פרויקטים מגלומניים מהעולם העתיק שמעולם לא הושלמו
- גור זיו
- לפני יום 1
- זמן קריאה 7 דקות
כולם מכירים את הקולוסיאום, ומה לגבי שמעתם על הקולוסיאום שקליגולה התחיל לבנות וקלאודיוס הרס בכוונה? או על האגם הפרטי של נירון שעליו נבנה הקולוסיאום המפורסם? העולם העתיק מלא ב"פרויקטים רפאים" - חלומות אדריכליים מגלומניים שנקטעו בגלל רצח, מלחמה או מהפכה. הסיפורים שלהם חושפים את האמת על כוח, אמביציה ושבריריות שלטונם של הקיסרים הגדולים בהיסטוריה. בואו ללמוד על המונומנטים שלא נבנו, ומה הם מספרים לנו היום.
ההיסטוריה, לעיתים קרובות, נכתבת על ידי המנצחים ומתגלמת במבנים שהם הותירו אחריהם. הקולוסיאום ברומא, הפירמידות בגיזה, הפרתנון באתונה – כולם עדים דוממים לכוח, לעושר ולחזון של תרבויות ושליטים שהצליחו להטביע את חותמם על הנצח. אך בין המונומנטים המפוארים הללו, חבוי סיפור אחר, מרתק לא פחות: סיפורם של הפרויקטים שלא הושלמו, של החלומות האדריכליים המגלומניים שנקטעו באיבם. אלו הם צללים של אמביציה, שהפכו בעל כורחם למונומנטים לכישלון, לשבריריות הכוח ולגבולותיה של השאיפה האנושית. אבנים אלו, שנותרו באמצע העבודה, מספרות סיפור כן יותר, חשוף יותר, על טבעה האמיתי של העוצמה הקיסרית. סיפורן מתחיל בלב רומא, בשדה מרס, עם קולוסיאום רפאים שמעולם לא היה.
בשנות שלטונו הקצרות והסוערות, בין 37 ל-41 לספירה, החליט הקיסר גאיוס יוליוס קיסר אוגוסטוס גרמניקוס, המוכר יותר בכינוי קליגולה, להעניק לרומא מתנה שתפאר את שמו. העיר כבר התהדרה באמפיתיאטרון אבן אחד, זה של סטאטיליוס טאורוס (Statilius Taurus), אך עבור קיסר שראה בעצמו אל, אחד לא היה די. בשדה מרס, ריאה ירוקה וציבורית בלב העיר שהתמלאה במקדשים, מרחצאות ותיאטראות, הוא החל בבניית אמפיתיאטרון אבן שני, גדול ומפואר יותר. העבודות החלו בקצב מסחרר, כפי שמתאר ההיסטוריון סווטוניוס את קדחת הבנייה של קליגולה: "הוא... החל בבניית אמפיתיאטרון ליד הספטה". הפרויקט היה כה מאסיבי, עד שהעבודות על יסודותיו פגעו במערכת חיונית של העיר - אמת המים אקווה וירגו, שהובילה מים נקיים לתושבי רומא. אך חלומו של קליגולה לא נועד להתגשם. בינואר 41 לספירה, פגיון של קושרים מהמשמר הפרטוריאני קטע את חייו ואת תוכניותיו.
יורשו, דודו קלאודיוס, עלה לשלטון ופעל במהירות. הוא לא רק נטש את אתר הבנייה, אלא הורה על הריסתו המוחלטת של כל מה שכבר נבנה. במקום להמשיך את מורשת קודמו, הוא בחר למחוק אותה. אך המחיקה לא הייתה שקטה. קלאודיוס תיקן את אמת המים הפגועה, וכדי לוודא שאיש לא ישכח מי היה האחראי ומי המתקן, הוא חקק כתובת על קשת האמה המשוקמת: "[...] AQUAE VIRGINIS DISTVRBATOS PER C(AIVM) CAESAREM" - "...של אמת המים וירגו, שניזוקה על ידי גאיוס קיסר". זה לא היה רק תיקון הנדסי; זו הייתה הצהרה פוליטית מחושבת, חקוקה באבן. קלאודיוס הציג את עצמו כשליט האחראי והשקול, המנקה את הבלגן שהותיר אחריו הטיראן הפזיז והאנוכי. הריסת האמפיתיאטרון הייתה מעין "דמנאטיו ממוריאה" (הכחדת הזיכרון) אדריכלי - מחיקת זיכרון באמצעות פירוק אבנים. כך, הקולוסיאום של קליגולה הפך לאנטי-מונומנט, עדות לכך שלעיתים, פעולת ההריסה היא אקט של בניית כוח פוליטי לא פחות מפעולת הבנייה עצמה.
