מחקר מצא כי מוצאם של ילידים אמריקאים שונה ממה שחשבו שנים ארוכות

ארכיאולוגים היו בטוחים שפתרו את תעלומת המתיישבים הראשונים של אמריקה בזכות כלי נשק זהים שנמצאו ביפן ובארה"ב. אבל אז הגיעו חוקרי דנ"א ושיניים והראו שהראיות הביולוגיות מספרות סיפור אחר לגמרי.

בכל סיפור בלשי טוב, ישנה זירת פשע. במקרה שלנו, הזירה היא יבשת שלמה, או ליתר דיוק שתיים, צפון ודרום אמריקה. הפשע? ובכן, לא בדיוק פשע, אלא היעדר מוחלט של עקבות במשך מאות אלפי שנים. במשך רוב ההיסטוריה האנושית, בעוד אבותינו התרוצצו באפריקה, אסיה ואירופה, שתי היבשות העצומות הללו היו ריקות מאדם, עולם אבוד ובתולי. ואז, מתישהו לקראת סוף עידן הקרח האחרון, הגיעו האנשים הראשונים. הם חצו את הגשר היבשתי של ברינגיה, דרכו אל עולם חדש, והתפשטו במהירות מדהימה מהקוטב הצפוני ועד לקצה הדרומי של פטגוניה. מי היו החלוצים האמיצים הללו? מהיכן בדיוק הם הגיעו? זוהי אחת התעלומות הגדולות והמרתקות ביותר בתולדות המין האנושי, "תיק פתוח" שארכיאולוגים, אנתרופולוגים וגנטיקאים מנסים לפצח כבר למעלה ממאה שנה.

במשך זמן רב, החקירה התנהלה בעצלתיים. היו כמה רמזים, כמה עצמות, אבל לא היה חשוד מרכזי. ואז, בשנים האחרונות, התיק קיבל תפנית דרמטית. באתרים ארכיאולוגיים בצפון אמריקה, כמו במערות פייזלי באורגון (Paisley Caves) ובאתר קופר'ס פרי באיידהו (Cooper's Ferry site), החלו להתגלות כלי אבן - חודים קטלניים ששימשו כראשי חניתות. הכלים הללו היו עשויים בצורה ייחודית, עם בסיס משונן, ותוארכו לתקופה מדהימה של לפני כ-16,000 שנה, מה שהפך אותם לעדות הקדומה ביותר לנוכחות אנושית ביבשת. זה היה "כלי הרצח" בזירת הפשע, טביעת האצבע הטכנולוגית של המתיישבים הראשונים. כל מה שהיה צריך לעשות עכשיו זה למצוא היכן עוד בעולם השתמשו בכלי זהה באותה תקופה. החיפוש לא ארך זמן רב. בצד השני של האוקיינוס השקט, באיי יפן, ארכיאולוגים מצאו חודים כמעט זהים, שנוצרו על ידי תרבות קדומה של ציידים-לקטים המכונה "ג'ומון". התיארוך היה מושלם: גם הם היו בני כ-16,000 שנה.

פתאום, כל חלקי הפאזל הסתדרו. התיק נראה סגור. התפתחה תיאוריה אלגנטית ומשכנעת שכונתה "היציאה מיפן" (Out of Japan). על פי התיאוריה, אנשי הג'ומון, שהיו מיומנים בדיג ובשיט, ניצלו את התחממות כדור הארץ בסוף עידן הקרח כדי להתפשט צפונה לאורך חופי אסיה. הם חצו את גשר ברינגיה, ככל הנראה בסירות, ונעו דרומה לאורך חופי אמריקה, נושאים איתם את טכנולוגיית החודים המשוננים הייחודית שלהם. זה היה סיפור הגיוני, מגובה בראיות ארכיאולוגיות מוצקות. התחושה בקרב רבים הייתה שהתיק עומד להיסגר, והפרק הראשון בסיפור אכלוס אמריקה נכתב. אבל כמו בכל סיפור בלשי טוב, בדיוק כשנדמה שהכל ברור, מגיע צוות חדש של חוקרים, כזה שמסתכל על הראיות הישנות בעין רעננה ומחליט שהסיפור פשוט טוב מכדי להיות אמיתי.

צוות החוקרים הזה, שכלל מומחים מתחומים שונים כמו ג'י. ריצ'רד סקוט (G. Richard Scott) וג'ון פ. הופקר (John F. Hoffecker), החליט שהגיע הזמן להכניס לזירה שני עדים חדשים, עדים שקטים אך אמינים להפליא: שיניים ודנ"א. הם טענו שדמיון בכלי אבן, מרשים ככל שיהיה, אינו מספיק. אחרי הכל, אנשים שונים יכולים להגיע לפתרונות טכנולוגיים דומים באופן עצמאי. כדי להוכיח קשר משפחתי, צריך ראיות ביולוגיות. הם החליטו לבחון מחדש את התיאוריה לא באמצעות אבנים, אלא באמצעות האנשים עצמם. המחקר שלהם, שפורסם ב-2021 בכתב העת PaleoAmerica, הוא למעשה כתב אישום מפורט נגד תיאוריית "היציאה מיפן", המבוסס על שני קווי חקירה מרכזיים.

קו החקירה הראשון היה אנתרופולוגיה דנטלית - תחום שנשמע אולי איזוטרי, אבל הוא חזק להפליא. שיניים, מתברר, הן קפסולות זמן ביולוגיות. הן משמרות מידע גנטי במשך אלפי שנים, והצורה שלהן - הבליטות, השקעים והשורשים - מספרת סיפור מפורט על מוצא האבות. החוקרים השוו מאפיינים מורפולוגיים של שיניים מאלפי שלדים של אנשי ג'ומון קדומים מיפן, לאלפי שלדים של ילידים אמריקאים מרחבי היבשת. הם ציפו למצוא חתימה משותפת, "טביעת אצבע" דנטלית שתקשור בין שתי האוכלוסיות. התוצאה הייתה בדיוק הפוכה. השיניים של אנשי הג'ומון סיפרו סיפור ברור על קשר לאוכלוסיות קדומות מדרום-מזרח אסיה ואזור הפסיפיק. לעומת זאת, השיניים של הילידים האמריקאים הראו חתימה שונה לחלוטין, כזו שמקורה במזרח אסיה היבשתית. כפי שמציינים החוקרים במאמרם, "בהתחשב בניגוד המשמעותי בין השושלות של הג'ומון/איינו לכל השושלות של הילידים האמריקאים, מורפולוגיית השיניים אינה תומכת בשום קשר אבות ביניהם". העד הראשון, השן, העיד שהחשוד המרכזי אפילו לא היה בזירת הפשע.

אבל הראיה המכרעת, זו שבאמת חרצה את גורל התיאוריה, הגיעה מהמעבדה הגנטית. פליאוגנומיקה, היכולת לחלץ ולנתח דנ"א עתיק משלדים בני עשרות אלפי שנים, היא המהפכה הגדולה ביותר בחקר העבר האנושי. היא מאפשרת לנו "לתשאל" את המתים ולקבל תשובות ברורות. החוקרים אספו את כל הנתונים הגנטיים הזמינים משלדים של אנשי ג'ומון ומילידים אמריקאים קדומים. הם השוו את הדנ"א המיטוכונדריאלי (שעובר מהאם), את כרומוזום ה-Y (שעובר מהאב), ואת הגנום הגרעיני כולו. התוצאות היו חד-משמעיות. לא נמצאה כל חפיפה גנטית משמעותית. השושלות הגנטיות של שתי האוכלוסיות נפרדו זו מזו עשרות אלפי שנים לפני התקופה המדוברת. כפי שמסבירה ג'ניפר ראף (Jennifer A. Raff), גנטיקאית ואחת ממחברות המחקר, "הגנטיקה מספרת לנו סיפור ברור: אבותיהם של הילידים האמריקאים התפצלו מאוכלוסיות מזרח אסיה, בילו אלפי שנים בבידוד בברינגיה, ואז יישבו את יבשת אמריקה. אין כל ראיה גנטית לקשר ישיר עם אוכלוסיית הג'ומון של יפן". העד השני, הדנ"א, לא רק שלא תמך בתיאוריה, הוא הפריך אותה לחלוטין.

אז מה נשאר לנו? זירת פשע, שני קורבנות (שתי יבשות שאוכלסו), וחשוד מרכזי עם אליבי מושלם. תיאוריית "היציאה מיפן", שהייתה כל כך יפה ופשוטה, התבררה כטעות בזיהוי. אז מה כן קרה? המחקר הזה, על אף שהוא שולל תיאוריה אחת, דווקא פותח פתח לאפשרויות מרתקות אחרות. התעלומה של החודים המשוננים הזהים עדיין קיימת. האם מדובר בהתפתחות מקבילה, שני עמים שונים שהגיעו לאותו פתרון טכנולוגי באופן עצמאי? או אולי היה קשר תרבותי ביניהם, העברת רעיונות, גם ללא קשר דם? ייתכן שלעולם לא נדע. מה שהמחקר כן מבהיר הוא שהסיפור הביולוגי של אכלוס אמריקה מורכב הרבה יותר. הוא מצביע על כך שאוכלוסיית המקור של הילידים האמריקאים אכן הגיעה מצפון-מזרח אסיה, אך ככל הנראה מאזור יבשתי יותר, אולי מסיביר, ולא מהאיים היפניים.

התיק של "המתיישבים הראשונים" עדיין פתוח, והוא כנראה יישאר כזה עוד זמן רב. אבל בזכות עבודתם של בלשים מדעיים כמו סקוט, הופקר וצוותם, אנחנו יודעים לפחות מי לא היה החשוד. הם לקחו תיאוריה יפה, בחנו אותה בכלים המתקדמים ביותר, והראו שהיא פשוט לא מחזיקה מים. זה אולי פחות מספק מפתרון מלא, אבל זוהי תמצית המדע: תהליך איטי ומתסכל של שלילת אפשרויות, שמשאיר אותנו, בסופו של דבר, קצת יותר קרובים לאמת.

המחקר:

Peopling the Americas: Not “Out of Japan”