מדע, רוחות רפאים והחלום לראות את הזמן: המסע המוזר אחר מכונת הזמן הראשונה

האם ידעתם שבמאה ה-19, הרבה לפני ה.ג'. ולס, מדענים, ממציאים ומיסטיקנים היו אחוזים באובססיה למצוא דרך לראות את העבר? ממכשיר "מציאות מדומה" שהפך ללהיט בכל סלון ויקטוריאני, דרך צלם שזומן למשפט באשמת "צילום רוחות רפאים", ועד לפיזיקאי בעל שם עולמי שבנה מעבדה כדי לבחון רוח רפאים בשם "קייטי קינג". הצטרפו אלינו למאמר מרתק על הניסיונות הראשונים לבנות "מכונת זמן" - סיפור שבו המדע והאוקולטיזם נפגשו במקומות הכי לא צפויים.

המאה ה-19 הייתה תקופה של סתירות מהדהדות, עידן שבו רציונליות מדעית קרה וצמאה לעובדות צעדה יד ביד עם כמיהה עמוקה למיסטי ולעל-טבעי. זה היה עולם שנברא מחדש כמעט מדי יום ביומו. כוחות בלתי נראים כמו חשמל ומגנטיות נרתמו לשרת את האדם, והטלגרף איפשר למסרים לחצות יבשות במהירות המחשבה, כמעט כמו קסם. המצאת הצילום לכדה את הרגע החולף והפכה אותו לנצחי, בעוד מנועי הקיטור שאפו ופלטו עשן, דוחפים את האנושות אל עתיד תעשייתי מסחרר. באווירה הזו, שבה הבלתי אפשרי הפך לשגרה, נולד חלום חדש ונועז: הרעיון שאם ניתן לכבוש את המרחב, אולי ניתן לכבוש גם את הזמן. אולי, רק אולי, אפשר לבנות מכשיר שיוכל להציץ מבעד לערפילי העבר, מכונה שתהיה חלון אל מה שהיה. זו לא הייתה רק פנטזיה של סופרים; זו הייתה תשוקה שפעמה בלב התרבות, והניעה מדענים, ממציאים ואוקולטיסטים כאחד למסע חיפוש אחר מכונת הזמן הראשונה.

המסע הזה התרחש במקביל לשני תהליכים סותרים שעיצבו מחדש את תפיסת הזמן עצמה. מצד אחד, הזמן הפך למדיד, מדויק ומכני יותר מאי פעם. רשתות הרכבות שכיסו את אמריקה ואת אירופה לא יכלו לפעול על פי זמני השמש המקומיים והמשתנים של כל עיירה וכפר. הן כפו על העולם "זמן סטנדרטי", שעון אוניברסלי שתיקתק בקצב אחיד מחוף לחוף, והכניס את החיים למסגרת נוקשה של דקות ושניות. אך בעוד ההווה אורגן והפך למכונה משומנת היטב, העבר התפוצץ והתרחב לממדים כמעט בלתי נתפסים. תגליותיהם של גיאולוגים כמו צ'ארלס לייל ומדענים כמו צ'ארלס דרווין ניפצו את לוח הזמנים המוכר של התנ"ך. הם חשפו "זמן עמוק", עידנים של מיליוני שנים שבהם כדור הארץ עוצב ומינים קמו ונכחדו. העבר כבר לא היה סיפור מוכר של כמה אלפי שנים, אלא תהום פעורה וזרה. הדיסוננס הזה - בין הווה מכני ומבוקר לעבר פראי ואינסופי - יצר חרדה תרבותית עמוקה, ומתוכה נולדה הכמיהה למכשיר שיאפשר "לראות" את העבר. זה לא היה רק עניין של סקרנות; זו הייתה דרך לאלף את ההיסטוריה החדשה והמפחידה, להפוך אותה לנוף שאפשר לסייר בו בבטחה, מבעד לעדשה, ממש כפי שתיירים סיירו בנופים אקזוטיים.

אל תוך הוואקום הזה, שבו האמונה הדתית המסורתית התערערה תחת מתקפת המדע, פרצה תנועה חדשה שטענה כי היא מגשרת על הפער: הספיריטואליזם. הספיריטואליסטים לא ראו עצמם כמתנגדי המדע, אלא להפך - הם הציגו את אמונתם כ"דת מדעית". הם טענו שהם מציעים הוכחות אמפיריות וניתנות לצפייה לקיומה של הנשמה לאחר המוות, לא באמצעות אמונה עיוורת, אלא באמצעות ניסויים בחדר הסיאנס. הטלגרף, שהעביר מסרים אינטליגנטיים באמצעות כוח בלתי נראה, שימש כמטאפורה המושלמת לתקשורת עם עולם הרוחות. וכך, הבמה הייתה מוכנה למפגש הגורלי בין טכנולוגיה חדישה, סקרנות מדעית ורעב רוחני, מפגש שיוליד את הניסיונות המוקדמים והמוזרים ביותר ליצור "מכשיר ראייה לעבר".  

המכשיר הראשון שהציע לאנשים חוויה כזו לא היה המצאה מיסטית, אלא פלא טכנולוגי שהפך ללהיט היסטרי בסלונים הוויקטוריאניים של אמצע המאה. זה היה הסטריאוסקופ, שנחשב כיום לאביה הקדמון של המציאות המדומה. הרעיון, שהודגם לראשונה על ידי המדען הבריטי סר צ'ארלס ויטסטון בשנת 1838, היה פשוט להפליא אך השפעתו הייתה מהפכנית. המכשיר הציג לעיני הצופה שני תצלומים כמעט זהים של אותה סצנה, שצולמו משתי זוויות המרוחקות זו מזו כמרחק שבין עיני אדם. כאשר הצופה הביט דרך שתי עדשות מיוחדות, המוח שלו איחד את שתי התמונות השטוחות לתמונה אחת, תלת-ממדית ועמוקה להפליא. המלכה ויקטוריה עצמה התפעלה מההמצאה בתערוכה הגדולה של 1851, והפופולריות שלה נסקה. הגרסה הפשוטה והזולה שפיתח איש האשכולות האמריקאי אוליבר ונדל הולמס ב-1859, הפכה את הסטריאוסקופ לפריט חובה בכל בית בורגני.

מכשיר צפייה סטריאוסקופי נייד מסוג ברוסטר

לפתע, משפחות יכלו "לטייל" בעולם מבלי לעזוב את כורסת הסלון. הן יכלו לעמוד למרגלות הפירמידות במצרים, להביט במפלי הניאגרה השוצפים, או אפילו "להשתתף" באירועים היסטוריים שהתרחשו לאחרונה, כמו הלווייתו של נשיא. החוויה הייתה עוצמתית וחסרת תקדים. כפי שכתב הולמס בהתלהבות במגזין Atlantic Monthly: "האפקט הראשון של התבוננות בתצלום טוב דרך הסטריאוסקופ הוא הפתעה כפי ששום ציור לא יצר מעולם. המוח ממשש את דרכו אל תוך מעמקי התמונה". הסטריאוסקופ עשה יותר מאשר רק להראות תמונות תלת-ממדיות; הוא יצר מצב פסיכולוגי של נוכחות. כפי שהסביר האוצר ראסל לורד (Russell Lord), המכשיר "הפך את ה'שם ואז' ל'כאן ועכשיו'". זו הייתה הפעם הראשונה שטכנולוגיה הצליחה להקריס את ממדי הזמן והמרחב עבור הצופה, ולספק סימולציה משכנעת של "להיות שם". החוויה הזו של טבילה בזמן ובמקום אחר, שהושגה באמצעות מכשיר מדעי לחלוטין, הכשירה את הדמיון הציבורי לקראת הצעד הבא. אם המדע יכול לגרום לך להרגיש שאתה עומד במצרים כרגע, מדוע שמכונה אחרת, אולי כזו שמתחברת לכוחות נסתרים יותר, לא תוכל לאפשר לך לראות את רומא העתיקה כפי שהייתה באמת? הסטריאוסקופ בנה את הגשר הרעיוני, והפך את החלום על מכשיר לצפייה בעבר לאפשרות סבירה.

בעוד הסטריאוסקופ הציע הצצה מדעית לעולמות רחוקים, כוח תרבותי אחר רתם את הטכנולוגיה החדשה של הצילום למטרה אינטימית וכואבת הרבה יותר: יצירת קשר עם המתים. האווירה בארצות הברית של שנות ה-60 של המאה ה-19 הייתה קודרת. מלחמת האזרחים גבתה מחיר דמים נורא של כ-620,000 איש, והותירה אומה שלמה באבל. משפחות רבות נותרו עם חלל פעור, עם געגועים עזים לבנים, אבות ובעלים שלא ישובו, ועם רצון נואש לסימן כלשהו, להוכחה שהם עדיין קיימים אי שם. אל תוך האווירה הזו נכנס ויליאם ה. ממלר, חרט מבוסטון וצלם חובב. הסיפור, כפי שסופר, החל כתאונה. בסביבות 1862, ממלר צילם דיוקן עצמי, וכשפיתח את התמונה נדהם לגלות מאחוריו דמות שקופה ומעורפלת, אותה זיהה כבת דודתו שנפטרה 12 שנים קודם לכן. בין אם זו הייתה תאונה אמיתית (כתוצאה משימוש חוזר בלוח זכוכית שלא נוקה כהלכה) ובין אם לאו, ממלר זיהה מיד את הפוטנציאל. הוא הפך את "צילום הרוחות" למקצועו, ועד מהרה החלו המונים שבורי לב לנהור לסטודיו שלו, מוכנים לשלם הון תועפות תמורת תצלום שיאחד אותם, ולו לרגע, עם יקיריהם שהלכו לעולמם.

רוח רפאים ברקע של צילום - ויליאם ה. ממלר

הצלחתו של ממלר נבעה לא רק מהצורך הרגשי העצום של הציבור, אלא גם מהאופן שבו הצילום נתפס באותה תקופה. המילה "פוטוגרפיה" עצמה, שמקורה ביוונית, פירושה "כתיבה באור" (photos graphé), והיא רמזה על תהליך אובייקטיבי, על העתק נאמן של המציאות ללא תיווך אנושי. הספיריטואליסטים אימצו את הטכנולוגיה בחום וטענו שאם מצלמות יכולות לתעד תופעות בלתי נראות לעין האנושית, כמו שדות מגנטיים או קרינת פלואורסצנציה, הרי שזה רק הגיוני שהן יוכלו לתעד גם את הצורות האתריות של רוחות המתים. המצלמה, לפיכך, לא הייתה כלי להונאה, אלא מכשיר מדעי רגיש במיוחד, המסוגל לחשוף שכבה נסתרת של המציאות. אולם, לא כולם השתכנעו. בשנת 1869, לאחר שעבר לניו יורק, הועמד ממלר למשפט באשמת הונאה, במה שהפך לאחד המשפטים המדוברים של התקופה.

התביעה גייסה צלמים מומחים שהסבירו בפירוט כיצד ניתן ליצור אפקטים של "רוחות" באמצעות חשיפה כפולה וטריקים אחרים בחדר החושך. העד המפורסם ביותר נגד ממלר היה לא אחר מאשר אמן השעשועים והיזם פי. טי. ברנום, שטען כי צילומיו של ממלר אינם אלא "הונאה". מנגד, ההגנה הביאה עדים מכובדים שהעידו בכנות על אמונתם בתצלומים. פסק הדין היה מפתיע. השופט קבע כי הוא "משוכנע מוסרית שאכן התרחשה כאן הונאה", אך זיכה את ממלר. הסיבה הייתה טכנית: התביעה הצליחה להראות כיצד אפשר לזייף את התמונות, אך לא הצליחה להוכיח מעל לכל ספק סביר כיצד ממלר בפועל זייף אותן. המשפט הזה היה יותר מפרשת הונאה פשוטה; הוא היה קרב פומבי על הגדרת האמת והראיה בעידן הטכנולוגי. הזיכוי חשף פער קריטי: מערכת המשפט, עם דרישותיה להוכחה חותכת, טרם הדביקה את קצב יכולת ההטעיה של הטכנולוגיה החדשה. ניצחונו של ממלר, גם אם היה חלקי ופגע במוניטין שלו, הותיר מרחב לגיטימי ל"בלתי מוסבר", והוכיח שכוח הרצון האנושי להאמין, במיוחד כשהוא ניזון מאבל עמוק, יכול לאתגר בהצלחה את הספקנות המדעית, לא רק בדעת הקהל אלא גם בבית המשפט. באופן אירוני, התצלום המפורסם ביותר של ממלר נוצר לאחר המשפט: דיוקן קורע לב של האלמנה מרי טוד לינקולן, היושבת באבלה, כשמאחוריה עומדת דמותו השקופה של בעלה הנרצח, אברהם לינקולן, ומניחה את ידיה במחווה מנחמת על כתפיה.

מרי טוד לינקולן עם רוחו של אברהם לינקולן

אם סיפורו של ממלר מייצג את המפגש העממי והמסחרי בין טכנולוגיה לאמונה, הרי שהפרק הבא במסע אחר הצצה לעבר לוקח אותנו אל פסגת הממסד המדעי. כאן אנו פוגשים את הדמות המרתקת והפרדוקסלית ביותר בסיפור: סר ויליאם קרוקס, אחד הפיזיקאים והכימאים הדגולים של התקופה. קרוקס לא היה איש שוליים או חובבן. הוא היה עמית מכובד בחברה המלכותית של לונדון, מגלה היסוד הכימי תליום, ומעל לכל, חלוץ בחקר קרניים קתודיות. המצאתו, "שפופרת קרוקס" (Crookes tube), הייתה מכשיר זכוכית שבו יצר ואקום כמעט מושלם ודרך זרם חשמלי גילה קרניים מסתוריות, בלתי נראות, שגרמו לזכוכית לזהור. שפופרת זו הייתה האב הקדמון הישיר של מסך הטלוויזיה ומכונת הרנטגן. אדם זה, שבילה את ימיו במדידות מדויקות ובניסויים קפדניים, החליט להפנות את אותה מתודולוגיה מדעית לחקר התופעות העל-טבעיות של הספיריטואליזם.

המוטיבציה שלו לא נבעה מאמונה עיוורת, אלא מעיקרון מדעי טהור. כפי שהצהיר: "לעצור במחקר כלשהו שמבטיח להרחיב את שערי הדעת, לסגת מפחד מקשיים או מביקורת עוינת, משמעו להמיט חרפה על המדע". מבחינתו, כל תופעה, מוזרה ככל שתהיה, הייתה ראויה לבדיקה אמפירית. חקירתו המפורסמת ביותר התמקדה במדיום צעירה בשם פלורנס קוק (Florence Cook), שטענה כי ביכולתה לממש רוח שלמה בשם "קייטי קינג" (Katie King). במשך חודשים, קרוקס ערך סדרת סיאנסים בביתו ובמעבדתו, תחת מה שהוא הגדיר כ"תנאי מבחן" מחמירים. באחד הניסויים המפורסמים ביותר, הוא חיבר את פלורנס למעגל חשמלי עם גלוונומטר, מכשיר הרגיש לשינויים הקלים ביותר בזרם. הרעיון היה שאם פלורנס תזוז ממקומה כדי להתחזות לרוח, המכשיר יתריע על כך מיד. להפתעתו, הגלוונומטר נותר יציב, ובכל זאת, דמותה של "קייטי" הופיעה בחדר, שוחחה עם הנוכחים ואף לחצה את ידיהם. קרוקס לא הסתפק בכך. הוא צילם את "קייטי" עשרות פעמים, שקל ומדד אותה, ותיעד הבדלים פיזיים בינה לבין פלורנס: גובה שונה, דופק אחר, ואפילו העובדה שלפלורנס היו חורים לעגילים באוזניה, בעוד שלקייטי לא היו. כאשר פרסם את ממצאיו ב-1874, וטען שהתופעות אמיתיות, הוא נתקל בסערה של לעג וביקורת מצד עמיתיו המדענים.

קייטי קינג התממשה, תצלום של סר ויליאם קרוקס

שנים לאחר מכן, עלו טענות כי קרוקס ניהל רומן עם קוק הצעירה וכי שיתף פעולה בהונאה, מה שמוסיף רובד של מורכבות אנושית לסיפור. אך קרוקס עצמו נותר איתן בדעתו עד סוף ימיו, והצהיר: "אין לי מה לחזור בי. אני דבק בהצהרותיי שכבר פורסמו". כדי להבין את מעשיו, יש לראותם לא כסטייה מעבודתו המדעית, אלא כהרחבה שלה. מחקרו העיקרי עסק ב"חומר קורן" - קרניים קתודיות שהיו כוח בלתי נראה שיצר אפקטים נראים לעין בתוך שפופרות הוואקום שלו. בעיניו, "הכוח הנפשי" שאמור היה ליצור רוחות רפאים היה פשוט עוד כוח טבע שטרם מופה. בהקשר המדעי של סוף המאה ה-19, לפני ההבנה המלאה של חלקיקים תת-אטומיים וקרינה, הקפיצה מחקר קרניים בלתי נראות בשפופרת זכוכית לחקר ישויות בלתי נראות בחדר סיאנס הייתה קצרה והגיונית יותר מכפי שהיא נראית לנו כיום. קרוקס לא נטש את המדע לטובת המיסטיקה; הוא ניסה לכבוש את המיסטיקה באמצעות המדע, ולהכניס את הסיאנס אל תוך המעבדה.  