אם חזונו של קליגולה היה שאפתני, הוא החוויר לעומת המגלומניה של אחיינו, נירון. לאחר השרפה הגדולה שכילתה חלקים נרחבים מרומא בשנת 64 לספירה, נירון ניצל את ההזדמנות כדי להגשים פנטזיה חסרת תקדים. על שטח עצום של מאות דונמים ש"התפנה" במרכז העיר, בין גבעות הפאלאטיום, האסקווילינו והקאיליוס, הוא החל לבנות לא ארמון, אלא יקום פרטי משלו: ה"דומוס אוראה" (Domus Aurea), הבית המוזהב. היסטוריונים כמו טקיטוס וסווטוניוס מתארים פאר כמעט בלתי נתפס. המתחם לא היה בניין אחד, אלא סדרה של וילות וביתנים הפזורים בנוף פסטורלי מלאכותי, שכלל יערות, כרמים ושדות מרעה עם עדרי צאן ובקר – "כפר בתוך העיר", כפי שכינו זאת הרומאים.
בלב העמק, במקום בו עומד היום הקולוסיאום, הורה נירון לחפור אגם מלאכותי ענק. בכניסה למתחם ניצב פסל ברונזה עצום של הקיסר בדמות אל השמש, בגובה של כ-35 מטרים - ה"קולוסוס של נירון" (Colossus of Nero). הפאר הפנימי עלה על כל דמיון: מאות חדרים שנועדו ברובם למשתאות ואירוח ולא למגורים, קירות מחופים זהב, משובצים באבני חן וצדפים, ותקרות שנהב מסתובבות שהמטירו על האורחים פרחים ובשמים. גולת הכותרת הייתה חדר האוכל המרכזי, ה"קנאטיו רוטונדה" (Cenatio rotunda), שהיה עגול וסבב על צירו באיטיות, יום ולילה, בתיאום עם תנועת גרמי השמיים. כשנחנך המבנה, עוד בטרם הושלם, אמר נירון, על פי סווטוניוס, את המשפט המפורסם שסיכם את תפיסת עולמו: "טוב, סוף סוף אני יכול להתחיל לחיות כמו בן אדם". הדומוס אוראה לא היה רק בית; הוא היה הצהרה אידאולוגית. נירון הפקיע את לב רומא לשימושו הפרטי, ובכך שינה את הגדרת תפקידו של הקיסר. הוא כבר לא היה ה"פרינקפס", האזרח הראשון, אלא שליט אוטוקרטי, אדון אלוהי שהעיר כולה היא אחוזתו הפרטית.
אך גם החלום המוזהב הזה היה בר חלוף. בשנת 68 לספירה, מול מרד צבאי ומשפט מוות שהוכרז עליו בסנאט, נירון התאבד. לאחר שנת ארבעת הקיסרים הכאוטית, עלתה לשלטון שושלת חדשה, השושלת הפלאבית, בראשות אספסיאנוס. כמו קלאודיוס לפניו, אספסיאנוס הבין שעליו לבסס את שלטונו על ידי מחיקת קודמו השנוא. הדומוס אוראה, "הבית השנוא שנבנה משלל אזרחים", כפי שכינה אותו אחד מגיבוריו של טקיטוס, היה המטרה המושלמת. הפלאבים יצאו למבצע שיטתי של "החזרת העיר לעם", שהיה למעשה אחד ממהלכי התעמולה המבריקים בהיסטוריה. הם לא הסתפקו בהריסה. הם בנו מחדש את המרחב העירוני באופן שיספר סיפור פוליטי חדש. הארמון המפואר רוקן מאוצרותיו - משיש, תכשיטים ושנהב. חלליו העצומים מולאו בעפר והפכו ליסודות למבני ציבור חדשים, כמו מרחצאות טיטוס (Baths of Titus) ומאוחר יותר מרחצאות טראיאנוס (Baths of Trajan).
אך המהלך הסמלי והעוצמתי מכל היה ייבוש האגם המלאכותי של נירון. על הקרקעית שיובשה, במקום שהיה סמל המותרות הפרטיות של עריץ, הניח אספסיאנוס את היסודות למבנה שהפך לסמל המובהק ביותר של בידור ציבורי להמונים: האמפיתיאטרון הפלאבי, הידוע יותר בשם הקולוסיאום. אפילו את פסל הקולוסוס של נירון הם לא השמידו, אלא שינו את פניו לפני אל השמש והזיזו אותו לקרבת האמפיתיאטרון החדש, ובכך העניקו למבנה את כינויו העתידי. כך, באמצעות הנדסה אזרחית ותכנון עירוני, יצרו הפלאבים את מיתוס היסוד שלהם. הם מחקו את נירון לא על ידי השמדה, אלא על ידי החלפה. המסר היה ברור ומוחשי: במקום שבו קיסר אחד בנה אגם לעצמו, קיסר אחר בנה זירה לכולם. כל תושב רומאי שנכנס לקולוסיאום חווה בגופו את הנרטיב הפוליטי הזה. האדריכלות הפכה לתעמולה קבועה, והריסות הבית המוזהב היו היסודות המוצקים שעליהם נבנתה הלגיטימיות של השושלת החדשה.
המתח בין חזון אישי למציאות פוליטית לא היה נחלתה של רומא בלבד. דוגמה מרהיבה אף יותר, שנמתחה על פני מאות שנים, ניתן למצוא באתונה. שם, למרגלות האקרופוליס, עומדים שרידיו של מקדש זאוס האולימפי, האולימפיאון. סיפורו הוא סאגה אפית של התחלות והפסקות, המשקפת את תהפוכות ההיסטוריה של העולם הים-תיכוני כולו. הבנייה החלה בסביבות 520 לפנה"ס, בימי הטיראנים האתונאים, בניו של פייסיסטראטוס. בדומה לפרעונים במצרים, הם יזמו פרויקט בנייה עצום כדי להעסיק את האוכלוסייה ולהאדיר את שלטונם. הפילוסוף אריסטו אף ציין כי פרויקטים כאלה היו טקטיקה ידועה של טיראנים למנוע מההמון זמן פנוי למרוד. אך בשנת 510 לפנה"ס, הטיראניה הופלה והדמוקרטיה האתונאית נולדה. הפרויקט העצום נעצר. במשך יותר מ-300 שנה, המקדש הלא-גמור עמד כעדות אילמת לגאוותנות (היבריס) של השלטון הישן, שהדמוקרטיה הצעירה דחתה במודע. המבנה הפך לאנדרטה של מה שהאתונאים בחרו לא להיות.
הבנייה חודשה לזמן קצר במאה השנייה לפנה"ס על ידי המלך הסלאוקי אנטיוכוס הרביעי אפיפנס, שראה בעצמו התגלמות של זאוס עלי אדמות, אך מותו קטע שוב את העבודות. בשנת 86 לפנה"ס, הגנרל הרומי סולה בזז את אתונה ולקח עמו כמה מעמודי המקדש הלא-גמורים כדי לקשט את מקדש יופיטר ברומא - אקט סמלי של העברת מרכז הכובד התרבותי והדתי. נדרשו יותר מ-630 שנה מרגע הנחת אבן הפינה, עד שלבסוף, במאה השנייה לספירה, הגיע קיסר רומי והשלים את המלאכה. היה זה אדריאנוס, קיסר שהיה "פילהלני" מושבע, אוהב תרבות יוון. השלמת המקדש על ידו לא הייתה מחווה נוסטלגית. זה היה מהלך פוליטי מחושב.
אדריאנוס שאף ליצור עולם גרקו-רומי מאוחד תחת הנהגתו. על ידי השלמת הפרויקט היווני השאפתני ביותר, הוא הציג את רומא לא ככובשת, אלא כממשיכת דרכה ומגשימת חלומותיה של יוון. הוא הקים ליד המקדש את "שער אדריאנוס", שעליו נחרטו שתי כתובות הפונות לכיוונים מנוגדים: בצד הפונה לאקרופוליס נכתב "זוהי אתונה, העיר העתיקה של תסאוס", ובצד הפונה למקדש החדש נכתב "זוהי העיר של אדריאנוס, ולא של תסאוס". המקדש שהחל כסמל לכוחו של טיראן מקומי, עמד מאות שנים כסמל לדחייתה של הדמוקרטיה, ולבסוף הושלם כסמל לכוחה המכיל והגלובלי של האימפריה הרומית. כל שכבה של בנייה, הרס או הזנחה במקדש הזה היא פרק בתולדות המחשבה המדינית.
התופעה של חלומות אבן שנגדעו לא הייתה ייחודית לעולם היווני-רומי. במצרים, בזאווית אל-עריאן (Zawyet El Aryan), קבורים בחול יסודותיה של "הפירמידה הלא גמורה של בַּכַּה" (Pyramid of Baka), פרויקט מהשושלת הרביעית (סביבות 2500 לפנה"ס) שבנייתו נעצרה ככל הנראה עם מותו הפתאומי של הפרעה. בפרספוליס, הבירה הטקסית של האימפריה הפרסית, ניצב "השער הלא גמור". בנייתו החלה תחת המלך ארתחששתא השלישי, אך נקטעה בשל מלחמות אזרחים, ולבסוף ננטשה סופית כאשר אלכסנדר מוקדון כבש והרס את האימפריה כולה ב-330 לפנה"ס. בכל המקרים הללו, הסיפור חוזר על עצמו: הפרויקט המגלומני, שהיה אמור להיות התגלמות נצחית של כוח השליט, הפך דווקא לסמל לארעיות של אותו כוח. הוא חשף את התלות העמוקה של החזון בחייו של אדם אחד, ביציבות של שושלת אחת, או בקיומה של אימפריה שלמה. המונומנטים הללו ממחישים את הפגיעות הקריטית של שלטון אוטוקרטי: הוא קשור קשר בל יינתק לגורלו של השליט. כשהשליט נופל, החזון מתאדה, והפרויקט הופך ליתום אדריכלי.
"כל הרעיון של אדריכלות אימפריאלית הוא שהיא שאפתנית באופן בלתי אפשרי", אמר פרופסור אנדרו וואלאס-הדריל (Andrew Wallace-Hadrill), מומחה לרומא העתיקה. "זוהי אדריכלות של כוח. והמסר של הכוח הוא 'אני יכול לעשות את מה שאתה לא יכול'". ציטוט זה לוכד את המהות הפסיכולוגית שמאחורי כל הפרויקטים הללו. הם נולדו מתוך הצורך להפגין עליונות, לשבור את גבולות האפשרי ולהכריז על מעמד כמעט אלוהי. אך דווקא במקומות שבהם השאיפה הזו נכשלה, אנו מוצאים את הסיפור האנושי וההיסטורי המעמיק ביותר.
האמפיתיאטרון של קליגולה, הבית המוזהב של נירון, מקדש זאוס באתונה - כל אלה אינם רק כישלונות בנייה. הם מסמכים היסטוריים שלמים יותר, באופן פרדוקסלי, ממקביליהם שהושלמו. מבנה גמור מספר את הסיפור שהיוצר שלו רצה לספר - סיפור של עוצמה, סדר ונצח. מבנה לא גמור, לעומת זאת, מספר את הסיפור האמיתי. הוא חושף את מה שהיוצר ניסה להסתיר: את התלות במזל, את הפגיעות להתנקשות, את חוסר היציבות הפוליטית ואת העובדה הפשוטה שבסופו של דבר, גם הקיסר החזק ביותר הוא בן תמותה. האבנים הדוממות הללו, שנותרו חשופות ומחכות לאזמל שלא יבוא עוד, הן העדות הרהוטה ביותר לגבולות הכוח ולניצחונה הבלתי נמנע של ההיסטוריה על חלומותיהם של קיסרים.
מקורות:
תגובות