אבן השתיה בירושלים

אחת התמונות האיקוניות ביותר של המזרח התיכון היא ללא ספק כיפת הסלע המנצנצת בשמש השוקעת של ירושלים. על ראש הר הבית (חרם אל־שריף בערבית), הנקודה הגבוהה ביותר בירושלים העתיקה, יושבת כיפת הסלע או כיפת הזהב, חולשת על נוף העיר העתיקה. במאה ה-7 לספירה כיפת הסלע שימשה עדות לכוחה של האמונה החדשה - האיסלאם. כיפת הסלע היא אחד המבנים הקדומים ביותר ששרדו מהעולם האיסלאמי. מבנה יוצא דופן זה הוא אינו מסגד, כפי שמקובל להניח, וחוקרים עדיין מתווכחים על תפקודו ומשמעותו המקורית.


בין מותו של הנביא מוחמד בשנת 632 ועד להשלמת כיפת הסלע, ב-692, התחוללה לסירוגין מלחמה בערב ובארץ הקודש סביב ירושלים. הצבאות הערביים הראשונים שהגיחו מחצי האי ערב התמקדו בכיבוש והקמת אימפריה - לא בבנייה.


לפיכך, כיפת הסלע הייתה אחד המבנים האסלאמיים הראשונים שנבנו אי פעם. היא נבנתה בין השנים 685-692 על ידי עבד אל-מלכ, ככל הנראה הח'ליף החשוב ביותר של בית אומיה, כמוקד דתי לתומכיו, בזמן שהוא נלחם במלחמת אזרחים נגד אבן א-זובייר. כאשר עבד אל-מלכ החל בבניית כיפת הסלע, לא היתה לו שליטה בכעבה, המבנה הקדוש ביותר לאיסלאם, שנמצא במכה.


הכיפה ממוקמת על חרם אל־שריף, פלטפורמה פתוחה רחבה בה נמצאים כיום מסגד אל-אקצה, מדרסות ועוד כמה מבני דת. ישנם מקומות ספורים הקדושים עבור הנוצרים, היהודים והמוסלמים כמו חרם אל־שריף. זהו הר הבית, מקום בית המקדש השני, אותו הרס הקיסר הרומאי טיטוס בשנת 70 לספירה, בזמן שהכניע את המרד היהודי, מאוחר יותר נבנה במקום מקדש רומי. הר הבית ננטש בשלהי העת העתיקה.


מבנה כיפת הסלע

במרכז כיפת הסלע יושב סלע גדול, שמאמינים כי הוא המקום בו אברהם היה מוכן להקריב את בנו יצחק. כיום, מוסלמים מאמינים כי הסלע מנציח את המסע הלילי של מוחמד. במסעו הלילי נסע הנביא מוחמד ממכה ל"מסגד הקיצון" (הוא מסגד אל-אקצא בירושלים לפי פרשנויות), על גבי בהמה פלאית ששמה אל-בוראק, ובלוויית המלאך גבריאל עלה מהר-הבית לרקיע השביעי. בשמים הוא קיבל את מצוות התפילה - אותה מצווים המוסלמים לערוך חמש פעמים ביום, ואת כיוון התפילה - לכיוון מכה.

הסלע מוקף על ידי שני מעברים וקיר חיצוני מתומן. שורת העמודים המרכזית מורכבת מארבעה עמודים תומכים ושתים עשרה עמודים תומכים במעגל החיצוני התומך בכיפה הדו-שכבתית, בקוטר של יותר מ-20 מטר.


העמודים מצופים בשיש בחלקים התחתונים שלהם, והחלקים העליונים שלהם מעוטרים בפסיפסים יוצאי דופן. האווירה המיוחדת היא תוצאה של אור שנשפך מחלונות הממוקמים במעגל ובקירות החיצוניים. פסיפסי זהב מתארים תכשיטים המנצנצים באור הבוהק. ניתן לראות גם כתרים ביזנטיים וסאסאניים עם מוטיבים צמחיים.


חשיבות האבן

אבנים, סלעים ומצבות נערצו על האדם החל מהתקופות המוקדמות ביותר המוכרות לנו. הקדמונים הסתכלו על צורתם יוצאת-הדופן, ועל נצחיותם וראו בהם סמל לנוכחות האל, סגדו להם והקריבו להם מנחות. ניתן למצוא דוגמאות לאבנים כאלה כמעט בכל מקום ברחבי תבל.


