כך פירקו "החולצות החומות" של היטלר את הדמוקרטיה מבפנים
- גור זיו
- לפני 3 שעות
- זמן קריאה 12 דקות
הם היו "האגרוף" של התנועה הנאצית, המיליציה שכבשה את הרחובות בטרור והפחדה - אבל האם ידעתם שסימן ההיכר המפורסם שלהם, "החולצה החומה", נולד בכלל כפתרון תקציבי זול משאריות קולוניאליות באפריקה? תחקיר עומק חדש צולל אל עלייתו ונפילתו המטאורית של ה-SA. ממלחמות הרחוב הכאוטיות של רפובליקת ויימאר, דרך האימוץ המתוחכם של המודל הפשיסטי מאיטליה, ועד לרגע שבו היטלר החליט לערוף את ראשו של הארגון שבנה אותו ב"ליל הסכינים הארוכות". איך דמוקרטיה מתפוררת תחת מגפיים של צבא פרטי? מה הפך מיליוני מובטלים ללוחמים בשירות הדיקטטורה? ומה הקשר בין הבריונות של שנות ה-30 למושגים שמהדהדים עד היום בשיח הפוליטי העולמי?
רפובליקת ויימאר הייתה התקופה הדמוקרטית שידעה גרמניה לאחר תבוסתה במלחמת העולם הראשונה. תקופה זו התאפיינה בטלטלות פוליטיות, כלכליות וחברתיות עזות: השפלת חוזה ורסאי, היפר-אינפלציה בראשית שנות ה-20, אבטלה המונית בעקבות השפל הכלכלי הגדול ב-1929, וקיטוב אידאולוגי חריף בין ימין לשמאל. ברחובות גרמניה התנהלו מאבקים אלימים בין תומכי דמוקרטיה, קומוניסטים, מלוכנים וקיצונים לאומנים.
בתוך הכאוס הזה צמחו ארגוני מיליציה חמושים שקיבלו גיבוי ממפלגות שונות, ושימשו הן להגנה עצמית והן לתקיפה של יריבים. למשל, המפלגה הקומוניסטית הקימה את "ברית לוחמי החזית האדומה" ואילו גורמים סוציאל-דמוקרטיים ואחרים הקימו את "רייכסבאנר שחור-אדום-זהב" - ארגון שנועד להגן על הרפובליקה מפני איומי הימין והשמאל הקיצוני. מנגד, בימין הלאומני פעלו פלוגות פרייקור - חבורות חיילים משוחררים ששירתו כצבא פרטי לדיכוי מרידות קומוניסטיות לאחר מלחמת העולם הראשונה. האווירה האלימה הזו הכשירה את הקרקע להופעת מיליציה נוספת - פלוגות הסער הנאציות, האס אה (SA).
המפלגה הנאצית שנוסדה ב-1920 בהנהגת אדולף היטלר, ראתה צורך בכוח מגן תוקפני משלה. כינוסים של הנאצים הופרעו לעיתים קרובות בידי יריביהם הפוליטיים (במיוחד קומוניסטים), והתקפות פיזיות לא היו נדירות. בנוסף, הנאצים שאפו "להשתלט על הרחוב" - כלומר להפגין נוכחות כוחנית במרחב הציבורי ולשדר עוצמה שתמשוך תומכים ותרתיע מתנגדים. על רקע זה, היטלר ועמיתיו החלו לארגן פלוגות של בריונים ומקורבים שיאבטחו את אספות המפלגה ויתעמתו עם מפריעיה. אותם אנשים הפכו לגרעין הראשוני של ארגון ה-SA בתחילת שנות ה-20.
למעשה, ה-SA הוקם רשמית במינכן בשנת 1921 על ידי אדולף היטלר, וקלט לתוכו מראשיתו בעיקר יוצאי פרייקור וחיילים משוחררים ממלחמת העולם הראשונה. אותם צעירים קשוחים וכועסים, שמצאו במיליציה הנאצית תחושת שייכות ומטרה, הביאו עמם ניסיון צבאי ואיבה בוערת כלפי הקומוניסטים והסוציאליסטים - אויבי הימין באותה עת.
אחד המאפיינים הבולטים של הארגון היה המדים החומים, שהקנו לחברים את הכינוי 'החולצות החומות' (Braunhemden). הבחירה בצבע לא נבעה מתכנון אסתטי, אלא משיקולי תקציב: בשנת 1921 רכש גרהרד רוסבאך (Gerhard Roßbach), קצין פרייקור ומקורב לנאצים, משלוח זול וזמין של חולצות חאקי שיועדו במקור לחיילים מגרמניה הקולוניאלית באפריקה המזרחית. בכך אימצו הנאצים, במודע או שלא, את המודל הוויזואלי של הפשיסטים באיטליה - 'החולצות השחורות' של מוסוליני - ויצרו מראה אחיד ומאיים שחיזק את תחושת האחווה המיליטנטית בארגון.
בראשית דרכו של ה-SA, הארגון לא התהדר במבנה היררכי נוקשה כשל צבא סדיר, אך בהדרגה אומצו בו דרגות וכינויים צבאיים. היטלר עצמו, כמנהיג המפלגה הנאצית, היה באופן רשמי המפקד העליון של ה-SA, אך הוא מינה פקודים לניהול השוטף. בין הדמויות המרכזיות בהנהגת ה-SA ניתן למנות את: אמיל מוריס (ממקורבי היטלר הראשונים, שעמד בראש יחידת אבטחה שקדמה ל-SS), הרמן גרינג (טייס מצטיין ממלחמת העולם הראשונה, שהצטרף לנאצים והיה מפקד ה-SA בזמן הפוטש של 1923), פרנץ פליקס פון-סלומון (Franz Felix von Pfeffer von Salomon - שמונה למפקד ה-SA עם ארגונו מחדש ב-1925) ולבסוף ארנסט רהם, הידוע מכל - קצין לשעבר וחבר ותיק של היטלר, שחזר ב-1930 מארגנטינה כדי לקחת פיקוד על ה-SA.
רהם, שחזותו המוצקה ופניו המצולקות סימלו את רוח ה-SA, מונה לראש המטה של הארגון (שטאבשף) בינואר 1931 והפך למנהיגו בפועל. תחת הנהגתו הכריזמטית של רהם צמח ה-SA לכוח המוני אדיר: אם בשנת 1932 כבר מנה הארגון כ-400 אלף איש, הרי בשיאו בראשית 1933 הגיע מספר חברי ה-SA לכ-2 עד 3 מיליון - מספר העולה עשרות מונים על גודלו של צבא גרמניה הסדיר דאז. הגידול המסחרר הזה התאפשר בין היתר משום שה-SA גייס לשורותיו מובטלים רבים בשנות השפל הכלכלי, צעירים קשוחים ומתוסכלים, שראו ב-SA תקווה, משמעת ושייכות בתקופה של ייאוש כללי.
תכליתו של ה-SA הייתה, בראש ובראשונה, אבטחת הזירה הפוליטית הנאצית והפיכתה לסטרילית מהתנגדות. חברי הארגון תפקדו כסדרנים קשוחים באסיפות המפלגה - הם איישו את הכניסות, הגנו פיזית על הדוברים (ובהם היטלר עצמו) ונטרלו במהירות כל ניסיון הפרעה. אולם, ההגנה הייתה רק חצי מהמשימה; ה-SA שימש ככוח פשיטה שנשלח באופן יזום לפוצץ כינוסים של יריבים פוליטיים. פלוגות הסער פלשו לתוך אולמות של קומוניסטים וסוציאל-דמוקרטים, זרעו בהם כאוס והפכו את המפגש הדמוקרטי לזירת לחימה פיזית, מה שהפך את עימותי הרחוב למראה שכיח בגרמניה של סוף שנות ה-20. מעבר לאבטחת האולמות, ה-SA חתר ל"כיבוש הרחוב" באמצעים אלימים שנועדו לשדר עוצמה והרתעה. מצוידים באלות, מוטות ולעיתים אף בנשק חם, הפכו פלוגות הסער למחוללי קטטות מקצועיים שמטרתם המוצהרת הייתה "להשליט סדר" לאומי על ידי שבירת כוחם של ארגוני השמאל ואיגודי העובדים. הארגון הציב עצמו כחיץ אלים נגד "ברית לוחמי החזית האדומה", אך האלימות לא הסתכמה רק בהתנגשויות ספונטניות; חוליות ה-SA נקטו בטקטיקות של טרור פוליטי מכוון שכללו תקיפות פיזיות קשות ואף מקרי רצח מתועדים של מתנגדי משטר. פעילות זו נועדה לערער את ביטחונו של הציבור במוסדות המדינה ולהוכיח כי ה-SA הוא הכוח היחיד המסוגל להכריע את המערכה ברחוב.
עם התחזקות הנאצים, מילא ה-SA גם תפקיד בהפחדת האוכלוסייה הכללית: פטרולים של "חולצות חומות" צעדו בערים, שרו שירים לאומניים (כגון "שיר הורסט וסל" – ההמנון הנאצי שנוצר בעקבות נפילת פעיל SA כ"קדוש מעונה"), וצעדות הלפידים הליליות שלהם הפכו למראה נפוץ. הופעות כוח אלה יצרו רושם של עוצמה בלתי ניתנת לעצירה, ושידרו למתנגדים הפוטנציאליים של הנאצים שכדאי להם לחשוש. כך, בערבי בחירות ובראיונות פוליטיים מכריעים, ה-SA הוטל לזירה כדי להרתיע מצביעים מלתמוך ביריבים: חבריו התייצבו בקלפיות, איימו על בוחרים, ולעיתים ממש תקפו פעילי מפלגות אחרות. במילים אחרות, ה-SA שימש כזרוע הטרור של המפלגה הנאצית, שבלעדיה ייתכן שהנאצים לא היו מצליחים להשתלט על גרמניה.
אך הנוכחות המאיימת הזו לא התקבלה בדממה, היא הפכה את ה-SA לגוף השנוי ביותר במחלוקת בחברה הגרמנית. תומכי הימין הקיצוני ראו באנשיו גיבורים פטריוטים המגינים על העם הגרמני מפני "המהפכנים הבולשביקים" ומביאים רוח חדשה של סדר וכבוד לאומי. בעיני רבים ממעמד הביניים, שהפחד מהקומוניזם בער בהם, פעילות ה-SA נתפסה כרע הכרחי ואולי אף כברכה - שכן היא בלמה לכאורה את ההשתוללות המהפכנית ברחובות. לעומת זאת, חלקים גדולים אחרים בציבור - במיוחד בשמאל הפוליטי, בקרב הליברלים וגם בקרב שכבות מתורבתות ושוחרות סדר - ראו ב"חולצות החומות" בריונים אלימים ופורעי חוק.
העיתונות בשנות ה-20 וה-30 דיווחה לעיתים קרובות על קטטות ופוגרומים שיזמו אנשי SA, והשם "חולצות חומות" הפך למילה נרדפת לאלימות פוליטית בריונית. ממשלת רפובליקת ויימאר ניסתה לעיתים לרסן את הארגון: בשנת 1923, לאחר "הפוטש במרתף הבירה" הכושל של היטלר במינכן, הוצאו המפלגה הנאצית וזרוע ה-SA שלה אל מחוץ לחוק בבוואריה (עד 1925). גם ברמה הארצית, עם התגברות אלימות הרחובּ בראשית שנות ה-30, נחקקו צווים נגד מיליציות פרטיות: באפריל 1932, בזמן שלטונו של הקנצלר היינריך ברינינג, הנשיא הינדנבורג חתם על צו חירום שאסר את פעילות ה-SA וה-SS בכל גרמניה. ואולם, איסור זה החזיק רק כשלושה חודשים.
בחודש יוני 1932, כצעד פיוס כלפי היטלר (שאותה עת מפלגתו צברה כוח אלקטורלי רב), ביטל הקנצלר החדש פרנץ פון-פאפן את האיסור והתיר מחדש את פעילות "החולצות החומות". התוצאה הייתה גל מחודש של אלימות: ביולי 1932 בלבד נהרגו מאות בני אדם בעימותים פוליטיים, חלק ניכר מהם בהתנגשויות עם אנשי ה-SA. מבחינה חוקית, ה-SA היה זרוע של מפלגה פוליטית ולא חלק ממוסדות המדינה - עד עליית הנאצים לשלטון. לאחר 1933, כאמור, הוטמעו רבים מאנשיו כ"עזרי משטרה" והארגון נהנה מסמכויות-למחצה מתוקף שיתוף הפעולה עם משרד הפנים הפרוסי (תחת הרמן גרינג). אולם מעמדו נותר נזיל: הוא לא הפך מעולם לחלק רשמי מצבא המדינה. למעשה, במרץ 1935 העבירה ממשלת היטלר חוק שקבע שה-SA וארגונים דומים הם "ארגונים מסונפים" למפלגה הנאצית - מה שהעניק להם מעמד חוקי עצמאי במסגרת המפלגה.
במלים אחרות, ה-SA קיבל אישיות משפטית כארגון של המפלגה, אך לא היה כוח מדינתי עצמאי. הדבר איפשר להיטלר ולהנהגה הנאצית לטעון בבית המשפט לאחר "ליל הסכינים הארוכות" שה-SA היה גוף פרטי-מפלגתי ושמנהיגיו חוסלו במסגרת משמעת מפלגתית, לכאורה לטובת ביטחון המדינה - תירוץ משפטי שנועד להצדיק את מעשי הרצח. ואכן, הקבינט הנאצי העביר חוק ב-3 ביולי 1934, שהכריז כי פעולות הדיכוי שביצע היטלר ב-30 ביוני היו "חוקיות כהגנה עצמית של המדינה".
ברמת הרחוב, היחס ל-SA נע בין פחד לשנאה להערצה. רבים מבני המעמדות המבוססים סלדו מההמוניות הגסה של "החולצות החומות" - הם ראו בהם "פרולטרים אלימים" המערערים את הסדר הציבורי. תקריות כמו רציחתו של צעיר קומוניסטי או הכאתם למוות של יריבים פוליטיים זכו לגינויים ממתנגדי הנאצים. לעומת זאת, גרמנים לא מעטים - במיוחד צעירים מובטלים - נמשכו ל-SA כמקום שמציע שכר צנוע, ארוחות מסודרות, מדים ותחושת כבוד.
אחרי עליית הנאצים לשלטון, כוחם של ה-SA נכרך סביב דמותם בכל פינה: הם צעדו במצעדים, שרו את המנונם והשתתפו בכל אירוע ציבורי כמעט. אולם גם רבים מתומכי הנאצים עצמם, לרבות גורמים בבורגנות הגרמנית, נשמו בסתר לרווחה כששמעו על ריסון ה-SA בליל הסכינים הארוכות. ההיסטוריון איאן קרשו מציין כי לאחר הטיהור, "הציבוריות הגרמנית קיבלה (את האירועים) בלי זעזוע עמוק - רבים אף ראו בכך צעד נחוץ להשבת הסדר". הנשיא הינדנבורג, כאמור, שיבח בפומבי את היטלר, והעיתונות הממוסדת הצדיעה לנחישות "המנהיג" לחסל "בוגדים". כך זכה היטלר ללגיטימציה גוברת כמנהיג אחראי, בעוד תדמית ה-SA ירדה לשפל.
תופעת ה-SA לא הייתה ייחודית לחלוטין לגרמניה; היא השתלבה בדפוס רחב יותר של מיליציות מפלגתיות שקמו באירופה בין מלחמות העולם. ההשראה הישירה לנאצים באה מאיטליה הפשיסטית: שם, כבר ב-1919, אירגן בניטו מוסוליני קבוצות מיליציוניות לוחמניות שדוכאו את מתנגדי הפשיזם. אותן קבוצות כונו "החולצות השחורות", על שום מדיהם. כמו ה-SA, גם ה"חולצות השחורות" הורכבו ברובן מיוצאי צבא צעירים ומתוסכלים, רבים מהם חיילים משוחררים ממלחמת העולם הראשונה שחשו שנבגדו על ידי הממסד.
"הסקואדריסמו" (Squadrismo), כפי שנקראו באיטלקית, תקפו באלימות סוציאליסטים, קומוניסטים וארגוני עובדים החל משנת 1920, ובפעולות אכזריות (כולל רציחות ופגיעות המוניות) שברו את שביתות הפועלים והפילו את הממשלים המקומיים בצפון איטליה. ב-1922 צעדו 30 אלף מחיילי המיליציה הפשיסטית ב"מצעד על רומא" - אקט כוחני שהביא את המלך ויטוריו אמנואלה השלישי למנות את מוסוליני לראש הממשלה. לאחר עליית מוסוליני, הוסדרו "החולצות השחורות" כמליציה רשמית בשם מיליצית המתנדבים לביטחון לאומי (MVSN), שנשבעה אמונים למוסוליני כ"מנהיג". במילים אחרות, באיטליה שולבה המיליציה הפשיסטית בתוך המדינה, בעוד שבגרמניה היטלר נאלץ - בסופו של דבר - לדכא חלק ממנה.
הבדל משמעותי בין ה-SA הגרמני ל"חולצות השחורות" האיטלקיות הוא שבאיטליה לא אירע "ליל סכינים ארוכות" מקביל. מוסוליני הצליח לשמור על נאמנות מוחלטת של מיליציית מפלגתו; הוא מינה בעצמו את מפקדיה ודאג לאזן את כוחה מול הצבא המלוכני. בגרמניה, לעומת זאת, נוצר קרע בין היטלר לבין רהם, מה שהוביל לחיסול צמרת ה-SA. שני הארגונים דמו זה לזה בתלבושתם האחידה, במצעדי הפחדה ברחובות, ובאידאולוגיה הפשיסטית שדגלה באלימות כפתרון. שניהם גם נוצלו בזמן מלחמה לייעודים משניים (באיטליה – שולבו יחידות MVSN בצבא שלחם בחזיתות, ובגרמניה – ה-SA אימן אנשי משמר מקומי).
מלבד איטליה, צצו באירופה ובעולם תנועות מיליציה נוספות בהשראת הדגם הפשיסטי. בבריטניה למשל הקים אוסוואלד מוסלי את "איגוד הפשיסטים הבריטי" שחבריו לבשו חולצות שחורות אף הם. ברומניה פעל "משמר הברזל" (המפורסם בחולצות הירוקות שלו) כתנועה לאומנית-דתית אלימה בשנות ה-30. אפילו בארה"ב ובמדינות דרום אמריקה קמו ארגונים מיליטנטיים קטנים שניסו לחקות את סממני הפשיזם האירופי.
ניתן לומר שתופעת המיליציות המפלגתיות הייתה חלק מ"רוח הזמן" של עידן בין המלחמות, תקופה שבה משברים דמוקרטיים גרמו לקבוצות רבות ליטול את החוק לידיים. יחד עם זאת, היקף האלימות וחוסר המעצורים של ה-SA היה חריג בעוצמתו, ומהווה עד היום מקרה מבחן קיצוני של מיליציה מפלגתית ההורסת מבפנים את הדמוקרטיה. השחיקה הזו של הדמוקרטיה הגיעה לשיאה בינואר 1933. עם מינויו של היטלר לקנצלר, הפך ה-SA ממיליציית רחוב שנויה במחלוקת לזרוע רשמית של המדינה. ב-22 בפברואר 1933, ניצל היטלר את סמכותו כדי לגייס כ-50 אלף מחברי ה-SA כ"עזרי משטרה" (Hilfspolizei) במטרה "לסייע" בשמירת הסדר. בפועל, צעד זה נתן הכשר חוקי לאנשי ה-SA לפרוץ למשרדי מתנגדים, לעוצרם ולהשתולל באלימות תחת מעטה של סמכות מדינתית.
ימים ספורים לאחר מכן התרחשה שריפת הרייכסטאג (27 בפברואר 1933) - אירוע חירום שהנאצים ניצלו כדי לדכא את הקומוניסטים. תחת צו חירום של הנשיא הינדנבורג הושעו חירויות אזרח, וכ-4,000 פעילי שמאל נעצרו באותו לילה, רבים מהם עונו בידי אנשי ה-SA. בחודשים הבאים של 1933, ה-SA הקים מחנות מעצר ארעיים (שקדמו למחנות הריכוז הרשמיים) שבהם התעללו במתנגדי המשטר, בעיקר קומוניסטים, סוציאליסטים ויהודים.
שיאה של אלימות ה-SA כלפי יהודים בשלב זה הייתה ביום חרם אחד באפריל 1933, כאשר אנשי SA נפרשו ברחובות, ציירו כתובות "יהודי" על חנויות, מנעו מלקוחות להיכנס, והשפילו יהודים בפומבי. יש לציין כי למרות התדמית ה"פרועה" של ה-SA, הוא היה ארגון בעל משמעת פנימית ונאמנות אידאולוגית. לחברי ה-SA היה עיתון משלהם בשם "Der SA-Mann" ("איש ה-SA"), שבו תוארו חזון הארגון, פעילותו וגלגוליו. גם שיריהם ומצעדי הדגל שלהם נועדו לטפח רוח לחימה ומשמעת. כל זאת שירת את מטרת-העל: ביסוס שלטון הנאצים והפחדת כל מי שעשוי להתנגד לו.
בקיץ 1934 הגיע העימות הפנימי בצמרת הנאצית לנקודת רתיחה. מצד אחד עמד היטלר, שהפך לקנצלר וכבר ריכז בידיו כוח שלטוני עצום, אך נזקק לתמיכת צבא גרמניה (הרייכסווהר) והאליטות השמרניות (התעשיינים, הנשיא הינדנבורג וכו') כדי לבסס לחלוטין את שילטונו. מצד שני ניצב ארנסט רהם וה-SA שלו - כוח עממי מיליטנטי אדיר, שעם מיליוני חבריו עלול היה לאיים על צמרת הצבא הסדיר. רהם פיתח שאיפות מרחיקות לכת: הוא דיבר בגלוי על "מהפכה שנייה" - רפורמה חברתית-כלכלית שתממש את האלמנט ה"סוציאליסטי" שבשם המפלגה הנאצית. רהם קיווה להחליף את הצבא הישן (הרייכסווהר המצומצם ל-100 אלף חיילים בהתאם לורסאי) בצבא-מהפכה המוני שיתבסס על מיליוני אנשי ה-SA תחת פיקודו.
רעיונות אלה הדאיגו מאד את ראשי הצבא ואת התעשיינים, שחששו ממהפכה חברתית רדיקלית ופגיעה במעמדם. גם היטלר, שהיה תלוי כעת בטובת הצבא והנשיא הינדנבורג, לא יכול היה להתיר פגיעה באליטות או לראות את ידידו הוותיק רהם צובר כוח השווה לשלו. בתוך כך טיפחו היינריך הימלר וריינהרד היידריך - ראשי ה-SS ויריבים מרים של רהם - שמועות עיקשות על כך שרהם ואנשיו מתכננים הפיכה נגד היטלר. הצבא העמיד אולטימטום מרומז: הגנרלים רמזו שלא יתנגדו לסילוק רהם ואף דרשו לרסן את ה-SA. היטלר נמצא בדילמה: ה-SA היה כלי חשוב בשמירת הסדר וייצוג המהפכה הנאצית, אך הפך לנטל פוליטי.
ביוני 1934 החליט היטלר לפעול. בלילה שבין 30 ביוני ל-1 ביולי 1934, במה שנודע כ"ליל הסכינים הארוכות", בוצע מסע טיהור אלים ומפתיע נגד הנהגת ה-SA והמתנגדים למשטר בתוך המפלגה הנאצית. היטלר, בסיוע יחידות ה-SS הנאמנות לו (ששימשו כמשמר האישי שלו), פשט על בית הארחה בבוואריה שבו שהו רהם ומפקדי SA נוספים בכינוס חברתי. היטלר עצמו עצר את רהם לפנות בוקר ב-30 ביוני. רהם נשלח לכלא במינכן ושם הוצע לו לשים קץ לחייו; משסירב, נורה למוות בידי קציני SS ב-1 ביולי.
במקביל, בברלין ובערים אחרות, התבצעו הוצאות להורג מיידיות של עשרות ממנהיגי ה-SA - בין ההרוגים היו מפקדים מרכזיים בארגון, וגם דמויות נאציות אחרות שחיסולם היה נוח להיטלר (כגון גרגור שטראסר, יריב פוליטי בתוך המפלגה, וקנצלר-לשעבר גנרל קורט פון-שלייכר). בסך הכול נאמד מספר המוצאים להורג במהלך ימי הטיהור בין כמה עשרות למאות (המספר הרשמי שהוכרז היה כ-77, אך הערכות אחרות דיברו על קרוב ל-200 קורבנות, ואף יותר). היטלר כינה זאת "Aktions des Staatsnotstands" - פעולה למען "ביטחון המדינה".
הנשיא הינדנבורג הזקן ברך את היטלר על "האומץ והנחישות" שלו בדיכוי ה"מרד" מבית, ושיגר לו מברק תודה אישי על שהציל את גרמניה מ"הסכנה" (שהייתה ברובה מדומה). גם צמרת הצבא הביעה שביעות רצון פומבית: שר ההגנה, ורנר פון-בלומברג, הודה להיטלר בשם הצבא. למעשה, ליל הסכינים הארוכות חיזק מאד את מעמדו של היטלר בעיני הממסד השמרני הגרמני. התוצאות של הטיהור היו מרחיקות לכת: ארגון ה-SA לא פורק רשמית, אך למעשה נערף ראשו. מנהיגותו החדשה הועברה לידיים צייתניות יותר - ויקטור לוצה מונה לראש ה-SA החדש, אך תפקידו היה סמלי בעיקר. ה-SA צומצם בגודלו ובסמכויותיו, ולא הורשה עוד להתערב בענייני צבא או מדינה באופן עצמאי.
לאחר מות הנשיא הינדנבורג באוגוסט 1934, נשבע הצבא אמונים אישית להיטלר (צעד שסימל את מעבר הנאמנות מהמדינה אל הפיהרר), והיטלר בתמורה הבטיח לצבא שה-SA לא יחליפו ולא יתחרה בהם. למעשה, מהנקודה הזו ה-SS - ארגונו של הימלר - הלך ותפס את מקומו של ה-SA ככוח המיליציה המרכזי של הרייך השלישי. ה-SS, שהיה קטן יותר וממושמע אידאולוגית ישירות להיטלר, הפך למשענת העיקרית של המשטר הן לביטחון פנים והן בסופו של דבר בשואה. ה-SA, לעומת זאת, הוסיף להתקיים עוד מספר שנים בתפקידים משניים: אימון טרום-צבאי לנוער, ארגון מצעדים וטקסים, וסיוע היקפי בשמירת הסדר.
בשנת 1939 קיבל ה-SA תפקיד רשמי בהכשרת גברים כשירים לשירות ב"משמר העורף" (Home Guard) בזמן מלחמה. אולם הארגון לא חזר עוד לעמדת כוח פוליטית של ממש. סמלי הוא, שכאשר תמו ימי הרייך השלישי במאי 1945, הוציאו בעלות הברית מיד צו לפירוק כל הארגונים הנאציים - בהם גם ה-SA - אך אז כבר היה הארגון צל של עצמו, ללא תפקיד משמעותי וללא הנהגה, והוראת פירוקו עברה ללא התנגדות.
ומה לגבי ימינו? אף שאין כיום מקבילה ישירה ל-SA בפוליטיקה המערבית, ממשיכים להדהד לקחי התקופה. הביטוי "שיטות בריונות של חולצות חומות" משמש עד היום לתיאור קבוצות קיצוניות הנוקטות אלימות והפחדה. לעיתים משתמשים בו, בצדק או שלא בצדק, בדיונים פוליטיים עכשוויים כדי לגנות התנהגות אלימה של פעילים קנאים. התופעה של מיליציות פרטיות לא נעלמה מהעולם: במקומות שונים, ובמיוחד באזורים עם מוסדות שלטון חלשים, צצות "משמרות" מטעם מנהיגים פוליטיים או תנועות אידאולוגיות המפעילים לחץ אלים על רחובות וקהילות.
סיפורו של ארגון ה-SA - "החולצות החומות" של היטלר - הוא פרק מפתח בהיסטוריה של נפילת הדמוקרטיה הגרמנית ועליית הרודנות הנאצית. דרך פעילות ה-SA אפשר להבין כיצד אלימות מאורגנת של מפלגה פוליטית הצליחה לערער מבפנים סדר חוקתי, לפגוע בלגיטימציה של מוסדות המדינה, ולהחדיר פחד שאיפשר למנהיג טוטליטרי לתפוס את השלטון. ה-SA מדגים את הפיתוי ואת הסכנה הגלומים בשימוש בכוח רחוב פרטי: מחד, הוא שימש את היטלר כמנוף להשתלטות - אך מאידך, כשכבר לא היה נחוץ ואף סיכן את שלטונו, אותו כוח חוסל באכזריות.
ארגון החולצות החומות של היטלר מייצג דוגמה קיצונית אך מלמדת לכיצד חברה דמוקרטית יכולה להתפורר תחת לחץ של אלימות פוליטית מבפנים. חקר ה-SA, על כל היבטיו - ההיסטורי, החברתי, הפסיכולוגי - מאפשר הבנה עמוקה יותר של עליית הדיקטטורות במאה ה-20, ושל החשיבות שבהגנה על ערכי הדמוקרטיה והסדר החוקי אל מול כוחות המנסים לערערם באמצעות טרור והפחדה. זוהי אזהרה היסטורית שמהדהדת גם אל המאה ה-21: יש להיות ערניים לכל "חולצה חומה" חדשה, תהיה אשר תהיה האידאולוגיה שתגבה אותה.
מקורות:
.
תגובות