בבוקר של פברואר בשנת 1935, יונת דואר מבולבלת עפה דרך החלון הפתוח של חדר פנוי במלון ניו יורקר (Hotel New Yorker). הייתה לה טבעת סביב רגלה, אך מהיכן היא הגיעה, או נועדה להגיעה, איש לא ידע לומר. בזמן שההנהלה התלבטה מה לעשות, חדרנית מיהרה לקומה ה-33 ודפקה על דלתו של הדייר המפורסם של המלון: ניקולה טסלה.
הממציא בן ה-78 התנדב במהירות לקלוט את היונה חסרת הבית.
"ד"ר טסלה… עצר את עבודתו על פרויקט חשמל חדש, שמא משמרתו תדרוש קצת תשומת לב", דיווח הניו יורק טיימס. "האיש שהכריז לאחרונה על גילוי של אלומת מוות חשמלית, חזקה מספיק כדי להשמיד 10,000 מטוסי תקיפה, פרש בזהירות מגבות על מדף החלון שלו והניח כוס זרעים קטנה".
ניקולה טסלה - המדען הסרבי-אמריקאי הידוע בתכנון מנוע זרם חילופין וסליל טסלה - נצפה במשך שנים משוטט באופן קבוע ברחובות הלילה של מרכז מנהטן, מאכיל את הציפורים בכל שעה. בחושך, הוא היה משמיע שריקה נמוכה, ומהאפלולית, המוני יונים היו נוהרות אל האיש הזקן, יושבות על זרועותיו המושטות. היה ידוע שהוא מחזיק סלים בחדרו כקינים, יחד עם מאגרים של תערובת זרעים תוצרת בית, ומשאיר את חלונותיו פתוחים כל הזמן כדי שהציפורים יוכלו לבוא ולעזוב. פעם אחת, הוא נעצר על ניסיון ללכוד יונת דואר פצועה ברחבת קתדרלת סנט פטריק, ומתא המעצר שלו במתחם רחוב 34, נאלץ לשכנע את השוטרים שהוא - או שהוא היה - אחד מהממציאים המפורסמים ביותר בעולם.
עברו שנים מאז שהמציא המצאה מוצלחת. הוא היה כחוש ומרושש - חי מחובות ומחסדים - לאחר שנבעט משורה של בתי מלון, משאיר בעקבותיו שביל צואת יונים ושכר דירה שלא שולם. לא היו לו משפחה או חברים קרובים, מלבד הציפורים.
ואחת במיוחד.
הוא סיפר לביוגרף שלו, ג'ון אוניל, את הסיפור בעצמו. "אני מאכיל יונים, אלפים מהן, במשך שנים", אמר טסלה. "אבל הייתה יונה אחת, ציפור יפהפייה, לבנה טהורה עם קצוות אפורים בהירים על כנפיה; היא היתה שונה. זו הייתה נקבה. הייתי רואה את היונה הזו בכל מקום. לא משנה היכן הייתי, היונה הזו מצאה אותי; כשרציתי אותה הייתי צריך רק לייחל ולקרוא לה והיא היתה באה אליי בטיסה. היא הבינה אותי ואני הבנתי אותה. אהבתי את היונה הזו".
"כן", הוא המשיך, "אהבתי את היונה הזו".
טסלה אמר שהוא והציפור שלו יכולים לדבר זה עם זו, ולפעמים, כשהם משוחחים בשקט, אלומות אור היו קורנות מעיניה.
קל יהיה לפטור את פרק היונה בחייו של טסלה כהשתלשלות מוזרה או פתטית של אירועים: המהנדס שהיה פעם מהנדס דגול שהדהים את העולם עם מייצגי חשמל מסנוורים, שהמצאותיו עיצבו את הדרך שבה זרמי חשמל זורמים בערים שלנו ומחשמלים את בתינו, מתדרדר לבדידות או טירוף, מאמין שהוא נמצא במערכת יחסים רומנטית עם ציפור טלפתית.
אבל בכך היינו מפספסים עניין קריטי. כי זו כלל לא היתה השתלשלות אירועים. במובן מסוים, הכל היה חלק - הזרמים הרושפים, ההמצאות הגאוניות, הרעיון של הדהוד בין מוח למוח - ברגע בזמן שבו היקום התהפך לפתע על ראשו, כאשר גילוי גלים בלתי נראים מהספקטרום האלקטרומגנטי פתח מרחבים חדשים ומוזרים, והקו בין האפשרי לבלתי אפשרי עיצב את המעוף.
אהבתו של טסלה ליונים הייתה אובססיה. ככל הנראה הוא סבל מהפרעה טורדנית כפייתית (OCD), והמקרה שלו היה חמור. כילד, הוא תיאר, "רכשתי הרבה אהבות, סלידות והרגלים מוזרים". סלידות כללו: כל דבר עגול מדי ("מראה פנינה כמעט עשה לי התקף"; "הייתי מקבל חום מהסתכלות על אפרסק") ונגיעה בשיער של אדם אחר ("למעט, אולי, עם קצה של אקדח"). אהבות כללו: לעשות דברים בשלשות (ומכאן חדר המלון שלו בקומה ה-33). באשר להרגלים, הייתה ספירה: הצעדים בהליכותיו, נפח המרק שלו. "אם פיספסתי, הרגשתי צורך לעשות את זה שוב", הוא נזכר, "גם אם זה לקח שעות".
הוא היה, מגיל צעיר, מיוסר על ידי מחשבות טורדניות, סימפטום של OCD, אם כי שלו היו קיצוניות: רעיונות ודימויים שאחזו במוחו בעוצמה בלתי פוסקת עד שהם גבלו בהזיות. לעתים קרובות הם לוו בהבזקי אור, האוויר סביבו "מלא בלשונות של אש חיה". לפעמים, נראה היה שהתפיסה של טסלה הוגברה. "יכולתי לשמוע תקתוק של שעון כששלושה חדרים ביני לבין השעון. זבוב שנוחת על שולחן בחדר גרם לרעם עמום באוזני", כתב באוטוביוגרפיה שלו.
חוויות אלו עיצבו את הדרך שבה טסלה חשב על המחשבות עצמן. מכיוון שהייתה לו מעט שליטה עליהן, הוא הרגיש שהן מגיעות מבחוץ, כאילו הוא קולט אותות לא רצויים מהעולם שסביבו. עד מהרה הוא השתכנע שכל המחשבות באות מבחוץ - שהמוח שלנו תולש תמונות, רעיונות והמצאות מהסביבה. "המוח אינו אקומולטור כפי שנתפס בפילוסופיה", הוא החליט, "ולא מכיל תיעודים מכל סוג שהוא, פונוגרפי או פוטוגרפי... למוח יש אך ורק את הסגולה להגיב". אילו רק יכול היה להבין איך המוח מחליט לאילו אותות להתכוונן ואילו להרחיק או מדוע חלקם הוגברו לממדים מפחידים כל כך, הוא חשב, אולי סוף סוף נבין את פעולת הנפש, ואולי הוא סוף סוף ירגיש מחובר לאנשים אחרים וירגיש בבית בעולם.
כאדם צעיר, מוחו של טסלה נחגג באופן נרחב כאחד המבריקים בתקופתו. בגיל 26 בשנת 1882, טסלה הגה את מנוע זרם החילופין. כאשר הוא שוכלל ונבנה שש שנים מאוחר יותר, המנוע של טסלה הגדיר מחדש לחלוטין כיצד ניתן להשתמש בזרמים חשמליים כדי לגרום לתנועה.
מנועים קיימים דרשו חלקים מכניים כדי לשמור על הרוטורים שלהם מסתובבים בכיוון אחד. החלקים האלה היו נתונים לחיכוך - הם התלקחו והתבלו; הם פגמו ביעילות. ברגע הארה, טסלה הבין שהוא יכול להחליף את החלקים הפיזיים האלה בזרמים חשמליים. רוב המהנדסים באותה תקופה עבדו עם זרם ישר, שזורם בכיוון אחד, אבל טסלה ראה את הפוטנציאל של זרמים מתחלפים, שהופכים כיוונים, זורמים הלוך ושוב. המפתח, הוא הבין, היה להשתמש במספר זרמים מתחלפים שלא היו בקצב אחד עם השני. כך, המתחים שלהם יכולים להתבטל בדיוק ברגעים הנכונים כדי לייצר שדה מגנטי משולב שיסתובב בהתמדה, ויגרום לרוטור להסתובב. הקשר בין זרמים יכול לעשות את העבודה של מכונה.
"זו הייתה תובנה מבריקה ביסודה", אומר וו. ברנרד קרלסון (W. Bernard Carlson), היסטוריון טכנולוגיה באוניברסיטת וירג'יניה. "עד היום, כל מנועי זרם החילופין, בין אם בכונן הקשיח של המחשב שלכם או במקרר או במעלית שלכם, פועלים על אותו עיקרון בסיסי. לפני טסלה, הייתה רק תאורה חשמלית. אחרי טסלה, יכול היה להיות לך אור וכוח חשמלי".
עם זאת, לטסלה היה משהו הרבה יותר גדול בראש. זה התחיל עם סליל טסלה, אותו תכנן בשנת 1891. הוא רצה ליצור סליל אינדוקציה (מכשיר שבו הזרם החשמלי בסליל אחד משרה זרם בסליל שני) כשהבין מה יקרה אם הפעם הזרמים יהיו מסונכרנים. על ידי התאמת אורכי הסלילים כך שהתנודות החשמליות שלהם יתיישרו, טסלה פרק ניצוץ רועם.
זו הייתה תופעת התהודה - אותו עיקרון שמסביר איך קולנים מצלצלים ומטוטלות מתנדנדות, ומדוע יש מוזיקה בהרמוניה של הספירות (harmony of the spheres). טסלה הפך את זה לעיקרון הנדסי. והוא ראה שזה עומד לפתור בעיה שמטרידה את המדע.
בשנת 1865, ג'יימס קלרק מקסוול איחד חשמל ומגנטיות, והראה שאור נראה הוא רטט אלקטרומגנטי - ושיכולים להיות אחרים. רק עם גילוי גלי הרדיו על ידי היינריך הרץ, בשנת 1888, התחוור למדענים שקיים ספקטרום אלקטרומגנטי שלם שהיה, באופן עקרוני, עצום לאין שיעור. בקצה הנמוך ביותר של הטווח הידוע, אורכי גל רדיו יכולים להשתרע על פני כדור הארץ, בעוד שאורך גל של אור נראה עשוי להיות קטן פי 100 מרוחב שערה אנושית, וקרני גמא, ברג'יסטר העליון, רטטו בקנה מידה של גרעין אטום. גילוי קרני הרנטגן של וילהלם רנטגן בשנת 1895 רק חיזק את תחושת המדענים שהיקום נסדק ושעולם חדש ונועז נשפך החוצה. העיתון הבריטי The Standard דיווח כי "היקום היה מלא בסוגים שונים של תנודות, אשר [למדענים] לא היה הידע המרוחק ביותר או החשד הקטן ביותר לגביהן" - גלים שיכולים לחתוך דרך ערפל לונדוני, וקרניים שיכולות לעבור דרך בניינים ועצמות.
בתוך כמה שנים קצרות, העולם התעשר לאין שיעור, מלא באפשרויות חדשות ומסתוריות. השאלה הייתה כיצד לגשת לתנודות הללו ולנצל אותן. מה שהיה דרוש, אמר הפיזיקאי ויליאם קרוקס, שעשה עבודה חלוצית על קרני אלקטרונים, הוא "עוד מקלטים שיגיבו לאורכי גל בין גבולות מוגדרים מסוימים ויהיו שקטים לכל האחרים". אלה, לדבריו, "הבעיות הקשות ביותר לפתרון".
טסלה ראה את הפתרון בתהודה. כשהזרמים המתחלפים בסלילים שלו רטטו בסנכרון, הם לא רק הפיקו ניצוצות רוחשים, הם גם פלטו גלי רדיו - חברו אנטנה וקיבלתם משדר רדיו. על ידי כוונון הסלילים, טסלה יכול היה לבחור את תדירות הגלים הנפלטים. בתורם, אותם סלילים מכווננים, החשופים לקרינה הנכנסת דרך האנטנה, הגיבו רק לגלים של תדר התהודה. סליל טסלה יכול היה לשמש כמקלט מכוונן.
"טסלה היה מהראשונים שהבינו באמת את הרעיון של כוונון", אומר קרלסון. "התובנה הגדולה שלו הייתה שגלי רדיו יכולים להיות תופעות תהודה". הסליל של טסלה היה פתרון פוטנציאלי לא רק לבעיה של קרוקס אלא גם, קיווה טסלה, לבעיה שלו - לבעיה של איך המוח שלו מכוונן לעולם.
חקר החשמל ומערכת העצבים תמיד הלכו יד ביד. המדידות הראשונות של זרם נע נעשו במאה ה-18 על ידי לואיג'י גלווני, שחיבר עצב של צפרדע לחוט מתכת ארוך והרים אותו לשמים סוערים, תוך ניתוב חשמל מהאוויר; כשהברק הבזיק, שרירי הצפרדע התכווצו. אלסנדרו וולטה עיצב את הסוללה הראשונה על עצביו של אלקטרופוס; סמואל מורס השתמש בסוללה הזו כדי להפעיל את קווי הטלגרף החשמליים שלו, ואז מיד הסתובב חזרה והשווה את הטלגרף שלו לעצבים חיים. מאמר משנת 1837 ב-The Scotsman פירט את האפשרויות של ערים המקושרות ב"עצבים חשמליים": "אנשים במרחק אלף קילומטרים זה מזה יוכלו להתייעץ כאילו הם באותה דירה, או לקרוא את מחשבותיו זה של זה כאילו הם היו בשמיים".
בדיוק כשההודעות הראשונות המקודדות חשמלית נשלחו לאורך חוטי טלגרף בשנות ה-40 של המאה ה-20, נעשו המדידות המדויקות הראשונות של פעילות חשמלית בנוירונים. אז כשהרץ גילה גלי רדיו נעים בצורה אלחוטית באוויר, קונספט עצבי חדש הפך פתאום לאפשרי; אולי יש גם "גלי מוח".
אם האצת מטענים בחוט יכולה לגרום לתנודות אלחוטיות באתר, חשבו מדענים, בוודאי שגם ניצוצות בנוירונים יכולים. "גלי מוח הם אופנתיים בלונדון ברגע זה", נכתב במהדורה משנת 1897 של ה-Boston Evening Transcript, המדווח על הערותיו של קרוקס. "תיאוריית גלי המוח שלו היא רק הרחבה של החוק השולט על תנודות הקול והאור". הרעיון היה שאיפשהו בספקטרום האלקטרומגנטי העצום והבלתי נחקר אפשר למצוא מחשבה.
"הגילוי של הרדיו האלחוטי גרם לאנשים לחשוב מחדש על הרעיונות הבסיסיים של התודעה", אומר אנתוני אנס (Anthony Enns), חוקר באוניברסיטת דאלהוזי בנובה סקוטיה, שחוקר את ההיסטוריה של הטכנולוגיה והקשר שלה לפסאודו-מדע. "קרוקס הוקסם מהרעיון של המוח כמעין משדר ומקלט רדיו", בעוד שאוליבר לודג' (Oliver Lodge), מחלוצי הרדיו, "ראה בתודעה מעין שדה אנרגיה שאינו ממוקם במוח אלא מקיף את המוֹח". אם מחשבות יצרו גלי מוח, מדוע מוחות אחרים לא יכלו לקלוט אותם? "האוויר מלא בגלי מוח כפי שהוא מלא בקרני שמש ובאור כוכבים", כתב אחד הכתבים בעיתון באותה תקופה.
נראה היה שהמרחק בין בני אדם הולך ומצטמצם, והאפשרות של העברת מחשבות נראתה תוצאה טבעית של תיאוריית האלקטרומגנטיות של מקסוול. הסופר מארק טוויין שהיה ידוע כמי שהסתובב במעבדה של טסלה, אמר ל-Harper's Monthly: "הטלגרף והטלפון עומדים להיות איטיים מדי ומילוליים מדי לצרכינו. אנחנו חייבים שהמחשבה עצמה תזרק לתוך מוחנו מרחוק. ...ללא ספק המשהו שמעביר את המחשבות שלנו באוויר ממוח למוח הוא צורה עדינה ומעודנת יותר של חשמל, וכל מה שאנחנו צריכים לעשות הוא לגלות איך ללכוד אותו ואיך לאלץ אותו לעשות את עבודתו, כפי שהיינו צריכים לעשות במקרה של זרמים חשמליים. לפני זמן הטלגרף, אף אחד מהפלאים הללו לא היה נראה קל יותר להשגה מהשני".
הממציאים הגדולים עבדו קשה, וניסו להיות הראשונים לבנות את הטלגרף המנטלי הזה. אלכסנדר גרהם בל, למשל, בנה קסדות עשויות מחוטים מפותלים, ששני אנשים יכלו לחבוש, האחד מעביר את מחשבותיו לשני. התוצאה? "המחשבה במוח אחד יצרה תחושה במוח השני, דרך שתי הקסדות, אבל לא ניתן היה לקבוע מה היה הקשר בין המחשבה לתחושה", דיווח בל למגזין McClure's.
טסלה הציע טכנולוגיה שחרגה מעבר לרק שידור של מחשבות. הוא קרא לזה "טלוויזיה" (אל תבלבלו עם מה שאנו מכירים כיום כטלוויזיה) שבאמצעותה אפשר "לראות מרחוק" את מה שאדם אחר רואה במוחו. הוא חשב שמכיוון שראייה כרוכה בעֵרוּרים הרצים מהרשתית עד למוח, אולי הדמיון כרוך באותות העוברים מהמוח בחזרה למטה אל הרשתית. עם מכשיר שמסוגל לקרוא את האותות הללו מהרשתית, הסביר טסלה, "סוף סוף נוכל להצליח לא רק לקרוא מחשבות במדויק אלא לשחזר בנאמנות כל תמונה מנטלית". אנחנו יכולים אפילו "להקרין את התמונות שנוצרו על מסך ולהפוך אותן לגלויות לקהל", אמר. הוא הבטיח לעולם שהוא עובד על זה.
