המסע המסוכן של אמני המערות הקדומים
- גור זיו
- לפני 5 ימים
- זמן קריאה 5 דקות
למה שאדם קדמון יסתכן ויזחל למעמקי מערה חשוכה רק כדי לצייר על קיר? מחקר ארכיאולוגי חדש חושף את הסוד: הם לא סתם ציירו, הם ביימו "תיאטרון צללים" מתוחכם עם אש, כדי ליצור חוויה רוחנית עוצמתית. קראו על תודעתם של האמנים הראשונים בהיסטוריה.
האור האחרון של עולם החיצון נעלם מאחורינו, נבלע באפלה מוחלטת, קרה ולחה. כל צעד הלאה הוא צעד אל הלא נודע, אל תוך בטן האדמה. האוויר דליל יותר כאן, והשקט כה עמוק עד שאתם שומעים את פעימות הלב שלכם מהדהדות בגולגולת. זהו עולם זר, עוין, מקום שלא נועד ליצורים כמונו, ההולכים על שתיים. כל החושים דרוכים, כל שריר מתוח. היד המחזיקה את הלפיד רועדת קלות, והצלליות המרצדות שהיא מטילה על קירות הסלע נראות כמו רוחות רפאים של חיות קדומות. קל לשכוח את המאה ה-21, את ציוד הטיפוס המודרני, את פנסי הראש. קל לדמיין לרגע איך זה הרגיש אז, לפני 16,000 שנה, להיכנס לכאן כשאתם מצוידים רק בלפיד בוער, אומץ לב, ואולי אמונה עמוקה בכוחו של המעשה שאתם עומדים לעשות. מדוע שהם יעשו את זה? מדוע שאדם בתקופת הקרח, שחייו בחוץ היו ממילא מאבק הישרדות מתמיד, יבחר לחדור למבוך תת-קרקעי חשוך ומסוכן, רק כדי לצייר דמויות של חיות על קיר סלע נסתר? זוהי אחת התעלומות הגדולות והרומנטיות ביותר של הפרהיסטוריה האנושית, ועכשיו, בזכות עבודת נמלים ארכיאולוגית, אנחנו מתחילים סוף סוף להבין את התשובה.
האמנות הפלאוליתית, אותם ציורי קיר מרהיבים של ביזונים, סוסים ואיילים שנמצאו במערות כמו לאסקו ואלטאמירה, שבתה את דמיוננו מרגע גילויה. היא היוותה הוכחה ניצחת לכך שאבותינו הקדמונים לא היו פראים גסים, אלא בני אדם עם עולם פנימי עשיר, יכולת הפשטה, וכישרון אמנותי יוצא דופן. אך תמיד ריחפה מעל התגליות הללו שאלה מטרידה: איך, ובעיקר למה, דווקא שם? למה לא לצייר על סלעים בחוץ, באור השמש? מדוע לחדור מאות מטרים לתוך מעמקי האדמה, למקומות שדורשים זחילה דרך מעברים צרים ומסוכנים, כדי ליצור אמנות שכמעט אף אחד לא יראה? במשך שנים, התיאוריה הרווחת הייתה פשוטה: הם היו צריכים אור כדי לראות, אז הם הדליקו מדורות. הנחה הגיונית, אך כמעט מעליבה בפשטותה. היא מתייחסת לאנשים האלה כאל יצורים פרקטיים בלבד, ומתעלמת מהאפשרות שהם היו מתוחכמים הרבה יותר - שהם היו אמנים, במאים, ואולי אפילו כהני דת, שהבינו את כוחה של החוויה לא פחות מכוחה של התמונה.
כעת, מחקר חדש שפורסם בכתב העת Journal of Archaeological Science, שופך אור חדש - תרתי משמע - על התעלומה. תיאוריות על טקסים שמאניסטיים במערות היו קיימות בעבר, אך כעת, לראשונה, יש לנו ראיות פיזיות לאופן שבו הטקסים הללו בויימו הלכה למעשה. צוות חוקרים בינלאומי בראשותם של מרטין אריולאבנגואה (Martin Arriolabengoa) ודייגו גראטה (Diego Garate), התמקד במערת אצ'ברי (Etxeberri) בפירנאים הצרפתיים, מערה קטנה יחסית אך עשירה בציורי קיר בני 16,000 שנה. במקום להתמקד רק באמנות עצמה, הם הפנו את תשומת ליבם לשרידים הצנועים והארציים יותר שהותירו אחריהם האמנים הקדמונים: פיסות פחם ועצמות חרוכות, שרידיהן של המדורות הקטנות שהאירו את דרכם. באמצעות ניתוח מרחבי (Spatial analysis) מדוקדק, הם מיפו את המיקום המדויק של כל שריד ושריד ביחס לציורים שעל הקירות. הם לא רק שאלו "איפה הודלקה אש?", אלא "מדוע הודלקה אש בדיוק כאן?". התשובות שקיבלו היו לא פחות ממהפכניות.
החוקרים גילו שהאש לא שימשה רק כתאורה כללית. מיקום המדורות היה אסטרטגי ומכוון. הן לא הוצבו במרכז החללים הגדולים, היכן שהיה הכי נוח לשבת, אלא הוצמדו לקירות, למרגלות לוחות סלע שעליהם צויירו קומפוזיציות ספציפיות של בעלי חיים. האור המרצד של הלהבות לא רק אפשר לראות את הציורים, הוא העניק להם חיים. הצללים רקדו על קווי המתאר של הביזונים, ויצרו אשליה של תנועה ונשימה. זו לא הייתה תאורה פונקציונלית, זה היה בימוי. כפי שמסביר אינאקי אינטקסאבה (Iñaki Intxaurbe), "גילינו שהם לא סתם הדליקו אש כדי לראות, הם יצרו 'בימוי תאורה'. מיקום המדורות מצביע על כוונה ברורה להאיר קומפוזיציות ספציפיות של בעלי חיים על הקירות, אולי כדי לספר סיפור או כחלק מטקס". המערה החשוכה הפכה לתיאטרון, והאש הייתה התאורן הראשי, שבחר בקפידה אילו שחקנים יופיעו על הבמה ובאיזה רגע.
אך הסיפור לא נגמר כאן. הצוות גילה תפקיד נוסף ומפתיע לאש. במעברים הצרים והנמוכים יותר של המערה, אזורים שבהם אין אמנות כלל אך המעבר בהם מסוכן ודורש זחילה, התגלו גם כן שרידי מדורות קטנות. מדוע להדליק אש במקום שבו אין מה לראות? התשובה, כפי שהחוקרים מציעים, היא שהאש שימשה גם כמערכת ניווט. כל מדורה קטנה הייתה "תחנת תאורה", נקודת ציון שסימנה את הדרך הבטוחה אל האולמות המרכזיים, וחשוב לא פחות - את הדרך חזרה אל פתח המערה ואל עולם החיים. "השימוש באש ככלי לסימון נתיב במעברים מסוכנים מוסיף נדבך חדש להבנתנו את האופן שבו בני אדם פלאוליתיים ניהלו סיכונים וארגנו את מסעותיהם למעמקי האדמה", מסביר דייגו גראטה. "זו לא הייתה כניסה אקראית, אלא משלחת מתוכננת היטב".
דמיינו את זה. קבוצה קטנה של ציידים-לקטים, אולי שמאן ואיתו מספר חניכים צעירים, מתכוננת למסע. הם לא לוקחים איתם רק צבעים ועצמות חלולות לנשיפת הצבעים. הם לוקחים איתם גם אספקה מדודה של עץ וכלים להבערת אש. הכניסה למערה היא טקס בפני עצמו, מעבר מעולם האור לעולם החשיכה, מהמוכר אל הנסתר. כל כמה מטרים במעברים הצרים, הם עוצרים ומדליקים מדורה קטנה, משאירים מאחוריהם שובל של אור שיבטיח את שיבתם. כשהם מגיעים סוף סוף לאולם המרכזי, הם לא סתם מדליקים מדורה גדולה במרכז. הם נעים לאורך הקירות, ומדליקים אש במקומות ספציפיים, חושפים בכל פעם סצנה אחרת בסיפור המצויר על הקירות. אולי הם מספרים את סיפור הבריאה של השבט, אולי הם מבצעים טקס כדי להבטיח ציד מוצלח. האור המרצד, ריח העשן, והדמויות המרחפות על הקירות - כל אלה מתלכדים לחוויה רב-חושית עוצמתית, חוויה רוחנית שנועדה להטביע חותם עמוק בתודעתם של המשתתפים.
המחקר הזה מאלץ אותנו לזנוח את הדימוי הפשטני של "איש המערות". הוא מציג בפנינו אנשים מורכבים, בעלי יכולת תכנון, חשיבה סמלית, והבנה עמוקה של פסיכולוגיה. הם הבינו שאמנות אינה רק התמונה עצמה, אלא החוויה הכוללת של הצפייה בה. הם הבינו שכדי ליצור יראת כבוד, כדי להעביר סיפור חשוב, צריך ליצור את הסביבה הנכונה, ואין סביבה דרמטית ומעוררת יראה יותר מאשר מעמקי האדמה, מוארת באור אש מהפנט. הם היו הבמאים, התאורנים ומעצבי החוויה הראשונים בהיסטוריה. הסיכון העצום שהם לקחו על עצמם - הסיכון של ללכת לאיבוד, להיחנק מהעשן, או פשוט למעוד וליפול בחשיכה - לא היה מעשה של טיפשות, אלא עדות לחשיבות העצומה שהם ייחסו למעשיהם. האמנות הזו לא הייתה קישוט, היא הייתה הכרח קיומי, דרך להתחבר לכוחות גדולים מהם, להבין את עולמם, ולהעביר ידע ומשמעות לדור הבא. וכשאנו עומדים כאן, באפלה, ומנסים לדמיין את הלהבות המרצדות שלהם, אנו מבינים שהמסע שלנו אינו שונה כל כך. גם אנו נכנסים לחשיכה, מצוידים בכלים שלנו, מחפשים אחר שרידים קטנים של אור שיאירו את עברנו המשותף ויספרו לנו מי אנחנו.
המחקר:
