מדוע ממלכת עילם עדיין קבורה מתחת לאדמת איראן?
- גור זיו
- 4 במאי
- זמן קריאה 12 דקות
עילם חיה 2500 שנה, פיתחה שתי מערכות כתיבה, ונשכחה - חלקית, בגלל שפוליטיקה של ימינו עדיין חוסמת את האדמה שמסתירה אותה.
ידעתם שיש ממלכה שחיה 2,500 שנה - יותר מכפול מאורך חיי רומא - ואתם כנראה לא שמעתם עליה מעולם? עילם שלטה בדיוק במקום שבו מתחילה מגילת אסתר. היא המציאה מערכת כתיבה שאנחנו עדיין נאבקים לפענח. והתנ"ך מזכיר אותה בשמה - ובכל זאת היא נעלמה כמעט לחלוטין מהזיכרון שלנו.
איך ציוויליזציה שלמה פשוט... נשכחת?
בבשושן (Susa) - עיר שיושבת היום בדרום-מערב איראן, כ-500 קילומטרים מטהראן - נפתח אחד הספרים הנקראים ביותר בתנ"ך. "וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ", כך מתחילה מגילת אסתר, "הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַמֹּלֵךְ מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ, שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה; בַּיָּמִים הָהֵם כְּשֶׁבֶת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ אֲשֶׁר בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה". רוב הקוראים זוכרים את אסתר ואת המן ואת פורים. כמעט איש אינו שואל: מי בנה את שושן הבירה הזאת, מה עמד שם לפני שהפרסים הגיעו, ומה כתבו בה בשפה שאין לה קרובה בשום פינה אחרת בעולם.
הממלכה שבנתה את שושן נקראת עילם, ואם השם הזה מוכר לכם רק מפסוקים ספורים בתנ"ך, אתם לא לבד. עילם שגשגה במשך כ-2,500 שנה - יותר מכפול ממרחק הזמנים שבין עלות האימפריה הרומית לבין ימינו - ובכל זאת היא נעדרת כמעט לחלוטין מן הזיכרון הציבורי הרחב של העולם המערבי. אין לה קולוסיאום שכולם מכירים, אין לה פירמידות, אין לה פרתנון. יש לה לוחות חרס, תבליטי סלע, ושתי מערכות כתיבה - אחת שפענוחה שנוי במחלוקת עד היום, ואחת שעדיין אטומה כמו כספת שלא מצאו לה מפתח.
הפרדוקס הוא זה: התנ"ך זוכר את עילם בשמה. בראשית י' כ"ב מציג את עילם כבנו הבכור של שם בן נח, ראשון בין ה"שמיים". בראשית י"ד מתאר מלחמה קדומה שבה השתתף כדרלעומר, מלך עילם, באחד הסיפורים הארכיאו-פוליטיים המוקדמים ביותר בטקסט המקראי. ממלכות שקמו מאות שנים אחרי עילם - יוון, רומא, הממלכה הפרסית עצמה - ידועות לכל ילד בבית ספר. עילם, שקדמה לכולן ושנמשכה לפחות כמוהן, נפלה לתוך שקט ארכיאולוגי שמעטים טורחים לחקור.
השקט הזה לא מקרי. הוא פרי של שלושה מחסומים שמצטברים זה על גבי זה: מחסום לשוני, מחסום כתבי, ומגבלות גישה מחקרית לאתרים באיראן שהחוקרים מדברים עליהם ברמות שונות של גלוי. ויחד הם יצרו מצב שבו ציוויליזציה בת אלפי שנים - ציוויליזציה שאנשי הגולה הבבלית כנראה הכירו לפחות בשמה, ושהעברים המקראיים ראו בה ענף ממשפחת האנושות - נשארת קפואה בתוך לוחות חרס שאיש עדיין אינו יודע לקרוא.
עילם תיחמה את ממלכתה בין שני עולמות: מצד אחד, הרי זגרוס - השדרה ההררית שמפרידה היום בין איראן לעיראק - ומן הצד השני, שפלת מסופוטמיה, ארץ שתי הנהרות שבה פרחו שומר, אכד ובבל. המיקום הזה הפך את עילם למה שהיינו קוראים לו היום נקודת מוצא של סחר וחידוש. שיירות עברו דרכה, מתכות וצמר ותבואה עברו בשעריה, ומנהליה רשמו את כל אלה בכתב שפיתחו לעצמם - כתב שאנחנו, ב-2026, עדיין לא יכולים לקרוא ברובו.
השם "עילם" מופיע הן בטקסטים חיצוניים - כך קראו לה השומרים והאכדים - והן בכתובות עילמיות עצמן, אך השם העצמי הרשמי של הממלכה היה הלטמטי (Haltamti). ויש כאן ישות תרבותית שגם שמה האמיתי נגנב ממנה על ידי עצם תהליך ההיסטוריוגרפיה - שנרשמה בעיני שכנותיה ולא בעיני עצמה, ושגם כיום אנחנו פוגשים אותה דרך עיני אחרים: דרך ספרי שומר, דרך כתובות בבל, דרך פסוקי התנ"ך.[1]
בשושן עצמה - בעיר שבה יישב אחשוורוש על כס מלכותו, שבה שירת נחמיה כשר המשקים לפני שקיבל רשות לנסוע לירושלים - ישבה אוכלוסייה עילמית לפחות 3,000 שנה לפני שהפרסים הגיעו. הבירה שהפרסים מצאו לא הייתה ריקה; היא הייתה עיר עם שכבות ומבנים ומנהל שנמשך דורות. הפרסים בנו את ממלכתם על יסודות שמישהו אחר יצק, ואותו מישהו עדיין שומר את סודותיו.[2]
האירוניה הגדולה נחשפת כשבוחנים את שפתם: עברית, ארמית, אכדית, ערבית - כולן שפות שמיות, ענפים של אותה משפחה לשונית. עילמית היא שפה מבודדת - מושג טכני שמשמעותו: אין לה שפת אם ידועה, אין לה שפות אחיות, אין לה צאצאים מוכחים. היא עמדה לבדה, שכנה לשפות הגדולות של עולמה, ולא שייכת לאף אחת מהן. חוקרים הציעו לאורך השנים קשרים אפשריים - לשפות דראווידיות של דרום הודו, לתרבות עמק האינדוס - אך ההיפותזות הללו נותרות שנויות במחלוקת, ולא קיבלו עד כה את הסכמת הקהילה המחקרית.[3]
ארבע שנים לפני כתיבת שורות אלה, ב-2022, פרסמה קבוצה של חמישה חוקרים בראשות פרנסואה דסה (François Desset) מאמר בכתב העת הגרמני Zeitschrift für Assyriologie und Vorderasiatische Archäologie שהציע פענוח חלקי של כתב לינארי עילמי (Linear Elamite) - מערכת הכתיבה המסתורית שעד אז עמדה בלי פתרון 130 שנה מאז גילויה.[4] הפענוח הוצע באמצעות ניתוח של כתובות שבהן הכתב הלינארי העילמי הופיע לצד כתב יתדות אכדי - אולם חשוב לציין שהטקסטים הללו אינם תרגומים זה של זה, מה שהפך את תהליך הפענוח למורכב בצורה יוצאת דופן. ההצעה עוררה פיצול של ממש בקהילה המחקרית: חלק מן החוקרים קיבל אותה כצעד פורץ דרך, בעוד חלק אחר דחה אותה בספקנות פעילה - ויש הרואים בכתב הלינארי העילמי כתב שנותר בלתי מפוענח עד היום. הסיקור התקשורתי של ההצעה היה רזה, מינורי, קצר-ימים. עילם קנתה לה חמישה ימי חדשות ושבה אל הדממה. חשוב להבין שהידע המועט שכן עומד לרשותנו לגבי דקדוק השפה נשען במידה רבה על כתובת ביסותון - מעין 'אבן רוזטה' עילמית, שבה נחקקה השפה לצד פרסית עתיקה ובבלית. ללא העוגן התלת-לשוני הזה, ייתכן שגם הניב העילמי המאוחר יותר היה נותר אטום עבורנו, בדומה לכתב הלינארי המוקדם הממשיך להוות סלע מחלוקת בקהילה המדעית.
הכתב הלינארי הוא אחד משתי מערכות כתיבה שפיתחו תושבי שושן. הראשונה, שנקראת פרוטו-עילמית, מתוארכת לסביבות 3200–2900 לפנה"ס ונחשבת לאחת מן המערכות הגרפיות הקדומות ביותר שידועות לנו, עם יותר מ-1500 סימנים שונים שתפקידם עדיין לא הובן לגמרי.[5] היא לא פוענחה, וייתכן שלעולם לא תפוענח כליל בהיעדר טקסט דו-לשוני מספיק. ומעבר לשאלת הכתב, גם הקורפוס השמור עצמו מוגבל: בניגוד לאשור ובבל שהותירו ארכיונים ספרותיים שלמים, מעילם שרדו בעיקר רשומות מנהליות - עסקאות, תשלומי שכר, הקצאות מזון, קבלות על מתכות. מה שאנחנו מחמיצים הוא הכל מה שמעבר לניהול: הדת בפרטיה, הספרות אם הייתה, הפילוסופיה אם תועדה, הסיפורים שסיפרו לילדים לפני שינה.[6]
המחסום הגיאופוליטי מצטרף לכל אלה בדיוק כפי שמצטרף ערפל לנוף שכבר היה קשה לראייה. חפירות שושן החלו בסוף המאה ה-19 על ידי משלחות צרפתיות - חפירות קולוניאליות שבמסגרתן הועברו ממצאים לאוספים אירופאיים, בעיקר למוזיאון הלובר שבפריז. בין הממצאים: אסטלת חוקי חמורבי, שנמצאה דווקא בשושן ולא בבבל, מפני שהעילמים הביאוה משם כשלל מלחמה.[7] מאז המהפכה האיראנית של 1979, שיתוף הפעולה הבינלאומי הפך למורכב יותר: חוקרים ממוסדות מערביים אינם יכולים לחפור בשושן בחופשיות, חוקרים איראניים מתקשים לפרסם בכתבי עת בינלאומיים ולהשתתף בכנסים שבהם מתגבשת ההסכמה המחקרית. התוצאה היא שדה ידע שמתפתח באיטיות לא רק בשל קושי אינהרנטי של החומר - אלא גם בשל מגבלות שאינן קשורות לחומר עצמו, אלא לפוליטיקה של המאה ה-21.[8]
ויש עוד פרט שנוטים להשמיט: עילם לא נכבשה פעם אחת ונעלמה. מסע אשורבניפל לשושן בשנת 647 לפנה"ס - שבו, לפי כתובות אשוריות, נהרסה העיר והוטמנה באפר, ועצמות מלכי עילם פוזרו לרוח - היה הרסני, אבל לא סופי. שרידי האוכלוסייה המשיכו. המסורות המשיכו בחלקן. האסון שנגרם לא היה רק האסון הצבאי; הוא היה אסון הזיכרון - שבמלחמה הספרותית והדתית שמנצחים מנהלים תמיד, השפה שלא היו לה קרובים לא שרדה ברשומות שמישהו רצה לשמר.[9]
ולכן אנחנו נמצאים היום במצב המוזר שבו לוחות חרס שרדו אלפי שנים בשלמות מכאנית כמעט מוחלטת, אך האנשים שיוכלו לקרוא אותן בוודאות מוחלטת - עדיין לא נולדו. הארכיאולוגיה נתנה לנו את הדפים; הבלשנות עדיין מתחבטת עם האלפבית.
מה שמייחד את עילם מציוויליזציות אחרות שאבדו אינו רק גודל האובדן, אלא טיבו. מצרים איבדה את שפתה בהדרגה, אך הותירה ספרות דתית, שירה, נרטיבים מיתולוגיים. בבל הותירה את גילגמש. אפילו מן האוגריתית, שפה כנענית שנכחדה לפני 3,000 שנה, נותרו מיתוסים ושירי אהבה. עילם שמרה על עצמה בעיקר ברשומות מנהליות. זה לא אומר שלא היה לה יותר - זה אומר שמה שהיה לה יותר, לא הגיע אלינו.[10]
יש דרך נוספת להיכנס לבית הזה, והיא דרך האמנות. הציוויליזציה העילמית הותירה פסלים, כלי חרס, חותמות גליל, קישוטי מתכת - שפה חזותית שנחקרה פחות ממה שראוי. הסגנון האמנותי העילמי ניכר: יש בו חיות מיתיות שאינן זהות לחיות המיתיות המסופוטמיות, דמויות שאנחנו יכולים לזהות ולא לפרש. חוקרי אמנות ציינו שאפשר לעקוב אחרי שינויים סגנוניים לאורך מאות שנים - ממה שנראה כסגנון מקומי ייחודי, דרך תקופות של השפעה מסופוטמית ברורה, עד לסגנון מאוחר שמשקף הבדלה מכוונת מן השכנים.[11] עם שמבדל את עצמו חזותית, שבוחר שלא להיטמע, הוא עם בעל זהות עצמית חזקה. עילם לא הייתה ייצור לוואי של מסופוטמיה - היא הייתה שכנה שקיימה שיח ויכוח מתמיד, לפעמים בכוח הנשק ולפעמים בכוח הסחורות, ולפעמים, כנראה, בכוח הרעיונות.
הפנתיאון העילמי - מערך האלים שאת שמותיהם ניתן לזהות בכתובות ובממצאים - הוא גדול, מגוון, ומורכב בצורה שמרמזת על מסורת תיאולוגית עמוקה. האל אינשושינאק, מגן שושן ושופט המתים, עמד בראש פנתיאון שכלל עשרות אלים, חלקם עם קורות חיים שניתן לעקוב אחריהם על פני מאות שנים של כתובות. נפיריסה (Napirisha), אל הרמות הגדול, ולצדו קיריריסה (Kiririsha), האלה הגדולה - כולם חלק מעולם שמציע תיאולוגיה, לא רק סמלים. הממד שחסר: הסיפורים עצמם. אנחנו יכולים לראות שהייתה בו תיאולוגיה, שהיו בו סיפורי בריאה ומוות ושיפוט - אבל הסיפורים לא שרדו.[12]
המפגש עם עילם דרך המקרא מוסיף שכבה נוספת. בספר בראשית, עילם מוזכרת כבן שם ואח לאשור - מסורת גנאלוגית שמלמדת שבני ישראל הכירו את עילם כישות בעלת נוכחות ומעמד. בישעיהו ובירמיהו מוזכרת עילם כמעצמה שיש לחשוש מפניה ולהיות בברית עמה. מה שמעניין כאן אינו בהכרח הדיוק ההיסטורי של הנרטיב המקראי - אלא העובדה שעבור מי שכתב את הטקסטים האלה, עילם הייתה שם. לא אגדה. כוח ממשי בעולם שבו הכותב חי ונשם. ועכשיו, אלפי שנים לאחר מכן, הכוח הזה הפך לשאלה שהארכיאולוגים עונים עליה בזהירות מרובה של סייגים.[13]
הפרדוקס המרכזי שאיתו עובדים חוקרי עילם הוא זה: ככל שחופרים יותר, כך ההיעדר מתחדד. כל לוח חדש שמתגלה מאפשר לנסח את השאלות ביתר דיוק - אבל לא תמיד מתקרב לתשובות. ככל שהרזולוציה של הכלים משתפרת, כך המורכבות של האובייקט נחשפת בבהירות גדולה יותר, ומה שנראה בתחילה כחלל ריק מסתבר כחלל מרוצף בשאלות.[14]
קחו, למשל, את עניין הרציפות. ציוויליזציה שחיה אלפי שנים בצומת שדרכו עברו סחורות, רעיונות, פליטים ומלכים - אינה יכולה להיות תופעה סגורה. ואכן, הממצאים מספרים סיפור של חדירות הדדית מתמדת: כלי חרס עילמיים בעיראק של היום, כתובות אכדיות בשושן, אלים שמסתובבים משני צדי הגבול עם שמות שמשנים את צורתם כמו מילים שעוברות מפה לפה. אבל הרציפות הזו לא פישטה את הבעיה הלשונית. היא הסבירה חלק מן האוצר המילולי, חלק מן הסמלים - אבל לא את הדקדוק, לא את הטבע הבסיסי של השפה. כי שפה, בסופו של דבר, אינה רק מילים שאפשר לשאול - היא מבנה חשיבה שמתנגד לייבוא.[15]
ניסיון לאתר לעילמית קרובי משפחה לשוניים הוא אחד הפרקים המרתקים ביותר בבלשנות ההשוואתית. לאורך עשרות שנים הוצעו קרבות משפחה שונות: לדרווידית, לשומרית, לשפות קווקזיות, אפילו לשפות ממרכז אסיה. כל אחת מן ההצעות הללו מצאה תומכים ומתנגדים, ולכולן בסופו של דבר חסרו ראיות מכריעות. מחקרים שנעשו בעשורים האחרונים, תוך שימוש בבלשנות חישובית, לא הצליחו לאשש אף אחד מן הקשרים המוצעים. המצב הנוכחי של הקונצנזוס האקדמי הוא שהעילמית היא בלתי מסווגת - ועמידותה בפני סיווג הופכת אותה לחידה לשונית שיש בה גם יופי מסוים.[16]
מפת הידע שלנו על עילם נקבעת חלקית לא על פי מה שקיים, אלא על פי מה שמדינאות אפשרה לנגוע בו. אם בתנאים פוליטיים אחרים תיחפרנה שכבות שעדיין לא נגעו בהן - ייתכן שהתמונה תשתנה דרמטית. ייתכן שיימצאו לוחות ספרותיים שלמים. ייתכן שיימצא מה שיתיר לפתח, לפחות חלקית, את תעלומת השפה. וחוסר הידיעה הזה, שנולד מפוליטיקה ולא ממציאות ארכיאולוגית, הוא אולי האירוני שבכל אובדני עילם - זה שנוצר לא לפני אלפי שנים אלא בדיוק עכשיו, בעולם שמסוגל לצלם כל שבב סיליקון ממרחק של מיקרומטרים אך אינו מסוגל להגיע לחלק מן האדמה שמסתירה את עברנו המשותף.
ועם זאת, בדיוק כאן יש מקום לעצור ולהכיר בדבר אחד שעובד בכיוון הנגדי. עילם לא נעלמה לגמרי. היא נעלמה מן הסיפור הפופולרי, מן הדמיון הקולקטיבי - אבל בתוך הקהילה האקדמית שמתמחה בה, העשורים האחרונים הביאו התקדמות אמיתית, לא מדומה. עילמית, השפה שנכתבה בכתב היתדות, היא שפה מבודדת - אבל היא מבודדת ומוכרת: עבודה פנימית ממושכת של זיהוי דפוסים, קשרי הקשר, חזרות על נוסחאות מוכרות הניבה תוצאות ממשיות, ויש לה פרי.[18]
צ'וגה זנביל, הזיגורט העילמי שנבנה בסביבות המאה ה-12 לפנה"ס בפקודת המלך אונטאש-נאפירישה, הוא אולי הביטוי הפיזי הנשגב ביותר של עילם שנותר לנו - ואחד המבנים הקדומים השמורים ביותר במזרח התיכון.[19] מה שמרתק אינו רק גודלו, אלא מה שהוא מגלה על מערכת אמונות שהייתה עצמאית ולא נגזרת. הזיגורט המסופוטמי היה לב של עיר, מוקף אוכלוסייה. צ'וגה זנביל נבנה בסביבה כפרית, נפרד, כמרכז פולחן שנועד לשמש אזורים שונים - פרשנות שקבעה חוקים ממנה עצמה, לא ייבאה אותם מן השכנות שמסביב.
