה הרסניות רבות בהרי האנדים במהלך מאות השנים האחרונות, הבלוקים עדיין משולבים בצורה מושלמת, בעוד הקתדרלה הספרדית בקוסקו (Cusco Cathedral) התמוטטה פעמיים.
ואפילו מפליא יותר, הבלוקים אינם מאבן מקומית, ולפי דיווחים מסוימים מגיעים ממחצבות באקוודור, כמעט 2,500 ק"מ משם! אחרים איתרו מחצבות הרבה יותר קרוב, במרחק של כ-8 ק"מ בלבד. למרות שהמבצר הפנטסטי הזה נבנה כביכול רק לפני כמה מאות שנים על ידי בני האינקה, הם לא השאירו כל תיעוד לכך שבנו אותו, וזה גם לא מופיע באף אחת מהאגדות שלהם. איך זה שנוקפים לזכות בני האינקה, שלפי הדיווחים לא היתה להם מתמטיקה גבוהה, לא שפה כתובה, לא כלי ברזל והם אפילו לא השתמשו בגלגל, את הקומפלקס הציקלופי הזה של חומות ומבנים? למען האמת, צריך ממש לגשש אחר הסבר, וזה לא קל.
כאשר הספרדים הגיעו לראשונה לקוסקו וראו את המבנים הללו, הם חשבו שהם נבנו על ידי השטן עצמו, בגלל גודלם. ואכן, בשום מקום אחר לא ניתן לראות בלוקים גדולים משולבים יחד בצורה כה מושלמת. בנאי האבן לא היו רק סתתים טובים - הם היו מעבר לכל השוואה! ניתן לראות עבודות אבן דומות ברחבי עמק קוסקו. אלה מורכבות בדרך כלל מבלוקים חצובים בדיקנות ומבלוקים במשקל של אולי טון. קבוצה של אנשים חזקים יכלה להרים בלוק כזה ולהעמיד אותו במקום; כך ללא ספק הרכיבו חלק מהמבנים הקטנים יותר. אבל בסקסייהאומן, קוסקו וערי אינקה עתיקות אחרות, אפשר לראות בלוקים ענקיים שכל אחד מהם חתוך ב-10 זוויות או יותר.
בזמן הכיבוש הספרדי, קוסקו היתה בשיאה, עם אולי 100,000 נתיני אינקה שחיו בעיר העתיקה. מבצר סקסייהאומן יכול היה להכיל את כל האוכלוסייה בין חומותיו במקרה של מלחמה או אסון טבע. כמה היסטוריונים הצהירו שהמבצר נבנה כמה שנים לפני הפלישה הספרדית, וכי בני האינקה לוקחים קרדיט על המבנה. אבל, בני האינקה לא יכלו לזכור בדיוק איך ומתי הוא נבנה!
רק דיווח מוקדם אחד על הובלת האבנים שרד, שנמצא ב"The Incas" של גרסילאסו דה לה וגה (Garcilaso de la Vega) מ-1609. בפרשנותו, גרסילאסו מספר על אבן מפלצתית אחת שהובאה לסקסייהאומן מאתר שהוא מעבר לאולנטייטמבו (Ollantaytambo), מרחק של כ-70 ק"מ:
האינדיאנים אומרים כי בגלל העמל הרב שהביאו לדרכה, התעייפה האבן ובכתה דמעות של דם כי לא הצליחה להגיע למקום במבנה. על המציאות ההיסטורית מדווחים האמאוטים (Amautas - פילוסופים ורופאים) של בני האינקה שנהגו לספר עליה. הם אומרים שיותר מ-20,000 אינדיאנים הביאו את האבן לאתר, וגררו אותה בחבלים ענקיים. המסלול עליו הביאו את האבן היה קשה מאד. היו הרבה גבעות גבוהות לעלות ולרדת. כמחצית מהאינדיאנים משכו את האבן, באמצעות חבלים שהונחו מלפנים. החצי השני החזיק את האבן מאחור בשל חשש שהאבן עלולה להשתחרר ולהתגלגל במורד ההרים לתוך נקיק שממנו לא ניתן יהיה להוציאה. באחת הגבעות הללו, עקב חוסר זהירות ותיאום מאמץ, גבר משקלה האדיר של האבן על מי שהחזיק אותה מלמטה. האבן התגלגלה ישירות במורד הגבעה, והרגה 3000 או 4000 אינדיאנים שהובילו אותה. למרות ביש המזל הזה, הם הצליחו להעלות אותה שוב. היא הוצבה במישור שבו הוא מונחת כעת.
למרות שגרסילאסו מתאר את ההובלה של אבן אחת, רבים מפקפקים באמיתות הסיפור הזה. אבן זו לא הייתה חלק ממבצר סקסייהאומן, והיא קטנה יותר מרוב אלה ששימשו בו, לדברי כמה חוקרים, אם כי האבן מעולם לא זוהתה באופן ודאי. אפילו אם הסיפור נכון, ייתכן שבני האינקה ניסו לשחזר את מה שלדעתם הייתה טכניקת הבנייה שבה השתמשו הבנאים הקדומים. אמנם אין להכחיש שהאינקה היו בעלי מלאכה מאסטרים, אבל אם מתייחסים לסיפור הזה ברצינות צריך לתהות איך הם העבירו ומיקמו את הבלוקים של ה-100 טון בצורה כל כך מושלמת, בהתחשב בצרות שהיו להם עם בלוק אחד בלבד. זה מוזר שגרסילאסו יאמר שהאבן הגיעה מאולנטייטמבו בקצה הצפוני של העמק הקדוש. נראה שלא סביר שאבן תובא ממרחק כזה לקוסקו, אולם אולנטייטמבו הוא המיקום של רבות מה"אבנים העצלות" (“lazy stones”) שנותרו לאורך דרכים ורמפות עתיקות. הבלוקים המלבניים הענקיים הללו של גרניט אדום הידוע בשם אנדזיט (Andesite) - במשקל של 60 עד 100 טון - נועדו להיות מותאמים לתוך קירות במה שנקרא מקדש השמש על שפת צוק בקצה הצפוני של העיירה הקטנה אולנטייטמבו. חלקם פשוט לא עשו את כל הדרך מהמחצבה מעבר לנהר ולמעלה ברמפה מלאכותית לאתר הבנייה המרהיב. אלה נקראות האבנים העצלות ומדוע הפסיקו את העבודה פתאום או שהאבנים הללו עשו רק חלק מהמסע מעולם לא הוסבר.
אחת הבעיות בהזזת אבנים כה גדולות היא שרק כמה מאות אנשים יכלו למשוך בחבלים בזמן שהם לובשים רתמות כדי לגרור בלוק אבן ענק, ולא ידוע היכן האנשים האלה היו יכולים לעמוד כשבלוקים צריכים לפנות בפינה על רמפה מלאכותית.
ז'אן פייר פרוצן ותעלומת האבנים
המסתורין של המבנה באולנטייטמבו הוא כזה שיש לו השפעה עמוקה על הארכיאולוגיה המודרנית. לא רק שזהו אתר עוצר נשימה ומרשים, אלא שלכאורה הוא נבנה על ידי תרבות שחסרה הרבה מהידע שהיה לתרבויות באירופה, אפריקה ואסיה בעולם הישן. ארכיאולוגים מהמיינסטרים, אם התיאוריות שלהם שנמצאות כעת בספרים ובאוניברסיטאות בכל רחבי העולם היו נכונות, היו צריכים להיות מסוגלים להראות שהאינקה בנו את אולנטייטמבו באמצעים פשוטים רק כמה מאות שנים לפני הגעת הספרדים. אז איך זה נעשה?
התשובה, לפי קולות המיינסטרים הללו, היא פשוט בכוח הזרוע. במקרה של חיתוך וסיתות של הבלוקים בצורה כל כך "מושלמת" ומורכבת, זה היה על ידי הכאה מייגעת שגוזלת זמן עם פטישי אבן פרימיטיביים ואזמלים ממתכת רכה עד להשגת השלמות. זה היה "סבלנות, סבלנות, סבלנות" ועוד ועוד כוח זרוע, עד שבלוק ענק נגרר ואז הועלה למקומו. הליטוש והחיתוך הסופי של הבלוקים היה גוזל אף יותר זמן רב ועבודה מדוייקת ומייגעת על אבן קשה מאד. וכך בני האינקה (או מי שהם היו) יצרו את המבנים האלה. לא משנה מה הסיבה שהם בחרו לעשות דבר כל כך קשה לפי הסטנדרטים שלנו.
כן, אפילו הארכיאולוגים השמרנים מתרשמים מהמבנה של אולנטייטמבו, ולכן הם חייבים להציע איזשהו הסבר הגיוני כיצד כל זה נעשה. מחצבת האבנים נמצאת על צלע הר מעבר לנהר וכפי שציינו, ניתן למעשה ללכת בעקבות שביל של "אבנים עצלות" עד לנהר ואז לצד המערבי של רכס ההר החד שעליו יושב מקדש השמש. ניתן לראות גם דרכים אחרות ושרידי רמפה במעלה הצד המערבי של הרכס. ובכל זאת, היה צורך להעביר את האבנים במורד הר, על פני נהר ואז במעלה המדרון התלול של רכס לרחבה קטנה עם מדרונות תלולים מכל צד. כל תייר חייב לשאול את עצמו איך זה נעשה... והתשובה הרגילה לא לגמרי מספקת.
אדם אחד שאפשר לפנות אליו כדי לקבל חוות דעת של מומחה בעניין הוא ז'אן פייר פרוצן (Jean-Pierre Protzen), אדריכל/סתת אבן שוויצרי המלמד באוניברסיטת קליפורניה בברקלי. בגלל המחקר המפורט שלו על בניית מגליתים בהרי האנדים, הוא המקור הטוב ביותר לכל הסבר מיינסטרים למבנה של אולנטייטמבו, סקסייהאומן או אתרים סופר-מגליתיים אחרים. פרוצן בדרך כלל מתמודד עם הבעיות מנקודת מבט מעשית, ולדבריו הוא הולך יחד עם ארכיאולוגים מהמיינסטרים שטוענים שהאינקה הם הבונים של קוסקו, סקסייהאומן, פיסאק (Pisac), אולנטייטמבו ומאצ'ו פיצ'ו - אבל תרבות טיוואנאקו מוקדמת יותר בנתה את החורבות המסיביות של טיוואנאקו ופומה פונקו, כמו גם אולי המגדלים בקוטימבו (Cutimbo) וסילוסטני (Sillustani). עם זאת, הוא מודה שחלק מהדברים נותרו בגדר תעלומה עבורו והוא מבולבל מחיתוכי הקיסטון (Keystone cuts) שנמצאו באולנטייטמבו ובקוריקנצ'ה (Qoricancha), שהוא יודע שהיו בשימוש בטיוואנאקו ובפומה פונקו.
פרוצן דן בממצאיו המוקדמים בדו"ח מ-1986 ב-Scientific American. ב-1993 ממצאיו פורסמו בספר Inca Architecture and Construction at Ollantaytambo, בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד. פרוצן הוא כיום פרופסור באוניברסיטת קליפורניה בברקלי אך השלים תואר שני באדריכלות באוניברסיטת לוזאן בשוויץ. הוא חוקר יוצא דופן, ומתעניין ב"תיאוריה ושיטות עיצוב, ארכיטקטורת אינקה וטכניקות בנייה". למרבה המזל עבור אלו מאיתנו המתעניינים בטכנולוגיה עתיקה בפרו ובבוליביה, הוא מתעניין גם בנושאים של "הלוגיקה של עיצוב, עיצוב, תכנון ובנייה של תרבויות עתיקות, במיוחד דרום אמריקה הפרה-קולומביאנית". ספריו ומחקריו חשובים מאד. הבה נסתכל על מה שיש לו לומר.
בספרו משנת 1993 פרוצן מתייחס, ככל יכולתו, לכל הנושאים המרכזיים באולנטייטמבו, כולל חציבה, הובלה וחיתוך ועיבוד האבנים. הוא גם מסיים בפרק קצר אך מעניין על "הכרונולוגיה" של אולנטייטמבו. מדוע צריכה להיות כרונולוגיה של האתר הזה אם הוא נבנה על ידי בני האינקה? ובכן, מכיוון שחיתוכי הקיסטון והמהדקים או ה"מלחצות" ("Cramps") כפי שהוא מכנה אותם (המילה הטכנית יותר) הם אינדיקציה, שהוא לא מכחיש, לכך שהבונים של טיוואנאקו ופומה פונקו היו גם הבנאים המקוריים של אולנטייטמבו. זה כמובן מרגיז את הארכיאולוגיה המסורתית לפיה כל האתרים המונומנטליים בעמק הקדוש וסביב קוסקו נבנו על ידי בני האינקה מאות רבות אם לא אלפי שנים לאחר בנייתה של טיוואנאקו.
מכיוון שפרוצן מנסה להגן על הסטטוס קוו, פרק הכרונולוגיה שלו הוא בדיקה זהירה של תגלית הבלוקים עם חיתוכי הקיסטון, הן באולנטייטמבו והן בקוריצ'נצ'ה (Qorichancha) - מקדש השמש בקוסקו, מבנה נוסף שעשוי להיות קדם-אינקה. זהו נושא רגיש עבור פרוצן, שכן הוא רוצה להתפס כחלק מהממסד והמיינסטרים, שכן הקריירה האוניברסיטאית והאקדמית שלו עשויות להיות על כף המאזניים. פרוצן אומר:
נמשכת המחלוקת על כך כי קיר ששת המונוליטים ("מקדש השמש" באולנטייטמבו) והמבנים שנעלמו, שמהם מוחזרו בלוקים הקודמים לאינקה, היו עבודה של תרבות טיוואנאקו מוקדמת יותר. תמיכה לטיעון נמצא במוטיב המדרגה המגולף על המונוליט הרביעי ובשקעים בצורת T החתוכים במספר בלוקים, מאמינים כי שניהם סימני ההיכר של הארכיטקטורה בסגנון טיוואנאקו. אפילו היינריך אובלהוד דורינג (Ubbelohde-Doering) לא יכול היה שלא להיזכר בטיוואנאקו כשהסתכל על הפרטים האלה ועל החיבורים בחומה הראשונה והשנייה. עם זאת, הוא כתב במפורש שלא היו סיבות להאמין שאף אחד מהמבנים הללו באולנטייטמבו הקדים את האינקה.
גרסה של טיעון זה היא שאלמנטים טיוואנאקואידים הובאו לאולנטייטמבו על ידי סתתים של קולה מיטמאק (Qolla mitmaq) - כלומר סתתים מסביב לאגם טיטיקקה... הנוכחות של קולה מיטמאק באולנטייטמבו מתועדת היסטורית. השאלה היחידה כאן היא מדוע סתתים מסביב לאגם טיטיקקה היו צריכים להזכיר משהו טיוואנאקואידי כאשר במשך כמה מאות שנים לא נבנה דבר כמותו.
אם משהו באולנטייטמבו מזכיר לי את טיוואנאקו זה לא מוטיב המדרגות ולא הבנייה של הקיר הראשון והשני, אלא שקעים בצורת T ובנייה קבועה באנדזיט שעבר שינויים משמעותיים. מוטיב המדרגות היה בשימוש נרחב על ידי בני האינקה - באולנטייטמבו הוא מופיע גם על אבן המרזב של מזרקת באנו דה לה נוסטה (Bano de la Nusta fountain) - ואין סיבה להאמין שהוא נגזר מטיוואנאקו. החיבור של הקיר הראשון והשני הוא יותר אינקאי מאשר טיוואנאקואידי, כפי שיוצג.
שקעים רבים בצורת T אכן נמצאים בטיוואנאקו, במיוחד באתר של פומה פונקו, שם חלקם עדיין עומדים בשורה גב אל גב בבלוקים סמוכים. מטיוואנאקו ידוע בוודאות, מאחר שהוצאו מלחצות רבות, שמלחצות נחושת שהוכנסו לשקעים החזיקו את אבני הבניין יחד... שקעי מלחצות נמצאו על אבני בניין רופפות שנפלו מהכנסייה ומהמנזר של סנטה דומינגו בקוסקו (Monastery of Santa Domingo) לאחר רעידת האדמה של 1950. בקוסקו, כמו בטיוואנאקו, צורת המלחצות לא הוגבלה ל-T; הן נוצרו גם בצורות U, צלב כפול, T כפול וצורות אחרות. שקעי המלחצות באולנטייטמבו, לעומת זאת, הם בצורת T בלבד. לא בקוסקו ולא באולנטייטמבו נמצאו הבלוקים עם השקעים במקומם, כל הבלוקים עם השקעים הוצאו ממקומם המקורי, וכפי שהוזכר קודם, מעולם לא נמצאו מלחצות. למרבה הצער, עובדות אלו מבלבלות ולא שופכות אור על השאלות של מי היו הבנאים שהשתמשו במלחצות בבנייתם בקוסקו ובאולנטייטמבו ושל היכן ניצבו המבנים המקוריים.
הבנייה באנדזיט ירוק, ששונה מאד, עם הבלוקים עם הפנים המוחלקים לחלוטין ורצף קבוע של אבני גזית בגובה שווה, מזכירים דמיון מדהים את הבנייה בפירמידת אקאפאנה (Pyramid of Akapana) בטיוואנאקו, למשל. אפילו הבנייה הטובה ביותר בקוסקו מציגה שינויים קלים בגובה בתוך הנדבך, וכתוצאה מכך נוצרים חיבורים אופקיים גליים, ואפילו הקירות החלקים ביותר חושפים עקבות של חיבורים שקועים. כך גם לגבי הקיר הראשון והשני של אולנטייטמבו. חיבורים שקועים הם תוצאה ישירה של טכניקת השילוב בה השתמשו בני האינקה, והנדבכים הגליים נובעים מטכניקת ההתאמה וההנחה של אחד על אחד. מה שמסקרן, אם כן, בבנייה של אנדזיט שעבר שינוי חזק, כפי שמודגם בקיר לאנוס (Llanos’ wall) בן שתים עשרה אבני גזית, הוא שהיא מציעה אסטרטגיות עיבוד, התאמה והנחה שונות. ייתכן שאבנים הותאמו מראש על הקרקע ולאחר מכן הונפו למקומן על הקיר. ככל הנראה, טכניקה כזו משמשת בצורה היעילה ביותר בבניית בנייה סדורה עם כל אבני הגזית באותו גובה בדיוק. מחקר מדוקדק של שורות הבלוקים המסודרות שנחפרו על ידי לאנוס עשוי אכן לגלות את הסוד של כיצד נחתכו והורכבו בלוקי האנדזיט ששונו מאד. למרבה הצער, שוב הצטבר יותר מדי עפר בין ומעל הבלוקים הללו, שלא ניתן לחקור בפירוט ללא חפירה מחדש.
אם נניח שנעשה שימוש בטכניקת בנייה אחרת להקמת קירות של אבנים ירוקות, עולות שאלות האם טכניקה זו היא פיתוח מאוחר, חידוד של טכניקה עתיקה יותר או עתיקה, אולי לפני האינקה. והאם הבנייה של אבנים ירוקות הייתה במקביל לבניית ריוליט שבה השתמשו במהדקים בצורת T? עם הראיות בהישג יד, לא ניתן לענות על השאלות הללו.
אז, בדיבור אקדמי, יש לנו את פרוצן ניגש לנושא הרגיש של האם נוכחותם של חיתוכי קיסטון באולנטייטמבו ובקוריקנצ'ה בקוסקו הם עדות לכך שרבים מהמבנים בפרו שמיוחסים לאינקה הם כנראה קדם-אינקה במקורם. הוא בעצם אומר "כן" לשאלה זו, אך עם הסתייגות ש"עם הראיות בהישג יד, לא ניתן לענות על השאלות הללו". כאן הוא משתמש במונח "מהדקים" במקום "מלחצות". בגרסה הספרדית של ספרו מהדקים ומלחצות נקראים "גראפאס" (“Grapas”).
פרוצן מתחיל לשאול את השאלות הנכונות, אבל פתאום עוצר, כי המסקנות הברורות יובילו אותו רחוק מהדוגמה האקדמית הנוכחית - והוא יודע שהוא לא יכול ללכת לשם! העיקר הוא זה, והוא נאמר בבירור על ידי פרוצן: חיתוכי הקיסטון והמהדקים הנלווים אליהם (אם כי הוא אומר שמעולם לא התגלו מהדקים בפרו) קשורים לטיוואנאקו ופומה פונקו. אז, הוא מודה, זה לא איזה רעיון "מטורף" שאבנים עם חיתוך קיסטון בתוכן - שנמצאו באולנטייטמבו ובקוסקו - צריכות להיות קשורות לטיוואנאקו.
אבל יש כאן בעיה גדולה, שפרוצן מודה בה. תרבות טיוואנאקו שגשגה כאלף שנים לפני אימפריית האינקה והבנייה כביכול של המבנים המיוחסים לה כיום. אז... איך להסביר את זה?
פרוצן, לזכותו, מביא את ההסבר הסטנדרטי בחוגים ארכיאולוגיים: בוני אולנטייטמבו הובאו מאזור אגם טיטיקקה, שם בוודאי ראו את השימוש בחיתוכי קיסטון בטיוואנאקו ובפומה פונקו ולאחר מכן הביאו אותם לקוסקו ולאולנטייטמבו. אבל פרוצן לא קונה את הטיעון הזה בכלל. הוא אומר, "השאלה היחידה כאן היא מדוע סתתים מסביב לאגם טיטיקקה היו צריכים להזכיר משהו טיוואנאקואידי כאשר במשך כמה מאות שנים לא נבנה דבר כמותו".
זה לגמרי העניין, ופרוצן לגמרי מבין את זה, בעוד שארכיאולוגים אחרים מהמיינסטרים לא ממש מבינים את העובדה החשובה הזו: חיתוכי קיסטון הם עובדה שאין להכחישה באתרים המגליתיים של קוסקו ואולנטייטמבו, אבל הם לא שימשו את האינקה. מה הם עושים שם? הם בטח נעשו לפני שהגיעו האינקה, בדיוק כמו כל שאר המבנים בסביבת קוסקו.
אפילו בהתחשב בראיות של חיתוכי קיסטון, החוקרים לא היו מוכנים לשנות את סיפורם. בין אם חיתוכי קיסטון היו קשורים לטיוואנאקו, שנבנתה על ידי תרבות אחרת מאות שנים קודם לכן, המבנים סביב העמק הקדוש היו צריכים להיות מיוצרים על ידי האינקה. זה לא הגיוני, אבל זו הדוגמה האקדמית ולפרוצן אין ברירה אלא להישאר איכשהו איתה, אחרת הוא עלול לאבד את עבודתו ואת מעמדו האקדמי. לכן הוא אומר שעם הראיות שבידו הוא פשוט לא יכול להבין את זה. פרוצן מציין שלא נמצאו מהדקי נחושת או ברונזה או "מלחצות" לא באולנטייטמבו ולא בקוסקו. האם הוא חושב שאיזה סתת חתך את השקעים המוקפדים האלה לתוך הגרניט הקשה ללא סיבה? האם לא נוצק אף מהדק מתכת מותכת אי פעם לחיתוך קיסטון "בסגנון טיוואנאקו"? התשובה המתבקשת, שפרוצן כנראה מבין, היא שהמהדקים החסרים נלקחו על ידי אנשים שביקרו בהריסות במהלך השנים, והותכו למטרות אחרות. זה יסביר את היעדרותם, במיוחד בפרו, שם הספרדים, שהיו ידועים כאוהבים מאד מתכות, בזזו הרבה.
מעניין לציין כאן שלא בוצעה שום טכניקת תיארוך על ידי פרוצן כדי לנסות לפתור את תעלומת חיתוכי הקיסטון. הסיבה לכך היא שכרגע אין דרך לתארך בלוקי אבן חתוכים. כל תיארוך חייב להיות ב"הקשר" של האתר עצמו ויש לתארך אובייקטים שאינם אבנים. ראינו את הסכנות של הדילמה הזו, ולזכותו של פרוצן ייאמר שהוא נמנע מהדרך הזאת.
פרוצן מסיים באופן מוזר את ספרו בהודאה קצרה ומסתורית זו. חיתוכי קיסטון וכל מה שקשור אליהם הם מתרבות טיוואנאקו, אבל בני האינקה בנו את המבנים האלה מאות שנים מאוחר יותר - אז אני לא יכול להבין את זה, הוא אומר. אני צריך עוד נתונים. בבקשה, פרוצן שומר על עבודתו האקדמית, אבל עדיין מצליח להמליח את המים עם דעה מעורפלת משלו שהאינקה בוודאי ירשו חלק מהמבנים הללו והשתמשו בהם למטרותיהם. אבל זה לא כל מה שאנחנו יכולים להסיק מהספר המעניין של פרוצן. בחינתו המדוקדקת של מחצבת אולנטייטמבו והתיאוריות שלו לגבי אופן הזזת האבנים חשובות לא פחות.
העברת האבנים מהמחצבה
מחצבת קצ'יקאטה (Kachiqhata quarry) נמצאת גבוה על הגבעה מעל נהר אורובמבה ואינה מחצבה רגילה במובן המוחלט של המילה, שבה מחלצים אבנים מהסלע על ידי חיתוך שלהם, או חותכים אותם מצוק או מפני סלע אחר. זהו אזור של מפולות סלעים אדירות שבו נפלו סלעי גרניט עצומים מהצוקים שמעל. ישנם סלעים בגדלים שונים, מקטן ועד ענק. כאן הגיעו בוני אולנטייטמבו - באשר הם - כדי לבחור בקפידה את האבנים הגדולות ביותר שלהם.
יש שלוש מפולות עיקריות של סלעים ודרך מתחילה בתחתית המפולת המרכזית. ניכר שמכאן הועברו הבלוקים המלבניים של גרניט אדום במורד ההר, תחילה בדרך שיורדת במתינות תוך כדי חציית צלע הגבעה דרומה. זוהי אותה דרך (או שביל) אל המחצבה שמתחילה מהגשר בעיר; אבל הבלוקים הענקיים לא היו נלקחים עד לגשר. יש נקודה בדרך, בערך מול האתר של מקדש השמש, שבו הבלוקים היו נדחפים, במורד מפולת גדולה, כדי שינחתו בצד המערבי של הנהר.
פרוצן מספר כי הגדולה מבין האבנים מהמחצבה שוקלת 106,000 קילו-פונד. קילו-פונד ידוע גם כקילוגרם-כוח והוא יחידת מידה למדידת כוח. זה שווה לכוח המופעל על ידי מסה של קילוגרם אחד בשדה כבידה של 9.80665m/s² (מטר לשנייה בריבוע), שהוא מה שמכונה כוח הכבידה ה"סטנדרטי". אבן שמשקלה 106,000 קילו-פונד תשקול 116 טון. זהו משקל האבן שפרוצן השתמש בה בספרו לחישוביו על שינוע האבנים. היא בגודל ומשקל ניכרים, ופרוצן יכול לעשות איתה כמה חישובים מרשימים - אבל שוב הוא לא לגמרי יכול להבין את זה! הבה נתבונן במחקר החשוב שלו על שינוע האבנים במורד ההר מהמחצבה, מעבר לנהר האורובמבה הזורם במהירות, ולאחר מכן אל רכס ההר שבו ניתן לראות שרידי רמפה.
אומר פרוצן:
אם לא סופרים את אלו שנותרו במחצבות ליד אינקראקאי (Inkaraqay), כ-40 בלוקי ריוליט ורודים גסים [ששוכבים בין המחצבה למקדש השמש] מסמנים את הדרך שעליה הועברו האבנים מהמחצבות אל אתר הבנייה של אזור המקדש במבצר אולנטייטמבו. כל הבלוקים מציגים סימני עבודה. מהמחצבה הדרומית, הבלוקים שונעו מזרחה על רמפות למפולות המובילות במורד ערוץ ועל פני דרך לאינקראקאי, שם הצטרפו לבלוקים שהגיעו מהמחצבות המערביות והצפוניות. מכאן, כל הבלוקים נגררו על דרך עד למפולת האחרונה, וצללו לכיוון נהר אורובמבה. בלוק אחד עדיין תקוע במפולת, ועוד ארבעה מפוזרים במישור הסחף בין קרקעית המפולת לנהר. כתמים של דפוסי גדילה דיפרנציאליים בגידולים הגדלים במישור הסחף עשויים להצביע על כך שקבורים שם בלוקים נוספים, שאינם נראים עוד.
