סיפורם הנשכח של שבטי ה"ג'וּהוּר", הלוחמים והסוחרים היהודים מלב הרי קווקז
- גור זיו
- לפני 4 דקות
- זמן קריאה 4 דקות
הם לא אשכנזים ולא ספרדים. הם קוראים לעצמם "ג'וּהוּר", והם היהודים הלוחמים מלב הרי הקווקז. במשך 1,500 שנה הם חיו בין אימפריות, דיברו בשפה פרסית-יהודית עתיקה ושילבו הלכה עם קוד כבוד של הרים. סיפורם הנשכח של יהודי ההרים הוא פרק חובה בהיסטוריה היהודית, כזה שלא הכרתם.
כשחושבים על תפוצות ישראל, המוח הישראלי קופץ כמעט אוטומטית לשני נתיבים מרכזיים: אשכנז וספרד. אלו סיפורי הענק של הגלות, הנתיבים שעיצבו את רוב יהדות העולם כפי שאנו מכירים אותה. אך עמוק בלב רכס ההרים הפראי והאדיר של הקווקז, בין פסגות מושלגות, קניונים עמוקים ועמקים פוריים, התקיים במשך אלף וחמש מאות שנה נתיב שלישי, נתיב נסתר שכמעט ונשכח - סיפורם של יהודי ההרים. זו אינה קהילה קטנה ושולית, אלא אומה יהודית שלמה, עם שפה, תרבות, היסטוריה וזהות ייחודית, סיפור על עם עתיק ששרד בין אימפריות מתנגשות בזכות שילוב נדיר של אמונה יהודית שורשית וקוד כבוד קשוח של לוחמי הרים. הם אינם אשכנזים, וגם לא ספרדים. הם קוראים לעצמם "ג'והור", והסיפור שלהם מאתגר את כל מה שחשבנו שידענו על הגלות היהודית.
המסע שלנו מתחיל לפני כ-1,500 שנה, בנפילתה של אימפריה אחת ועלייתה של אחרת. האימפריה הפרסית הסאסאנית, ששלטה על שטחים עצומים במזרח התיכון, החלה לדחוק את רגליה צפונה, אל תוך הקווקז, כדי להגן על גבולה מפני פלישות של שבטי נוודים. כחלק מאסטרטגיה זו, החלו שליטים פרסיים ליישב אוכלוסיות נאמנות להם בנקודות אסטרטגיות לאורך רכס ההרים. בין אותם מתיישבים היו גם משפחות יהודיות רבות מלב פרס, שכבר ישבו שם מאות שנים, עוד מימי גלות בבל. היהודים הללו, דוברי ניב פרסי עתיק, נשלחו צפונה והתיישבו במה שהיום הוא שטחן של אזרבייג'ן ורפובליקת דגסטן הרוסית. זוהי נקודת המוצא, המוסכמת על רוב החוקרים, לסיפורם של יהודי ההרים, והראיה החותכת לכך נמצאת עד היום על שפתותיהם.
שפתם של יהודי ההרים, הג'והורי, היא קפסולת זמן לשונית. זהו ניב יהודי-טאטי, שפה איראנית שהתפתחה מהפרסית העתיקה, אך מלאה במילים עבריות וארמיות הקשורות לדת ולמסורת. כשיהודי הררי אומר "שולם" במקום "שלום" או משתמש במילים כמו "ג'ומו" (יום) ו"שובו" (לילה), הוא מדבר בשפה שהיא גשר חי הישר אל עברם הפרסי. "שימור שפה זו", כפי שקובעת האנציקלופדיה איראניקה, "הוא העדות החשובה ביותר למוצאה הפרסי של הקהילה". במשך מאות שנים, הם כתבו את שפתם באותיות עבריות, ויצרו ספרות דתית ועממית עשירה ששימרה את זהותם הנפרדת.
אך היהודים הללו לא נשארו פרסים בגלות. הם הפכו לקווקזים. הסביבה ההררית הפראית, המאוכלסת בפסיפס מורכב של עמים ושבטים - ארמנים, גיאורגים, צ'רקסים, צ'צ'נים, ועמים מוסלמים דוברי שפות טורקיות ואיראניות - עיצבה אותם מחדש. הם חיו במבנה חברתי של חמולות (טאיפּ), בדומה לשכניהם המוסלמים, ואימצו את קוד ההתנהגות הבלתי כתוב של ההרים: קוד המבוסס על כבוד אישי ומשפחתי (נאמוס), נאמנות שבטית, גבורה בקרב והכנסת אורחים ללא תנאי. "סינתזה ייחודית זו יצרה זהות מובחנת", כפי שמסביר מוזיאון העם היהודי (אנו), "המשלבת אורח חיים יהודי עם מנטליות קווקזית". כך נולד יהודי מסוג חדש: יהודי שומר מצוות שיודע לרכוב על סוס, לשאת נשק בגאווה, ושרואה בנקמת דם עניין של כבוד משפחתי, לצד שמירת כשרות ולימוד תורה.