בתוך כל החיפושים הללו אחר מכשירים שיאפשרו הצצה לעבר, צץ ועלה מונח שנשמע מבטיח במיוחד: "כרונוסקופ". המילה עצמה, המורכבת מ"כרונוס" (זמן) ו"סקופאין" (לראות), נשמעת כמו הגשמת החלום, "צופה-זמן". אולם כאן, המציאות והדמיון נפרדו. הכרונוסקופ של המאה ה-19 לא היה מכשיר לראיית העבר, אלא שעון-עצר מתוחכם להפליא. מכשירים כמו "הכרונוסקופ של היפ" (Hipp chronoscope) היו פלאי הנדסה ששימשו בתחומים כמו בליסטיקה, למדידת מהירות קליעים, ובתחום החדש של פסיכולוגיה ניסויית. הם יכלו למדוד פרקי זמן זעירים, עד כדי אלפית השנייה, ואפשרו למדענים למדוד לראשונה את "מהירות המחשבה" על ידי תיעוד זמני תגובה לגירויים. מטרת הכרונוסקופ המדעי הייתה לנתח את ההווה בדיוק כירורגי, לא לצפות בעבר. במקביל, בספרות של אותה תקופה, החל להופיע הרעיון הבדיוני של מכשיר כזה בדיוק.

כבר ב-1883, בסיפור קצר בשם "L'historioscope", הופיע טלסקופ חשמלי שאיפשר צפייה באירועים היסטוריים. הרעיון הזה המשיך להתפתח, והגיע לשיאו במאה ה-20 עם האגדה האורבנית על ה"כרונוויזור", מכשיר סודי לכאורה שנבנה בוותיקן ואיפשר צפייה בצליבתו של ישוע. העובדה שהמכשיר המדעי האמיתי למדידת זמן והמכשיר הבדיוני לצפייה בזמן חלקו שם דומה אינה מקרית. היא משקפת את הדחף הכפול של המאה ה-19 ביחסה לזמן. המדע ביקש לנתח, למדוד ולשלוט בו בדיוק הולך וגובר, בעוד הדמיון הפופולרי והאוקולטי ביקש להתעלות מעליו, לברוח ממגבלותיו. שניהם היו ניסיונות, כל אחד בדרכו, להשתמש ב"מכונה" כדי לפענח את סודות הממד הרביעי.  

בסופו של דבר, "מכונת הזמן" של המאה ה-19 לא הייתה מכשיר יחיד, אלא מסע חיפוש תרבותי רב-פנים. היא הייתה צעצוע מדעי בסלון, שהעניק לאנשים בפעם הראשונה תחושה של נוכחות במקום ובזמן אחר. היא הייתה תצלום מזויף בידיה של אם אבלה, שהציע נחמה נואשת והצית ויכוח לאומי על טבעה של האמת. והיא הייתה נושא למחקר רציני במעבדתו של אחד המדענים הגדולים בעולם, שניסה להחיל את חוקי הפיזיקה על עולם הרוחות. המסע הזה, שנולד ממפגש ייחודי בין מהפכה טכנולוגית, תגליות מדעיות ששינו את תפיסת העולם, ורעב רוחני עמוק, מעולם לא הניב מכונה שהצליחה באמת לראות את העבר. אך הוא הותיר אחריו תיעוד מרתק של תקופה שבה האנושות התמודדה לראשונה עם ההבנה שהעבר הוא ארץ זרה, וחלמה למצוא דרך לבקר בה.

מקורות:

Science And The Séance: Why Victorian Scientists Took Ghosts Seriously

How Spiritualism Spread

Stereoscopes: Nineteenth-Century Virtual Reality Devices

Victorian Virtual Reality

When a 19th-Century 'Spirit Photographer' Claimed to Capture Ghosts Through His Lens

19th-Century Spirit Photography | Oxford Research Encyclopedia of Literature

The Strange Case of William Mumler, Spirit Photographer, by Louis Kaplan

Sir William Crookes (1832–1919) Biography with special reference to X-rays - Via Medica Journals

Chronoscope - GUM - Gents