פולחן האבן היה נפוץ מאד בקרב העמים השמיים, וכאשר באו בני ישראל לארץ, הם מצאו בה גלי האבנים ומצבות ואמצו אותם לעצמם, כמו שקרה במקומות רבים בעולם. אצל בני ישראל האבנים נזכרות לרב בהקשר לסיפורי האבות, ומהוות חלק חשוב מן המקדשים הקדומים, כמו בשכם, בית אל, גלעד, מצפה וגזר. עדות לקיומן עולה לא רק מסיפורי המקרא אלא גם מן החפירות הארכיאולוגיות.


אין ספק, כי האבנים והמצבות לא באו לסמל מאורע מסוים, אלא היו חלק מכלי הפולחן, כך המצבה בבית אל נמשחה בשמן על ידי יעקב, בדיוק כשם שהיה נהוג לגבי אלים בזמן העתיק, והיא ניקראת "בית אל". גם מסורת אבן השתיה "שממנה הושתת העולם" משקפת מסורת אחת מני רבות שהיו רווחות בחברה הקדומה, משעה שתהה האדם על מוצא היקום וראשיתו. בקרב עמים רבים היתה מקובלת התפיסה כי העולם נברא מאבן. יש איפוא בהשקפה על אבן השתיה יסודות אוניברסאליים קדומים אותם התאימה היהדות לתפיסתה והשקפת עולמה, שכן קבלת המסורת כהוויתה היתה נוגדת את סיפור הבריאה המקראי. מכאן האמונה, כי בשעה שברא אלוהים את העולם, היה זה המקום הראשון שניברא ומכאן התפשט העולם.

אבן השתיה ממבט על

קדושת אבן השתיה

מאז ומתמיד הרגיש האדם צורך ליחד מקומות מסוימים, אותם הגדיר "כבעלי קדושה", כדי לתת ביטוי לרגשותיו הדתיים. מקומות אלו לא נבחרו באקראי, אלא על סמך קיומם של נתוני יסוד מובהקים, שהיוו את נקודות המגע עם האל או סמלו. ההר, המים, המערה והסלע היו המוטיבים הנפוצים ביותר, והימצאותם במקדשים ובמקומות יראה קדומים היא אוניברסאלית.


בבית המקדש בירושלים, חברו כל ארבעת הנתונים האמורים יחדיו, הסלע ובו המערה היו מצויים במקום המקודש ביותר, בקדוש ביותר, בקודש הקדשים. להתקדשות אבן השתיה תרמו גם זיקתה למאורעות רבי חשיבות שאירעו בתחומה ולאישים שהטביעו חותמם על העם שבאו אתה במגע. לפי כן, לא יפלא, כי אבן השתיה שנמצאה בקודש הקדשים בבית המקדש והיוותה את ליבתו, הפכה לאחד מהמקומות המקודשים ועשירי המסורת ביותר בעולם היהודי ובכלל. ניתן איפוא, להבחין כאן בשני שלבים ברורים בתהליך התקדשותה של אבן השתיה.


בשל נתוני יסוד מובהקים, נתקדש המקום החל מתקופות קדומות ביותר. עם זאת, אין להניח, כי בשלב הראשון לפחות, חשיבותו חרגה מתחום ההר, ומקומות יראה מעין אלו היו ודאי מצויים גם במקומות אחרים. שלב חדש נפתח עם התקופה הישראלית, שאמנם קיבלה את מסורת קדושתו הקודמת, אך על ידי בניית המקדש הפכה האבן ממקום בעל חשיבות מקומית למקום בעל חשיבות לאומית, ובהמשך לבעל חשיבות אוניברסאלית כמקדש עצמו (בעיקר החל מתקופת בית שני ואילך). ומכאן עולה מסקנה מאלפת: עושר המסורות, האגדות ו"אמרי השפר", שיוחסו מקורם בעיקר במקדש עצמו, וממנו היא ינקה את קדושתה -לאבן השתיה ומקור חשיבותה.


מאחר ותפיסת המקדש, בין העמים השמיים בכלל ובירושלים בפרט, היתה על-טבעית, סביר היה למקד מסורות שונות סביב לאבן השתיה, אשר מסורת קדושתה היתה עתיקת יומין, ושהיתה קיימת מששת ימי בראשית בניגוד למקדש - מעשה ידי אדם.