במשך רוב שנות קיומם, הם היו קהילה כפרית ברובה. הם חיו בכפרים קטנים ומבודדים, עסקו בחקלאות, בגידול גפנים ובעיקר במסחר. המיקום האסטרטגי שלהם על נתיבי הסחר בין אירופה לאסיה הפך אותם למתווכים טבעיים, והם נודעו כסוחרים ממולחים. אך הם לא היו רק סוחרים. ההיסטוריה המורכבת של הקווקז, אזור שנכבש ונשלט על ידי אימפריות מתחלפות - ערבים, מונגולים, פרסים, עות'מאנים ולבסוף רוסים - חייבה אותם להיות גם לוחמים. הם הגנו על כפריהם מפני פשיטות של שבטים שכנים, ולעיתים אף שירתו בצבאותיהם של הח'אנים המוסלמים המקומיים, שראו בהם נתינים נאמנים ולוחמים אמיצים.
הביטוי המובהק ביותר לייחודיותם ועמידותם של יהודי ההרים הוא עיירה קטנה וקסומה באזרבייג'ן בשם קירמיזי קסבה או ברוסית קרסנאיה סלובודה - "הכפר האדום". העיירה הזו, שהוקמה במאה ה-18 תחת חסותו של ח'אן מקומי, הפכה למרכז החיים של יהודי הקווקז. היא נבנתה כולה על ידי יהודים, ועד היום היא נחשבת לעיירה היחידה בעולם כולו, מחוץ לישראל וארה"ב, שכל תושביה הם יהודים. זהו "שטעטל" חי ונושם, עם בתי כנסת מפוארים, רחובות שבהם מתנגנת שפת הג'והורי, ומסורת שנשמרת בקנאות. הליכה ברחובותיה היא כמו מסע בזמן אל עולם יהודי שנכחד כמעט בכל מקום אחר.
במאה ה-19 הגיעה האימפריה הרוסית, וכבשה את הקווקז. עבור יהודי ההרים, כמו עבור קהילות יהודיות אחרות, היה זה עידן של שינויים דרמטיים. מצד אחד, השלטון הרוסי הביא יציבות ופתח אפשרויות כלכליות חדשות בערים הגדולות כמו באקו ודרבנט. סוחרים מקרב יהודי ההרים צברו עושר רב וחלקם, כמו משפחת אשכנזי, כונו 'הרוטשילדים של הקווקז', בעוד אחרים השתלבו בתעשיית הנפט המתפתחת לצד היזמים האירופאים שהגיעו לאזור והיו מהאנשים העשירים באימפריה. מצד שני, המפגש עם המודרניות הרוסית והיהודית-אשכנזית יצר מתחים. יהודי ההרים, ששמרו על אורח חיים מסורתי ופטריארכלי, נאלצו להתמודד עם רעיונות חדשים של השכלה, חילוניות, ובהמשך גם קומוניזם.
המהפכה הבולשביקית והשלטון הסובייטי היו מכה קשה עבור הקהילה. בתי הכנסת נסגרו, החיים הדתיים דוכאו באכזריות, והמדיניות הרשמית ניסתה למחוק את זהותם היהודית ולהגדירם כ"טאטים" - פשוט עוד קבוצה אתנית הדוברת שפה איראנית. אך באופן מפתיע, הזהות הקהילתית החזקה, המבוססת על קשרי משפחה וחמולה, הצליחה לשרוד גם שבעים שנות שלטון קומוניסטי. עם נפילת ברית המועצות ב-1991, נפתחו השערים. כמו רוב יהודי ברית המועצות לשעבר, קהילת יהודי ההרים החלה בהגירה המונית. רובם המכריע עלו לישראל, פה הם מהווים כיום קהילה של למעלה ממאה אלף איש. אחרים הקימו קהילות משגשגות בניו יורק, בטורונטו ובוינה.
כיום, כשרוב יהודי ההרים עלו לישראל או היגרו למדינות אחרות, סיפורם מקבל ממד נוסף. לא רק שימור העבר, אלא השראה לעתיד. הם מביאים עמם לארץ את ניחוח הקווקז – את עוצמת הרוח ההררית, את קשרי המשפחה הבלתי מתפשרים, את המוזיקה הסוחפת ואת הג'והורי המיוחדת, שעדיין מהדהדת במסדרונות הבתים. סיפורם הוא עדות חיה לכוחה של זהות יהודית להתקיים, להשתנות ולהתעצב בדרכים בלתי צפויות, הרחק ממרכזי התרבות המוכרים. הם לא נעלמו; הם הגיעו אלינו, עדות חיה לכך שהפסיפס היהודי גדול ועשיר לאין ערוך ממה שנדמה לעיתים. הם קוראים תיגר על הגדרות קשיחות, ומזכירים לנו שיהדות היא מסע מתמשך, רחב אופקים, של עם עתיק שהעז לחיות ולשגשג גם בקצה העולם, בין ההרים הגבוהים ביותר. סיפורם של ה"ג'והור" הוא פרק מופלא בהיסטוריה המפוארת של עם ישראל, שרק עכשיו אנו מתחילים להכיר במלוא עומקו.
מקורות:
