תעלומת האובליסקים - פרק 3 - מסתורי האובליסק הבלתי גמור

עודכן: 31 במרץ

למי שלא קרא מומלץ לקרוא את הפרקים הקודמים:

ההגדרה הסטנדרטית של אובליסק היא מונומנט אבן מונוליטי שארבע הפנים שלו, הנושאות בדרך כלל כתובות, מתחדדות במתינות לפירמידיון בחלק העליון. עמודים מסיביים ומחודדים אלה של גרניט מלוטש לעתים קרובות היו מצופים בזהב. גודלם ללא ספק הקשה מאד על הובלתם וההצבתם.


המטרה האמיתית של האובליסקים האלה, להערכת חלק מהתאורתיקנים, הייתה לשמש כאנטנות לקליטה ואולי גם להעברת אנרגיה או אותות אחרים כמו רדיו או אותות התבייתות. המצרים השושלתיים, לעומת זאת, השתמשו בהם למטרות שונות, בעיקר כמונומנטים. המצרים השושלתיים, שכנראה איבדו את המדע הבסיסי שלהם, לפעמים העבירו אובליסקים שונים מאתריהם המקוריים, שאינם ידועים כרגע, והציבו אותם כמונומנטים במקדשים בכרנכ, הליופוליס ועוד מספר מקומות. בחלק מהאתרים, כמו כרנכ, נראה שהאובליסקים כבר נצבו כאשר נבנה סביבם המקדש העצום על חומותיו ועמודיו האדירים.


בדרך כלל המצרים השושלתיים הקימו שני אובליסקים בכניסה למקדשים. ישנם חריגים לכך, כמו האובליסק של חתשפסות במקדש כרנכ והאובליסק הבלתי גמור, שלא נראה שיש להם תאום. עם זאת, ללא ספק, המצרים השושלתיים חצבו והקימו כמה מהאובליסקים הקטנים יותר. האובליסקים הגדולים יותר כנראה כבר נפלו, או אולי היו עדיין במקומם, ונעשה בהם שימוש חוזר בתקופת השושלות. אם למצרים הקדומים הייתה הטכנולוגיה לחצוב, לשנע ולהקים אובליסקים ענקיים עדיין במחלוקת רצינית מאד היום. אמנם אובליסקים ענקים וזקופים הם עובדה ארכיאולוגית פשוטה, אבל איך הם הגיעו למקום שבו הם נמצאים היא תעלומה גדולה. השאלות הבאות עדיין לא מוסברות:

  1. כיצד נחצבו אובליסקים?

  2. כיצד הוצאו אובליסקים מהמחצבה והובלו?

  3. כיצד הועלו אובליסקים על ספינות ובהמשך הורדו מהן?

  4. כיצד הועברו אובליסקים למקום ההקמה?

  5. כיצד הוצבו האובליסקים?

  6. מה הייתה המטרה של האובליסקים בהתחשב במאמץ האדיר כל כך לעשות את כל האמור לעיל?

בעוד ניחושים סבירים ותיאוריות לוגיות קודמו עבור חלק מהשאלות הללו, הטכניקות המדויקות והאלמנטים המסתוריים השונים נותרו מעורפלים, כפי שנראה. להסברים כמו השימוש בכדורי אבן, רולרים ומסורי נחושת מחושלת יש בעיות - בואו נמשיך במסענו.

כיצד חוצבים אובליסק

כיום, פועלי המחצבה חותכים וחוצבים גרניט באמצעות מסורים עם להבי יהלום ואיזמלי פלדה מחושלת. נעשה גם שימוש בקידוחים אולטראסונים (Ultrasonic drilling). האגיפטולוגים המודרניים מניחים שלחוצבים ולסתתים המצרים הקדומים לא היו הכלים המודרניים האלה. כיצד, אם כן, הם חצבו וחתכו קווים נקיים כל כך באובליסקים ובפסלים מונומנטליים אחרים? החציבה, ההובלה וההרמה של בלוקים ענקיים הם תעלומה מתמשכת, כזו שהולידה תיאוריות מרתקות רבות, מפשוטות עד למורכבות מאד. אפילו הרמת האובליסקים מהווה תעלומה גדולה וארכיאולוגים מהמיינסטרים נאלצו להודות שהם לא באמת יודעים איך הוצבו האובליסקים במקומם, וגם לא איך בדיוק הם נחצבו.