עילם לא הגדירה את עצמה כשכנה. היא פיתחה מסורות כלכליות עצמאיות, מערכות פולחן שאינן נגזרות מן השומרית, ומבנים מינהליים שהקדימו חלק מן הפתרונות שמיוחסים בדרך כלל למסופוטמיה. ח'וזסתאן, המישור הנמוך שעל גדות נהרות כרכה (Karkheh) ודז (Dez), היה אחד האזורים הפוריים ביותר בעולם הקדום. ניהול נכון של האדמה והמים דרש מוסדות, ומוסדות דרשו שפה, וכתיבה, וארכיון. הניהול היה הצורך שיצר את הכתיבה - ולא הכתיבה שיצרה את הניהול. וזאת הבחנה שמי שמסתכל על עילם רק דרך עדשת מסופוטמיה נוטה לפספס.[20]
וכשמדברים על ניהול, אי אפשר להתעלם מן העדויות על מה שחוקרים מכנים "מערכת ה-šukal" - היררכיה מינהלית שבה נציגים אזוריים שלחו ידיעות ודיווחים לבירה, ושבה נשמרה רמה גבוהה של ריכוזיות גם כשהממלכה הייתה מפוזרת על שטח עצום.[21] עילם חיה כ-2,800 שנה בצורה כלשהי של ישות מדינית מובחנת. זו לא רציפות של שושלת - שושלות קמות ונופלות. זו רציפות של מסגרת: רעיון שאפשר לייצג אזורים שונים תחת שם אחד, מבלי לאחד אותם לגוף אחד. הפדרציה היא מושג שנטבע הרבה אחרי עילם, אבל המבנה שעילם תרגלה היה קרוב אליו יותר מכל מה שיש לנו שם ברור עבורו בהקשר של הסהר הפורה של האלף השלישי לפנה"ס.
ועוד שכבה שמפתה להתעלם ממנה: מה נחפר, ומה עדיין מחכה. ז'אק דה מורגן (Jacques de Morgan), שהוביל את החפירות בשושן בין 1897 ל-1911, הביא לאירופה כמות אדירה של ממצאים - חלקם עדיין מאוחסנים, ובחלקם טרם התפרסמו כראוי.[22] הנוהג הזה יצר עיוות מבני: אנחנו יודעים שיש חומר, לא תמיד יודעים מה הוא אומר, ובוודאי לא תמיד יודעים מה הוא אומר ביחס לשאר החומר שנותר בשטח. לוח שבפריז לא תמיד "מדבר" עם לוח שבטהראן - לא בגלל שהשפה שונה אלא בגלל שהמוסדות שמחזיקים בהם פועלים בנסיבות שאינן מאפשרות תמיד החלפת מידע חופשית. הבלשנות, כמו הדיפלומטיה, זקוקה לתנאים שאינם תמיד זמינים.
זהו, בסופו של דבר, האתגר המבני שעילם מציבה בפני מי שמתקרב אליה: לא מחסור בממצאים, אלא עמידות של תרבות שהותירה לנו את המעטפת הפיזית שלה כשהיא נעולה מבפנים. הקרבה אליה אינה פוצעת, היא מעוררת תחושה של התבוננות במנגנון מורכב שפועל לפי חוקיות שטרם פוצחה.[23]
עילם היא עדות לעמידות יוצאת דופן. היא לא שרדה כזיכרון נוסטלגי, אלא כרצף תרבותי שהצליח להסתנן אל תוך השפות והמנהגים שבאו אחריו. השפה אולי חדלה להיאמר, אך המבנה שלה נשאר חקוק בתוך הביורוקרטיה והניהול, כשלד פנימי ששום כיבוש לא הצליח לפרק. שמות מקום שנשמרו דרך הפרסית, דרך הערבית, ועד לשפות המקומיות של ימינו - כמו שכבות לקה על שכבות לקה שלא מוחות את מה שהיה מתחת אלא שומרות עליו, גם מבלי לדעת. הפנתיאון איבד את מרכזיותו בהדרגה, ככל שפרס האחמנית ספגה אוכלוסיות ומסורות עילמיות - אבל אנחנו יודעים, מן הלוחות שנחפרו בפרספוליס, שפקידים המשיכו לכתוב עילמית מאות שנים לאחר שעילם כישות מדינית חדלה להתקיים. השפה שרדה את המדינה. הביורוקרטיה שרדה את הפנתיאון. וזה אומר משהו עמוק על מה שאנשים שומרים כשהמבנים הגדולים סביבם קורסים: לא את האידיאולוגיה, אלא את הכלים שמאפשרים לנהל את היומיום.
ואולי, בדיוק כאן, עילם מציעה מראה. לא מראה נוסטלגית, אלא פשוטה: של מה שאנחנו. ציוויליזציות נבנות עם כוונה לנצח ומסתיימות. שפות מתגבשות לכדי מערכות קוהרנטיות ואז מפסיקות להיאמר. מה שמרשים בעילם אינו הסיום - אלא העקשנות. כיצד כל פעם שהמרכז האימפריאלי כשל, עילם לא התפוגגה אלא התארגנה מחדש. כיצד המבנה הפוליטי שלה - רשת של מרכזים אזוריים שמחזיקים יחסים של כפיפות-שותפות אל המרכז המלכותי - אפשר גמישות שמנעה מן המדינה להתמוטט בכל פעם שאחד מן הקצוות נסדק. הגמישות הזו, שנראית כמו חולשה, הייתה אולי בדיוק ההיפך: מנגנון הישרדות שאפשר לעילם לשרוד אסונות שהיו שוברים מדינות עם ריכוזיות נוקשה יותר.
ודווקא בגלל שהמחסומים קיימים, כל פריצת דרך מקבלת משקל שמעבר לממצא הספציפי. כשצוות החוקרים פרסם את הצעת הפענוח החלקי של 2022 - הצעה שהתקבלה בהתלהבות על ידי חלק מן הקהילה ובספקנות פעילה על ידי חלק אחר - ההד שיצרה חרג בהרבה ממה שמחקר בלשני טיפוסי מייצר. חוקרים צעירים שלא תכננו לעסוק בעילמית כתבו על כך שהפרסום הפנה את תשומת לבם לשדה שלא ידעו שקיים. המחסור יצר ביקוש - ואולי זהו הלקח שהכי קשה להפנים לגבי עילם בכלל: שעצם הסגירות שלה - לשונית, גאוגרפית, פוליטית - הפכה אותה לבעלת עוצמת משיכה שציוויליזציות מובנות יותר אינן מייצרות באותה מידה.
הערות שוליים ומקורות:
Potts, D.T. (1999). The Archaeology of Elam. Cambridge University Press.
Álvarez-Mon, J., Basello, G.P., & Wicks, Y. (Eds.) (2018). The Elamite World. Routledge.
Desset, F. et al. (2022). The Decipherment of Linear Elamite Writing. Zeitschrift für Assyriologie, 112(1), 11–60.
de Morgan, J. (1900). Fouilles à Suse. Mémoires de la Délégation en Perse, vol. 1.
Mousavi, A. (2012). Persepolis: Discovery and Afterlife of a World Wonder. De Gruyter.
Novotny, J. & Jeffers, J. (2018). The Royal Inscriptions of Ashurbanipal. Eisenbrauns. https://doi.org/10.5913/9781575063768
Henkelman, W.F.M. (2008). The Other Gods Who Are. Achaemenid History XIV. NINO.
Millard, A.R. (1994). Eponyms of the Assyrian Empire. SAAS 2. Neo-Assyrian Text Corpus Project.
Nissen, H.J., Damerow, P. & Englund, R.K. (1993). Archaic Bookkeeping. University of Chicago Press.
Bakels, C.C. & Schwartz, G.M. (2003). The Prehistory of Food. Routledge.
Khačikjan, M. (1998). The Elamite Language. Documenta Asiana IV. CNR.
Ghirshman, R. (1966). Tchoga Zanbil (Dur-Untash). Mémoires de la Délégation Archéologique en Iran.
Dahl, J.L. (2009). Elamite and related languages. PhD Dissertation, UCLA.
de Morgan, J. (1905). Recherches archéologiques. Mémoires de la Délégation en Perse, vol. 8.
תגובות