טסלה לא היה תומך של רוחניות; הוא לא האמין בתפיסה על-חושית או בעל-טבעי, למרות שהרבה מדענים נאצלים בתקופתו האמינו, כולל אנשים כמו לודג' וקרוקס. טסלה תיאר את השקפתו שלו על היקום כ"חומרנית בעליל". ובכל זאת הוא יכול היה לייחל ליונה שלו והיא באה; הוא יכול היה להבין אותה דרך האורות מעיניה.
אם דברים כאלה נראים סותרים, זה בגלל שהרגע הזה בא והלך, תקופה שבה היה קשה להבחין בחיבור בין החומרי לנפשי, כאשר החומר והנפש היו שניהם על אותו ספקטרום אלקטרומגנטי, ספקטרום עם אינפרא אדום ורדיו בקצה אחד, אור נראה אי שם באמצע, יחד עם פחד ואהבה, תקווה וקרני רנטגן וקרני גמא בטווחים הרחוקים, יחד עם דמיון ורעיונות.
זו הייתה תקופה בתולדות המדע שבה רעיונות בלתי נתפסים בעבר הגיעו לא רק לפוקוס, אלא התממשו. בשחר שנות ה-40 של המאה ה-19 לא היה טלגרף, לא פונוגרף, לא רדיו, לא טלפון. עד 1901, ניתן היה לזמן קולות חסרי גוף מהאתר; הודעות יכלו להישלח על פני האוקיינוס, גולשות על גלים אלקטרומגנטיים. זה הספיק כדי להשאיר את הציבור מסוחרר ואת המדענים משערים. "כשיש תגלית מדעית חדשה שמשליכה לאוויר את הקונספטים המדעיים הישנים שלנו, אז אפשר להשתעשע עם הרבה תיאוריות יוצאות דופן", אומר אנס על התקופה הזו של חשיבה מאגית אלקטרומגנטית. הגבול בין מדע לפסאודו-מדע הופך להיות קשה לשרטוט.
הזרם, אומר אנס, יכול גם לזרום לשני הכיוונים: "רעיונות לא שגרתיים יכולים בסופו של דבר לכוון את מה שאנחנו עושים בפרקטיקות המדעיות הלגיטימיות שלנו". בשנת 1924, הפסיכיאטר הגרמני הנס ברגר החליט להוכיח את קיומה של טלפתיה על ידי מדידת גלי מוח הבוקעים מהגולגולת. "הרעיון שלו היה שאם אתה יכול להקליט את האותות החשמליים האלה, זה יראה שהמוח הוא מכשיר תקשורת", אומר אנס. אז ברגר המציא את האלקטרואנצפלוגרם (EEG), טכנולוגיה בסיסית של הדמיה עצבית מודרנית. אנחנו כבר לא חושבים על המוח שלנו כטלגרף אלחוטי או על מחשבות כעל דברים שיכולים להיות מועברים על ידי גלי מוח; כעת אנו חושבים על מוחות כמחשבים ועל מחשבות כעל דברים שניתן להעלות לענן. "הרעיונות האלה לא ממש נעלמו", אומר אנס.
עבור טסלה, העצבים במוח היו צריכים לעבוד לפי עקרון התהודה, שהפירוש היה שמחשבות הם דברים שכולנו יכולים להתכוונן אליהם, בהינתן המכשיר הנכון. אם הוא היה יכול ליצור טכנולוגיה שתאפשר לכל אחד מסביב לעולם להדהד זה עם זה, "יהיו לכך השלכות לאין ערוך על כל יחסי האנוש". במיוחד שלו. אז זו הייתה התוכנית שלו. הוא עמד, כפי שהוא ניסח זאת, "להמיר את כל כדור הארץ למוח ענק".
בתחילת המאה, ובשיא תהילתו, טסלה הכריז על תוכניותיו ליצור "מערכת עולמית" שתאחד בהרמוניה מילולית את כל הגלובוס, ותאפשר לאנשים בכל מקום לשלוח אנרגיה ומידע שיתקבלו על ידי כל אחד, בכל מקום אחר.
מדענים אחרים גם ערכו ניסויים בתקשורת רדיו אלחוטית, ושלחו גלים אלקטרומגנטיים בין משדרים ומקלטים מוארקים. ההנחה הייתה שהאותות נעו באוויר, בעוד שזרמי הקרקע רק השלימו את המעגל. אבל טסלה היה משוכנע שהכל היה הפוך אצלם - אין סיכוי, אמר, שהאות יעבור באוויר למרחקים ארוכים. גלי אור נעים בקווים ישרים, אבל כדור הארץ מעוקל - המידע יעשה קו ישר לחלל החיצון. איש לא ידע אז שגלי רדיו יתקלו בחלקיקים טעונים ביונוספירה ויוקרנו בחזרה.
אז טסלה חשב שההודעות חייבות לעבור דרך האדמה. כדור הארץ, חשב, חייב להיות חלל תהודה שיכול לארח גלים עומדים של תנודות חשמליות - גלים שניתן לפרוט כמו מיתרי גיטרה. אם הוא יוכל לשאוב אנרגיה בתדר התהודה של כדור הארץ, הוא יוכל להגדיר את הפעילות החשמלית של תנודת הפלנטה כולה, ולהשתמש בה כדי להעביר הודעות או כוח בין כל שתי נקודות על הגלובוס.
בשנת 1901, על החוף הצפוני של לונג איילנד, באתר שנקרא וורדנקליף, הקים טסלה מגדל מכוסה פטריה בגובה 57 מטר בזמן שהמקומיים הביטו מבולבלים. מבסיס המגדל, גרם מדרגות עגול התפתל עד לבאר 37 מטר מתחת לפני השטח, שמשם השתרע מערך של צינורות ברזל וארבע מנהרות מצופות אבן, 30 מטר כל אחת, שם יוזרם החשמל לאדמה.
לעיתונות הוא הבטיח שמערכת של מגדלים כאלה - למעשה, סלילי טסלה ענקיים - תחבר את כל מרכזיות הטלגרף הקיימות. היא תאפשר לסוכנויות ממשלתיות לשלוח הודעות סודיות שאף מרגל לא יוכל ליירט. היא תשלב את כל קווי הטלפון, תיצור מדיה חדשותית גלובלית, תקשר את בורסות המניות בעולם, תפיץ דרשות ברחבי העולם. היא תסנכרן שעונים; תעביר תמונות, טקסט ומוזיקה; היא תספק מערכת ניווט גלובלית לכוון את הספינות, ואנרגיה שתניע אותן. היא תשלח הודעות - מאדם לאדם - במהירות הבזק, ל"מקלט זול, לא גדול משעון". היא תשדר את המחשבות מהרשתית של אדם למי שירצה לראות אותן. ויותר מהכל, היא תהפוך את טסלה לקצת פחות בודד.
ה-OCD של טסלה עיצב את החשיבה שלו על המחשבה, עורר את העניין שלו בתהודה, ועיצב את צורת ההמצאות שלו - אבל הוא גם הותיר אותו מנותק ובודד. הוא לא אהב ללחוץ ידיים ולעתים קרובות עטה כפפות לבנות כשהיה בחוץ בפומבי. הוא אכל לבד בשולחן מיוחד שאף אחד אחר במלון לא הורשה להשתמש בו. כפי שציין הביוגרף שלו אוניל:
"מפת שולחן חדשה נדרשה לכל ארוחה. הוא גם דרש להניח ערימה של שני תריסר מפיות בצד שמאל של השולחן. בשעה שהובא אליו כל כלי סכו"ם וכל כלי - והוא דרש שיעקרו אותם בחום לפני היציאה מהמטבח - הוא הרים כל אחד, מכניס מפית בין ידו לכלי, ומשתמש במפית אחרת לנקות אותו. אז הוא יכול היה להפיל את שתי המפיות על הרצפה. אפילו בארוחה פשוטה, הוא בדרך כלל חיסל את כל מלאי המפיות. אם זבוב נחת על השולחן, הם היו צריכים להסיר הכל ולהתחיל מחדש. אם אישה בקרבת מקום ענדה פנינים, זה הרחיק אותו מהאוכל שלו".
אבל אם המגדל יעבוד, הוא יוכל להתחבר לאנשים אחרים, לכל האנשים; הוא אפילו לא יצטרך לעטות את הכפפות הלבנות שלו. כילד, טסלה שיחק משחק עם אביו שבו הם ניסו לנחש את מחשבותיו של האחר. עם המגדל, אף אחד לא יצטרך לנחש. זה לא היה זה שהם יוכלו לקרוא את מחשבותיו האישיות זה של זה. זה שכולם חושבים ביחד, זרמים מרובים נעים פנימה והחוצה לא בקצב, גלגלי השיניים והגלגלים הבלתי נראים של מוח בודד. "אנחנו לא יכולים לראות את הקשרים האלה, אבל אנחנו יכולים להרגיש אותם", כתב. בעולם המגדל היינו מפסיקים להיות אינדיבידואלים מבודדים - שכן תהודה היא תמיד מערכת יחסים.
עד 1902, המגדל הושלם, אבל שאר האתר לא, והכסף נגמר לו. שנה לאחר מכן התברר שלא מגיע כסף, ולטסלה לא היה מה להראות עבור הפרויקט, שום הוכחה שהדבר יעבוד ושום דרך למשוך משקיעים חדשים. מתוסכל, הוא הגביר את הסליל ופרק סערה. "האוויר היה מלא בפסים מסנוורים של חשמל", דיווח ה-New York Sun, "שנדמה היה שהם נורים אל החושך במשימה מסתורית כלשהי".
כיום, מדענים מסכימים במידה רבה שהמגדל של טסלה, גם אם היה מושלם, לעולם לא היה עובד. "הוא חשב שהוא יכול להעביר כוח דרך כדור הארץ ללא הפסדים כי כדור הארץ יתפקד כמו מדיום לא אלסטי", מסביר קרלסון, "אבל הוא לא". זה היה רעיון יפה. העולם האמיתי פשוט לא התאים לחזון הגדול שלו.
זה היה כישלון שטסלה מעולם לא התאושש ממנו.
בשנים שלאחר מכן הוא הפך ליותר מתבודד. מדי פעם הוא היה משמיע הצהרה פרועה או אחרת לעיתונות - קרני מוות ומכונות מעופפות, תוכנית לשלוח אנרגיה לירח - עוד המצאות שהוא חלם אבל לא היה לו מה להראות. הציבור הפך חסר סבלנות. המדע המשיך בלעדיו. "הוא היה אדם שבור", אומר קרלסון.
בדצמבר 1916, טסלה היה אמור לקבל את מדליית אדיסון (Edison Medal) היוקרתית מהמכון האמריקאי למהנדסי חשמל "על הישגים ראויים בעבודתו המקורית המוקדמת בזרמים חשמליים רב-פאזיים ובתדר גבוה" - דגש על "המוקדמת". הטקס נערך במרחק צעדים ספורים מפארק בראיינט. אבל כשטסלה היה אמור לעלות לבמה, הוא לא נמצא בשום מקום. המהנדסים הסתכלו בכל מקום - במסדרונות, בשירותים - לפני שמיהרו החוצה. ברחבת הספרייה הציבורית ממש בסמוך, כפי שתיאר זאת אוניל, "במרכזו של מעגל גדול של צופים עמדה דמותו המרשימה של טסלה, עונדת כתר של שתי יונים על ראשו, כתפיו וזרועותיו מעוטרות בתריסר נוספות, גופן הלבן או הכחול בהיר יצר ניגוד חזק לחליפתו השחורה ושיערו השחור, אפילו בשעת בין ערביים. על כל אחת מידיו המושטות הייתה ציפור נוספת, בעוד שלכאורה מאות נוספות יצרו שטיח חי על הקרקע לפניו".
בסופו של דבר, טסלה חזר פנימה וקיבל את המדליה שלו. המגדל בוורדנקליף פוצץ ונמכר כגרוטאות.
לפני שהיו מגדלים - לפני שהיה רדיו, לפני שהיו טלגרפים - היו יונים. יונים מבויתות, שזכו להערכה בזכות הניווט יוצא הדופן שלהן, שימשו להעברת מסרים מאז ימי יוליוס קיסר. ציפור מאומנת היטב יכולה לעוף 1000 ק"מ בלי לעצור, בקצב ממוצע של 100 ק"מ לשעה. בזמן מלחמה הן שירתו בצבא, בחיל הים, בחיל האוויר, במשמר הלאומי; אפילו שירות היערות האמריקאי וה-CIA העסיקו יונים. כאשר פריז הייתה נתונה במצור על ידי הפרוסים, יוני דואר נשאו פתקים קריטיים אל העיר וממנה; באמצעות מיקרופוטוגרפיה, הצרפתים יכלו להכניס אלפי הודעות לטבעת של ציפור אחת. בארה"ב יונים הטיסו חדשות ומחירי מניות. עיתונים כמו הניו יורק סאן והבוסטון דיילי מייל הסתמכו במידה רבה על דואר יונים; הבולטימור סאן השתמש ב-500 ציפורים בין העיר ניו יורק לוושינגטון די.סי.
אבל כאשר גוליילמו מרקוני, באמצעות מערכת של מעגלי תהודה של טסלה, שידר את אות הרדיו האלחוטי הראשון על פני האוקיינוס האטלנטי בשנת 1901, היונים היו פתאום בצרות. "מרקוני מנצח יונים", נכתב בכותרת של ה-Brooklyn Daily Eagle, מאתיים יוני דואר שהועסקו בחצר הצי של ברוקלין כדי לתקשר עם ספינות מלחמה עמדו להיות מחוסרות עבודה. "ההערכה היא שניתן לתחזק את מערכת מרקוני בזול כמו מערכת היונים", דווח במאמר.
אז המובטלות מצאו עצמן ברחובות. וטסלה, שהמצאותיו הוציאו אותן ממקום העבודה, קלט אותן.
"לפעמים אני מרגיש שבכך שלא התחתנתי הקרבתי יותר מדי לעבודה שלי", אמר טסלה בן ה-70 לכתב, "אז החלטתי להרעיף את כל החיבה של אדם שכבר לא צעיר לשבט הנוצות. אני מרוצה אם משהו שאעשה יחיה למען הדורות הבאים. אבל לטפל באותן ציפורים חסרות בית, רעבות או חולות זה תענוג חיי".
ונדמה היה שבמיוחד היונה הלבנה עוררה בו משהו.
"אם היא הייתה צריכה אותי," אמר טסלה, "שום דבר אחר לא היה חשוב. כל עוד היה לי אותה, הייתה מטרה בחיים שלי".
"לילה אחד כששכבתי במיטתי בחושך ופתרתי בעיות, כרגיל, היא עפה פנימה דרך החלון הפתוח ועמדה על שולחני", אמר טסלה לאוניל. “ידעתי שהיא רוצה אותי; היא רצתה לספר לי משהו חשוב אז קמתי והלכתי אליה. כשהבטתי בה ידעתי שהיא רוצה להגיד לי שהיא גוססת. ואז, כשקיבלתי את ההודעה שלה, הגיע אור מעיניה - קרני אור חזקות. כן, זה היה אור אמיתי, אור חזק, מסנוור, מסנוור, אור חזק יותר ממה שהפקתי אי פעם על ידי המנורות החזקות ביותר במעבדה שלי. כשהיונה הזו מתה משהו יצא לי מהחיים. ... ידעתי שמלאכת חיי הסתיימה".
ב-7 בינואר 1943, בשעה 22:45, ניקולה טסלה נמצא מת בחדרו על ידי חדרנית בית המלון. "במשך ארבעים שנה", נכתב בהספד שהתפרסם ב"ניו יורק טיימס", "הוא חי ועבד בעולם של פנטזיה מתפצפצת בניצוצות חשמליים, עמוס במגדלים מוזרים לקלוט ולפלוט אנרגיה ורעיונות חולמניים כדי לתת לאדם האוטופי שליטה מלאה על הטבע. אלו היו חיים בודדים". דובר המלון אמר כי "ד"ר טסלה מת כפי שבילה את השנים האחרונות לחייו - לבדו".
רק שהוא לא היה לבד - לא סביר. הוא תמיד החזיק את החלון פתוח.
כיום, טכנולוגיה אלחוטית שמבצעת כמעט כל חלום של טסלה נמצאת בכיס האחורי שלנו, ומחברת אותנו דרך הספקטרום הבלתי נראה הזה, במכשירים, אכן, לא ממש גדולים יותר משעון. אבל יונת הדואר נותרה חידה.
איך היא מנווטת? האם היא משתמשת בחוש הריח החזק שלה? הראייה החדה שלה? האם היא יכולה לשמוע באינפרה סאונד? הצי האמריקני, בשנות ה-50, מימן מחקר כדי לראות אם היא מתבייתת על ידי תפיסה על-חושית (ESP). מדענים מסכימים בעיקר שציפורים יכולות לחוש את השדות המגנטיים של כדור הארץ - אבל איך? החוקרים חשבו שהם מצאו חיישני מגנט במקורן, רק שהתברר שאלו תאי דם לבנים. עכשיו הם חושבים שהם נמצאים בגזע המוח, או אולי באוזן הפנימית.
לפני כמה שנים, כמה ביולוגים בספרד החליטו לבדוק אם חשיפתן לשדות מגנטיים רבי עוצמה תשבש את המצפן שלהן. הם הכניסו את היונים ל-MRI - מכונת הדמיה בתהודה מגנטית - עם עוצמה של שלוש טסלות.
עם השחרור, הציפורים נאבקו למצוא את דרכן. קבוצת הביקורת, לעומת זאת, פנתה הביתה - מכווננות באופן מסתורי לכמה תנודות בלתי נראות.
מקורות:
