top of page

תעלומת האובליסקים - פרק 4 - הבעיה עם האובליסקים

עודכן: 6 באפר׳ 2022

מומלץ לקרוא את הפרקים הקודמים:

בשנת 1923 פורסם מחקר על אובליסקים שכותרתו "הבעיה עם האובליסקים" ("The problem of the obelisks") מאת המהנדס והארכיאולוג הבריטי רג'ינלד אנגלבך (Reginald Engelbach). הטירוף המודרני לכל עניין אגיפטולוגי היה בעיצומו והציבור השתוקק לעוד ועוד מידע על מצרים העתיקה ולכן זה היה בלתי נמנע שיכתב ספר על אותו אובייקט מסתורי מכל האובייקטים המצריים העתיקים: האובליסק.


ספרו הנדיר כעת של אנגלבך היה בן 150 עמודים בלבד, אך הוא כלל כמה תמונות ודיאגרמות טובות והיה הספר הראשון שהסתכל בקפידה על המונוליטים התמוהים הללו. הספר שימש כ"תנ"ך" לחוקרים המעטים שטרחו לבדוק את ה"בעיות" השונות הקשורות בחציבה, הוצאה, הזזה והצבת אובליסק - מאמץ שהוא אתגר משמעותי עבור כל מהנדס. מטרתו של אובליסק היא בעיה נוספת, שכן ההסבר על אובליסק הוא כה מעורפל באגיפטולוגיה המודרנית עד שהוא מגוחך. אנגלבך אומר, בניגוד להסברים מאוחרים יותר, שלאובליסקים "לא היה קשר מובהק עם פולחן השמש, תפקידם היחיד הוא עיטור נוסף לעמודים, אם כי ידוע שהם זכו להערכה רבה והונחו להם מנחות".

ספרו של רג'ינלד אנגלבך מ-1923

אומר אנגלבך בציטוט המלא מהפרק הראשון שלו, "אובליסקים ומחצבות", בו הוא מספר לנו שכמה ערים היו מלאות באובליסקים (לאן נעלמו כולם?):


בימי קדם בטח היה מספר רב של אובליסקים גדולים במצרים. סתי הראשון מספר לנו שהוא "מילא את הליופוליס באובליסקים", וידוע כי לרעמסס השני היו ארבעה עשר בטאניס לבדה, אם כי לא ברור אם הוא הקים אותם או רק גזל אותם, על פי מנהגו. מלבד מבמקדשים המרכזיים הגדולים כמו כרנכ ולוקסור, הליופוליס וטאניס, בוודאי היו רבים מהם גם במקדשים במקומות אחרים. יש לנו תיעוד ממשי של אובליסקים בפילה, אלפנתין, סולב (Soleb - בנוביה), במקדש המתים של אמנחותפ השלישי, מאחורי פסלי הענק של ממנון בתבאי ובמקומות אחרים. המספר הכולל של האובליסקים שאורכם עולה על 30 רגל חייב להיות הרבה יותר מחמישים. מקורו ומשמעותו הדתית של האובליסק מעט מעורפלים.


במקדשים המלכותיים של מלכי השושלת החמישית בשולי המדבר המערבי באבוסיר (Abusir), לא הרחק מהפירמידות של גיזה, תפס האובליסק את מקומו של קודש הקודשים של המקדשים המאוחרים. חפירות אחרונות הראו שהאובליסקים הללו היו שונים מאד מאלה המוכרים כיום למבקרים, שכן אורכו של הבסיס היה שליש מזה של העמוד, שהיה עשוי בבנייה ורק שימש את המטרה של הרמת הפירמידה הקדושה או הבנבן, כפי שכינו זאת המצרים - סמל השמש האמיתי. לאובליסקים של מצרים העליונה, לעומת זאת, לא היה קשר מובהק מאוד עם פולחן השמש, תפקידם היחיד הוא עיטור נוסף לעמודים, אם כי ידוע שהם זכו להערצה רבה והונחו להם מנחות. הם הוקמו בזוגות, וכאשר תחותמס השלישי הציב אחד בכרנכ, הוא אמר שזו הייתה הפעם הראשונה שזה נעשה.


עד שנדע כיצד הוצבו אובליסקים מוקדמים לפני העמודים של מצרים העליונה, די קשה לומר אם הם פותחו מהאובליסקים הסולארים של השושלת החמישית או באופן עצמאי, בעיקר כאשר מבינים שאם רוצים מונומנט אבן גבוה וצר, האובליסק הוא הצורה המעשית היחידה שנעימה לעין ונוחה לכתובות. בכל מקרה, הנושא ממש מחוץ לתחום הספר הזה, שעוסק דווקא בצד המכני של מסורת האובליסקים.


הוא ממשיך ומספר לנו שהאובליסק הבלתי-גמור נוקה לראשונה מלכלוך ופסולת ב-1922 ושלכמה אובליסקים מצריים היו ראשי נחושת או אפילו אלקטרום (כסף וזהב) או זהב טהור. היה נהוג לערבב זהב עם מתכות אחרות כדי ליצור סגסוגות שונות במצרים, שומר, הודו ופרו. דרום מזרח אסיה נודעה בסנסקריט בשם סוברנבומי (Suvarnabumi), או "ארץ הזהב" והיא כללה את תאילנד, קמבודיה, וייטנאם, מלזיה, אינדונזיה ואיים באוקיינוס ​​השקט. זהב הוא מוליך טוב לכל סוגי החשמל ואנרגיות האדמה והוא לא יחליד, מה שהופך אובייקטים העשויים מזהב כמעט בלתי ניתנים להריסה. לכן, הוספת כמות קטנה של זהב לכל סגסוגת תגביר את העמידות שלו כמו גם את המוליכות. אולם אנגלבך רואה בקישוט כזה על אובליסקים שיגעון גרידא להזהבת חפצים.


אנגלבך מודה שכמה מחוקרי המונומנטים האמינו שהמצרים ידעו על מכונות וכוחות טבע שכרגע איננו יודעים עליהם. בזמן כתיבת הטקסט הזה חשמל וכוח שידור, כמו המגדלים עליהם עבד טסלה, היו בחיתוליהם. אנגלבך פשוט לא יכול היה לדעת על הפונקציות הרבות של מגדלים ואנטנות בשידור אותות רדיו, טלוויזיה וטלפון ואפילו מתח עבור מנורות ומכשירים חשמליים אחרים. אנגלבך מרגיש שיש יצירה בצעד אחר צעד של אובליסק וזה ניתן לזיהוי, לפחות בחיתוך בפועל של האובייקט הענק ממחשוף של גרניט. על הקושי בחציבת אובליסקים הוא אומר:


למרות שהמחקר המודרני גוזל מהמצרים את כוחות הקסם המיוחסים להם, הוא הופך אותם לנערצים יותר בעיני האדם המעשי, כשהוא מראה שהם יכלו ליצור, בכלים הפרימיטיביים ביותר, פלאי הנדסה שאנו, עם כ-3,000 שנים של התקדמות מכנית מאחורינו, בקושי מצליחים להעתיק. מחקר של אובליסק אסואן מאפשר למבקר להסתכל בעיניים אחרות על המונומנטים המוגמרים, ולהבין, לא רק את העבודה העצומה שהושקעה בהובלת הבלוקים הענקיים והשנים של חילוץ מייגע של אבן במחצבות, אלא גם את הכשלים קורעי הלב. מה שבוודאי דחף לפעמים את המהנדסים הקדומים לסף ייאוש לפני שהמלך יכול היה להציג מונומנט מושלם לאלוהיו.