יש אינדיקציות לכך שהמפולת האחרונה לא תמיד הייתה בשימוש או שהיא הפכה לקיצור דרך שלא נועד במקור. בראש המפולת, רמפה עתיקה, המשך הדרך למעלה, פונה מזרחה; עדיין ניתן לעקוב אחריה כ-250 מטרים לפני שהיא נתקלת במפולת אדמה שמחקה את כל השרידים הנראים לעין. אם נקרין את מסלול הרמפה מהמקום שבו היא מסתיימת היום, ייתכן שהיא הגיעה לנהר רק ממערב לרונקו רקאי (Runku Raqay). כאן הנהר בוקע מתוך קניון. הנהר עדיין צר ועמוק, הגדה השמאלית תלולה מאד, ומספר טרסות בגדה הימנית חוסמות את הדרך, מה שהופך את זה למעבר לא סביר עבור בלוקים במשקל עשרות טונות. לכן יתכן שהרמפה ננטשה בגלל שהיא לא הייתה מעשית או פשוט בגלל שהמפולת הייתה יותר נוחה.
המפולת האחרונה מצביעה בדיוק על בלוק נטוש גדול על גדת הנהר הנגדית, ממש מעבר לפסי הרכבת, מה שמרמז על כך שהנהר נחצה דרך ההארכה הישירה של המפולת. הארת'-טרה (Harth-terré) טען שהבלוקים הועברו על פני הנהר ליד אי בנהר שנמצא כ-600 מטרים במורד הזרם מהמפולת. בהתחשב בכוחות האדירים של נהר האורומבמבה הגועש, המוזן על ידי גשמי הקיץ הכבדים, אפשר לשאול האם האי הזה בכלל היה קיים לפני 500 שנה. כפי שציין הארת'-טרה, בני האינקה תיעלו את נהר האורובמבה לאורך הקטע המסוים הזה, והותירו את הנהר למצוא מסלול משלו. דעתי היא שמיקום החצייה השתנה עם הזמן, אולי כפונקציה של זרימת הנהר ותנאי אפיקו וגדותיו לאחר גשמי הקיץ. אני מובל לתפיסה זו מכיוון שארבעת הבלוקים בגדה השמאלית ועשרים ומשהו הבלוקים בגדה הימנית מפוזרים באופן נרחב יחסית, מה שמרמז על כך שלא עקבו אחר שביל שהוגדר מראש. כמו כן, לא הצלחתי לזהות שמץ של אינדיקציה לאפיק דרך המקשרת בין גדת הנהר למרגלות הרמפה המובילה אל המבצר. על הגדה השמאלית, נרמז שביל על ידי דפוס גידול דיפרנציאלי בגידולים. כיוון שהוא אינו מתיישר עם המפולת, לא ברור איזו מטרה עשוי היה לשרת השביל הזה, אם היה קיים.
נפח המים הנישא על ידי נהר האורובמבה גדול פי שלושה עד פי ארבעה בעונה הרטובה מאשר בעונה היבשה, כאשר מפלס המים באזור החצייה מגיע לכ-1 עד 1.2 מטר. נראה סביר להניח, אם כן, שגרירת הבלוקים על פני הנהר לא הייתה פעולה המתבצעת לאורך כל השנה אלא הוגבלה לחודשי החורף, כאשר מפלס המים היה נמוך.
כפי שהוזכר קודם לכן, לאחר שעברו מעבר לנהר, הבלוקים הועברו בשביל בלתי מוגדר עד לבסיס גבעת המקדש ולמעלה במישור משופע ארוך בשיפוע של 8° לאזור המקדש. הקטע האחרון של המישור הזה נתמך בקיר תמך אדיר בגובה 16 מטרים.
אז הנה יש לנו מידע מרתק מפרוצן שעשה עבודה די טובה במציאת המסלול שהאבנים עברו, למרות שהוא לא מתייחס לאופן שבו הן חצו את הנהר. אין ספק שהבונים ירצו לעשות זאת כשהנהר היה בנקודה הנמוכה ביותר שלו, אבל הוא עדיין לא יודע איך. נראה שהם לא בנו גשר. אף גשר עשוי מעץ כנראה לא יכול היה להחזיק את הבלוקים הגדולים ביותר, בכל מקרה. הם בוודאי נגררו או "הושטו" על פני הנהר.
זה מוזר שכל כך הרבה בלוקים עברו את הנהר, אבל ננטשו בצד המזרחי של הנהר. אפשר היה לחשוב שהחלק הקשה נעשה, להעביר אותם מעבר לנהר, ובכל זאת פרוצן אומר ש-20 ננטשו לפני שהגיעו למבצר. כל הבלוקים הנטושים הללו של גרניט אדום (ריוליט ורוד) ידועים בתור "האבנים העצלות" וברור שיש מספר לא מבוטל מהם - 40 בסך הכל, לדברי פרוצן, לא סופרים את חלקם שקבור כעת.
"האבנים העצלות" הללו נמצאות בכל מקום. ממש בתחילת ארבעת המפולות של המחצבה, עמדו מספר בלוקים ענקיים מסותתים ומרובעים לגמרי מוכנים לצאת למסע. כמה מהם שוכבים לאורך הדרך העליונה עד למפולות, וחלקם עשו את הדרך למטה לגדת הנהר המערבית. מספר בלוקים ענקיים מונחים בצד המזרחי של הנהר במעלה הגדה, חלקם עוד שוכבים בשדות בדרך למבצר וכמה בלוקים התחילו לעשות את העלייה במעלה הרמפה אל הרחבה הקטנה. גם שם, בין בלוקים שהוצבו בפועל ניתן למצוא כמה אבנים עצלות.
זה מעורר תמיהה, מדוע כל כך הרבה בלוקים ככל הנראה ננטשו בדרך לאתר המקדש, כאשר הושקעו כל כך הרבה מאמצים בהכנתם ושינועם עד למקום אליו הגיעו. אבל מה שבאמת מבלבל כאן הוא כל אחד מהם שבכלל הגיע לרכס הצר של מקדש השמש! איך הם תמרנו בלוקים ענקיים על פני האדמה, עד לרחבה קטנה על רכס חד עם פני צוק בשולי העיירה העתיקה אולנטייטמבו? פרוצן נחוש בדעתו להבין את זה והדבר הראשון שהוא מבחין בו הם "סימני גרירה" על רוב הבלוקים. אומר פרוצן:
כיצד הועברו הבלוקים, שחלקם שוקלים יותר מ-100 טון, לאורך 5 קילומטרים מהמחצבות, מעבר לנהר ועד למבצר? את הרמז הראשון לבעיה זו מצאתי בבלוק 29 בצד הדרום-מערבי של מקדש השמש, עליו רואים ליטוש חלק, אך לא אחיד, שחוצים אותו פסים עדינים, מקבילים פחות או יותר. הליטוש הזה, לטענתי, נובע מגרירת הבלוקים על פני השטח החשופים של הדרכים. כשבודקים את הפנים המלוטשות של הבלוק הזה, אפשר לשים לב שהליטוש משתרע רק על החלקים הבולטים, לא על השקעים, של הפנים. בדיקה מדוקדקת של המשטחים השקועים חושפת גבולות חדים בין המשטחים המלוטשים והמשטחים הלא מלוטשים בקצה הנגדי. מהמאפיין המסוים הזה, ניתן להסיק את הכיוון שאליו נגרר הבלוק. הקצה החד של החלק השקוע היה הקצה המוביל; החלק המטושטש היה הקצה האחורי. כשהבלוק נע קדימה, חומר פני השטח של הדרך נלחץ כנגד החלק הבולט של הבלוק; החומר נכנס לתוך כל שקע, רק כדי להצטבר בחלק האחורי של השקע, שם הוא נדחס ונטחן בין מצע הדרך לבלוק, כך שהקצה האחורי של השקע נשחק.
חלק מהבלוקים הנטושים לאורך הדרך מהמחצבות למבצר נקברו עמוק מכדי שיבדקו את כל פניהם, אבל לכל שאר הבלוקים יש לפחות פנים אחד עם ליטוש ופסים. סימני גרירה עדיין ניתנים לזיהוי על אבנים מעובדות רבות הפזורות באזור המקדש. כפי שניתן היה לצפות, סימני גרירה נעדרים באופן בולט מבלוקים שעדיין נמצאים במחצבות. סימני גרירה נמצאים תמיד על פניו הרחבים ביותר של בלוק, ומצביעים על כך שהבלוקים הונעו על הצד היציב ביותר שלהם. בחלק מהבלוקים, ניתן למצוא סימני גרירה על שני פנים מנוגדים, מה שמצביע על כך שהבלוקים התהפכו במהלך הובלתם, אולי בעת נפילה במפולת או כשחצו את הנהר.
הימצאותם של סימני גרירה אינה שוללת כמובן את האפשרות שהבלוק הוזז בדרך אחרת, לפחות לאורך חלקים מהדרך. ניתן להעלות על הדעת שסימני הגרירה נבעו רק מהבלוקים שהחליקו במורד המפולות, אם כי אני בספק אם המפולות היו ארוכות מספיק כדי לייצר סימנים כה נרחבים כמו אלה שנצפו ברוב הבלוקים. לא רק שהמפולות היו חלולות בצורה דמוית שוקת, אלא גם הרמפות במחצבות. ניתן להסביר זאת על ידי מעבר רציף של בלוקים, שכל אחד מהם חוצב קצת יותר מפני שטח הדרך.
מה שמעניין לציין כאן הוא שפרוצן אומר שניתן לראות בבירור סימני גרירה על האבנים שהוזזו, וסימני הגרירה האלה יכולים להיות תוצאה של אבנים חתוכות ומסותתות אלה, שיורדות במפולות השונות מהמחצבות לנהר אורובמבה. הוא לא חושב שהמפולות לבדן היו מייצרות את הסימנים שהוא רואה, אבל מודה שזה אפשרי - זה יכול להיות חשוב כפי שנראה בהמשך. אבל איך הועברו בלוקי האבן הסופר-כבדים האלה לאורך השבילים למפולות האלה, ואז מעבר לנהר ולמעלה מהצד השני? פרוצן חושב שהם נגררו, מה שהיה מדגיש את סימני הגרירה במידה שתואמת את מה שהוא צפה. זה בוודאי היה הישג הנדסי אדיר ודרש מה שנראה כמאמץ על אנושי.
אכן, ניתן לעשות חישוב כדי לברר את מספר האנשים המושכים בחבלים שצריך כדי להשיג את הכוח הדרוש להזזת האבנים. ופרוצן עשה זאת - התשובה שהוא מצא היא ש-1,800 אנשים המושכים ברתמת חבל משוכללת יכולים לגרור בלוק ענק שהיה מוחזק בחגורת חבלים שאחזה באבן.
איך כל זה נעשה - ואיפה עמדו 1,800 האנשים במקומות קשים מסוימים, כמו השלב המסובך האחרון של העלאת הבלוקים אל הרחבה הקטנה על הרכס? פרוצן מתייחס לבעיה הזו מאוחר יותר, אבל תחילה נסקור את החישובים הבסיסיים:
אם הבלוקים, למעשה, נגררו בחבלים על פני השטח החשוף של הדרכים, זה מעלה שאלות כמו: כמה אנשים נדרשו כדי לגרור בלוק של 100 טון או יותר? איך רתמו את האנשים לבלוקים? כיצד הוצמדו החבלים לבלוק? כיצד תומרנו הבלוקים סביב עקומות ופינות?
התשובות לשלוש השאלות האחרונות תלויות בחשיפת תיאורים של טכניקת ההובלה המפורטים בהרבה מאלה [שנדונו] לעיל או במציאת עקבות מהותיים על הבלוקים עצמם. השאלה הראשונה אינה תלויה בראיות כאלה, שכן היא מתאימה לטיפול אנליטי. הכוח הנדרש לגרירת כל בלוק ניתן על ידי המשוואה
K = f • P • cos a ± P • sin a
כאשר K הוא הכוח הנדרש, f הוא מקדם החיכוך, P הוא משקל הבלוק, ו- a הוא השיפוע של הרמפה. - + משמש לחישוב הכוחות למשיכה בעלייה; - לגרירה במורד. משקלם של הבלוקים ושיפועי הרמפות אינם ידועים. מקדם החיכוך תלוי גם במשטחים של הבלוקים וגם של הרמפות. מה היו פני השטח של הרמפות בתקופת האינקה לא ידוע. התנאים הנוכחיים מציעים שתי אפשרויות; הרמפות היו מכוסות בחצץ סלעים שבורים או מגומרות בעפר דחוס. מאחר שאף אחד מספרי הפיזיקה הסטנדרטיים לא מציע מקדמים נאותים לאף אחד מהתנאים הללו, היה צורך לקבוע ערכים הולמים מבחינה אמפירית עבור f. בניתי שני משטחים שקרובים לשני משטחי הדרך שנתקלנו בהם היום באולנטייטמבו. בעזרת דינמומטר, גררתי שוב ושוב בלוק של 42 קילוגרם מעל משטחים אלה. התוצאות הממוצעות היו f=0.75 עבור עפר דחוס, ו-f=0.7 עבור חצץ של סלע שבור. האחרון היה קצת יותר קטן מהראשון מכיוון שלסלעים השבורים הרופפים הייתה, במידה מסוימת, השפעה של מיסבים כדוריים.
בהנחה שהדרכים היו עשויות מחצץ של סלע שבור, חישובים מניבים את הערכים הבאים עבור הכוחות הנדרשים לגרירת בלוק לאורך רצועות הרמפות השונות מהמחצבות לאתר הבנייה במבצר. המדרון שבו מתגברים על החיכוך בעזרת המשקל העצום של הבלוק - כלומר, שבו הבלוק מתחיל להחליק בירידה מעצמו - הוא בערך 38°. זה קרוב מאד למדרונות המפולות השונים לאורך תוואי המסלול. דחף קטן היה כל מה שהיה צריך כדי לשלוח בלוק להחליק במפולת. במורד שיפוע של 8° - השיפוע המשוער של הדרך ליד אינקראקאי - הכוח הדרוש להזזת בלוק יהיה שווה לכ-55% ממשקלו; לאורך קטע שטוח זה יהיה 70%, ובמעלה שיפוע של 8°, השיפוע המשוער של הרמפה למבצר, זה יהיה 84%. לפיכך כדי לגרור במעלה הגבעה את הבלוק הגדול ביותר (ששוקל 106,000 קילו-פונד) שנותר במחצבות קלצ'יפקהטה (Kalchipqhata), יידרש כוח של 89,000 קילו-פונד. בהנחה שאדם יכול למשוך בעקביות בכוח של 50 קילו-פונד, יידרשו כ-1,780 אנשים כדי לבצע את העבודה. זה אולי נראה כמו מספר גדול מאוד של אנשים, אבל אני מוצא עקביות מסוימת בין המספר הזה לבין הספירה של סיזה דה ליאון (Cieza de Leon):
ארבעה אלפים מהם היו שוברים אבנים ומחלצים אבנים; ששת אלפים סחבו אותם עם חבלים גדולים של סיבי עור ועלים...
למרות שהקטע שסיזה כתב הוא על בניית מבצר סקסייהאומן, לא זה של אולנטייטמבו, אני לא רואה שום סיבה שלא ניתן היה להניח שהאינקה השתמשו בטכניקת בנייה דומה בכל אתרי הרמות שלהם. העברת אבנים כבדות על ידי 1,800 עובדים באולנטייטמבו תואמת את ההובלה למרחקים ארוכים של אובייקטים כבדים ומגושמים בתרבויות עתיקות אחרות בעולם הישן והחדש. צריך רק להזכיר את האורתוסטטים (Orthostats) של סטונהנג', הפסלים האדירים של רעמסס השני בלוקסור, הפסל העצום של קוטלינצ'אן בטיאוטיוואקן (Idol of Coatlinchan), או ענקי האבן של אי הפסחא כדי להעריך את ההישגים המדהימים של מהנדסי תובלה קדומים. ציור קבר בדיר אל-ברשה (Deir El Bersha) במצרים, ולוח אבן גיר מנינוה מתארים את גרירתם של פסלים כבדים על ידי עשרות גברים המושכים בחבלים ארוכים הרתומים למזחלות מתחת לפסלים. לא ברור אם ייצוגים אלה של הובלות עתיקות מייצגים את המספר האמיתי של הגוררים או שמא נועדו רק ל"התרשמות של קהל גדול של אנשים המושכים את החבלים". אנגלבך (Engelbach) העריך שכוח עבודה של 6,000 איש היה נדרש כדי להעביר את האובליסק הבלתי גמור באסואן.
כדי לצמצם את כוח העבודה הנדרש בהובלה, יש להמציא שיטה להפחתת החיכוך או להגברת האפקטיביות של תפוקת כוח העבודה. ללא הגלגל, שהאינקה לא הכירו, יש עוד כמה דרכים אפשריות להפחתת החיכוך, כולל שימוש ברולרים או במחליקנים ושימון.
השימוש ברולרים מוזכר לעתים קרובות בספרות, אך העדויות התומכות בהשערה זו דלות ובוודאי שאינן חד משמעיות. ניתן להשתמש ברולרים בשתי דרכים: ניתן לקבע אותם לאובייקט המיועד להזזה, או שניתן להניח אותם על משטח הדרך כמו פסי רכבת. אאוטוואטר (Outwater) טען שהשיטה האחרונה שימשה בשילוב עם רולרים באולנטייטמבו. למרבה הצער, הראיות לשימוש במחליקנים אינן טובות יותר מזו של השימוש ברולרים; במקרה הטוב, זה מקרי. בניסוי שנערך ב-1986, קבוצה של שמונה עובדים באולנטייטמבו התבקשה להעביר בלוק של 1.5 טון ללא הנחיות כיצד לעשות זאת. הם פתרו את הבעיה על ידי הנחת שני מוטות ארוכים, דמויי מסלול, שמעליהם משכו את הבלוק בחבלים תוך כדי דחיפה שלו עם מנופים מאחור.
השימוש בחומרי סיכה מודגם בציור בדיר אל-ברשה. העדויות לשימוש בחומר סיכה, כנראה חימר רטוב, באולנטייטמבו הן נסיבתיות בלבד. ניסוי בליטוש אבן גילה שכדי לייצר משטח מלוטש מאד, היה צורך בחומר שוחק עדין במיוחד. לכן אין זה סביר שהליטוש שנצפה על הבלוקים הנגררים נגרם על ידי חצץ הדרך הגס, אלא אם כן הוא היה מעורב בכמויות ניכרות של חול עדין מאד או חימר. אם נעשה שימוש בחימר על משטחי הדרך, הרטבתו הייתה עוזרת לבלוקים להתקדם. זה היה מפחית את מקדם החיכוך מ-0.7 לכ-0.2, שינוי שיכול היה להפחית את צוות ההובלה הנדרש ל-715 אנשים.
אז, אנו יכולים להסיק מהניתוח המפורט של פרוצן שאולי נדרשו רק 715 אנשים כדי לגרור את הבלוקים הגדולים ביותר באולנטייטמבו אילו נעשה שימוש בסוג כלשהו של מזחלת (ומערכת של הרטבת האדמה, כפי שידעו המצרים לעשות) בגרירת הבלוקים. עם זאת, הוא לא חושב שהשתמשו בטכניקה כזו, ולא בכל סוג של רולר או מנוף.
נראה שסימני הגרירה שנצפו על ידי פרוצן נמצאים על כל האבנים שהוצאו מהמחצבה. במהלך ההחלקות שכל בלוק היה צריך לעשות למטה לנהר הוא היה מקבל סוג מסוים של סימן גרירה שהיה דומה גם לסימן הגרירה שנוצר על הבלוק אם הוא היה נגרר על פני דרך מישורית או בשיפוע קל. אם הבלוק המגליתי אולץ לנוע קדימה בעזרת מנופים, אזי היה נראה גם סוג אחר של סימן גרירה על הבלוק. פרוצן לא הצליח למצוא סימן מסוג זה. הוא גם לא יכול היה לראות כיצד מספר רב של אנשים הפרוסים לאורך דרך הררית הצליחו להסתדר בפניות מבלי שהצוות המושך יעקוף את הפנייה ויגרור את הבלוק עד לנקודת הפנייה לפני שפנה לאחור וקשר שוב לכיוון חדש. הבעיה באולנטייטמבו היא שבכמה מהפניות הקריטיות, אין מקום לצוות להמשיך ישר - הם היו נופלים מההר.
אומר פרוצן:
בסצינות ההובלה על הלוחות האשוריים, המזחלות לא רק נמשכות בחבלים ארוכים, אלא גם נדחפות מאחור עם מנופים ארוכים. האשורים היו מודעים כמובן להשפעת ההגברה של המנופים, גם אם הדרך שלהם למשוך את המנופים כלפי מטה (המופיעה על הלוחות) לא הייתה היעילה ביותר ואם בזווית שבה הופעלו המנופים סביר יותר שהעומס יעלה במקום לדחוף קדימה. כדי לקבל את הדחיפה הכי גדולה קדימה, היה צורך לשמור את המנופים אנכיים ככל האפשר, וכדי להשיג את מירב המינוף, המשיכה הייתה צריכה להתבצע בחלק העליון של הידית. הצדדים הקצרים של הבלוקים הגדולים ביותר באולנטייטמבו רחבים מספיק כדי להכיל לפחות שני מנופים. בהנחה שיחס מינוף של שש לאחד וכשישים עובדים למשיכה בכל ידית, העובדים מייצרים כוח דחיפה ראשוני יעיל משולב של כ-35,880 קילו-פונד. התפוקה של צוותי המנופים היא אפוא כ-40% מ-89,040 הקילו-פונד המחושבים הנדרשים כדי להזיז את הבלוק שנדון קודם בעלייה בשיפוע של כ-8°. בהתאם לכך, הצוות המושך יכול להצטמצם ב-40%, מ-1,800 ל-1,080 איש. כשמוסיפים לכך צוות מנופים של 120 איש, נותרים עם צוות הובלה כולל של 1,200 איש.
אפשר היה לדמיין שכדי לרתום את צוות המושכים לבלוק, רשת גדולה, שבה נארגו ארבעה או יותר חבלים ארוכים, הושלכה מעל החלק העליון והצדדים של הבלוק. כפי שמוצג בלוח נינוה, לכל חבל היו מחוברות סדרה של לולאות תאומות במרווחים של 80 ס"מ כדי ששני גברים יוכלו למשוך אותן, אחד בכל צד של החבל. כדי לשמור על החבלים במרווחים קבועים, היה צריך להרכיב עול כלשהו בחזית הבלוק. בהנחה שארבעת החבלים הארוכים היו מרוחקים זה מזה כ-160 ס"מ. 1,800 איש היו יכולים להיפרס לאורך החבלים, 450 לכל אחד, 225 מכל צד. בצורה זו, כל הרכבת הייתה נמתחת על פני 187 מטרים לאורך הדרך.
אם יש לי הסתייגות כלשהי לגבי ההסבר שלי לגבי טכניקת הגרירה באולנטייטמבו, זה חוסר היכולת שלי להציע דרך סבירה כיצד מספר רב של אנשים הפרוסים לאורך דרך הררית (לכל היותר ברוחב 6 עד 8 מטרים) עברו פניות, רחבות, או חדות, מבלי שהרכבת המושכת תגיע רחוק מדי מהפניה. מרחק מהפנייה מאפשר לצוות למשוך את הבלוק עד לפנייה. כשהם שם, ניתן היה להפנות את הבלוק לכיוון החדש בעזרת מנופים, ולחבר את הצוות לקדמת הבלוק. לרוע המזל, הטופוגרפיה הלא אחידה לאורך נתיב ההובלה באולנטייטמבו לא תאפשר לרכבת המושכת לעבור מעבר לאף אחד מהסיבובים הקריטיים.
הבעיה לא תיפתר עם צוותי משיכה קטנים יותר. הצוות המצומצם המשתמש בחימר רטוב או הצוות הנעזר במנופים היו נתקלים באותם קשיים ממש במעבר הפניות. נראה שרק צוותים שעבדו אך ורק בחלק האחורי של בלוק יכלו להתקרב כראוי ולהשלים את הסיבובים. שילוב של מנופים ושימון יכול לפתור את הבעיה. הכוח שהופעל על ידי הצוות שעובד על המנופים יהיה מספיק כדי לדחוף את הבלוק הגדול ביותר במעלה הגבעה אל המבצר אם מקדם החיכוך יישמר עד 0.2 או פחות. מה שקראתי לו סימני גרירה יהיו אז סימני דחיפה. לא יהיה ניתן להבחין בין האחרון לבין הראשון, אולי למעט חריג אחד. הנטייה של המנופים היא להרים את הבלוקים מאחור, ולדחוף את החלק הקדמי לתוך הקרקע. לפיכך סימני השחיקה צריכים להיות הבולטים ביותר בחלק הקדמי של הבלוק וצריכים להצטמצם בהדרגה לכיוון האחורי. עד היום לא זיהיתי צימצום הדרגתי של סימני השחיקה בבלוק כלשהו.
לכן, פרוצן לא מצליח למצוא שום "צימצום הדרגתי של סימני השחיקה בבלוק כלשהו" ולכן לא יכול למצוא ראיות לכך שנעשה שימוש במנופים בהנעת הבלוקים. חוסר השימוש במנופים כנראה מסגיר חוסר כושר המצאה שהיה למהנדסי ההובלה. במילים אחרות, נראה שהמתכננים והמוציאים לפועל של התוכנית המורכבת הזו להשיג בלוקים ענקיים ממפולת סלעים להעבירם מעבר לנהר ולמעלה על רכס הרים, לא הצליחו לחשוב על שימוש בדברים כמו רולרים או מנופים. עם זאת, הם הצליחו להשיג דברים שנראים על אנושיים אפילו בסטנדרטים המודרניים שלנו! האם הכל נעשה רק בכוח הזרוע והמספרים העצומים שפרוצן מחשב עבורנו תוך מילוי חובתו?
המהנדס השוויצרי-אמריקאי הזה מוקסם כמובן מהאיך ולמה ומתי של המבנה המדהים הזה. אכן, יש הרבה מבנים מדהימים כאלה בפרו ובבוליביה והם מכילים הרבה תעלומות, אבל אולנטייטמבו בולטת מכולם, שזו הסיבה שפרוצן ערך במתכוון מחקר מדוקדק.
איך ייתכן שהצוות הזה של 1,800 איש הצליח להתמודד עם הפניות הצרות הנדרשות כדי להביא את הבלוקים הענקיים האלה לרחבה הקטנה שבה ניצב המבצר? איפה עמדו האנשים האלה כשהם גררו את הבלוק האדיר הזה עד לרכס החד של מבצר אולנטייטמבו? פרוצן לא יכול לענות על שאלות אלו. הוא הבין כמה אנשים יידרשו - לכל הפחות - כדי לגרור בלוק של 100 טון של גרניט אדום מסותת במעלה הגבעה לרחבת המבצר. אבל, הוא לא יכול להבין איפה כל האנשים האלה עמדו בזמן שעשו זאת!
האם הם בנו איזו רמפה ענקית כדי לאפשר לצוות הגוררים הזה למשוך בכל הכוח ברשת החבלים והעולים הסבוכה שאיפשרה את גרירת הבלוק האדיר הזה? האם הרמפה הזו פורקה מאוחר יותר, ואז הטרסות הנראות כעת על צלע הגבעה התלולה נבנו לגידול יבולים? זה נראה מאד לא סביר ופרוצן אפילו לא מזכיר את האפשרות.
עם זאת, זה בדיוק מה שאגיפטולוגים שונים הציעו במשך מאות שנים כדי לפתור את תעלומת בניית הפירמידות של גיזה, במיוחד הפירמידה הגדולה. נוצרו רמפות עצומות שיוצאות מהפירמידה, או בספירלה סביב הפירמידה. לאחר מכן פורקו מתחמי הרמפות הענקיים הללו עד כדי כך שלא נותר מהם זכר. זה לא המקרה באולנטייטמבו, שם ניתן לראות שרידי רמפה העולה בצד המערבי של הרכס התלול. אבל הרמפה הזו לא יכלה להכיל את הצוות שתואר על ידי פרוצן, או את הדרך שבה היה צריך לבצע את הפניות.
בקצרה, פרוצן עשה את החישובים הבסיסיים הדרושים כדי להראות מה היה צריך כדי להזיז את הבלוקים האלה בגודל 100 טון בכוח הזרוע. יזדקקו ל-1,800 פועלים ורתמת חבלים ורשת חזקה, כולל עולים, כדי לגרור את הבלוקים האלה מעל מישור או משטחים משופעים מעט. אבל הפתרונות לבעיות כמו העברת האבנים בפניות, מעבר לנהר או עלייה לרחבה קטנה על רכס צר חומקות ממנו. שאלות מתעתעות כאלה בהחלט מוסיפות למסתורין של בניית האתרים המרשימים הללו. איך הבנאים האלה - פרוצן מניח שהם בני האינקה, למרות שנראה שיש לו ספקות - עשו את הטריק החכם הזה? אנו מניחים שהם היו "פרימיטיביים" במובן זה שהם לא ידעו על הגלגל או על השימוש במנופים, אבל הם בכל זאת הצליחו לעשות משהו שאנחנו עדיין לא יכולים להבין. לפחות בדרך זו, הם חכמים יותר מאיתנו!
האבנים העצלות של אולנטייטמבו
לאורך הדרך, בנקודות שונות בשולי הכביש נמצאים בלוקי הגרניט המלבניים שעשו רק חלק מהדרך אל מה שנקרא מקדש השמש השוכן על שפת צוק. למה הם לא הגיעו? מתי הפסיקה העבודה הזו? למה הם עבדו עם בלוקים גדולים כל כך ואיך העבירו אותם מעבר לנהר גועש? לאף אחד אין תשובה לשאלות הללו.
חלק מה"אבנים העצלות" הללו גדולות למדי, בעוד שאחרות בגודל של כמחצית מהבלוקים הגדולים שהועברו בהצלחה מעבר לנהר ועד לרחבה הקטנה במבצר. אחת ה"אבנים העצלות" הגדולות סותתה בהצלחה, עברה במפולות, ואז חצתה את הנהר וממש הגיעה עד הרמפה האחרונה בצד המערבי של המבצר. אבל מסיבה לא ידועה היא מעולם לא הועברה במעלה הגבעה האחרונה עד לרחבה. מדוע הושקע כל המאמץ הזה על האבן הזו - ועל ה"אבנים העצלות" האחרות - כאשר בסופו של דבר הן הושארו בצד הדרך? מה זה שהפך את האבנים הללו ל"עצלות"?
ואכן, אפילו המונח "עצל" מרמז שמשהו לא בסדר עם האבן, ולא עם צוות ההובלה ש"גרר" את האבן. תיאוריה אחת על הזזת אבנים מגליתיות גורסת שהאבנים לא נגררו כלל, אלא הועברו על ידי סוג של מכשיר לוויטציה (Levitation) שגרם לאבנים "לזנק" לאוויר. באולנטייטמבו, תהליך זה היה אמור לכלול החלת המכשיר על אבן כדי לגרום לה "לקפוץ" במורד הדרך מהמחצבה למפולות, שם האבנים יידחפו אל מעבר לקצה ויגיעו לתחתיתן. הם שוב יידרשו לקפוץ לנהר ולעברו, ואז במעלה המדרון עד לרחבת המבצר. תהליך זה ייצור את סימני הגרירה שנצפו על ידי פרוצן, מכיוון שהאבנים היו יורדות במפולות, וכנראה תהיה פעולת החלקה כלשהי עם ביצוע הקפיצות. לא יהיו סימני מנוף, מה שעולה בקנה אחד עם התצפיות של פרוצן. אולי במהלך תהליך זה נמצא כי אבנים מסוימות היו "עצלות" ולא ניתן היה לגרום להן לקפוץ כראוי, ולכן הן ננטשו במקום שבו התהליך נכשל.
תיאוריית ה"לוויטציה" המרתקת הזו טוענת שגבישי קוורץ, כאשר הם מחוברים בסדרה ומוכים במתח גבוה, "יתכופפו". הטענה היא שכאשר גביש מוכה, מוחל עליו לחץ או "כיפוף", הוא ישדר אות פיזואלקטרי, ולמרבה הפלא, הוא למעשה מאבד את כוח הכבידה שבאופן טבעי מושך אותו לכיוון מרכז המסה (במקרה זה, כדור הארץ). לאחר מכן, הגביש הופך למעשה חסר משקל, לא משנה כמה כבד הוא היה לפני הכיפוף על ידי מתחים גבוהים. אם ניתן היה לאשר השפעה כזו, אז בלוקים ענקיים של גרניט, המלאים בגבישי קוורץ קטנים, תיאורטית ניתן היה להזיז במאמץ קטן מאד, לא משנה כמה הם שוקלים כשאין בהם מטען חשמלי רב עוצמה.
במובן מסוים, זהו התהליך ההפוך של פיאזואלקטריות, שהוא מטען המצטבר בחומרים מוצקים מסוימים, בעיקר גבישים, כאשר מוחל עליהם מתח מכני. בעיקרו של דבר זה חשמל שנוצר על ידי הפעלת לחץ על גביש קוורץ. פחות מובן ההפוך של תהליך זה, שבו שדה חשמלי מוחל גורם ליצירה פנימית של מתח מכני! במילים אחרות, כאשר הגביש מחושמל, הוא מתכווץ או מתרחב - הוא "מתכופף" ומתגמש, משנה את צורתו. שינוי פתאומי זה בגביש גורם לבלוק הגרניט-קריסטל המלבני "לקפוץ". הוא גם הופך לזמן קצר חסר משקל בזמן זה ויכול "להידחף" קדימה. זה קונספט מדהים! לפעמים ההשפעה של החלת חשמל במתח גבוה לתוך גביש נקראת "אפקט האצ'ינסון" ("Hutchison Effect"), המתייחס לממציא הקנדי ג'ון האצ'ינסון (John Hutchison) שידוע בסרטונים שלו ביוטיוב של חפצים המאבדים משקל ו"מרחפים" בעודם תחת "השפעתו".
דמיינו את זה: בלוקי גרניט ענקיים שנחצבו וסותתו "מחושמלים". זה גורם לבלוק האבן הגבישי "להתכופף" מה שגורם לו להיות חסר משקל. לאחר מכן, הבלוקים מוזזים באוויר ללא מאמץ בעזרת קווים מנחים כגון חבלים, או אולי יותר קרני אנרגיה "דוחפות". סצינת קולנוע מוכרת הדומה לתרחיש זה היא כאשר צייד הראשים בובה פט בסרט מלחמת הכוכבים "האימפריה מכה שנית" לוקח את בלוק ה"קרבוניט" שמחזיק את האן סולו על סיפונו. רואים שהוא דוחף אותו ללא מאמץ קדימה במעלה הרמפה אל החללית שלו. האם ניתן היה לראות סצנה כזו בפרו העתיקה? זה היה נראה מופלא!
העובדה שבני האינקה מצאו את ההריסות המגלתיות הללו ואז בנו עליהן, בטענה שהן משלהם, אינה תיאוריה מדאיגה במיוחד. למעשה, זו כנראה האמת. אם בני האינקה הגיעו ומצאו חומות ויסודות בסיס של ערים שכבר היו קיימות, למה לא לעבור לגור בהן פשוט? גם היום, כל מה שצריך לעשות הוא עבודת תיקון קטנה ולהוסיף גג על חלק מהמבנים כדי להפוך אותם ראויים מגורים. אכן, ישנן עדויות רבות לכך שבני האינקה רק מצאו את המבנים והוסיפו להם. ישנן אגדות רבות שקיימות בהרי האנדים לפיהן סקסאיהומן, מאצ'ו פיצ'ו, טיאוואנקו ושרידים מגליתיים אחרים נבנו על ידי גזע ענקים.
אלן גירברנט (Alain Gheerbrant) מעיר בהערות השוליים שלו לספרו של גרסילאסו דה לה וגה (Garcilaso de la Vega) והוא קרוב לחשוב שהאינקה מעולם לא הזיזו את הבלוקים הענקיים האלה למקומם, אך גם אם הם היו חותכים ומסתתים את האבנים במקום, התאמתם בצורה כל כך מושלמת עדיין תדרוש מה שמהנדסים מודרניים היו מכנים מאמץ על אנושי. יתר על כן, העיר הענקית טיוואנאקו בבוליביה חצובה באופן דומה מבלוקים במשקל 100 טון. המחצבות נמצאות במרחק קילומטרים רבים, והאתר בהחלט ממוצא קדם-אינקה. תומכי התיאוריה לפיה בני האינקה מצאו את הערים הללו בהרים ואכלסו אותן יאמרו אז שבוני טיוואנאקו, סקסייהאומן, אולנטייטמבו ומבנים מגליתים באזור קוסקו היו אותם אנשים.
גרסילאסו דה לה וגה אמר את זה על המבנים האלה מיד לאחר הכיבוש:
...איך אנחנו יכולים להסביר את העובדה שהאינדיאנים הפרואנים האלה הצליחו לפצל, לחצוב, להרים, לשאת, להניף ולהוריד בלוקים עצומים כאלה, שהם יותר דומים לפיסות הר מאשר אבני בניין, וכי הם השיגו זאת, כפי שאמרתי קודם, ללא עזרה של מכונה או מכשיר כלשהו? חידה כמו זו לא ניתנת לפתרון בקלות מבלי להיעזר בקסם, במיוחד כשנזכרים בהיכרות הגדולה של האנשים האלה עם השדים.
הספרדים פירקו כמה שיכלו מסקסייהאומן. כאשר קוסקו נכבשה לראשונה, היו לסקסייהאומן שלושה מגדלים עגולים בראש המבצר, מאחורי שלוש חומות מגליתיות קונצנטריות. אלו פורקו אבן אחר אבן, והאבנים שימשו לבניית מבנים חדשים עבור הספרדים.
תצפית מסקרנת אחרונה שעורך פרוצן היא שסימני החיתוך שנמצאו על חלק מהאבנים דומים מאוד לאלו שנמצאו על הפירמידיון של האובליסק הלא גמור באסואן שבמצרים. האם זה צירוף מקרים, או שהיתה ציוויליזציה קדומה עם קשר לשני האתרים?
המחשב הגדול ביותר בעולם
המונומנט המרהיב באנגליה הנקרא סטונהנג' יושב לבדו במישור סולסברי, ולצדו מגרש חניה וחנות מזכרות לתיירים. הוא מפורסם באבניו הגדולות ובארכיטקטורה המוזרה שלו: מעגל של אבנים מסיביות וחתוכות היטב.
בשנת 1964 פרסם לראשונה האסטרונום הבריטי ג'רלד ס. הוקינס (Gerald S. Hawkins) את מאמרו הידוע כיום על סטונהנג' כמחשב אסטרונומי. מאמרו, שכותרתו "Stonehenge: A Neolithic Computer", הופיע בגיליון 202 של כתב העת הבריטי היוקרתי Nature. בשנת 1965 פורסם ספרו המפורסם של הוקינס, "Stonehenge Decoded".
הוקינס הרגיז את העולם הארכיאולוגי בטענה שהאתר המגליתי הוא לא רק מקדש עגול שהוקם על ידי כמה מלכים אגוצנטריים, אלא מחשב מתוחכם לתצפית על השמים. הוא מתחיל את המאמר שלו ב-Nature עם ציטוט של דיודורוס על בריטניה הפרהיסטורית מתוך "ההיסטוריה של העולם העתיק" שלו, שנכתב בערך בשנת 50 לפנה"ס:
הירח כפי שנצפה מהאי הזה נראה רק במרחק קטן מכדור הארץ ויש בו בליטות כמו אלה של כדור הארץ, הנראות לעין. כמו כן מובא הדיווח שהאל [ירח?] מבקר באי כל 19 שנה, התקופה שבה מושלם שובם של הכוכבים לאותו מקום בשמים... יש גם באי, גם מתחם קדוש מפואר של אפולו [שמש] וגם מקדש ראוי לציון... והממונים נקראים בורדאה (Boreadae), והמשך לתפקידים אלה נשמר תמיד במשפחתם.
התיאוריה הבסיסית של הוקינס הייתה ש"סטונהנג' היה מצפה כוכבים; המתמטיקה האובייקטיבית של ההסתברות והכדור השמימי נמצאות לצידי". טענתו הראשונה של הוקינס הייתה שיישור בין זוגות אבנים ומאפיינים אחרים, שחושבו באמצעות מחשב מתוך תוכניות בקנה מידה קטן, השוו את כיווניהם עם האזימוטים של השמש והירח הזורחים והשוקעים, בימי ההיפוך ובימי השוויון, שחושבו לשנת 1500 לפנה"ס. הוקינס טען שמצא 32 יישורים "משמעותיים".
טענתו השנייה הייתה ש-56 חורי אוברי (Aubrey holes) שימשו כ"מחשב" (כלומר כסימני ספירה) לחיזוי תנועות הירח וליקויים, שלגביהם הוא טען כי ביססו "מחזור של 56 שנים עם 15% אי סדירות שלא מוכר עד כה; ושזריחת הירח המלא הקרוב ביותר להיפוך החורף מעל אבן העקב (Heel Stone) תמיד ניבאה בהצלחה ליקוי. מעניין לציין שלא יותר ממחצית הליקויים הללו נראו מסטונהנג'."
אומר הוקינס ב-Stonehenge Decoded:
המספר 56 הוא בעל משמעות רבה עבור סטונהנג' מכיוון שהוא מספר חורי האוברי הקיימים סביב המעגל החיצוני. במבט מהמרכז חורים אלו ממוקמים במרווחים שווים של אזימוט סביב האופק ולכן, הם אינם יכולים לסמן את השמש, הירח או כל עצם שמימי. זה מאושר על ידי עדויות הארכיאולוג; בחורים היו מדורות ושריפת גופות, אך הם מעולם לא החזיקו אבנים. כעת, אם אנשי סטונהנג' רצו לחלק את המעגל מדוע הם לא יצרו 64 חורים פשוט על ידי חלוקת חלקים של המעגל - 32, 16, 8, 4 ו-2? אני מאמין שחורי אוברי סיפקו מערכת לספירת השנים, חור אחד לכל שנה, כדי לסייע בחיזוי תנועת הירח. אולי שריפת גופות בוצעה בחור אוברי מסוים במהלך השנה, או אולי החור סומן על ידי אבן ניידת.
ניתן להשתמש בסטונהנג' כמכונת מחשוב דיגיטלית... האבנים בחור 56 חוזות את השנה שבה ליקוי שמש או ירח יתרחש בתוך 15 ימים מאמצע החורף - חודש הירח החורפי. הוא גם חוזה ליקויים לירח הקיצי.
המבקרים של הוקינס, המוחות האקדמיים השליטים בזמנם, קפצו מיד על תגליותיו והוקיעו אותן. בשנת 1966 הופיע מאמר מאת האסטרונום הבריטי ר.ג. אטקינסון (R. J. Atkinson) ב-Nature, שכותרתו "?Decoder Misled", בו מתח ביקורת על הוקינס ועל רבות מהצהרותיו על היותה של סטונהנג' מחשב אסטרונומי.
אמר אטקינסון על ספרו של הוקינס Stonehenge Decoded:
הוא מגמתי, יהיר, מטופש ולא משכנע, וממעט לקדם את הבנתנו של סטונהנג'. חמשת הפרקים הראשונים, על הרקע האגדי והארכיאולוגי, נערכו ללא ביקורת, ומכילים מספר פרשנויות ושגיאות מוזרות. שאר הספר הוא ניסיון לא מוצלח לבסס את טענת המחבר שסטונהנג' היתה מצפה כוכבים; המתמטיקה האובייקטיבית של ההסתברות והכדור השמימי נמצאות לצידי. מבין שתי טענותיו העיקריות, הראשונה נוגעת ליישורים בין זוגות אבנים ומאפיינים אחרים, המחושבים עם מחשב מתוכניות בקנה מידה קטן שלא מותאמות למטרה זו.
הביקורת הנוקבת של אטקינסון על הוקינס מראה כמה עמידים בפני רעיונות חדשים יכולים להיות אקדמאים מבוססים. חוסר הרצון של אטקינסון להאמין שסטונהנג' היה סוג של מחשב אסטרונומי נובע כנראה בעיקר מהאמונה הרווחת שלאדם הקדמון פשוט לא היה מצב ציוויליזציה שאיפשר לו לעסוק בנושאים כאלה של ידע גבוה יותר. אבל המבקרים האלה כבר לא נשמעים. יותר, ונראה שאין ספק אפילו לארכיאולוג השמרני ביותר שסטונהנג' הוא סוג של מקדש אסטרונומי. ישנן מספר אמיתות אסטרונומיות פשוטות שבהן ניתן להבחין בסטונהנג'.
לדוגמה, ישנם 29.53 ימים בין ירחים מלאים ויש 29.5 מונוליטים במעגל סארסן החיצוני. יש 19 מה'אבנים הכחולות' הענקיות בפרסה הפנימית שיש לה כמה הסברים ושימושים אפשריים. יש כמעט 19 שנים בין נקודות הזריחה והשקיעה הקיצוניות של הירח. כמו כן, אם ירח מלא מתרחש ביום מסוים בשנה, נניח ביום היפוך הקיץ, יחלפו 19 שנים לפני שירח מלא נוסף יתרחש באותו יום בשנה. לבסוף, יש 19 שנות ליקוי (או 223 ירחים מלאים) בין ליקויים דומים, כמו ליקוי המתרחש כאשר השמש, הירח וכדור הארץ חוזרים לאותו מיקום יחסי. מיקומם של כוכבי לכת אחרים עשויים להשתנות במחזורים גדולים אף יותר. כמו כן, מוצע כי חמש הקשתות הגדולות של הטריליתון מייצגות את חמשת כוכבי הלכת הנראים לעין בלתי מזוינת: חמה, נוגה, מאדים, צדק ושבתאי.
סופר העתיקות הבריטי, ג'ון איווימי (John Ivimey), מציע הצעה מרגשת כסיום ספרו הפופולרי על סטונהנג', "The Sphinx and the Megaliths". הוא מקדיש את עיקר הספר לניסיון להוכיח את התזה שלו שסטונהנג' נבנתה על ידי מצרים הרפתקנים אשר נשלחו לאיים הבריטיים כדי להקים שורה של אתרים אסטרונומיים בקווי רוחב גבוהים יותר על מנת לחזות במדויק ליקויי חמה, מה שמצפי הכוכבים במצרים לא יכלו לעשות, מכיוון שהם היו קרובים מדי לקו המשווה. איווימי מספק ראיות כמו הבנייה המגליתית, חיתוך קיסטון בבלוקים הענקיים, המטרה האסטרונומית הברורה, ובעיקר, השימוש במערכת מספור המבוססת על המספר 6, ולא המספר 10, כפי שאנו משתמשים היום. אייווימי מראה שהמצרים השתמשו במערכת מספור המבוססת על המספר 6, ושסטונהנג' נבנתה עם שימוש באותה מערכת.
זה רעיון מרתק שמצרים הגיעו לבריטניה כדי לבנות מצפה כוכבים מגלתי כדי לחזות במדויק ליקויי ירח. מתועד שבערך בשנת 2000 לפנה"ס הרג קיסר סיני את שני האסטרונומים הראשיים שלו על כך שלא הצליחו לחזות ליקוי חמה. שואל תיאורטיקן האסטרונאוטים הקדומים ריימונד דרייק (Raymond Drake), "היום, האם לאיזשהו מלך יהיה אכפת?"
המצרים, הסינים, בני המאיה ותרבויות קדומות רבות אחרות היו אובססיבים לליקויים כמו גם לתופעות פלנטריות-סולאריות אחרות. מאמינים שהם קשרו אסונות, כולל שקיעת אטלנטיס, עם תנועות פלנטריות וליקויים. יתכן כי המצרים הקדמונים, בני המאיה ותרבויות אחרות חשבו שהם יכולים לחזות את האסון הבא על ידי ניטור ליקוי ירח ומיקומם של כוכבי הלכת ביחס לכדור הארץ.
הרודוטוס בספרו "היסטוריות" (שנכתב ב-440 לפנה"ס בקירוב) כותב על אסטרונומיה מצרית עתיקה וקטקליזם בספר השני, פרק 142:
...עד כה סיפרו המצרים והכוהנים שלהם את הסיפור. והראו כי היו 341 דורות של אנשים מהמלך הראשון ועד האחרון הזה, הכהן של הפייסטוס. ...עכשיו, בכל הזמן הזה, 11,340 שנה, הם אמרו שהשמש סטטה ממסלולה הראוי ארבע פעמים; וזרחה איפה שהיא שוקעת עתה; אבל שום דבר במצרים לא השתנה בכך, לא בנגיעה בנהר ולא בנגיעה בפירות האדמה, ולא לגבי מחלות או מקרי מוות.
אם להאמין להרודוטוס, ההיסטוריה המצרית חוזרת אחורה 11,340 שנה, משנת 440 לפנה"ס ועד לתאריך המדהים של 11,780 לפנה"ס. הוא גם אומר שכדור הארץ הוסט סביב צירו במה שנקרא שינוי קטבי כדור הארץ, אז נראה שהשמש זורחת בכיוון שונה מהרגיל. שינויי קטבי כדור הארץ מלווים במגוון רחב של שינויים הרסניים בכדור הארץ ותופעות מזג אוויר חמורות. לכן, אם המצרים הכירו סוג זה של התרחשות, ולאחר שלא הושפעו עד כה מהקטקליזם, ייתכן שהם עשו מאמץ רב כדי לשפר את הידע האסטרונומי שלהם, כולל הקולוניזציה של אנגליה ובניית סטונהנג'.
המבוך המצרי של הרודוטוס
הרודוטוס מזכיר גם מבנה ענק דמוי מבוך שהוא ככל הנראה המבנה הגדול בעולם, הממוקם בחולות ממערב לפירמידות של גיזה. הוא כינה את המבנה הענק של למעלה מ-3000 חדרים "המבוך" בספר "היסטוריות" שלו, ומתאר אותו כקומפלקס מבנים במצרים הנמצא מעט מעל אגם קארון וכמעט מול מה שנקרא "עיר תנינים", שלדעתו מתעלה על הפירמידות:
יש לו שתים עשרה חצרות מקורות - שש בשורה הפונה צפונה, שש דרומה - השערים של האחת פונים בדיוק לשערי השניה. בפנים, המבנה בן שתי קומות ומכיל שלושת אלפים חדרים, שמחציתם מתחת לאדמה, והמחצית השניה ישירות מעליהם. נלקחתי דרך החדרים בקומה העליונה, אז מה שאני אגיד עליהם הוא מהתבוננות שלי, אבל על התת-קרקעיים אני יכול לדבר רק מדיווח, כי המצרים האחראים סירבו לתת לי לראות אותם, כי הם מכילים את קברי המלכים שבנו את המבוך, וגם את קברי התנינים הקדושים. מצד שני, את החדרים העליונים דווקא ראיתי, וקשה להאמין שהם מעשה ידי אדם; המעברים המבלבלים והמורכבים מחדר לחדר ומחצר לחצר היו לי פלא אין סופי, כשעברנו מחצר לחדרים, מחדרים לגלריות, מגלריות לחדרים נוספים ומשם לעוד חצרות. הגג של כל חדר, חצר וגלריה הוא, כמו הקירות, מאבן. הקירות מכוסים בדמויות מגולפות, וכל חצר בנויה להפליא משיש לבן ומוקפת באכסדרה.
נווה המדבר פיום (Faiyum Oasis) הוא עמק טבעי במדבר מיד ממערב לנילוס מדרום לקהיר. קרקעית האגן הגדולה הזו כוללת שדות המושקים על ידי תעלה מלאכותית של הנילוס שנוצרה בערך בשנת 2300 לפנה"ס, נהר יוסף, כשהיא מתנקזת לעמק המדברי פיום. תעלת יוסף המלאכותית פונה מערבה דרך רצועת אדמה צרה בין האתרים הארכיאולוגיים אל להון (El Lahun) וגורוב (Gurob) שליד חווארה (Hawara) ולאחר מכן מסתעפת אל האגן ומספקת קרקע חקלאית עשירה. מי האגן של פיום מתנקזים לאחר מכן לאגם קארון הגדול. אגם קארון היה אגם מים מתוקים בימי מצרים העתיקה אך כיום הוא אגם מים מלוחים. האגם היה נטוש ברובו החל משנת 230 לפנה"ס בגלל שהאפיק הקרוב ביותר של הנילוס התדלדל ולא היו לו מספיק מים להצפת נווה המדבר והאגם מדי שנה.
התעלה המלאכותית לנווה המדבר שירתה מספר מטרות: לשלוט על הנילוס כשהיתה הצפה, לווסת את מפלס המים של הנילוס בעונות יבשות, ולשרת את האזור שמסביב לפיום עם השקיה. נהוג לחשוב שהפרעונים המצריים מהשושלת ה-12 השתמשו באגם הטבעי של פיום כמאגר לאחסון עודפי מים לשימוש בתקופות היבשות. מפעל המים העצום של חציבת צוקים טבעיים כקירות המאגר על ידי הפרעונים של השושלת ה-12, על פי התיעוד, יצר את הרושם שהאגם וקירות האבן שלו הם חפירה מלאכותית, כפי שדווח על ידי גיאוגרפים קלאסיים ומטיילים מוקדמים.
בצידה הצפוני של תעלת יוסף בכניסתה לאגן פיום נמצא האתר הארכיאולוגי החשוב של חווארה המכיל את הפירמידה המוזרה של אמנמחת השלישי. מעט צפונית לחווארה הייתה עיר התנינים העתיקה (Crocodilopolis). ממש דרומית לעיר התנינים הזו אותר המבוך לפי הרודוטוס.
בשנת 1889 האגיפטולוג הבריטי פלינדרס פיטרי ערך חפירות ארכיאולוגיות בפירמידה של אמנמחת השלישי בחווארה. פיטרי היה חלוץ במתודולוגיה שיטתית בארכיאולוגיה ושימור ממצאים במהלך חפירה. הוא חפר רבים מהאתרים הארכיאולוגיים המצריים החשובים ביותר במהלך סוף המאה ה-19 בשיתוף עם אשתו הילדה. פיטרי החזיק בקתדרה הראשונה לאגיפטולוגיה בבריטניה ויש מוזיאון פיטרי קרוב מאד למוזיאון הבריטי בלונדון, המפורסם בשל ממצאיו המצריים הרבים, כולל דגימות ליבת אבן מוצקה שפיטרי טען שהן עדות למקדחים מתוחכמים בימי קדם.
במהלך חפירותיו הארכיאולוגיות ב-1889, החל פיטרי לחפש את המבוך שתואר על ידי הרודוטוס ואחרים. ליד הפירמידה פיטרי אמר שהוא גילה מישור אבן מלאכותי עצום שגודלו 304 מטר על 244 מטר. פיטרי פירש את המישור המלאכותי הזה כבסיס המבוך. פיטרי הגיע למסקנה שהמבוך עצמו כנראה נהרס מתישהו בעת העתיקה וכי הדבר היחיד שנותר הוא בסיס האבן. ויקיפדיה אומרת שבשנת 1898, מילון הארפר לעתיקות קלאסיות (Harper's Dictionary of Classical Literature and Antiquities) תיאר את מבוך הרודוטוס כ"גדול מכל מקדשי מצרים, מה שמכונה מבוך, שעם זאת, רק אבני היסוד שלו השתמרו".
עם זאת, חושבים כעת שפיטרי לא הסתכל על בסיס המבוך אלא על התקרה שלו. אחרי הכל, אחד המאפיינים העיקריים של המבוך היה שהגג היה עשוי לוחות ענק של גרניט. במאה הראשונה לפנה"ס ההיסטוריון היווני דיודורוס סיקולוס אמר בחיבורו ביבליותקה היסטוריקה, "למבנה הזה היה גג עשוי מאבן אחת" והיסטוריון יווני אחר, סטראבון, אמר בחיבור הגאוגרפי שלו, "הפלא שלו הוא שגגות כל חדר עשויים מאבנים בודדות."
נראה שהמבוך כולו - מבנה גרניט עצום עם מאות חדרים - נמצא למעשה מתחת למאפיין הזה שפיטרי גילה ועשוי להתפרש על פני שטח הרבה יותר גדול ממה שפיטרי זיהה. ואכן, בשנת 2008 משלחת בראשות חוקר אירופאי בשם לואי דה קורדייה (Louis de Cordier) - שנקראה משלחת מאטהה (Mataha expedition) - ככל הנראה קיבלה אישור מהמועצה העליונה לענייני עתיקות של מצרים, בראשותו של ד"ר זאהי חוואס, לצוות מומחים של מכ"ם חודר קרקע לערוך בדיקות מקיפות באזור שזוהה על ידי פיטרי. משלחת מאטהה ודה קורדייה אמרו כי הסקרים חשפו רמזים למספר עצום של חדרים וקירות בעובי של כמה מטרים. מתחת ללוח האבן, בעומק של 8 עד 12 מטרים, הם מצאו "מבנה גריד בגודל עצום העשוי מחומר בעל התנגדות גבוהה מאד, כמו גרניט".
דה קורדייה ומשלחת מאטהה מאמינים שהם גילו את המבוך האגדי של העת העתיקה, שהתעלמו ממנו מאז שפיטרי חשב לראשונה שגילה את בסיסו. דה קורדייה גם סבור שד"ר חוואס והמועצה העליונה לענייני עתיקות של מצרים מסתירים את התגליות וכרגע לא מתקיימות חפירות ידועות במבנה המוזר והמגליתי הזה.
אילו ממצאים מדהימים עשויים להימצא בתוך המבוך התת-קרקעי הזה? מה הייתה המטרה המקורית של המבנה המסתורי הזה? ייתכן שיחלפו עשרות שנים עד שנקבל תשובות לשאלות הללו, אבל דבר אחד שאנחנו כן יודעים על המבוך - אם הוא קיים - הוא אחת המשימות המגליתיות הגדולות ביותר שידע האדם והוא מכיל מיליוני טונות של גרניט חצוב בקירותיו ותקרותיו.
גם הפירמידה של אמנמחת השלישי בחווארה הסמוכה היא מבנה מוזר. הפירמידה בנויה ממיליוני לבני בוץ בעיקר, אך בפנים ישנם מספר מעברים שתוככנו להחסם בחוכמה עם בלוקים של קוורציט במשקל 20 טון, הבנויים בחדרים מיוחדים, שתוכננו להחליק למקומם ולאטום חדרים כאשר יאפשרו לחול שהחזיק את הבלוקים המגליתים להשפך מהמעבר. אמנמחת השלישי היה השליט החזק האחרון של השושלת ה-12, ומאמינים שהפירמידה הייתה מקום מנוחתו האחרון, למרות שהמומיה שלו לא נמצאה שם. בסמוך יש גם קבר פירמידה קטן של נפרו-פתח (Neferu-Ptah), בתו של אמנמחת השלישי.
פיטרי גילה לא פחות משלושה בלוקים של קוורציט במשקל 20 טון בתוך המעברים, אך באופן מוזר אף אחד מהם מעולם לא החליק למקומו. הוא לא ידע אם הדבר מעיד על רשלנות מצד צוות הקבורה, על כוונה לחזור לקבורה נוספת בפירמידה או על פעולה מכוונת כדי להקל על שוד הקבר. אולי מטרת הפירמידה הייתה שונה לחלוטין מהיותה קבר למלך, שכן הם נקברו לעתים קרובות במקדשי מתים ליד הפירמידות שהם כביכול בנו, או בקמרונות תת-קרקעיים כמו בעמק המלכים. המומיות של רוב הפרעונים מעולם לא נמצאו.
במה שפיטרי כינה את תא הקבורה הוא מצא שהרצפה עשויה מונוליט קוורציט יחיד שהורד לתוך תא גדול יותר מרוצף באבן גיר. פיטרי העריך כי הלוח המונוליטי הזה שוקל כ-110 טון. על החדר הונח נדבך של לבנים כדי להרים את התקרה ולאחר מכן הוצבה תקרה של שלושה לוחות קוורציט במשקל של כ-45 טון כל אחד. מעל תא זה היו שני תאים שעליהם לוחות אבן גיר במשקל 50 טון היוצרים גג מאסיבי מחודד. מעל לוחות הגיר הללו הייתה קשת ענקית של לבנים בגובה מטר אחד, שאמורה הייתה לתמוך בליבת הפירמידה עד לפסגתה.
כיום הפירמידה נראית כמו תל מתפורר של לבני בוץ, אבל בתוך המבנה הענק נמצאים הלוחות המגליתים האלה במשקל של עד 110 טון. נכון לעכשיו הכניסה לפירמידה מוצפת עד לעומק של 6 מטרים מכיוון שתעלת יוסף עוברת בטווח של 30 מטרים מהפירמידה ושינתה מסלול עם השנים.
הסרפיאום המופלא
מבנה דומה למבוך האבוד הוא הקמרון התת-קרקעי ליד הפירמידות של סקארה המכונה הסרפיאום (Serapeum). המבנה החידתי הזה ותיבות הבזלת הענקיות שבתוכו נסגר על ידי ממשלת מצרים במשך עשרות שנים ולבסוף נפתח מחדש ב-20 בספטמבר 2012. ראשית, מהו הסרפיאום של סקארה? אנו מקבלים הגדרה טובה מויקיפדיה:
הסרפיאום של סאקרה הוא סרפיאום הממוקם צפונית מערבית לפירמידה של ג'וסר בסקארה, נקרופוליס ליד ממפיס במצרים התחתונה. זה היה מקום הקבורה של שוורי אפיס, שהיו גלגולים של האל פתח. האמינו שהשוורים הפכו לבני אלמוות לאחר מותם כמו אוסיריס אפיס, שהתקצר לסרפיס בתקופה ההלניסטית. הקבורות העתיקות ביותר שנמצאו באתר זה מתוארכות לתקופת שלטונו של אמנחותפ השלישי.
במאה ה-13 לפנה"ס, הורה חאמווסט (Khaemweset), בנו של רעמסס השני, לחפור מנהרה דרך אחד ההרים, עם תאים צדדיים שנועדו להכיל סרקופגים גדולים מגרניט במשקל של עד 70 טון כל אחד, שהחזיקו את השרידים החנוטים של השוורים. מנהרה שנייה, באורך של כ-350 מטר, גובה 5 מטר ורוחב 3 מטר, נחפרה תחת פסמתיק הראשון (Psamtik I) ושימשה מאוחר יותר את השושלת התלמית. השדרה הארוכה המובילה לאתר הפולחן, כשלצדה 600 ספינקסים, נבנתה ככל הנראה תחת נכתנבו הראשון.
המקדש התגלה על ידי אוגוסט מארייט, שנסע למצרים כדי לאסוף כתבי יד קופטיים אך מאוחר יותר גילה עניין בשרידי הנקרופוליס של סאקרה. בשנת 1850, מארייט מצא ראש של ספינקס מבצבץ מדיונות החול המדבריות הנודדות, ניקה את החול ועקב אחרי השדרה עד לאתר. לאחר שהשתמש בחומרי נפץ לפינוי סלעים שחסמו את הכניסה לקטקומבה, הוא חפר את רוב המתחם. לרוע המזל אבדו רשימותיו מהחפירה, מה שסיבך את השימוש בקברים אלה בביסוס הכרונולוגיה המצרית. מארייט מצא קבר אחד לא מופרע, שנמצא כעת במוזיאון החקלאי בקהיר (Agricultural Museum). 24 הסרקופגים האחרים, של השוורים, נבזזו.
היבט שנוי במחלוקת של ממצאי סאקרה הוא שמהתקופה שבין שלטונו של רעמסס השני והשנה ה-23 לשלטון אוסורקון השני (Osorkon II) - כ-250 שנה - התגלו רק תשעה קברים, כולל שלושה סרקופגים שמארייט דווח כי זוהו בחדר מסוכן מכדי לחפור, אשר לא אותרו מאז. מכיוון שאורך החיים הממוצע של שור היה בין 25 ל-28 שנים, האגיפטולוגים סבורים שהיה צריך למצוא קברים נוספים. יתר על כן, ארבע מהקברים שיוחסו על ידי מארייט לתקופת שלטונו של רעמסס ה-11 (Ramesses XI) תוארכו לתקופה מוקדמת יותר. חוקרים המצדדים בשינויים בכרונולוגיה המצרית הסטנדרטית, כמו דייוויד רוהל (David Rohl), טענו שיש להזיז את תיארוך השושלת ה-20 של מצרים כ-300 שנה מאוחר יותר על בסיס תגלית סאקרה. רוב החוקרים מפריכים זאת בטענה שסביר הרבה יותר שכמה קברים של שוורים קדושים ממתינים לגילוי ולחפירה.
אז, אנו מיד רואים שיש כמה תעלומות לא פתורות בסרפיאום של סאקרה. הבולטת ביותר היא שרק מומיה אחת של שור אפיס נמצאה אי פעם. כל הסרקופגים היו ריקים מלבד אחד. האגיפטולוגים מניחים שהקבר נבזז בעת העתיקה והשוורים החנוטים נגנבו. למה שמישהו ירצה לגנוב שור חנוט? כמו כן, הארכיאולוג מארייט נאלץ להשתמש בחומרי נפץ כדי לפנות את הדרך לכניסה למתחם התת-קרקעי - הנקרא קבר - כך שברור ששוורי האפיס נעדרים כבר זמן ארוך מאד. מארייט גם מצא כנראה עוד שלוש תיבות בזלת עצומות במנהרה אחרת והמנהרה הזו לא נמצאה על ידי ארכיאולוגים מאוחרים יותר. האם המנהרה שלא התגלתה היא חלק מהאתר הנוכחי? מי היה אוגוסט מארייט?
הארכיאולוג הצרפתי אוגוסט מארייט
הארכיאולוג הצרפתי פרנסואה אוגוסט מארייט נולד בבולון-סור-מר ב-11 בפברואר 1821 ומת בקהיר ב-19 בינואר 1881. הוא היה חוקר וארכיאולוג, והוא גם ייסד את מחלקת העתיקות המצרית, שכיום נקראת המועצה העליונה לענייני עתיקות. כשבן דודו האגיפטולוג מת (נסטור ל'הוט, שהיה החבר ועמית למסע של שמפוליון), המשימה של מיון המסמכים שלו עוררה במארייט תשוקה לאגיפטולוגיה. הוא התמסר לחקר הירוגליפים והשפה הקופטית. הקטלוג האנליטי של מארייט משנת 1847 של הגלריה המצרית במוזיאון בולון העניק לו מינוי שולי ב-1849 במוזיאון הלובר בפריז.
שנה לאחר מכן יצא מארייט בשליחות ממשלת צרפת לחפש ולרכוש את מיטב כתבי היד הקופטיים, הסוריים, הערביים והאתיופיים עבור אוסף הלובר, כך שהוא ישמור על עליונותו דאז על כל האוספים הלאומיים האחרים, כמו הבריטים או הגרמנים. במהלך 1850 ניסה מארייט להשיג כתבי יד עבור הלובר, אך הייתה לו הצלחה מועטה. מכיוון שזה עשוי היה להיות מסעו היחיד למצרים, הוא היה נחוש בדעתו למצוא משהו בעל חשיבות ארכיאולוגית שאיתו יוכל לחזור לצרפת. כשהיה באזור גיזה הוא התיידד עם שבט בדואי והשבט הוביל אותו רכוב על גמל לסאקרה. כאן הוא גילה את התגלית המדהימה של הסרפיאום. מספרת ויקיפדיה על התגלית של מארייט:
בתחילה האתר נראה כ"מחזה שומם... [ו]תלים של חול" (לדבריו), אבל כשהבחין בספינקס אחד משדרת הספינקסים, שהוביל להריסות הסרפיאום של סאקרה ליד פירמידת המדרגות, כשראשו מעל החולות, הוא אסף 30 פועלים. כך, בשנת 1851, הוא גילה את תגליתו המהוללת של השדרה הזו ובסופו של דבר את קומפלקס הקבר-מקדש התת-קרקעי של הקטקומבות עם הסרקופגים המרהיבים של שוורי האפיס. כשפרץ דרך ההריסות ב-12 בנובמבר, הוא נכנס לקומפלקס, מצא אלפי פסלים, לוחות ברונזה ואוצרות אחרים, אך רק סרקופג אחד שלם. הוא גם מצא את קברו הכמעט שלם של הנסיך חאמווסט, בנו של רעמסס השני.
מואשם בגניבה והרס על ידי חופרים יריבים ועל ידי השלטונות המצריים, מארייט החל לקבור מחדש את ממצאיו במדבר כדי להרחיק אותם מהמתחרים הללו. במקום עבור כתבי יד, הושקעו כעת כספים צרפתיים רשמיים עבור הקידום של מחקריו, והוא נשאר במצרים במשך ארבע שנים, חפר, גילה - ושיגר אוצרות ארכיאולוגיים ללובר, בעקבות האמנה האירוצנטרית המקובלת. עם זאת, ממשלת צרפת והלובר קבעו הסדר לחלוקת הממצאים 50:50, כך שעם שובו לפריז עברו 230 ארגזים ללובר (והוא קודם לעוזר משמר חפצי אומנות), אך כמות שווה נותרה במצרים.
מארייט חזר למצרים תוך פחות משנה ואסמאעיל פאשא (ח'דיו של מצרים וסודאן מ-1863 עד 1879) יצר עבורו את תפקיד משמר המונומנטים המצריים ב-1858. הוא העביר את משפחתו. לקהיר והצליח לפתוח את המוזיאון לארכיאולוגיה בבולאק (Boulaq) בקהיר בשנת 1863. הוא ערך חפירות בכרנכ שבדרום מצרים ואף חקר את ג'בל ברקל בסודן. הוא גם פינה את החולות עד לסלע החשוף סביב הספינקס, ובכך גילה את מונומנט הגרניט המגלתי המפורסם, "מקדש הספינקס".
מארייט חזר לצרפת ב-1867 כדי לפקח על פארק מצרים בתערוכה העולמית של פריז ב-1867, שם התקבל בברכה בתור האגיפטולוג הבולט בעולם. ב-1869, לבקשת הח'דיו המצרי, כתב מארייט עלילה קצרה לאופרה עם תמה מצרית. בשנה שלאחר מכן העלילה הזו עובדה לסנאריו על ידי קמי דו לוקל, שהציע אותה לג'וזפה ורדי, שקיבל אותה כנושא לאופרה המפורסמת שלו, אאידה, שהוצגה לראשונה בבית האופרה הח'דיוי בקהיר ב-24 בדצמבר 1871.
כבוד אירופי הוענק למארייט ובמצרים הוענק לו התואר ביי, ולאחר מכן פאשא. מוזיאון קהיר נהרס בשיטפונות במהלך שנת 1878, וזה הרס את רוב הרישומים והסקיצות שלו. בשנת 1881, אירגן מארייט את מינויו של הצרפתי גסטון מספרו לעמוד בראש המוזיאון כדי להבטיח שצרפת תשמור על עליונותה באגיפטולוגיה, שכן האנגלים היוו כעת את רוב הארכיאולוגים במצרים. מארייט מת מאוחר יותר באותה שנה בקהיר ונקבר בסרקופג המוצג בגן של המוזיאון המצרי בקהיר.
כיצד נוצר הסרפיאום?
נראה שהאגפטולוגים מסכימים שהסרפיאום, לפחות בתקופה מאוחרת יותר, שימש בפולחן לשור האפיס. האם תיבות הבזלת הענקיות, עם מכסים במשקל של כ-10 טון כל אחד, נבנו במקור למטרה אחרת היא שאלה אחרת. כמו כן, איך בדיוק נחתכו ונקדחו תיבות הבזלת במשקל 70 טון האלה? איך העבירו אותם דרך מנהרה קטנה שבקושי רחבה מספיק כדי שתיבות הבזלת הענקיות יוכלו לעבור דרכן? לא פחות מבלבל הוא כיצד בלוקי הבזלת הענקיים הללו תומרנו אל תוך התאים הקטנים שנחצבו עבורם בתוך הסלע המוצק מתחת לאדמה? ככל שמסתכלים יותר על הסרפיאום הוא נראה יותר בלתי אפשרי!
כריסטופר דאן (Christopher Dunn) אומר שאין לו מושג איך העבירו את תיבות הבזלת הענקיות. הוא ציין כי הוא חושב שזו תהיה עבודה קשה עד בלתי אפשרית בהתחשב בחלל הצר ובמשקל האדיר של התיבות.
רמפה משופעת מובילה אל דלת פלדה נעולה שסוגרת את הכניסה. כשנכנסנים פנימה מגיעים לצומת T. כשפונים ימינה ניתן למצוא מכסה של סרקופג שחוסם חלקית את המנהרה. מנהרה נוספת פוגשת במכסה הזה וכ-6 מטר במורד המנהרה הזו נמצא סרקופג ענק תקוע באמצע הדרך. מסיבות לא ידועות הופסקה התנועה של תיבת בזלת זו במשקל 70 טון. יש להניח שהיא היתה בדרכה פנימה לתפוס את מקומה בנישה לא מאוכלסת שנחצבה עבור בלוק האבן העצום. היא יושבת שם במנהרה כפי שהיא ישבה במשך אלפי שנים. המצרים המודרניים שעבדו באתר בהחלט לא יכלו להזיז את הבלוקים, גם אם היו רוצים בכך. כיצד הניעו אותם המצרים הקדמונים לא מוסבר כרגע.
כשממשיכים שמאלה מהכניסה מגיעים גם למכסה בזלת החוסם חלקית את המנהרה. חלקים אלה גם הם כבדים מאד, וקשה מאוד להזיז אותם, שלא לדבר על להניחם על גבי תיבות הבזלת בגובה 2.5 מטר. מסדרון אחר, הנקרא המסדרון הראשי, חוצה כ-6 מטר מעבר למכסה הזה. לאורך מסדרון זה ניתן למצוא כ-22 סרקופגים מבזלת החונים בנישות הצדדיות החתוכות בסלע המוצק. כל זה נמצא בערך 15 מטר מתחת לאדמה, כולו חצוב מגרניט מוצק.
האם היה לבנאים איזשהו מכשיר לוויטציה שהפך את בלוקי הבזלת במשקל 70 טון לחסרי משקל כדי להעביר אותם בקלות דרך המנהרות? האם הם איכשהו תמרנו אותם עם מנופים, רולרים ומזחלות כדי בסופו של דבר להכניס אותם למקומם? אין מקום ליותר ממספר אנשים לעמוד מסביב לבלוק כזה כדי לדחוף אותו למקומו, או מקום לבלוק להסתובב בזווית ישרה במסדרון. איך זה נעשה? זה כאילו כל הקומפלקס התת-קרקעי הזה בלתי אפשרי - כמו בונקר חוצני.
סרקופגי הבזלת עצמם חלקים להפליא, ישרים ומלוטשים. הירוגליפים חקוקים על חלקים של הסרקופגים וכתובות אלה מדויקות מאד על הבזלת המלוטשת הקשה. נראה כאילו חתכו את התיבות במכונות מבוקרות מחשב, כמו שיש לנו היום, כדי לבצע חיתוכים מושלמים כאלה. ההירוגליפים העדינים שמעטרים חלק מהצדדים נחרטו בצורה מושלמת, כאילו איזה כלי של רופא שיניים חרט את הגליפים בדיוק של מחשב. ישנם גם קווים ישרים בחלק מסרקופגי הבזלת וגם קווים אלו הם בעלי אופי מאד מדויק.
האתר מבלבל, עם אובייקטים כבדים במיוחד שהועברו במקומות צרים מאד. בנוסף, הדיוק של תיבות הבזלת והקושי לייצר אותן - אפילו עם כלים חשמליים - מהתל במוח. לא היינו מנסים לייצר תיבות כאלה היום, ואם כן, הן היו מאד יקרות ואז קשות ויקרות להובלה. האם כל המאמץ הבלתי אפשרי הזה נעשה בגלל פולחן שוורים? יתכן שכן. מה היה בכלל פולחן שור האפיס?
פולחן שור האפיס
נאמר כי שור היה אל-החיה החשוב ביותר למצרים הקדמונים, לפחות באזור ממפיס של הדלתא של הנילוס. זו היתה אלוהות מוקדמת של המצרים הקדמונים שערכו פסטיבל שנתי סביב שור האפיס בדומה לפסטיבל הדג'ד (Djed) בסתיו כדי לחגוג את אוסיריס ואת קציר החיטה.
אפיס הייתה החשובה מכל החיות הקדושות במצרים, וכמו האחרות, חשיבותה גברה ככל שחלף הזמן. לסופרים יווניים ורומיים יש הרבה מה לומר על אפיס, הסימנים שלפיהם זוהה העגל השחור, אופן ההתעברות על ידי קרן מהשמיים, ביתו בממפיס עם חצר כדי שישעשע את עצמו, אופן הנבואות דרך המעשים שלו, האבל על מותו, קבורתו היקרה, והשמחה בכל הארץ כשנמצא אפיס חדש. חפירת אוגוסט מארייט של הסרפיאום של סאקרה חשפה קברים של למעלה מ-60 שוורים, החל מתקופת אמנחותפ השלישי ועד לתלמי העשירי. בתחילה נקבר כל שור בקבר נפרד ומעליו בנויה קפלה.
פולחן שור האפיס החל ממש בתחילת ההיסטוריה המצרית, כנראה כאל פריון הקשור לתבואה ולעדרים. לפי מנתון, הפולחן שלו הונהג על ידי קאיכוס (?Nebra) מהשושלת השנייה. אפיס נקרא בשמו על מונומנטים מוקדמים מאד, אך מעט ידוע על החיה האלוהית לפני הממלכה החדשה. קבורה פולחנית של שוורים מצביעה על כך שהקרבה פולחנית הייתה חלק מהפולחן לאלוהויות הפרה המוקדמות ושור עשוי לייצג מלך שהפך לאלוהות לאחר מותו. הוא זכה לכינוי "חידוש החיים" של האל הממפי פתח: אבל לאחר מותו הוא הפך לאוסוראפיס (Osorapis), כלומר לאוסיריס אפיס, בדיוק כפי שבני אדם מתים הוטמעו לאוסיריס, מלך העולם התחתון. אוסוראפיס זה זוהה עם סרפיס (Serapis) מהתקופה ההלניסטית וייתכן בהחלט שהוא זהה לו. סופרים יווניים הפכו את האפיס לגלגול של אוסיריס, תוך התעלמות מהקשר עם פתח. אפיס היה הפופולרי ביותר מבין שלושת כתות השוורים הגדולות של מצרים העתיקה (האחרות הם מנוויס (Mnevis) ובוצ'יס (Buchis)). הפולחן לשור המשיך אצל היוונים ואחריהם אצל הרומאים, ונמשך עד כמעט 400 לספירה.
אז שור האפיס היה אלוהות מעורפלת שהייתה חשובה, אולי מאז התקופות הקדם-שושלתיות. הפסטיבל שלו היה מסיבה של שבעה ימים כאשר הם שתו הרבה בירה מצרית, אכלו הרבה לחם, וכנראה התענגו על בשר בקר צלוי וגם במזון האופייני שלהם של ברווזים ודגים.
ובכל זאת, למה סרקופג הבזלת הבלתי אפשרי נוצר כדי להכיל שור שנשחט טקסית ונחנט? תא גרניט פשוט חצוב בתוך הסרפיאום היה מספיק כדי להחזיק שור חנוט. למה להכין את תיבת הבזלת המורכבת הזו שדרשה כל כך הרבה יותר עבודה? האם ייתכן שלתיבות הבזלת הייתה מטרה אחרת כאשר נבנו במקור? אם כן, אז מה הייתה המטרה הזו? האם הן נועדו להדהד בתדירות מסוימת? אנחנו פשוט לא יודעים. יש לציין כי תיבת גרניט דומה נמצאת בתוך תא המלך של הפירמידה הגדולה. עלו השערות על ידי כריסטופר דאן ואחרים שמדובר בתיבה שנועדה להדהד בתדר מיוחד.
אם תיבות הבזלת נועדו להחזיק שוורים חנוטים זה לא באמת העניין, כי לא משנה מה המטרה של תיבות הבזלת - למומיות או למשהו אחר - עצם קיומן היא בעיה רצינית לארכיאולוגיה המודרנית. הם עשו משהו בעבר שאנחנו לא יכולים להסביר היום. הקדמונים חצבו, סתתו, קדחו והזיזו כמה מהאבנים הקשות והכבדות ביותר שידוע כי עובדו על ידי האדם.
במקרה של האבנים הענקיות בבעלבכ, שכל אחת שוקלת מעל 1,000 טון, או עם אובליסקים מונוליטיים מגרניט ששוקלים בדרך כלל 500 טון, המונוליטים הענקיים הללו שונעו בסביבת חוץ שבה אלפי הפועלים התיאורטיים עמדו איפשהו עם חבלים רתומים סביבם. אחרים אולי משכו בחבלים של איזו מערכת מגדל-מנוף וגלגלות שעזרו להרים את האבן הענקית. אבל בסרפיאום החללים כה צפופים שקשה לדמיין שיותר מכמה אנשים מעורבים בהנעה של בלוקי הבזלת הכבדים הללו. איך הם עשו את זה?
עם הסרפיאום, כמו בכל כך הרבה ממצרים העתיקה, לא הכל כפי שהוא נראה. נראה שהיה שם שימוש בכלים חשמליים ולוויטציה. רבים מהמונומנטים במצרים העתיקה נוצרו עם כלים חשמליים טוען דאן בספריו ובסרטוני הווידאו שלו, כשספרו האחרון הוא Lost Technologies of Ancient Egypt: Advanced Engineering in the Temples of the Pharaohs.
הגאונות של בוני המגליתים והשימוש שלהם בלוחות אבן של 50 טון ו-110 טון בפרויקטי הבנייה שלהם הוא מדהים. אובליסקים שקלו בין 100 טון ל-500 טון או יותר (האובליסק הבלתי גמור שקל מעל 1,000 טון). האם בדומה לקירות המגליתים הרבים בכל רחבי העולם, האם גם אובליסקים היו נפוצים בעולם העתיק יותר ממה שאנו מבינים? האם אובליסקים היו פעם בכל העולם, כמעט בכל יבשת? מי היו מוחות-העל של המגליתים האלה שהקימו מעגלי אבנים, אבנים עומדות, אובליסקים, פירמידות ופלטפורמות סביב הפלנטה שלנו? האם לא חייב להיות איזשהו קשר מאחורי כל העבודות המדהימות הללו של ארכיטקטים ובנאים?
ואכן, מוחות-העל של המגליתים התיישבו כמעט בכל העולם, ממצרים ועד אנגליה ועד אמריקה, הודו, וייטנאם, אי הפסחא וטונגה. מגליתים קיימים במקומות נידחים כמו מנצ'וריה, הפיליפינים, מונגוליה, יפן ואיים באינדונזיה. מוחות-העל של המגליתים היו פעם בכל מקום. אבל מעבר למקדשי הענק, הפירמידות והחומות שלהם, למה נועדו האובליסקים העצומים? האם הם היו מונומנטים פשוטים לשמש או שהם הוקמו בשביל משהו נוסף?
בפרק הבא נצלול לתעלומת האובליסק הבלתי גמור במחצבות אסואן שבמצרים. פרק 3 - מסתורי האובליסק הבלתי גמור
מקורות:
