top of page

תעלומת האובליסקים - פרק 3 - מסתורי האובליסק הבלתי גמור

עודכן: 31 במרץ 2022

למי שלא קרא מומלץ לקרוא את הפרקים הקודמים:

ההגדרה הסטנדרטית של אובליסק היא מונומנט אבן מונוליטי שארבע הפנים שלו, הנושאות בדרך כלל כתובות, מתחדדות במתינות לפירמידיון בחלק העליון. עמודים מסיביים ומחודדים אלה של גרניט מלוטש לעתים קרובות היו מצופים בזהב. גודלם ללא ספק הקשה מאד על הובלתם וההצבתם.


המטרה האמיתית של האובליסקים האלה, להערכת חלק מהתאורתיקנים, הייתה לשמש כאנטנות לקליטה ואולי גם להעברת אנרגיה או אותות אחרים כמו רדיו או אותות התבייתות. המצרים השושלתיים, לעומת זאת, השתמשו בהם למטרות שונות, בעיקר כמונומנטים. המצרים השושלתיים, שכנראה איבדו את המדע הבסיסי שלהם, לפעמים העבירו אובליסקים שונים מאתריהם המקוריים, שאינם ידועים כרגע, והציבו אותם כמונומנטים במקדשים בכרנכ, הליופוליס ועוד מספר מקומות. בחלק מהאתרים, כמו כרנכ, נראה שהאובליסקים כבר נצבו כאשר נבנה סביבם המקדש העצום על חומותיו ועמודיו האדירים.


בדרך כלל המצרים השושלתיים הקימו שני אובליסקים בכניסה למקדשים. ישנם חריגים לכך, כמו האובליסק של חתשפסות במקדש כרנכ והאובליסק הבלתי גמור, שלא נראה שיש להם תאום. עם זאת, ללא ספק, המצרים השושלתיים חצבו והקימו כמה מהאובליסקים הקטנים יותר. האובליסקים הגדולים יותר כנראה כבר נפלו, או אולי היו עדיין במקומם, ונעשה בהם שימוש חוזר בתקופת השושלות. אם למצרים הקדומים הייתה הטכנולוגיה לחצוב, לשנע ולהקים אובליסקים ענקיים עדיין במחלוקת רצינית מאד היום. אמנם אובליסקים ענקים וזקופים הם עובדה ארכיאולוגית פשוטה, אבל איך הם הגיעו למקום שבו הם נמצאים היא תעלומה גדולה. השאלות הבאות עדיין לא מוסברות:

  1. כיצד נחצבו אובליסקים?

  2. כיצד הוצאו אובליסקים מהמחצבה והובלו?

  3. כיצד הועלו אובליסקים על ספינות ובהמשך הורדו מהן?

  4. כיצד הועברו אובליסקים למקום ההקמה?

  5. כיצד הוצבו האובליסקים?

  6. מה הייתה המטרה של האובליסקים בהתחשב במאמץ האדיר כל כך לעשות את כל האמור לעיל?

בעוד ניחושים סבירים ותיאוריות לוגיות קודמו עבור חלק מהשאלות הללו, הטכניקות המדויקות והאלמנטים המסתוריים השונים נותרו מעורפלים, כפי שנראה. להסברים כמו השימוש בכדורי אבן, רולרים ומסורי נחושת מחושלת יש בעיות - בואו נמשיך במסענו.

כיצד חוצבים אובליסק

כיום, פועלי המחצבה חותכים וחוצבים גרניט באמצעות מסורים עם להבי יהלום ואיזמלי פלדה מחושלת. נעשה גם שימוש בקידוחים אולטראסונים (Ultrasonic drilling). האגיפטולוגים המודרניים מניחים שלחוצבים ולסתתים המצרים הקדומים לא היו הכלים המודרניים האלה. כיצד, אם כן, הם חצבו וחתכו קווים נקיים כל כך באובליסקים ובפסלים מונומנטליים אחרים? החציבה, ההובלה וההרמה של בלוקים ענקיים הם תעלומה מתמשכת, כזו שהולידה תיאוריות מרתקות רבות, מפשוטות עד למורכבות מאד. אפילו הרמת האובליסקים מהווה תעלומה גדולה וארכיאולוגים מהמיינסטרים נאלצו להודות שהם לא באמת יודעים איך הוצבו האובליסקים במקומם, וגם לא איך בדיוק הם נחצבו.


במרץ 1999, צוות הטלוויזיה התיעודי של NOVA יצא למצרים כדי להפיק ספיישל על אובליסקים בשם Pharaoh’s Obelisk. הצוות התיעודי הביא איתו מומחה לכלים עתיקים כדי לגלות כיצד המצרים הקדומים חצבו חתיכות ענק של גרניט עבור האובליסקים שלהם. הצוות נסע למחצבה העתיקה באסואן, הממוקמת 700 ק"מ דרומית לקהיר. כאן מצאו המצרים הקדומים רבות מאבני הגרניט הענקיות שבהן השתמשו למונומנטים ולפסלים שלהם.


אחת האבנים המפורסמות ביותר שנותרו מאחור היא האובליסק הבלתי גמור (Unfinished Obelisk), בגודל של יותר מפי שניים מכל אובליסק ידוע שהוצב אי פעם. החוצבים כנראה נטשו את האובליסק כאשר הופיעו סדקים בדפנות שלו. עם זאת, האבן, שעדיין מחוברת לסלע האם, מספקת רמזים חשובים לאופן שבו הקדומים חצבו גרניט.


בסרט התיעודי של NOVA, הארכיאולוג מארק להנר (Mark Lehner), חבר מפתח במשלחת, מתכופף בתעלת גרניט העוברת לאורך צד אחד של האובליסק הבלתי גמור. להנר מחזיק חתיכת דולריט (Dolerite) דומה לסוג שהוא ואחרים מאמינים שחוצבים מצריים נהגו לחבוט בעזרתם בתעלה מסביב לשולי האובליסק. הם כנראה פינו אז את אבקת הגרניט המרוסק מתוך התעלות בעזרת סלים. משערים שפועלים היכו מתחת לאבליסק עד שהמונומנט נח על שדרה צרה. להנר אומר שככל הנראה נעשה שימוש במנופים ענקיים כדי לנתק את האובליסק מהשדרה שלו, ולשחרר אותו כך שניתן יהיה לגלף אותו עד לגימור ולהוביל אותו.


ארכיאולוגים יודעים שלמצרים הקדומים היו את הכישורים לחשל כלי ברונזה ונחושת. בסרט התיעודי, הסתת רוג'ר הופקינס (Roger Hopkins) לוקח אזמל נחושת, שעובד היטב בעת גילוף אבן חול ואבן גיר, כדי לבדוק אם הוא יכול לחצוב גרניט. "אנחנו מאבדים הרבה מתכת ומעט מאד אבן נושרת", מציין הופקינס, שהיה רחוק מהתוצאה הרצויה. הניסוי הפשוט של הופקינס מבהיר זאת בבירור: המצרים נזקקו לכלים טובים יותר מאשר אזמלים רכים מברונזה ונחושת כדי לחצוב גרניט.

כדור דולוריט במחצבה באסואן, אולי שימש ככלי סיתות

לאחר מכן הביאה NOVA את דניס סטוקס (Denys Stocks), שכאדם צעיר היה אובססיבי למצרים. במשך 20 השנים האחרונות, מומחה הכלים העתיקים הזה שיחזר כלים שהמצרים היו עשויים להשתמש בהם. הוא מאמין שהמצרים הצליחו לחתוך ולחצוב גרניט על ידי הוספת אחד החומרים הנפוצים ביותר במצרים: חול.


"אנחנו עומדים לשים חול בתוך החריץ ואנחנו עומדים לשים את המסור על גבי החול", אומר סטוקס. "אז אנחנו הולכים לתת לחול לעשות את החיתוך". זה חותך. משקלו של מסור הנחושת משפשף את גבישי החול, קשים כגרניט, באבן. עד מהרה מופיע חריץ בגרניט. ברור שהטכניקה הזו עובדת היטב ויכלה לשמש את המצרים הקדומים. אבל האם כך נחתכו האובליסקים הענקיים ובלוקים אחרים?


הניסיון של הופקינס בעבודה עם אבן מוביל אותו להאמין שמרכיב אחד נוסף, אפילו יותר בסיסי מחול, ישפר את היעילות של חיתוך הגרניט: מים. מים, טוען הופקינס, ישטפו אבק שפועל כחיץ לחול, ומאט את ההתקדמות. עם זאת, הוספת מים מקשה על הנעת מסור הנחושת קדימה ואחורה. בעוד שהופקינס משוכנע שהמים משפרים את מהירות העבודה, המדידות של סטוקס מראות שקצב החיתוך זהה בין אם משתמשים במים ובין אם לאו.


מלבד חיתוך משטחים נקיים בגרניט שלהם, המצרים גם קדחו חורים גליליים באבנים שלהם. חור בקוטר 20 ס"מ נמצא קדוח בבלוק גרניט במקדש כרנכ. "אפילו עם כלים מודרניים - אזמלי אבן וגלגלי יהלום - יהיה לנו קשה לעשות עבודה כה משובחת בגרניט", אומר הופקינס.


לוחות הובאו כדי לבדוק את התיאוריות שלו לגבי אופן קידוח הליבות. בהשראת מקדחה קשת (Bow drill) שנראית בציור קיר מצרי עתיק, סטוקס עיצב מקדחה תוצרת בית. הוא מלפף חבל סביב צינור נחושת שהמצרים יכלו לחשל. לאחר מכן הופקינס ולהנרה מושכים את הקשת קדימה ואחורה, כשהמשקל מופעל מלמעלה. הצינור מסתובב במקומו, משפשף את החול, אשר חורט מעגל באבן. בעזרת החול, צינור הנחושת המסתובב מצליח לחתוך חור בלוח הגרניט. אבל איך המקדחים יכולים להוציא את הליבה המרכזית? בסרט התיעודי של NOVA, סטוקס תוקע שני אזמלים לתוך החריץ העגול. הליבה מתנתקת בבסיסה. סטוקס מגיע פנימה ומוציא אותה החוצה, כשהיא משאירה אחריה חור לא שונה מאלה שחתכו פעם המצרים.

קידוח בעזרת מקדחת קשת / קבר רקחמיר (1504-1425 לפנה"ס)

ייתכן שכך הצליחו פועלים מצרים לחתוך גרניט בעזרת מסורי נחושת בתוספת מעט חול גס. כמובן, זו הייתה עבודה איטית וקשה, אבל אפשר היה לעשות זאת. הניסויים של סטוקס ביטלו את ההשערות השונות לגבי מצרים קדומים המחזיקים בכלים סופר קשיחים או המסוגלים לרכך אבן. אולם ס. גיננטל (C. Ginenthal) כותב כי ה. גרלנד (H. Garland) וס. בניסטר (C.O. Bannister) ניסו לנסר דרך גרניט עוד בשנות ה-20 של המאה ה-20, בעצם באותה שיטה בה השתמש סטוקס - אך ללא הצלחה. גרלנד ובניסטר כתבו ספר על הניסויים שלהם (Ancient Egyptian Metallurgy, London, 1927) ועליו מעיר גיננטל:


בחינה של התהליך [נחושת וחיתוך שוחק] נראה כחיזוק לרעיון שאמרי-נחושת [או חומר שוחק אחר] עשוי היה להיות בשימוש של המצרים הראשונים, אבל המחבר [גרלנד] הוכיח בניסוי את חוסר האפשרות לחתוך גרניט או דיוריט בכל אמצעי דומה לאלה. ...לא ניתן היה לבצע התקדמות מדידה באבן בזמן שקצה להב הנחושת נשחק והפך לחסר תועלת, כשהתחתית ודפנות החריץ צופו בחלקיקי נחושת.

מחצבת הגרניט באסואן

השימוש והשימוש החוזר באובליסקים בתקופה המצרית

מצרים כציוויליזציה החזיקה מעמד אלפי שנים. בהשוואה לציוויליזציה המערבית המודרנית שלנו, בת כמה מאות שנים בלבד, למצרים העתיקה יש באמת אלפי שנות היסטוריה. אומרים שראשיתה של מצרים חוזרת אל "מלך עקרב" והמלך המכונה נערמר. תקופה זו נחשבת בדרך כלל בסביבות 3150 לפנה"ס וידועה כתקופה הארכאית, היא באופן כללי נמשכה עד התקופה השושלתית הקדומה החל בשנת 3050 לפנה"ס.


התקופה השושלתית הקדומה החלה עם הפרעה ה"היסטורי" הראשון, מנס (Menes), אשר לו מיוחס ה"איחוד" (לפחות באופן סמלי) של מצרים העליונה והתחתונה. אחריו הגיעו הפרעונים חור אחע, צ'ר (Djer) ודן (Den). התקופה השושלתית הקדומה הסתיימה בסביבות 2575 לפנה"ס והממלכה הקדומה החלה. אגיפטולוגים המיינסטרים מאמינים כי הפירמידות נבנו בתקופה זו.


הממלכה התיכונה מתחילה בסביבות 2040 לפנה"ס והממלכה החדשה, שכללה את שלטונם של אחנתון, נפרטיטי ותות ענח' אמון, החלה ב-1550 לפנה"ס והסתיימה ב-1070 לפנה"ס. התרבות המצרית העתיקה הגיעה לסיומה למעשה בשנת 343 לפנה"ס עם כיבושה על ידי פרס. אלכסנדר מוקדון כבש את מצרים בשנת 332 לפנה"ס, והתחיל את התקופה היוונית-רומית.


אבל מה שמטריד אותנו כאן הוא האובליסקים והעַתִּיקוּת שלהם. האם היו אובליסקים בארץ מצרים לפני "מלך עקרב" בשנת 3150 לפנה"ס? נראה שהם אכן היו קיימים לפני אותה תקופה, וכך גם הספינקס והפירמידות. למעשה, האובליסקים, יחד עם מבנים מגליתים שונים כמו הפירמידות, מקדש העמק של חעפרע והאוסיריון, עשויים בהחלט להיות מתקופה של אלפי שנים לפני תחילתה המקובלת כיום של מצרים השושלתית והקדם-שושלתית. התיאוריה המוצגת כאן היא שמבנים אלו הם בני למעלה מ-10,000 שנה והם נתפסו ונעשה בהם שימוש חוזר על ידי מצרים השושלתית.

האובליסק הבלתי גמור במחצבה באסואן

תעלומת האובליסק הבלתי גמור של אסואן

אסואן היא בירת מחוז אסואן (Aswan Governorate) בדרום מזרח מצרים. כ-708 ק"מ דרומית מזרחית לקהיר, היא נמצאת על הגדה המזרחית של נהר הנילוס כ-9.6 ק"מ צפונית לאשדה הראשונה. האוכלוסייה בה תפחה כתוצאה מבניית סכר אסואן הגבוה כ-13 ק"מ דרומית לעיר, והסכר המריץ את פיתוח האזור.


הסכר הגבוה של אסואן חוסם את נהר הנילוס במצרים העליונה. לאחד המבנים הגדולים בעולם שהושלם ב-1970, יש פי 17 יותר נפח מהפירמידה הגדולה בגיזה. אורכו 3.26 ק"מ והוא מתנשא לגובה של 111 מטר מעל אפיק הנהר. אגם נאצר, המאגר שהוא אוגר, רוחבו הממוצע 9.6 ק"מ והוא משתרע במעלה הזרם כ-499 ק"מ. כ-30% מאורכו נמצאים בסודאן השכנה. סכר גרניט קודם, סכר אסואן הנמוך, נמצא 6.4 ק"מ במורד הזרם - בערך באמצע הדרך בין סכר אסואן הגבוה והעיר. סכר אסואן הנמוך הושלם בשנת 1902, אך הוא הוגבה פעמיים.


בנייתו ערכה 10 שנים והסכר הגבוה באסואן עלה מיליארד דולר. המים שהוא אוגר פתחו את הדרך להתרחבות חקלאית. למעלה מ-900,000 דונם, רובם בעבר מדבריים, נוספו לסך השטחים הניתנים לעיבוד; הוא הושקה לאורך כל השנה כדי לאפשר לו לייצר מספר יבולים בשנה במקום רק אחד. עם זאת, בין 1979 לאמצע שנות ה-80, שימוש יתר ובצורת הביאו לירידה של 20% במפלס המים של אגם נאצר, מה שאילץ הפחתה דרסטית בזרימת מי ההשקיה והפחתת תפוקת החשמל ב-55%. לסכר קיבולת הספק הידרואלקטרית של 2.1 מיליון קילוואט והוא מספק יותר מ-25% מהכוח של מצרים.

סכר אסואן הגבוה

האם ייתכן שסכר עתיק באשדה הראשונה של הנילוס גם סיפק כוח לתחנת כוח עתיקה בסביבת אסואן? תחנת כוח כזו, הידרואלקטרית, עם סלילי נחושת וכבלים, כמו התחנות של היום, הייתה יכולה להתקיים בסביבות 12,000 לפנה"ס. ייתכן שנוצרה מערכת הידרואלקטרית שלמה - וכעת היא איננה. מתכות שלא בשימוש, אלא אם כן נבזזו במהירות (וזה מה שקורה בדרך כלל) יחלידו ויתחמצנו תוך כמה מאות שנים. בתקופה הזו התקיימה (תיאורטית) חציבה מהסוג המודרני במחצבות באסואן. נחצבו אובליסקים ענקיים, כולל "האובליסק הבלתי גמור" הסדוק. כמו כן, נחצבו בלוקים עבור האוסיריון (Osirion) באבידוס. אתר מגליתי זה, חציו מתחת למים בביצה, נחשב על ידי אגיפטולוגים רבים כבן למעלה מ-10,000 שנה והוא בנוי מבלוקים של גרניט אסואן חתוכים בצורה מושלמת במשקל של 100 טון או יותר.


בקצה מחצבות הגרניט הצפוניות של אסואן, מופרד מסלע האם, אך מונח במקום, נמצא מה שהיה יכול להיות האובליסק הגדול ביותר במצרים. מכיוון שהוא נסדק לפני שהחוצבים הספיקו להרים אותו ממקומו ולהעביר אותו לנילוס, אנו יכולים לעקוב אחר פרטי אומנות החוצבים הקדומים.


אומר האגיפטולוג ג'ון אנתוני ווסט (John Anthony West), מחבר הספרים Serpent In the Sky ו-A Traveler's Key to Ancient Egypt, לגבי האובליסק הבלתי גמור:


אם הושלם, האובליסק הזה היה מונוליט יחיד מגרניט באורך 43 מטר ועובי 4.3 מטר בקצה העבה שלו. הוא היה שוקל 1,168 טון. העבודה הכרוכה בכך נראית כמעט בלתי נתפסת. מלבד כמה חובבי אסטרונאוטים קדומים, כולם מסכימים שהמצרים השיגו את תוצאותיהם המרשימות באמצעים הפשוטים ביותר. סלע נחצב מסלע האם בעזרת קידוח סדרה של חורים. יתדות עץ הוכנסו לתוך החורים והוספגו במים, והתרחבות העץ פיצחה את הבלוק מתוך הסלע לפי הקווים שנקבעו. הבלוקים הגסים הוחלקו לאחר עם דפיקות של כדורי דולריט, סלע קשה אפילו יותר מהגרניט. נמצאו מספר כדורי דולריט כאלה. בהנחה שהם לא הופלו מספינות חלל על ידי אסטרונאוטים לכאורה, העיבוד של הדולריט לכדורים מציב בעיה משלו, ואין פתרונות מוחלטים. ככל הנראה, למצרים הייתה איזו שיטה פשוטה אך מתוחכמת לעבוד עם חומרי שיוף קשים במיוחד - צורן קרביד או אפילו אבני חן טחונות. למצרים לא הייתה פלדה, ולברזל הנדיר (כנראה ממטאוריטים) היה שימוש פולחני ולא מעשי. המצרים יכלו, עם זאת, לחשל נחושת לקשיות הקרובה לזו של פלדה בשיטה כלשהי שגם אותה לא הצלחנו לשחזר. סביר להניח שהם קבעו במסורי הנחושת ובמקדחים שלהם שיניים וחתיכות אבני חן, אבל יש מעט ראיות קונקרטיות.


לא ידוע מי הזמין את האובליסק, וגם לא לאן הוא נועד להגיע. האובליסק נסדק מסיבות לא ידועות, אולי לאורך קו שבר בלתי נראה מפני השטח, בשלב האחרון של שחרורו מסלע האם.


אומר ווסט:

תעלות נכרו מסביב למונוליט, והשלב הבא היה לחתוך אותו ולתמוך בו עם התקדמות העבודה. בשלב זה, או שהאבן הגסה העצומה הייתה מונפת איכשהו מהתעלה שלה, או שכל חומת הגרניט של צד הנילוס שכעת תוחמת אותה הייתה נחתכת, והיא היתה מוכנה להתחיל מסע של מספר קילומטרים אל גדת הנהר ואת המסע הארוך ליעדה, שנותר לא ידוע, וכך גם הפרעה שאחראי להזמנתה. נהוג לחשוב שאולי היא נחצבה עבור חתשפסות.

סטריאוגראף משנת 1904 של האובליסק הבלתי גמור, לפני שפונה החול

יש החושבים שהעבודה על האובליסק הבלתי גמור החלה הרבה לפני תקופת חתשפסות, וכך גם האובליסק הענק שנקרא על שמה בכרנכ. למעשה, יתכן שאלו כמה מהגבישים הענקיים של אטלנטיס שעדיין בסביבה, נמצאים בשימוש שוב ושוב. חלקם עדיין מונחים לא גמורים במחצבתם העתיקה - מחצבה שעשויה להיות בת יותר מ-10,000 שנה. חלקם כבר עמדו כשהתחילה ההיסטוריה המתועדת, כמו האוסיריון, הספינקס והפירמידות בגיזה. חלקם הועברו והוקמו שוב על ידי המצרים השושלתיים, לעתים קרובות כדי שיוזזו ויוקמו שוב על ידי הרומאים.


כשהמטרה המקורית של המגדלים הללו הלכה לאיבוד, החלה סגידה ל"כוחם". כשהיה אפשר, הם הועברו למקדשים חדשים שנבנו עבורם. אחרת, הם פשוט היו עצומים מדי מכדי לזוז ולהיות מוקמים מחדש.


בספרו של כריסטופר דאן (Christopher Dunn), Lost Technologies of Ancient Egypt, יש פרק שלם שכותרתו "In the Shadow of an Obelisk". בפרק זה הוא דן בחתכים העמוקים שנחצבו בכמה אובליסקים ובקושי לבצע אותם ללא כלים חשמליים. הוא גם דן בסוג המכונות הדרושות ליצירת אובליסק. אומר דאן:


אין כלים או מכונות ששרדו שניתן להראות שייצרו את העבודה הזו. אלה ששרדו אינם מסוגלים לדיוק כזה, במיוחד בקנה מידה תעשייתי. ישנן כמה תיאוריות שנויות במחלוקת לגבי האופן שבו נבנו הפירמידות של מצרים, אבל התיאוריה המקובלת של אזמלי נחושת והלמני אבן או עץ פשוט לא מחזיקה מים, כי טכנולוגיה כזו לא יכולה לשחזר את התוצאות שאנו רואים. יתרה מכך, מכיוון שתשובה זו אינה מספקת, היא מזמנת פתרונות לא קונבנציונליים. אולם אלה אינם נשמעים על ידי הציבור הרחב, אשר מכיר רק את התיאוריות המקובלות שלפיהן מלמדים את כל הילדים בבית הספר, ושהציבור רואה בערוץ דיסקברי וב-PBS כאשר דנים בשיטות הייצור של המצרים הקדומים. בתכניות כאלה, אזמלי נחושת והלמני אבן, גולמיים ככל שיהיו, מוצגים כשיטת ייצור אפשרית; קיומם בתיעוד הארכיאולוגי מוצג כהוכחה לכך שכלים כאלה שימשו לייצור המגליתים המונומנטליים המנקדים את הנוף המצרי. אובליסקים הם דוגמה מצוינת למה שטכנולוגיה גסה כזו הייתה אמורה להשיג.


חשוב לתת תיאור מדויק ככל האפשר של מאפייני התבליטים באובליסקים המצריים על מנת לבחון האם ניסיונות מודרניים להראות כיצד נוצרו מספקים את הראיות. לדוגמה, בסרט התיעודי Secrets of Lost Empires: Obelisks של PBS NOVA, רוג'ר הופקינס (Roger Hopkins), סתת אבן שהשתתף ביצירת הסרט התיעודי הזה כיועץ וכעד מומחה, דן בתבליטים עם האגיפטולוג מארק להנר (Mark Lehner): "אפילו עם כלים מודרניים, ואתה יודע, גלגלי יהלום וכל זה, יהיה לנו קשה להגיע לסוג הזה של שלמות."


לא נרתע מחוות דעתו של הופקינס, מארק להנר מרים הלמן דולריט ומדגים את התיאוריה שלו של כיצד המצרים הקדומים חרטו הירוגליפים גדולים באמצעותו. לאחר שחבט במשך שעה הוא מצהיר בכנות: "אני משוכנע שבמיומנותם, הקשר שלהם עם האבן, והרבה זמן וסבלנות, זו הדרך שבה הם גילפו את הפרטים הקטנים כמו ההירוגליפים על האובליסק".


...לזכותו ייאמר, להנר מודה שמאמציו לא עמדו באיכות העבודה הקדומה על הצורות הפשוטות ביותר: הסמל של רע, או השמש. מאמציו הניבו תבליט מאד רדוד ומחוספס בהשוואה לפרופילים החלקים והמושלמים המקוריים שנחרצו בעומק של כמעט 2.5 ס"מ. אם הוא היה מצליח להטביע בז מעוצב בצורה מושלמת עם חתכים צרים ברוחב 3 מ"מ, אולי הוא היה יכול לטעון ש... [זה] ייצוג מדויק של האופן שבו המצרים הקדומים ביצעו גילופים כה מורכבים.


לאחר מכן מפנה דאן את תשומת לבו לחפירת האובליסק הבלתי גמור באסואן. בלוק גרניט אדום מאסיבי זה, בדומה לריוליט שנמצא במחצבת אולנטייטמבו (Ollantaytambo) בפרו, היה שוקל (אם הוא היה מופק) כ-1,168 טון. דאן דן בסיבה כביכול לנטישת העבודה על האובליסק: במהלך החציבה התגלה סדק בסלע, ולכן כל העבודות נעצרו. אבל דאן תוהה מדוע הושקעו כל כך הרבה מאמצים על בלוק הגרניט הענק הזה ואז עצרו לפתע - בדומה לעבודה במחצבה באולנטייטמבו. הוא אומר שאפשר היה לחתוך את האובליסק לבלוקים קטנים יותר כדי שישמשו לפסלים או לאבני בניין גדולות יותר, אבל זה מעולם לא נעשה. אומר דאן:


מדוע האובליסק ננטש כנראה תמיד יהיה בגדר תעלומה. אין רישומים שמספרים לנו שעובדי המחצבה הוציאו כמות עצומה של משאבים על הגרניט ומצאו סדק, אז הם הרימו את הכלים שלהם והלכו לחצוב במקום אחר. נוכל לשער שהעבודה עצרה בזמן חפירת האובליסק בגלל אירוע קטקליזמי ששיבש את הציוויליזציה המצרית. כל החציבה באסואן ובמקומות אחרים עצרה, והיא לא הופעלה שוב עד שהרומאים שלטו במדינה במאה הראשונה לפנה"ס. למעשה, האובליסק הבלתי-גמור עשוי להיות החפץ האחרון שנחצב במצרים העתיקה, וככזה, הוא ייצג את שיא הטכנולוגיה בחציבה ובהנעת אובייקטים גדולים בזמן ההוא - על אף העובדה שהוא לא הוזז.


דאן אומר שהוא שם לב שלאובליסק הבלתי גמור יש תעלה עמוקה, עם חריצים עגולים יוצאי דופן שנראים בתעלה, היכן שהוסר הגרניט מסביב לאובליסק. מה שהוא ציין היו חתכים אנכיים בסלע עם פסים אופקיים על החתכים האנכיים. בסופו של דבר הוא שיער שזו עבודה של מכונת קידוח עם חגורה שוחקת ומקדחה שהייתה "מגה-מכונה" שצללה לתוך הסלע, חותכת לתוכו ומסירה אבן. היא נשלפה ללא הרף מהתעלה והוכנסה מחדש לתוך הסלע, או כדי להעמיק את החור הנוכחי או כדי להתחיל חתך חדש בסלע. מגה-מכונה זו הייתה כלי חזק שהיה מתקדם כמו כל דבר שיש לנו היום, טוען דאן, ומשהו כמותו בוודאי שימש בחציבת האובליסק.

שרטוט של האובליסק הבלתי גמור באסואן

באופן מוזר, סתת האבן השוויצרי ז'אן פייר פרוצן (Jean-Pierre Protzen) אומר שסימני העבודה במחצבת אולנטייטמבו בפרו דומים מאד לסימני העבודה שנמצאים באובליסק הבלתי גמור במצרים. שניהם יוצרו במגה-מכונה שתוארה על ידי דאן? אומר פרוצן:


סימני העבודה על הבלוקים הגדולים ביותר של ריוליט גס מסקרנים. הם נמצאים בשלושה דפוסים ברורים: כוסות עגולים עוקבים; קערות צמודות בצורת ריבוע בקירוב; ושקָתות מקבילות סמוכות. קוטר הכוסות נע בין 15 ל-25 סנטימטרים; הקערות נעות ברוחב בין 15 ל-30 ס"מ ובאורך 30 עד 50 ס"מ; והשקתות הן ברוחב של 15 עד 50 ס"מ. עומק הכוסות, הקערות והשקתות הוא כ-2 עד 5 ס"מ. לרבים מהבלוקים הגדולים במחצבות יש בליטה שיורית לאורך אחד או יותר מהקצוות התחתונים. סימני העבודה נעצרים בבליטות אלו, הנמתחות בין 10 ל-30 ס"מ.


סימני החיתוך באבן בקצ'יקאטה (Kachiqhata) [אולנטייטמבו] מזכירים את אלה שנמצאו על האובליסק הבלתי-גמור באסואן. טכניקת החיתוך של בני האינקה כנראה לא הייתה שונה מאד מזו שבה השתמשו המצרים הקדומים, שהלמו עם כדורי דולריט עד שקיבלו את הצורה הרצויה. ואכן, חוצבי וחותכי האבן של האינקה השתמשו במקבת כדי לחתוך ולסתת את אבני הבניין שלהם. הכוסות, הקערות והשקתות היו תוצאה של חבטות או ניקור בחומר העבודה עם אבנים אחרות. בעבודה במורד פניו של בלוק, מגיעים לנקודה קרובה לקצה התחתון, שבה לא נותר מספיק מקום בין הקצה התחתון לאדמה כדי להלום ביעילות בחומר העבודה. כאן, חוצב האבן נעצר והותיר בליטה שיורית. ניתן היה להסיר את הבליטה הזו רק אם חומר העבודה הורם או נהפך. בחלק מהבלוקים - למשל, בלוקים 5 ו-8 במחצבה הדרומית - הבליטה אכן נמצאת בראש הבלוק. מכיוון שבלוקים אלו נושאים גם סימני עבודה בצדם התחתון, סביר להניח שהפכו אותם להמשך עבודה.


זה מאד מעניין שהסימנים במחצבת קצ'יקאטה דומים מאד לאלו באסואן. סימני הגריפה והכוסות שאנו יכולים לראות הם סימנים שלדעת כריסטופר דאן נוצרו במגה-מכונה שקדחה לתוך הסלע. פרוצן רואה בסימני הכוס והגריפה הללו עדות להמשך הלמות בפטיש אבן (בדרך כלל כדור אבן בערך בגודל של בייסבול) כנגד הסלע. הוא גם אומר שצריך היה "להפוך" את בלוקי האבן הענקיים כדי שניתן יהיה להכות את הבליטות בתחתית הבלוק.


עם זאת, נראה כי הפיכת הבלוקים הללו הוא הישג שאולי היה מעבר לטכנולוגיה של בני האינקה. מכיוון שהבלוקים הללו יכולים היו לשקול מעל 100 טון, אפשר להניח שהיה צריך להשתמש במנופים כדי להפוך אותם. עם זאת, פרוצן הגיע למסקנה שמנופים לא שימשו את האינקה (או את מי שהזיז את הבלוקים). אם כן איך זה נעשה? פרוצן לא נותן הסבר. אכן, נראה בלתי אפשרי שלא נעשה שימוש במנופים בהפיכת הבלוקים, דבר שהיה צריך להיעשות. מדוע הם לא השתמשו בהם במשימה המפרכת של סחיבת הבלוקים, שכפי שראינו, שפרוצן מוכיח שהיתה קשה להפליא, כאשר למעלה מאלף איש מושכים רתמות מיוחדות כדי להזיז את הבלוק אפילו כמה מטרים? התרחיש של פרוצן הוא תערובת מוזרה של טכנולוגיה גולמית ומתקדמת למחצה, שכל אלה ידרשו כמות אדירה של אנרגיה, כוח אדם ושעות עבודה. עם זאת, הוא עדיין לא יכול להבין את הכל, ומסיק שהכל די מבלבל וחלק מהדברים פשוט יצטרכו להישאר בלתי מוסברים.


בשנת 1923 פורסם מחקר על אובליסקים שכותרתו "הבעיה עם האובליסקים" ("The problem of the obelisks"). הטירוף המודרני לכל עניין אגיפטולוגי היה בעיצומו והציבור השתוקק לעוד ועוד מידע על מצרים העתיקה. ולכן זה היה בלתי נמנע שיכתב ספר על אותו אובייקט מסתורי (וכבד) מכל האובביקטים המצריים הקדומים: האובליסק. זהו נושא הפרק הבא. פרק 4 - הבעיה עם האובליסקים

מקורות:

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page