תעלומת האובליסקים - פרק 4 - הבעיה עם האובליסקים

עודכן: 6 באפר׳

מומלץ לקרוא את הפרקים הקודמים:

בשנת 1923 פורסם מחקר על אובליסקים שכותרתו "הבעיה עם האובליסקים" ("The problem of the obelisks") מאת המהנדס והארכיאולוג הבריטי רג'ינלד אנגלבך (Reginald Engelbach). הטירוף המודרני לכל עניין אגיפטולוגי היה בעיצומו והציבור השתוקק לעוד ועוד מידע על מצרים העתיקה ולכן זה היה בלתי נמנע שיכתב ספר על אותו אובייקט מסתורי מכל האובייקטים המצריים העתיקים: האובליסק.


ספרו הנדיר כעת של אנגלבך היה בן 150 עמודים בלבד, אך הוא כלל כמה תמונות ודיאגרמות טובות והיה הספר הראשון שהסתכל בקפידה על המונוליטים התמוהים הללו. הספר שימש כ"תנ"ך" לחוקרים המעטים שטרחו לבדוק את ה"בעיות" השונות הקשורות בחציבה, הוצאה, הזזה והצבת אובליסק - מאמץ שהוא אתגר משמעותי עבור כל מהנדס. מטרתו של אובליסק היא בעיה נוספת, שכן ההסבר על אובליסק הוא כה מעורפל באגיפטולוגיה המודרנית עד שהוא מגוחך. אנגלבך אומר, בניגוד להסברים מאוחרים יותר, שלאובליסקים "לא היה קשר מובהק עם פולחן השמש, תפקידם היחיד הוא עיטור נוסף לעמודים, אם כי ידוע שהם זכו להערכה רבה והונחו להם מנחות".

ספרו של רג'ינלד אנגלבך מ-1923

אומר אנגלבך בציטוט המלא מהפרק הראשון שלו, "אובליסקים ומחצבות", בו הוא מספר לנו שכמה ערים היו מלאות באובליסקים (לאן נעלמו כולם?):


בימי קדם בטח היה מספר רב של אובליסקים גדולים במצרים. סתי הראשון מספר לנו שהוא "מילא את הליופוליס באובליסקים", וידוע כי לרעמסס השני היו ארבעה עשר בטאניס לבדה, אם כי לא ברור אם הוא הקים אותם או רק גזל אותם, על פי מנהגו. מלבד מבמקדשים המרכזיים הגדולים כמו כרנכ ולוקסור, הליופוליס וטאניס, בוודאי היו רבים מהם גם במקדשים במקומות אחרים. יש לנו תיעוד ממשי של אובליסקים בפילה, אלפנתין, סולב (Soleb - בנוביה), במקדש המתים של אמנחותפ השלישי, מאחורי פסלי הענק של ממנון בתבאי ובמקומות אחרים. המספר הכולל של האובליסקים שאורכם עולה על 30 רגל חייב להיות הרבה יותר מחמישים. מקורו ומשמעותו הדתית של האובליסק מעט מעורפלים.


במקדשים המלכותיים של מלכי השושלת החמישית בשולי המדבר המערבי באבוסיר (Abusir), לא הרחק מהפירמידות של גיזה, תפס האובליסק את מקומו של קודש הקודשים של המקדשים המאוחרים. חפירות אחרונות הראו שהאובליסקים הללו היו שונים מאד מאלה המוכרים כיום למבקרים, שכן אורכו של הבסיס היה שליש מזה של העמוד, שהיה עשוי בבנייה ורק שימש את המטרה של הרמת הפירמידה הקדושה או הבנבן, כפי שכינו זאת המצרים - סמל השמש האמיתי. לאובליסקים של מצרים העליונה, לעומת זאת, לא היה קשר מובהק מאוד עם פולחן השמש, תפקידם היחיד הוא עיטור נוסף לעמודים, אם כי ידוע שהם זכו להערצה רבה והונחו להם מנחות. הם הוקמו בזוגות, וכאשר תחותמס השלישי הציב אחד בכרנכ, הוא אמר שזו הייתה הפעם הראשונה שזה נעשה.


עד שנדע כיצד הוצבו אובליסקים מוקדמים לפני העמודים של מצרים העליונה, די קשה לומר אם הם פותחו מהאובליסקים הסולארים של השושלת החמישית או באופן עצמאי, בעיקר כאשר מבינים שאם רוצים מונומנט אבן גבוה וצר, האובליסק הוא הצורה המעשית היחידה שנעימה לעין ונוחה לכתובות. בכל מקרה, הנושא ממש מחוץ לתחום הספר הזה, שעוסק דווקא בצד המכני של מסורת האובליסקים.


הוא ממשיך ומספר לנו שהאובליסק הבלתי-גמור נוקה לראשונה מלכלוך ופסולת ב-1922 ושלכמה אובליסקים מצריים היו ראשי נחושת או אפילו אלקטרום (כסף וזהב) או זהב טהור. היה נהוג לערבב זהב עם מתכות אחרות כדי ליצור סגסוגות שונות במצרים, שומר, הודו ופרו. דרום מזרח אסיה נודעה בסנסקריט בשם סוברנבומי (Suvarnabumi), או "ארץ הזהב" והיא כללה את תאילנד, קמבודיה, וייטנאם, מלזיה, אינדונזיה ואיים באוקיינוס ​​השקט. זהב הוא מוליך טוב לכל סוגי החשמל ואנרגיות האדמה והוא לא יחליד, מה שהופך אובייקטים העשויים מזהב כמעט בלתי ניתנים להריסה. לכן, הוספת כמות קטנה של זהב לכל סגסוגת תגביר את העמידות שלו כמו גם את המוליכות. אולם אנגלבך רואה בקישוט כזה על אובליסקים שיגעון גרידא להזהבת חפצים.


אנגלבך מודה שכמה מחוקרי המונומנטים האמינו שהמצרים ידעו על מכונות וכוחות טבע שכרגע איננו יודעים עליהם. בזמן כתיבת הטקסט הזה חשמל וכוח שידור, כמו המגדלים עליהם עבד טסלה, היו בחיתוליהם. אנגלבך פשוט לא יכול היה לדעת על הפונקציות הרבות של מגדלים ואנטנות בשידור אותות רדיו, טלוויזיה וטלפון ואפילו מתח עבור מנורות ומכשירים חשמליים אחרים. אנגלבך מרגיש שיש יצירה בצעד אחר צעד של אובליסק וזה ניתן לזיהוי, לפחות בחיתוך בפועל של האובייקט הענק ממחשוף של גרניט. על הקושי בחציבת אובליסקים הוא אומר:


למרות שהמחקר המודרני גוזל מהמצרים את כוחות הקסם המיוחסים להם, הוא הופך אותם לנערצים יותר בעיני האדם המעשי, כשהוא מראה שהם יכלו ליצור, בכלים הפרימיטיביים ביותר, פלאי הנדסה שאנו, עם כ-3,000 שנים של התקדמות מכנית מאחורינו, בקושי מצליחים להעתיק. מחקר של אובליסק אסואן מאפשר למבקר להסתכל בעיניים אחרות על המונומנטים המוגמרים, ולהבין, לא רק את העבודה העצומה שהושקעה בהובלת הבלוקים הענקיים והשנים של חילוץ מייגע של אבן במחצבות, אלא גם את הכשלים קורעי הלב. מה שבוודאי דחף לפעמים את המהנדסים הקדומים לסף ייאוש לפני שהמלך יכול היה להציג מונומנט מושלם לאלוהיו.


בימינו, אם משהו יוצא ממקומו, נדרש ג'ק, כננת או מנוף, והצרה נפתרת במהרה; בימי קדם, קולוסוס או אובליסק שירד בצורה רעה על הבסיס שלו היה משהו בסגנון של טרגדיה. אנגלבך מתפעל מהעבודה הפואטית של הסתתים והמלטשים על מכסי הארון השבורים, הסרקופגים והפסלים הבלתי גמורים, חלקים נטושים של כלי גרניט או בזלת או חפצים שנותרו באופן מסתורי לא גמורים בבית המלאכה הפתוח של גושי הגרניט והשבבים ליד האובליסק הבלתי גמור:


להסתובב במחצבות שבין מסילת הברזל לכביש המאגר בבאר אסואן מחייה את הצרות. כאן אנו עשויים לראות סוללות ענק, שאורכן כמעט חצי מייל, שעליהן הועברו הבלוקים הגדולים מהמדבר הגבוה אל הנילוס; אנו יכולים לראות סרקופגים גמורים למחצה ופסלים, נטושים, אף אחד לא יודע למה, בשלבים שונים של עבודה; אנו יכולים לראות כתובות, חלקן קריאות וחלקן לא, מצוירות או חרוטות על הסלעים בידי המהנדסים הקדומים, ובכל מקום נוכל לראות את סימני הטריזים שלהם, חלקם מראים היכן הוסר בלוק, אחרים היכן הטריז לא הצליח לעבוד, או שפיצל את הסלע לכיוון הלא נכון.


האתר זועק לחפירה, שבהחלט עשויה לחשוף שבבים מהאזמלים ששימשו לחיתוך הגרניט, וכך ליישב, אחת ולתמיד, אם הם היו מנחושת מחושלת או לא; מונומנט נטוש אחר עשוי לספק לנו מידע מכריע באשר לשיטות שבהן הם נותקו מלמטה, וכיצד התכוונו לשנע אותם ממקומם. חפירה עשויה לספק לנו מנופים ורולרים עתיקים - או עקבות שלהם - שבקושי ידוע עליהם כיום, ומה שידוע, רק בגודל קטן. מחצבה גדולה מעולם לא נוקתה, ואיננו יכולים להאמין שהשטח הקטן שנחפר סביב האובליסק חשף את כל הסודות.


במשך אלפי שנים מחשוף הגרניט הגדול הזה ליד העיר המצרית אסואן, המפורסמת במקדשים העתיקים באי אלפנתין, בסופו של דבר ננטש כמתקן לייצור חפצי גרניט והותר למלא אותו בחצץ, עפר וסוגים שונים של אשפה עתיקה עד שראו רק את הפסגה, או את קצהו, של האובליסק השוכב בבסיס הסלע. כשנחשף כעת בשנת 1922, ארכיאולוגים ומהנדסים הצליחו לבחון את האובייקט הענק בפעם הראשונה ונדהמו מהגודל המדהים של המונוליט.

כדור דולריט במחצבה באסוואן

אנגלבך מודה בשלווה שהאובליסק הבלתי גמור הוא "עצום" ואז נותן לנו את הנתונים הסטטיסטיים, בפעם הראשונה מעולם, של המונוליט הבלתי גמור. הוא לא מספר לנו שהאובליסק הטיפוסי שוקל כ-300 טון ואובליסק גדול שוקל כ-500 טון. אפילו בלוק גרניט או בזלת ששקלו 50 עד 80 טון היו אובייקט משמעותי להזזה. משקלו המשוער של אנגלבך של 1,168 טון, אם האובליסק היה מחולץ אי פעם, נדון באופן ענייני מאד. העובדה שמהנדסים מלפני אלפי שנים ניסו לחלץ, להזיז ולהקים בלוק גרניט כה מסיבי - ללא סיבה מעשית מובחנת - כנראה הותירה את אנגלבך עם פליאה ותהייה כלפי המהנדסים והמשימה המונומנטלית שעמדה בפניהם.


לגבי התיארוך של האובליסק, יש מעט מאוד אינדיקציות; מכיוון שהוא היה כישלון, זה לא היה באינטרס של אף אחד לתעד את זה. ייתכן שזה היה בתקופתה של המלכה חתשפסות (כלומר, בערך 1500 לפנה"ס), שכן נראה כי אובליסקים גדולים היו הכלל בתקופתה. יתר על כן, קווי המתאר של אובליסק קטן יותר המשורטט על פני השטח של הגדול, אותם ניתן לראות היטב מיד לאחר הזריחה, הם כמעט באותם מימדים כמו זה המכונה כיום אובליסק הלטראנו ברומא, פרי יצירתו של תחותמס השלישי, יורש העצר והיורש שלה. עם זאת, יש לקבל עדויות אלו לתיארוך בזהירות רבה.


האובליסק ננטש בגלל סדקים בגרניט, מכיוון שהאפשרות להציב אובליסק גדול מאד תלויה לחלוטין בשלמות הסלע, במיוחד בסמוך למרכזו. כאן, למרות שהגרניט באיכות טובה במיוחד, הוא בשום פנים ואופן לא נקי מפגמים, ומרגע תחילת העבודה נראה שהבקיעים והסדקים עוררו חרדה רבה אצל המהנדסים הקדומים. למרות הפרדה די טובה עם פעולת טריזים, הסדקים הטבעיים בגרניט מאד לא יציבים; סדק קטן במפלס או בנקודה אחת עלול, תוך כמה מטרים, להפוך לסדק רחב שאליו ניתן להחדיר את להב הסכין; לעומת זאת, מה שנראה כסדק עמוק עלול להיעלם במפלס נמוך יותר. לפיכך, כל סדק היה צריך להיבדק בקפדנות כדי לראות את סבירות ההשפעה שלו על האובליסק המושלם.


אנגלבך מספר בקצרה גם על מאות כדורי האבן מדולריט (Dolerite) - חומר גרניטי קשה יותר מגרניט רגיל - ששימשו לפחות חלק מהסתתים. אומרים שכדורי הדולריט האלה היו הכלי העיקרי לניפוץ אבנים גדולות כמו אובליסקים במחצבות גרניט כמו זו באסואן. לאחר מכן ממשיך אנגלבך על השימוש השנוי במחלוקת בכלי ברזל כמו טריזי ברזל על הגרניט במחצבת אסואן, דבר שאגיפולוגים מודרניים פוסלים (אומרים שלמצרים הייתה רק נחושת רכה לעבוד איתה):


אני נוטה לחשוב שהשיטה הרגילה הייתה להשתמש בטריזים ממתכת - אולי ברזל, עם לוחות מתכת דקים בין הטריז לאבן שכיום ידועים כ"נוצות". ייתכן שהפטישים היו מאבן בנוסח פטיש הממלכה הקדומה מגיזה (מגרניט שחור). השיטה הנהוגה בימינו היא ליצור, בעזרת אזמל פלדה, סדרה של חורים קטנים לאורך הקו שבהם נדרש שבר, ועל ידי החדרת מוטות פלדה קטנים ורחבים לתוכם ומכות קשות עם פטיש, כל אחד בתורו, במעלה ובמורד הקו, בצורה מתונה. בפינוי האובליסק היה צורך לפרק כמה מאות בלוקים גדולים באמצעי זה לפני שיכלו להוציא אותו בנוחות. אלה ככל הנראה הושלכו למטה מהמחצבה.


השלב הבא, תהליך מייגע ביותר, היה להפוך את פני בלוק האבן לשטוחים. כל זה נעשה על ידי מכות עם כדורי הדולריט שנמצאו בשפע רב במחצבה. דוגמאות לחלק עליון לא גמור ניתן לראות בפירמידיון ובחלק התחתון, שם העבודה ננטשה מוקדם. ספק אם הכדורים האלה שימשו ביד, או ננעלו בדרך כלשהי על הלמנים. סביר להניח שהם הותקנו והופעלו על ידי מספר אנשים, שכן ניתנו מכות עד שהכדורים התפצלו לפעמים לשניים - זה כמעט בלתי אפשרי ביד. משטח ישר חלק לאורך ולרוחב מה שהיה אמור להיות הפן העליון של האובליסק הושג כמעט בוודאות על ידי שימוש במה שאנו מכנים כיום "boning-rods".


זהו סט של חלקי עץ באורך שווה בדיוק, עשויים בדרך כלל בצורת T. מוט אחד מוחזק זקוף בכל קצה של המשטח אותו הוא נדרש ליישר. אדם העומד בקצה אחד יכול, אם הוא צופה לאורך החלק העליון של המוטות הללו, לראות אם מוט שלישי, המוצב איפשהו ביניהם, נמצא בקו אחד איתם או לא. כך ניתן לבדוק את המשטח בכל מקום לאורך האובליסק ולתקן אותו עד שהוא ישר למדי. למעשה נמצאו מוטות כאלה בגודל קטן, ששימשו לישור בלוקים בינוניים. גובהם של אלה כ-8 ס"מ בלבד, והחלק העליון שלהם היה מחובר במיתר. במקרה של מונומנט כמו אובליסק, המיתר היה שוקע ויוצר שגיאה קעורה. השיטה הוויזואלית, פשוטה וברורה לא פחות, נראית כהנחה לגיטימית. הדיוק בעבודת האובליסקים אינו ברמה גבוהה במיוחד,