שורש המסורות אודות אבן השתיה, הינו היסטורי-דתי ומיתולוגי בעיקרו, אך לאחרונה הועלתה האפשרות שהוא גם מעוגן במציאות הפיסית והויזואלית של ירושלים, נקודה שלא הודגשה בספרות, שכן אנשים חתרו תמיד למצוא את המשמעות הדתית-רוחנית של העיר. הר הבית נראה מההרים מסביב כמרכזו של מכתש, ונקודת החיתוך בה מצטלבים קווי הראיה מהפסגות הסמוכות, היא במרום הר המוריה באבן השתיה. אם הודגשה מרכזיותה של האבן כ"טבור העולם", הרי שזוהי עובדה מוחשית בהתיחסותה לנוף הסובב.


"על יסוד מסורת של אלפי שנים, שלא פסקה בכל התקופות, אפשר לקבוע בביטחון את מקומו של הבית הראשון ב'הר הבית' או 'הר המוריה', בצדה המזרחי של ירושלים, צפונה לעופל. מאז ומתמיד נחשב הסלע לעצם המקודש ביותר בהר הבית, אף על פי כן נחלקו הדעות ביחס למקומו המדויק; השאלה העיקרית היא האם על 'הסלע' נבנה המזבח שעמד מזרחה לבית, או הדביר עצמו. בעלי הבעה הראשונה טוענים כי 'הסלע' שימש בתקופות קדומות כמזבח, האחרים טוענים כי אם היה המזבח על הסלע, הרי לא הספיק השטח למקדש, שנמצא מערבה לו. יש כנראה לקבל את דעתם של חוקרים רבים הנוטים לדעה ששרשיה נעוצים במסורת שהדביר הוקם על הסלע".

(פרופ' יגאל ידין - "ספר ירושלים" של אבי יונה)


החוקרים הראשונים של אבן השתיה היו משוכנעים שלא היה זה אלא מזבח העולות; במערה בתחתית הסלע ראו את "בית השיתין", להרחקת שארי הקורבנות, ובבור בקרקעיתו את הביב להרחקת המים ודם הקורבנות שירדו משם לנחל קדרון. הדעה המקובלת יותר, אומרת כי זוהי אמנם אבן השתיה.

אבן השתיה / (Carl Haag (1859

מסורות אבן השתיה

האם נתקדשה אבן השתיה כבר על ידי תושבי ירושלים הקדומים באלף השלישי לפנה"ס? על כך לא נוכל להשיב בבירור, הגם שיש נתונים שיש בהם כדי להצביע בכוון זה, מאידך בתקופה שלאחרי כן מתקדשת אבן השתיה במסורת היהודית.


עיון קל בטופוגרפיה של ירושלים המקראית יש בו כדי ללמד כי בחירת הר המוריה, ואבן השתיה בשיאו, כמקום הפולחן לתושבי ירושלים הקדומים איננה מקרית, שכן זהו ההר הקרוב ביותר השולט על ירושלים הקדומה. אמנם אין הר המוריה הגבוה ביותר בסביבה, והר ציון והר הזיתים גבוהים ממנו בהרבה, אך גיא עמוק ותלול (הקדרון) הפריד בין ירושלים והר הזיתים מחד, ובין ירושלים והר ציון מאידך. (גיא הטירופיאון היה עמוק ותלול לאין שיעור בתקופות קדומות).


ראוי גם לזכור, כי על המרכז הפולחני היה לשמש לצרכים יומיומיים, ומכאן שהנוחות שבגישה היה מקדם חשוב בשיקול לבחירת המקום. מכאן נקל לראות כי עיני תושבי ירושלים הקדומים נפלו על הר המוריה החל מהתקופות הקדומות ביותר, שכן שלוחת ההר עלתה אליו ישירות במדרון תלול ונוח. זאת ועוד, כיום ניכר "אופיו הררי" של המקום אך מעט, לאחר עבודות הפילוס והישור שבוצעו בו ברבות הימים (בעיקר על ידי הורדוס בתקופת בית שני), מאידך אופיו ההררי השולט בזיקה לעיר דוד, ניכר עדין היטב במבט מדרום ובעיקר ממזרח ממרום הר המשחה.


תקופת האבות

בתקופה זו לראשונה מצויות בידינו תעודות כתובות המעידות על המעמד המרכזי שתופסת ירושלים בבמת ההר, ובדרך ההיקש יכולים אנו להסיק, כי לא נפקד מקומו של המרכז הדתי. עדות מסייעת בכוון זה; מלך ירושלים מלכי-צדק, היה "כהן לאל עליון", והשם שלו, מקורו באל כנעני קדום. אך אלו אינם אלא משניים בחשיבותם לעומת סיפור העקדה שעל פי המסורת התרחשה על אבן השתיה עצמה:

"קח את בנך את יחידך אשר אהבת, את יצחק ולך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה.."

(בראשית כ"ב, ב)


בנכונותו של אברהם למעשה זה, להעלות את בנו יחידו לעולה, הוכיח את נאמנותו לבוראו, מעשה שבזכותו נתגשמה בו ובזרעו הבחירה האלוהית. מקום המקדש - בעצם הוויתה של מסורת העקדה, התקדש הר המוריה לעבודת ה'. מאורע זה גם מסמל, לראשונה בתולדות האנושות, את דחיית קרבן האדם, וקביעת קרבן בעל החיים תחתיו.



התקופה שקדמה לכיבוש

לכאורה אין כל רמז, כי אבן השתיה היתה בעלת חשיבות דתית כלשהי בתקופה שקדמה לכיבוש ירושלים, ואם חזקה עלינו נאמנות הנוסח המקראי, הרי שהיה זה מקום חקלאי באופיו, ובו גורן השייכת לארונה היבוסי . רמז לחשיבותו הפולחנית מיתולוגית של הר המוריה בתקופה הטרום ישראלית, אנו למדים מהמושג "הר צפון" שהיה מקובל על תושבי המקום היבוסים ונתקבל על ידי הישראלים. "הררי צפון", היה מושב האלים במסורת הסורית-פיניקית, בדומה להר האולימפוס במיתולוגיה היוונית, אלא שבניגוד לו, הוא יכול להיות מועבר למקומות אחרים, וכך הוא התקבל על ידי היבוסים בהר המוריה, ובהמשך על ידי הישראלים, תוך שהותאם לתפיסת המקרא:

"גדול ה' ומהולל מאד בעיר אלוהינו הר קודשו יפה נוף משוש כל הארץ ירכתי צפון"

(תהילים מ"ח, ב-ג)


לא רק המושג "ירכתי צפון" - מושב האלים, התקבל מהמסורת הקיימת, אלא חלק מהתכונות האחרות של הר צפון; מקומו המרכזי, היותו יושב על נהרות, מקור כל הברכות וכו', כל אלו התפתחו והתגבשו בהר המוריה ביתר שאת בהמשך, והתמקדו רובן ככולן באבן השתיה.



עם כיבוש ירושלים

דוד רוכש את גורן ארונה היבוסי המזוהה עם אבן השתיה ובונה במקום מזבח לה', והמגפה שהיתה בעם נעצרת. חז"ל הדגישו את חשיבות קנית המקום על ידי דוד בכסף מלא:

"בשלושה מקומות אין אומות העולם יכולים להונות את ישראל.. במערת המכפלה.. בבית המקדש.. ובקבר יוסף.."

(רבה בראשית עט ז)


בעקבות מעשהו זה של דוד בהמשך נבנה במקום המקדש:

"וַיָּחֶל שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת בֵּית יְיָ בִּירוּשָׁלִַם בְּהַר הַמּוֹרִיָּה, אֲשֶׁר נִרְאָה לְדָוִיד אָבִיהוּ, אֲשֶׁר הֵכִין בִּמְקוֹם דָּוִיד בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי"

ברי הימים ב' ג')


אבן השתיה ממבט על

אבן השתיה בבית המקדש הראשון

אין המקורות מרבים לתאר את מוצאות אבן השתיה בבית המקדש בתקופת בית ראשון, קרוב לודאי מתוך שראו בה יסוד אלילי. תיאורים אלו באים רק בתקופה מאוחרת יותר, שעה שלא ראו עוד בהדגשת חשיבותה של אבן השתיה סכנה לדת הנורמטיבית שהגיעה למלוא גיבושה בתקופת בית שני. לפי עדות המשנה:

"אבן היתה שם מימות נביאים ראשונים, ושתיה היא ניקראת, גבוהה מן הארץ שלושה אצבעות, ועליה היה נותן (הכהן הגדול ביום כיפור) את המחתה עם הקטורת"

(יומה ה' ב)

ובתוספתא:

"שתחילה היה עליה ארון נתון משניטל הארון מעליה (על האבן) היו מקטרין קטורת שלפני ולפנים"

והרי כאן עדות ראשונה במעלה למקומה ותפקידה של אבן השתיה בתקופת בית ראשון; היא היתה איפוא בקודש הקדשים ועליה ניצב ארון הברית.



אבן השתיה בבית המקדש השני

מריבת המסורות הקשורות לאבן השתיה, הן מתקופת בית שני, שעה שבית המקדש הגיע למרום חשיבותו, שכן ירושלים ומקדשה היו מרכז דתי ורוחני לא רק ליהודי הארץ אלא אף ליהודי התפוצות, זאת מאז הרפורמה הדתית של יאשיהו, שחייבה את ריכוז הפולחן בירושלים. ריחוקם של היהודים מהמקדש והעדר הקשר הפיזי עמו, היו מהגורמים שהגבירו את התפיסה הרוחנית שבו, חיזקו את היסוד המטאפיזי ועטוהו בהילה של זוהר, ובמסכת עשירה של מסורות ואגדות. נקודת המוצא למסורות אלו הוא הרעיון כי המקדש (אבן השתיה) מהווה את טבור העולם ועל ידי כך הוענק למוטיב שהוא מיתולוגי ביסודו צביון רציונאלי, לשם תיאור ירושלים כמרכז העולם בתקופה בה שימשה עיר הקודש מטרה לעליה לרגל מכל רחבי התפוצות.

מבט מלמטה על החור העגול באבן השתייה

מסורות היהודים

חז"ל מסבירים שהשם "אבן השתייה" נובע מכך ש"ממנה הושתת העולם", כלומר ממקום זה התחילה בריאת העולם וממנה התפשט העולם. ישנה גם דעה שמשמעות "שתייה" היא "אריגה" (שתי וערב) כלומר שממנה נארג העולם. על פי דעה זו יש לגרוס "שממנה נשתה העולם", מלשון "שתי".


כמה מן המפרשים פירשו שהכוונה היא ליסוד העולם במובן הרעיוני, שכן "מקום העבודה הוא יסוד העולם", וכפי שנאמר "על שלושה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים".


ישנה גם מסורת לפיה האבן היא הפתח אל התהום. על פי מסורת זו בעת המבול המסופר בספר בראשית, הוזזה האבן על מנת לפתוח את מעיינות התהום ולהציף את העולם. מסורות אלה עברו מהיהדות לאסלאם, המציין מתחת לאבן את מקום קברו של האדם הראשון.


בספר הזוהר מבואר שאבן השתייה היא מצבת האבן שהונחה על ידי יעקב אבינו, כמתואר בפרשת ויצא. על פי פירוש זה, יעקב לן על הר המוריה, ואלוהים התגלה אליו בחלום שם. אור החיים, בפירושו על התורה, מרחיב את הרעיון וטוען כי מצבתו של יעקב נועדה להוות הכנה לבתי המקדש העתידים להיבנות שם. עוד נכתב שם, שבעתיד ישימו הגויים על אבן השתייה את טומאת העמים ופגרי מתים, ו"אוי לאותו הדור שזה יקרה בימיו".


מסורות אחרות מקשרות בין שם האבן - "שתייה" - לבין מי שתייה, ועל פיהן, כל מי השתייה בעולם מקורם בתהום שמתחת לאבן השתייה.



מסורות המוסלמים

הסלע המזוהה כאבן השתייה הוא בעל חשיבות גם לפי חלק מהמסורות המוסלמיות, אף על פי שאיננו מוזכר בקוראן, ושמו בערבית אל-צח'רה. לפי מסורת זו, מלאכים ביקרו את אבן השתייה 2,000 שנה לפני שהאדם הראשון נברא. כל הנביאים שקדמו למוחמד התפללו לפני אבן זו.


לפי מסורת זו, אל-צח'רה הוא המקום ממנו מוחמד עלה לשמים, ובעלייה זו האבן עצמה ניסתה להצטרף אליו ונעצרה על ידי המלאך גבריאל. האבן התחילה לעלות בצד הדרומי, ולכן צורתה אינה ישרה. בעקבות כך, סימנים מסוימים בצד המערבי של האבן נחשבים לטביעות אצבע של גבריאל.


לפי חלק מהמסורות, ביום הדין יתאחדו אבן השתייה והכעבה יחד, והאל יישב על האבן וישפוט את כל בני האדם שיעברו לפניו. ישנה מסורת לפיה המלאך ישראפיל (הוא רפאל) יעמוד על האבן ויתקע בשופר על מנת להכריז על יום הדין - ובהתאם שני שערי מבנה כיפת הסלע נקראים "שער השופר" ו"שער ישראפיל". גם באסלאם מופיעה האמונה לפיה האבן היא מקורו של העולם, האבן הראשונה שנוצרה בעולם, וכן מקור כל מי השתייה בעולם ומקום מוצאם של ארבעת נהרות גן העדן.



מסורות מצרים העתיקה

תורות הבריאה השונות במצרים העתיקה התייחסו אל "אבן בן-בן", היא האתר שעליו נוצר האל אתום מתוך נו - תהום המים החשוכה ששררה לפני היווצרות הזמן. מתוך החושך יצר האל אתום את עצמו בעזרת שימוש במחשבותיו ובכוח רצונו, כשהוא מופיע לפי אחת הגרסאות על הגבעה שנקראה בן-בן. לפי גרסה אחרת הפציע האל מתוך פרח החבצלת שבראש הגבעה. ישנן גרסאות בהן מזוהה האל אתום עם הגבעה.


המצרים זיהו את הגבעה עם אתר בעיר און, אשר נחשב מקום משכנו של האל. באתר זה נבנה מקדש לאל אתום (אל השמש בתקופה הקדומה), ובו הייתה ממוקמת אבן בצורת פרמידה שנקראה אבן בן-בן, והיוותה מקור השראה לבניית צורת הפרמידה בראש אובליסקים ולאבן הרישא שבראש הפרמידות. על פי המסורת המצרית קינן עוף החול המיתולוגי על אבן הבן-בן.

אבן השתיה

מסורות יוון העתיקה

אומפאלוס ביוונית פירושה "טבור", זוהי אבן מצבה בעלת משמעות דתית. על פי המיתולוגיה היוונית, האל זאוס שלח שני נשרים לעוף ברחבי תבל ולהפגש במרכזו, טבור העולם. אבני אומפאלוס המציינות נקודה זו הוקמו במספר אתרים ברחבי המזרח התיכון, המפורסם שבהם היה אצל האורקל מדלפי.

במדרש תנחומא דורשים חז"ל את הפסוק מספר יחזקאל "יושבי על טבור הארץ" (יחזקאל ל"ח, יב) לומר שירושלים נמצאת בטבורו של עולם. מוקד בית המקדש בירושלים היה בקודש הקודשים, שם עמדה אבן השתייה עליה ישב ארון הברית. גם בכנסיית הקבר בירושלים קיימת אבן אומפאלוס.


הנוסע ארקולף מתאר בספרו "De Locis Sanctis" כי יש עמוד באמצע ירושלים מצפון למקומות הקדושים המציין את טבור הארץ.



אבן השתיה על הר המוריה בירושלים משמשת כמרכז רוחני ומיסטי כבר אלפי שנים, כנראה שהרבה לפני החיבור שלה לעם ישראל, ליהדות, לאיסלם ולנצרות. נראה כי האבן הזו מהווה מפתח לסודות רבים של אבותינו הקדומים. העוצמה שבאבן הזאת באה היום לידי ביטוי בעיקר במתח שהיא מייצרת סביבה, מי יתן ונמצא דרך להתמיר מתח זה לאהבה טהורה, אהבה לאבן, אהבה לארץ, אהבה לאדמה, אהבה לאדם.


מקורות:

The Dome of the Rock (Qubbat al-Sakhra) - khanacademy

כיפת הסלע ואבן השתיה / אלי שילר

templemount.org

The Stone of the Foundation - The University of Chicago Press

צור קשר

ישראל-Q

info@q-israel.com

  • YouTube
  • Facebook