במרץ 1999, צוות הטלוויזיה התיעודי של NOVA יצא למצרים כדי להפיק ספיישל על אובליסקים בשם Pharaoh’s Obelisk. הצוות התיעודי הביא איתו מומחה לכלים עתיקים כדי לגלות כיצד המצרים הקדומים חצבו חתיכות ענק של גרניט עבור האובליסקים שלהם. הצוות נסע למחצבה העתיקה באסואן, הממוקמת 700 ק"מ דרומית לקהיר. כאן מצאו המצרים הקדומים רבות מאבני הגרניט הענקיות שבהן השתמשו למונומנטים ולפסלים שלהם.


אחת האבנים המפורסמות ביותר שנותרו מאחור היא האובליסק הבלתי גמור (Unfinished Obelisk), בגודל של יותר מפי שניים מכל אובליסק ידוע שהוצב אי פעם. החוצבים כנראה נטשו את האובליסק כאשר הופיעו סדקים בדפנות שלו. עם זאת, האבן, שעדיין מחוברת לסלע האם, מספקת רמזים חשובים לאופן שבו הקדומים חצבו גרניט.


בסרט התיעודי של NOVA, הארכיאולוג מארק להנר (Mark Lehner), חבר מפתח במשלחת, מתכופף בתעלת גרניט העוברת לאורך צד אחד של האובליסק הבלתי גמור. להנר מחזיק חתיכת דולריט (Dolerite) דומה לסוג שהוא ואחרים מאמינים שחוצבים מצריים נהגו לחבוט בעזרתם בתעלה מסביב לשולי האובליסק. הם כנראה פינו אז את אבקת הגרניט המרוסק מתוך התעלות בעזרת סלים. משערים שפועלים היכו מתחת לאבליסק עד שהמונומנט נח על שדרה צרה. להנר אומר שככל הנראה נעשה שימוש במנופים ענקיים כדי לנתק את האובליסק מהשדרה שלו, ולשחרר אותו כך שניתן יהיה לגלף אותו עד לגימור ולהוביל אותו.


ארכיאולוגים יודעים שלמצרים הקדומים היו את הכישורים לחשל כלי ברונזה ונחושת. בסרט התיעודי, הסתת רוג'ר הופקינס (Roger Hopkins) לוקח אזמל נחושת, שעובד היטב בעת גילוף אבן חול ואבן גיר, כדי לבדוק אם הוא יכול לחצוב גרניט. "אנחנו מאבדים הרבה מתכת ומעט מאד אבן נושרת", מציין הופקינס, שהיה רחוק מהתוצאה הרצויה. הניסוי הפשוט של הופקינס מבהיר זאת בבירור: המצרים נזקקו לכלים טובים יותר מאשר אזמלים רכים מברונזה ונחושת כדי לחצוב גרניט.

כדור דולוריט במחצבה באסואן, אולי שימש ככלי סיתות

לאחר מכן הביאה NOVA את דניס סטוקס (Denys Stocks), שכאדם צעיר היה אובססיבי למצרים. במשך 20 השנים האחרונות, מומחה הכלים העתיקים הזה שיחזר כלים שהמצרים היו עשויים להשתמש בהם. הוא מאמין שהמצרים הצליחו לחתוך ולחצוב גרניט על ידי הוספת אחד החומרים הנפוצים ביותר במצרים: חול.


"אנחנו עומדים לשים חול בתוך החריץ ואנחנו עומדים לשים את המסור על גבי החול", אומר סטוקס. "אז אנחנו הולכים לתת לחול לעשות את החיתוך". זה חותך. משקלו של מסור הנחושת משפשף את גבישי החול, קשים כגרניט, באבן. עד מהרה מופיע חריץ בגרניט. ברור שהטכניקה הזו עובדת היטב ויכלה לשמש את המצרים הקדומים. אבל האם כך נחתכו האובליסקים הענקיים ובלוקים אחרים?


הניסיון של הופקינס בעבודה עם אבן מוביל אותו להאמין שמרכיב אחד נוסף, אפילו יותר בסיסי מחול, ישפר את היעילות של חיתוך הגרניט: מים. מים, טוען הופקינס, ישטפו אבק שפועל כחיץ לחול, ומאט את ההתקדמות. עם זאת, הוספת מים מקשה על הנעת מסור הנחושת קדימה ואחורה. בעוד שהופקינס משוכנע שהמים משפרים את מהירות העבודה, המדידות של סטוקס מראות שקצב החיתוך זהה בין אם משתמשים במים ובין אם לאו.


מלבד חיתוך משטחים נקיים בגרניט שלהם, המצרים גם קדחו חורים גליליים באבנים שלהם. חור בקוטר 20 ס"מ נמצא קדוח בבלוק גרניט במקדש כרנכ. "אפילו עם כלים מודרניים - אזמלי אבן וגלגלי יהלום - יהיה לנו קשה לעשות עבודה כה משובחת בגרניט", אומר הופקינס.


לוחות הובאו כדי לבדוק את התיאוריות שלו לגבי אופן קידוח הליבות. בהשראת מקדחה קשת (Bow drill) שנראית בציור קיר מצרי עתיק, סטוקס עיצב מקדחה תוצרת בית. הוא מלפף חבל סביב צינור נחושת שהמצרים יכלו לחשל. לאחר מכן הופקינס ולהנרה מושכים את הקשת קדימה ואחורה, כשהמשקל מופעל מלמעלה. הצינור מסתובב במקומו, משפשף את החול, אשר חורט מעגל באבן. בעזרת החול, צינור הנחושת המסתובב מצליח לחתוך חור בלוח הגרניט. אבל איך המקדחים יכולים להוציא את הליבה המרכזית? בסרט התיעודי של NOVA, סטוקס תוקע שני אזמלים לתוך החריץ העגול. הליבה מתנתקת בבסיסה. סטוקס מגיע פנימה ומוציא אותה החוצה, כשהיא משאירה אחריה חור לא שונה מאלה שחתכו פעם המצרים.

קידוח בעזרת מקדחת קשת / קבר רקחמיר (1504-1425 לפנה"ס)

ייתכן שכך הצליחו פועלים מצרים לחתוך גרניט בעזרת מסורי נחושת בתוספת מעט חול גס. כמובן, זו הייתה עבודה איטית וקשה, אבל אפשר היה לעשות זאת. הניסויים של סטוקס ביטלו את ההשערות השונות לגבי מצרים קדומים המחזיקים בכלים סופר קשיחים או המסוגלים לרכך אבן. אולם ס. גיננטל (C. Ginenthal) כותב כי ה. גרלנד (H. Garland) וס. בניסטר (C.O. Bannister) ניסו לנסר דרך גרניט עוד בשנות ה-20 של המאה ה-20, בעצם באותה שיטה בה השתמש סטוקס - אך ללא הצלחה. גרלנד ובניסטר כתבו ספר על הניסויים שלהם (Ancient Egyptian Metallurgy, London, 1927) ועליו מעיר גיננטל:


בחינה של התהליך [נחושת וחיתוך שוחק] נראה כחיזוק לרעיון שאמרי-נחושת [או חומר שוחק אחר] עשוי היה להיות בשימוש של המצרים הראשונים, אבל המחבר [גרלנד] הוכיח בניסוי את חוסר האפשרות לחתוך גרניט או דיוריט בכל אמצעי דומה לאלה. ...לא ניתן היה לבצע התקדמות מדידה באבן בזמן שקצה להב הנחושת נשחק והפך לחסר תועלת, כשהתחתית ודפנות החריץ צופו בחלקיקי נחושת.

מחצבת הגרניט באסואן

השימוש והשימוש החוזר באובליסקים בתקופה המצרית

מצרים כציוויליזציה החזיקה מעמד אלפי שנים. בהשוואה לציוויליזציה המערבית המודרנית שלנו, בת כמה מאות שנים בלבד, למצרים העתיקה יש באמת אלפי שנות היסטוריה. אומרים שראשיתה של מצרים חוזרת אל "מלך עקרב" והמלך המכונה נערמר. תקופה זו נחשבת בדרך כלל בסביבות 3150 לפנה"ס וידועה כתקופה הארכאית, היא באופן כללי נמשכה עד התקופה השושלתית הקדומה החל בשנת 3050 לפנה"ס.


התקופה השושלתית הקדומה החלה עם הפרעה ה"היסטורי" הראשון, מנס (Menes), אשר לו מיוחס ה"איחוד" (לפחות באופן סמלי) של מצרים העליונה והתחתונה. אחריו הגיעו הפרעונים חור אחע, צ'ר (Djer) ודן (Den). התקופה השושלתית הקדומה הסתיימה בסביבות 2575 לפנה"ס והממלכה הקדומה החלה. אגיפטולוגים המיינסטרים מאמינים כי הפירמידות נבנו בתקופה זו.


הממלכה התיכונה מתחילה בסביבות 2040 לפנה"ס והממלכה החדשה, שכללה את שלטונם של אחנתון, נפרטיטי ותות ענח' אמון, החלה ב-1550 לפנה"ס והסתיימה ב-1070 לפנה"ס. התרבות המצרית העתיקה הגיעה לסיומה למעשה בשנת 343 לפנה"ס עם כיבושה על ידי פרס. אלכסנדר מוקדון כבש את מצרים בשנת 332 לפנה"ס, והתחיל את התקופה היוונית-רומית.