מומלץ לקרוא את הפרקים הקודמים:
בפרק זה אנו יוצאים לסיבוב ברחבי העולם בחיפוש אחר אובליסקים בתרבויות וצוויליזציות שונות ולנסות להבין האם יש קשר בינהם.
אובליסקים באירופה ובאסיה
אובליסקים אשוריים
אנו נוטים לחשוב על מצרים ואתיופיה כמקומות שבהם הוקמו הרבה אובליסקים, אך ניתן למצוא אובליסקים גם במזרח התיכון ובאירופה. ידוע על מונומנטים אובליסק קטנים יותר שהוקמו על ידי האשורים באזורים שנמצאים כיום בעיראק. האשורים הקימו את האובליסקים הקטנים הללו כמונומנטים ציבוריים שהנציחו את הישגיו של המלך האשורי. מספרת ויקיפדיה:
המוזיאון הבריטי מחזיק בארבעה אובליסקים אשוריים:
האובליסק הלבן של אשורנצירפל (ששמו בגלל צבעו), התגלה על ידי הורמוזד רסאם בשנת 1853 בנינוה. האובליסק הוקם על ידי אשורנצירפל הראשון (1050–1031 לפנה"ס) או אשורנצירפל השני (883–859 לפנה"ס). האובליסק נושא כתובת המתייחסת להשתלטות המלך על סחורות, אנשים ועדרים, אותם נשא בחזרה לעיר אשור. התבליטים על האובליסק מתארים מסעות צבאיים, ציד, נשפי ניצחון וסצינות של הוקרה.
אובליסק רסאם (The Rassam Obelisk), הקרוי על שמו של המגלה הורמוזד רסאם, נמצא במצודת נמרוד (כלח העתיקה). הוא הוקם על ידי אשורנצירפל השני, אם כי שרד רק בשברים. חלקים מהתבליטים ששרדו מתארים סצנות של הוקרה למלך מסוריה וממערבה.
האובליסק השחור התגלה על ידי סר אוסטן הנרי לייארד בשנת 1846 על המצודה של כלח. האובליסק הוקם על ידי שלמנאסר השלישי והתבליטים מתארים סצנות של הוקרה וכן תיאורם של שני שליטים מוכנעים, יהוא הישראלי וסואה מארץ הגוזנים, בתנוחות כניעה למלך. לתבליטים על האובליסק יש אפיגרף נלווה, אך מלבד אלה יש על האובליסק גם כתובת ארוכה יותר המתעדת את אחת הגרסאות האחרונות של דברי הימים של שלמנאסר השלישי, המכסה את התקופה משנת המלכתו ועד שנת מלכותו ה-33.
האובליסק השבור (The Broken Obelisk) התגלה גם הוא על ידי הורמוזד רסאם בנינוה. רק החלק העליון של המונוליט הזה שוחזר במוזיאון הבריטי. האובליסק הוא האובליסק הקדום ביותר שמתועד מאשור, המתוארך למאה ה-11 לפנה"ס.
האובליסקים הקטנים הללו היו למעשה מונומנטים להנצחת הישגיו של מלך והיו שונים בבירור בצורה ובתפקוד מאובליסקים מצריים ומאבנים עומדות מסוג אובליסק אחרות בהן נדון בהמשך. בעצם האובליסקים האשוריים הם חיקויים של אובליסקים אמיתיים, שהם גבוהים ודקים וגם מונוליטיים.
בלבנון יש את מקדש האובליסקים (Temple of the Obelisks) שנמצא בביבלוס (גבל), צפונית לביירות. מקדש האובליסקים הוא מקדש בצורת "L" עם כ-25 אובליסקים קטנים, שהגבוה ביותר הוא בגובה שני מטרים וחצי. המקדש היה פעיל משנת 1900 עד 1600 לפנה"ס ושימש את הפיניקים.
כתובת חרטומים על אחד המונומנטים - אובליסק המלך אבישמו (Abishemu obelisk) במוזיאון הלאומי של ביירות - מזכירה את האל רשף, אל המלחמה וגם אל הטבע והפיריון, לו הוקדש כנראה המקדש. במקדש היו גומחות לפסלונים, אגנים וקנקנים לטיהור ולקורבנות, אך קבוצת אובליסקים קטנים היו החלק המרכזי של המקדש. במובנים מסוימים האובליסקים הללו היו סמלים פאליים והיו דומים לאבן הלינגאם של הודו ההינדית. אבני פאלוס לינגאם כאלה מוקדשות לרוב לאל ההינדי שיווה. ללבנון העתיקה הייתה מערכת יחסים חזקה עם מצרים ואוניות מצריות נבנו מארז לבנוני, שממנו מופק גם שמן בושם ששימש בתהליך החניטה המצרי.
יש אובליסק רומי בהריסות ההיפודרום למרוצי מרכבות בצור, דרומית לביירות. האובליסק כאן נמצא מתחת לאדמה של הקצה הצפוני של ההיפודרום, והוקם מחדש בתחילת שנות ה-70. האתר obelisks.org המנוהל ע"י יפנים אומר שהאובליסק נפל בגלל רעידת אדמה גדולה בשנת 502 לספירה, או רעידת אדמה אחרת בשנת 551 לספירה, שגרמה להרס נרחב ברחבי העיר צור. אין כיתוב והחלק העליון של האובליסק חסר. האובליסק עשוי גרניט אדומה וככל הנראה הוקם על ידי הרומאים בין שנת 80 ל-200 לספירה. כנראה הביאו אותו לצור ממצרים. כפי שנראה בקרוב, הרומאים הקימו לעתים קרובות אובליסקים בקצה אחד של החציון המרכזי בהיפודרום כאובייקט שהמרכבות הסתובבו סביבו.
האובליסק של קיסריה
הרומאים כבשו את מצרים בשנת 30 לפנה"ס. מראה המונומנטים המצריים עורר התפעלות אצל המהנדסים הרומים, שהיו מאומנים בבניית כבישים, אקוודוקטים ותיאטראות. כאות לנצחונם ולשליטתם במצרים העבירו הרומאים יותר מ־16 אובליסקים למקומות שונים ברחבי האימפריה הרומית והשתמשו בהם כאלמנט קישוטי באתרים ציבוריים. 12 מהם מצויים היום ברומא.
אוגוסטוס קיסר היה הראשון שהעביר לרומא אובליסק, בשנת 10 לפנה"ס. הוא לקח את האובליסק ממקדש האל אמון־רע בעיר המצרית הליופוליס ובחר להציבו בהיפודרום הגדול, קירקוס מקסימוס (היפודרום היא המלה היוונית והעברית למבנה אליפטי מוארך שבו נערכים מרוצי מרכבות, קירקוס בלטינית). בהיפודרום מושבים מדורגים, שתוחמים את זירת המרוצים. בציר האורך המרכזי של הזירה נבנה קיר חוצץ (Spina בלטינית), שעליו הוצבו פריטים עיטוריים, ובמרכזו הציב אוגוסטוס את האובליסק. תוכניתו הארכיטקטונית של ההיפודרום ועיטוריו הפכו מודל לחיקוי במבנים דומים למרוצי מרכבות, אשר נבנו בכל רחבי האימפריה הרומית.
באותה שנה, 10 לפנה"ס, חגג הורדוס, שמלך בחסדו של אוגוסטוס, את ייסודם של העיר קיסריה ונמלה המפואר בתום 12 שנות בנייה. בדרום־מערבה של העיר, בקרבת הים, נבנה היפודרום כמקום בידור להמונים. נוסף למרוצי המרכבות נערכו בו מופעים, הצגות וקרבות גלדיאטורים. עם התפתחותה המואצת של קיסריה במאה הראשונה לספירה התברר שההיפודרום ההרודיאני, ובו כעשרת אלפים מושבים, קטן לצורכי העיר המשגשגת. לפיכך נבנה היפודרום חדש, גדול יותר, בחלקה המזרחי של העיר, ובו 25 אלף מושבים. ההיפודרום המערבי הפך לקיר תמך עבור וילות מפוארות של עשירי העיר, אשר חשקו במקום המאוורר לחופו של הים. חלקים גדולים של ההיפודרום ההרודיאני נטמנו מתחת לבניינים מאוחרים יותר, ומושביו השתמרו בצורה יפה.
ההיפודרום המזרחי הגדול, שתפקד עד לסוף התקופה הביזנטית (640 לספירה), נותר חשוף, ואבניו נלקחו לבנייה בתקופות מאוחרות. כבר במאה ה־19 זיהו חוקרים אירופים את המבנה המזרחי כהיפודרום. צורתו דמוית האליפסה, שבלטה על פני השטח, ומציאת שלושת חלקיו של האובליסק הענק – וצפונה מהם שלושה עמודים חרוטיים, גם הם מגרניט אדומה – העידו על תפקודו הקדום. על פי דוגמאות מהיפודרומים אחרים מרחבי האימפריה הרומית, עיטרו פריטים אלו את הקיר החוצץ.
במועד כלשהו בין חורבן קיסריה הביזנטית ב־640 לספירה ותקופת הממלכה הצלבנית (בין סוף המאה ה־11 למאה ה־13), נפל האובליסק. הידיעה הקדומה ביותר על הימצאות אובליסק בקיסריה לקוחה מהיסטוריון צלבני בן המאה ה־13. בתקופתו שכב האובליסק במצב אופקי וכונה "שולחנו של ישו", כנראה בשל ממדיו המרשימים. הסיבה לנפילת האובליסק לא התבררה. ייתכן שנפל ברעידת אדמה, וייתכן שהופל בידי שודדי אבנים, שחשקו בסלע הענק והמהוקצע לתלפיות. סימני חיתוך וניסור שלא הושלמו, המופיעים על האובליסק ועל העמודים החרוטיים שהיו בקרבתו, מלמדים על נסיונות פירוק שלא צלחו.
כאלף שנה לאחר נפילת האובליסק החליטה רשות העתיקות הישראלית להציבו מחדש. זה לא היה פשוט. "עיטורי רצפות פסיפס ותבליטים שונים נתנו לנו מושג כללי על מיקומו של האובליסק במערכת עיטורי ההיפודרום, אך המיקום לא היה ברור לנו במדויק", מספר הארכיאולוג של קיסריה, ד"ר יוסף פורת. "בשנים 1996־2000 ערכנו חפירות כדי לאתר את התווי של חוצץ זירת ההיפודרום מצפון למקום שבו נמצא האובליסק ומדרום לו. מצאנו כי יסודות הקיר החוצץ, שהיו ברוחב 5.7 מטרים לכל אורכו, מתעבים במרכזו, ליד האובליסק, במטר ומחצה, ואף מעמיקים באדמה באופן ניכר יחסית לחלקים אחרים של החוצץ. זיהינו בוודאות את הבמה המלבנית, שעליה עמד בסיס האובליסק, כפי שהכרנו בהיפודרומים אחרים בעולם. מצאנו כי האובליסק נפל מערבית לנקודה המרכזית בבמה שבה עמד. בשטח נמצאו כמה אבנים גדולות ומרובעות שיכלו לשמש בסיס איתן לאובליסק, אך לא נמצאו די הוכחות כי אחת מהן מילאה בהכרח תפקיד כזה. לכן החלטנו לבנות בסיס חדש מבטון, על פי מודלים מוכרים. העיקרון שליווה אותנו גם במקרה זה היה: השחזור מסתיים במקום שבו מתחילה אי הוודאות".
האובליסק נמצא שבור לשלושה חלקים. חיבורם והעמדתם מחדש זה על זה הציבו בעיות הנדסיות קשות במיוחד. עד עתה הורמו אובליסקים רק כיחידה אחת. במקרה של איחוי השברים נשקפת סכנה של פרימת החיבור בעת ההרמה, מה עוד שהתברר כי פני השברים אינם תואמים במדויק האחד את השני, מכיוון שהנפילה גרמה להיסדקותם במקומות שונים. איחוי השברים של עמוד הסלע הכבד והעמדתו דרשו יכולת הנדסית מיוחדת ונמשכו יותר משנה. בשלב הראשון הוזזו חלקי האובליסק באמצעות מנוף ענק והונחו על כן מיוחד להמשך הטיפול. הארכיאולוגים קיוו כי בתחתית האובליסק תימצא כתובת בכתב חרטומים או בלטינית, אך כתובת כזו לא נמצאה.
בשלב השני נקדחו חורים בחלקי האובליסק והושחלו בהם מוטות טיטניום – מתכת חזקה מאד ויקרה, העמידה בפני בליה. החלק התחתון הועמד על בסיס הבטון המחודש של האובליסק, החלק האמצעי והחלק העליון הקטן יחסית (הפירמידיון) חוברו יחדיו על הקרקע. בשלב האחרון, ב־18 ביוני 2001, הושחלו מוטות הטיטניום של החלק האמצעי והעליון לחורים שבחלק התחתון וחוברו אליו באמצעות דבק מיוחד.
עתה, כשהאובליסק עומד בשדה חיטה בשטחי המטעים של קיבוץ שדות-ים, נותר לחפור ולחשוף את שאר חלקי ההיפודרום. שחזור מערכת העיטורים המדהימה של הקיר החוצץ של ההיפודרום, הכוללת עמודים, פסלים, רצפות פסיפס ומזרקות מים, הוא האתגר הבא של הארכיאולוגים ואנשי השימור בקיסריה. כולנו תקווה שלא ירחק היום שבו נוכל לשבת על מושבי ההיפודרום החדשים ולצפות בהצגה שהחלה לפני אלפיים שנים.
אובליסקים רומיים באירופה ובאסיה
כפי שהיה בצור שבלבנון, הרומאים הקימו מספר אובליסקים באירופה ובאסיה, לעתים קרובות בהיפודרום. אומרת ויקיפדיה על אובליסקים רומיים שהוקמו באסיה:
לא כל האובליסקים המצריים באימפריה הרומית הוקמו ברומא. הורדוס חיקה את פטרוניו הרומאים והקים אובליסק מצרי מגרניט אדומה בהיפודרום של עירו החדשה קיסריה שבצפון יהודה. גובהו של זה כ-12 מ' ומשקלו כ-100 טון. הוא התגלה על ידי ארכיאולוגים והוקם מחדש באתרו. בקונסטנטינופול, הקיסר המזרחי תאודוסיוס שלח אובליסק בשנת 390 לספירה והקים אותו בהיפודרום שלו, שם הוא נפגע מהצלבנים והסלג'וקים ועומד בכיכר ההיפודרום באיסטנבול המודרנית. זה התנשא לגובה 29 מ' ומשקלו 380 טון. המחצית התחתונה שלו, לכאורה, גם עמדה פעם באיסטנבול, אבל עכשיו היא אבודה. גובה האובליסק של איסטנבול הוא 20 מ'.
האנציקלופדיה בריטניקה מספרת לנו שהאובליסקים שימשו את הפיניקים כנראה במה שהיא היום לבנון ואולי קפריסין, והרומאים הקימו כמה באיטליה כולל אחד הגדולים שעדיין עומד:
עמים אחרים, כולל הפיניקים והכנענים, ייצרו אובליסקים בעקבות דגמים מצריים, אם כי בדרך כלל לא מגולפים מגוש אבן אחד. בתקופת הקיסרים הרומאים הועברו אובליסקים רבים ממצרים למה שהיא כיום איטליה. לפחות תריסר נסעו לעיר רומא עצמה, כולל אחד כיום בכיכר יוחנן הקדוש בלטראנו שהוקם במקור על ידי תחותמס השלישי בכרנכ. בגובה של 32 מטר ובסיס מרובע עם צלעות של 2.7 מטר המתחדד לחלק עליון מרובע עם צלעות של 1.88 מטר, משקלו כ-230 טון והוא האובליסק העתיק הגדול ביותר שניצב.
נכון לעכשיו, ברומא יש יותר אובליסקים מכל עיר בעולם. המפורסם ביותר הוא האובליסק בגובה 25 מטר, 331 טון, בכיכר פטרוס הקדוש ברומא. האובליסק הוצב בשנת 37 לספירה ליד החומה של קירקוס נירון (Circus of Nero), לצד מה שהוא כיום בזיליקת פטרוס הקדוש. פליניוס הזקן בספרו תולדות הטבע אומר שהאובליסק הועבר לרומא ממצרים בפקודת הקיסר גאיוס (קליגולה) בדוברה ענקית. לדוברה היה תורן ענק מעץ אשוח שזרועותיהם של ארבעה גברים לא יכלו להקיפו. מאה ועשרים בּוּשֶׁלים של עדשים שימשו כנטל. לאחר שהגשים את ייעודו, הכלי המסיבי כבר לא היה רצוי, אז הוא מולא באבנים ובמלט והוטבע כדי ליצור את היסודות של רציף חדש בנמל בנמל אוסטיה.
אבל 1000 שנה מאוחר יותר היה צריך להקים את האובליסק הזה מחדש. הוא הועבר בעזרת הגאונות של מהנדסי האימפריה והוקם ברומא באמצעות מגדלי הקמה מעץ, גלגלות, חבלים, רמפות וכלובים. הוא נפל בסופה של האימפריה הרומית, בסביבות שנת 500 לספירה ושכב על הקרקע כמונולית גרניט מסיבי במשך 1000 שנה עד שנת 1580 בערך כאשר האפיפיור סיקסטוס החמישי היה נחוש להקים אותו מחדש, והורה למיכלאנג'לו להזיזו ולהקימו מחדש.
שלושה אובליסקים נוספים הוקמו ברומא תחת סיקסטוס החמישי: זה שמאחורי בזיליקת סנטה מריה מג'ורה (1587), האובליסק הענק בבזיליקת יוחנן הקדוש בלטראנו (1588), וזה בפיאצה דל פופולו (1589).
אובליסק עומד מול כנסיית טריניטה דיי מונטי (Trinità dei Monti), בראש המדרגות הספרדיות. אובליסק נוסף ברומא מפוסל כשהוא נישא על גבו של פיל. רומא איבדה אחד האובליסקים שלה, אובליסק בובולי (Boboli obelisk) שעיטר את מקדש איזיס, שם נחשף במאה ה-16. בית מדיצ'י תבע אותו עבור וילה מדיצ'י, אך בשנת 1790 הם העבירו אותו לגני בובולי הצמודים לפאלאצו פיטי בפירנצה, והשאירו העתק במקומו.
עוד כמה אובליסקים מצריים הוקמו מחדש במקומות אחרים. הדוגמאות הידועות ביותר מחוץ לרומא הן צמד המחטים של קליאופטרה באורך 21 מטר ומשקל 187 טון בלונדון ובעיר ניו יורק ואובליסק 23 מטר ו-227 טון בכיכר הקונקורד בפריז.
אובליסקים רומיים אחרים
הרומאים לא רק הביאו אובליסקים ממצרים אלא גם הזמינו אובליסקים בסגנון מצרי עתיק. הרומאים יצרו כמה אובליסקים בבנוונטו, איטליה ואחד בארל, צרפת. ישנו גם האובליסק של טיטוס סקסטיאוס אפריקנוס (Titus Sextius Africanus) כיום במינכן, גרמניה, אך נמצא במקור ברומא, שם הוקם בסביבות שנת 50 לספירה, ובמקור ממצרים, זוהי חתיכה מונוליטית של גרניט אדום שגובהה 5.8 מטר.
האובליסק של ארל (Obélisque d'Arles), הוא אובליסק רומי מהמאה ה-4, שהוקם במרכז פלאס דה לה רפובליק, מול בית העירייה של ארל, עיירה בדרום צרפת. בתקופת רומא העתיקה, ארל הייתה בסיס רומי בכניסה לגאליה דרך עלייה במעלה נהר הרון. לאחר שגאליה עברה לשלטון רומי, ארל שגשגה כעיירת סוחרים עם גאליה מצפון. בגלל ההיסטוריה הרומית שלה, נותרו חורבות עתיקות, כולל אמפיתיאטרון משנת 80 לספירה לערך ומרחץ רומי מהמאה ה-4 לספירה, ששניהם השתמרו היטב. גם כיום האמפיתיאטרון משמש לקונצרטים ואירועים אחרים. ארל היא גם העיר המתוארת בציורים רבים של ואן גוך, כולל "מרפסת בית הקפה בלילה" המפורסם שלו.
לאובליסק צורה ייחודית המתחדדת לכיוון קצה החלק העליון. הוא נקרא גם המחט של ארל בגלל הצורה הזו. אין כתובות או הירוגליפים על המונולית, וחושבים שזהו אובליסק מקורי בעיצוב רומי ולא כזה ש"נגנב" ממצרים. פעם חשבו שהאבן נחצבה באירופה מכיוון שהיא נחשבה ל"פורפיר כחול" הנפוץ באירופה. ויקיפדיה אומרת שהאבן היא "גרניט מאסיה הקטנה" אבל האתר obelisks.org אומר שמחקרים אחרונים מראים שהאבן היא למעשה גרניט אדומה מאסואן שבמצרים העליונה. האם האובליסק המסתורי הזה הוא ממצרים אבל נחצב והועבר על ידי הרומאים - אנחנו פשוט לא יודעים.
איך בדיוק הוא הגיע לעמוד בארל כנראה פתוח למחלוקת. על פי obelisks.org האובליסק הוקם במקור בסביבות שנת 80 לספירה בתקופת טיטוס פלביוס דומיטיאנוס בקירקוס רומי (היפודרום למירוצי מרכבות) של ארל כסימן פניה ב"שדרה" (חציון). אולם ויקיפדיה אומרת שהאובליסק הוקם לראשונה תחת הקיסר הרומי קונסטנטינוס השני (בערך 340 לספירה). לאחר נטישת הקירקוס, במאה ה-6, נפל האובליסק ונשבר לשני חלקים. הוא התגלה מחדש במאה ה-14 והוקם מחדש על גבי הבסיס ולאחר מכן הוסיפו על ראשו כדור ברונזה ושמש ב-26 במרץ 1676.
מעניין להרהר באובליסקים רומיים אבודים אחרים, שנפלו ונשברו עם הזמן, שאולי שימשו כסימני פניה בחציון של היפודרומים אחרים. אנו יודעים שלקירקוסים רומיים אחרים במזרח התיכון גם היו אובליסקים קטנים כנקודות פניה גם על החציון. בעוד שהאובליסק של ארל הוא מונומנט מוזר מהתקופה הרומית, אובליסקים אחרים, כמו אלה בצפון מערב צרפת, עתיקים בהרבה וגדולים בהרבה מאלה שנעשו בתקופה הרומית.
אובליסק בן 9,000 שנה שנמצא בים התיכון
דווח על ידי Science News ב-12 באוגוסט 2015 כי אובליסק בן 9,000 שנה נמצא בים התיכון. כותרת המשנה אמרה: "מונוליט שקוע באורך 12 מ' התגלה במים מול חופי סיציליה בעומק של כ-40 מ'". המשך הסיפור:
המונוליט מעשה ידי אדם הוא בן לפחות 9,350 שנים. משקלו כ-15 טון והוא מחולק לשני חלקים. יש לו שלושה חורים רגילים בקוטר דומה: אחד חוצה אותו לגמרי בחלקו העליון, ועוד שניים בשני צידי המונוליט. לא מוכרים תהליכים טבעיים סבירים שעשויים לייצר את האלמנטים הללו, לדברי ד"ר עמנואל לודולו (Dr. Emanuele Lodolo) מהמכון הלאומי לאוקיאנוגרפיה וגיאופיזיקה ניסויית באיטליה וד"ר צבי בן אברהם מאוניברסיטת חיפה ומאוניברסיטת תל אביב, שמצאו את המונוליט.
"המונוליט עשוי מאבן שאינה מאלה המרכיבות את כל המחשופים הסמוכים, והוא די מבודד ביחס אליהם", אמרו המדענים. "הוא מורכב מקלצירודיטים (calcirudites) מתקופת הפליסטוקן העליון, כפי שנקבע ממדידות פחמן שנערכו על מספר שברי קונכיות שהופקו מדגימות הסלע".
המונוליט נמצא ב-Pantelleria Vecchia Bank, אי לשעבר של מצר סיציליה. האי, על פי הארכיאולוגים, שקע באופן דרמטי במהלך שיטפון לפני כ-9,300 שנה. "הגיל שנמצא נופל באופן כרונולוגי לתחילת התקופה המזוליתית של דרום אירופה והמזרח התיכון", אמרו ד"ר לודולו וד"ר בן-אברהם.
"גילוי האתר השקוע במצר הסיציליאני עשוי להרחיב באופן משמעותי את הידע שלנו על התרבויות המוקדמות ביותר באגן הים התיכון ואת השקפותינו על חדשנות טכנולוגית והתפתחות שהושגו על ידי התושבים המזוליתיים."
המונוליט דרש חיתוך, חילוץ, הובלה והתקנה, מה שללא ספק חושף כישורים טכניים חשובים והנדסה מופלאה. "האמונה שאבותינו חסרו את הידע, המיומנות והטכנולוגיה כדי לנצל משאבים ימיים או לבצע חציית ים, חייבת להינטש בהדרגה", אמרו הארכיאולוגים. "הממצאים האחרונים של ארכיאולוגיה שקועה הסירו סופית את רעיון הפרימיטיביות הטכנולוגית המיוחסת לרוב הציידים-לקטים ומתיישבי החוף".
הממצא מתואר במאמר שפורסם ב-15 ביולי בכתב העת Journal of Archaeological Science שמדווח:
נראה שהתגלית המוזרה הזו מעידה על כך שלפני למעלה מ-9,000 שנה הים התיכון היה נמוך בהרבה והיה מורכב מאדמה סביב כמה אגמים גדולים. הארץ הזו הכילה ערים, חומות ענק ואובליסקים. האבנים העומדות הללו - אובליסקים - היו כנראה בכל רחבי הים התיכון וכעת הן ממוטטים ושקועים.
מעניין לחשוב על כך שהיו אובליסקים במלטה, גוזו ואיים אחרים בעבר ולהעלות השערות האם ייתכן שיש מונוליטים שקועים במים סביב האיים הללו. התמונות מהעיתון של 2015 מרתקות למדי ואינן משאירות ספק שהאבנים הן מעשה ידי אדם ובנות אלפי שנים. כמה אובליסקים נוספים לא נתגלו על קרקעיות הימים והאוקיינוסים הרבים שלנו?
אובליסקים בברטאן
למגליתים בברטאן יש מיתוסים משלהם. המסורת המקומית טוענת שהסיבה שהאבנים עומדות בקווים ישרים כל כך היא שהן לגיון רומי שהפך לאבן על ידי מרלין. מיתוס נוצרי אומר שהמנהירים הם חיילים פגאנים שהיו במרדף אחר האפיפיור קורנליוס כשהפך אותם לאבן. ברטאן היא ארץ של מגליתים ומסתורין.
ברטאן היא החלק הצפון מערבי של צרפת, המכסה את החלק המערבי של מה שהיה ידוע כפרובינציה הרומית של ארמוריקה (Armorica). ברטאן הפכה לממלכה עצמאית עד שאוחדה עם ממלכת צרפת ב-1532, ונשלטה כמחוז שהיה אומה נפרדת תחת הכתר.
ברטאן כונתה גם כבריטניה הנחותה (Lesser Britain), ונחשבת כמדינה קלטית עתיקה עם קשרים לשוניים והיסטוריים עם אירלנד ובריטניה דרך הים האירי מצפון. ברטאן היא האתר של כמה מהארכיטקטורות העומדות הוותיקות בעולם; היא ביתם של הברננז (Barnenez), מונומנט ניאוליתי הממוקם ליד פלואזוך (Plouezoch) המתוארך לתקופת הניאוליתית המוקדמת, בערך 4800 לפנה"ס, ונחשב לאחד המונומנטים המגליתיים הקדומים ביותר באירופה - למעשה, אחד המבנים העתיקים ביותר מעשה ידי אדם בעולם. היא גם ביתם של רוגם סנט מישל (Saint-Michel tumulus), אבני קרנק (Carnac stones) ודולמנים ומנהירים אחרים, שכנראה כולם מתוארכים לתחילת האלף ה-5 לפנה"ס.
לפי ויקיפדיה:
ברטאן מאוכלסת בבני אדם מאז התקופה הפליאוליתית התחתונה. המתיישבים הראשונים היו ניאנדרטלים. אוכלוסייה זו הייתה מועטה ודומה מאד לשאר הניאנדרטלים שנמצאו בכל מערב אירופה. התכונה המקורית היחידה שלהם הייתה תרבות נבדלת, שנקראה "קולומבניינית" (Colombanian). אחד מהקמינים (hearths) העתיקים ביותר בעולם נמצא ב-Plouhinec Finistère, והוא בן 450,000 שנה.
הומו סאפיינס התיישב בברטאן לפני כ-35,000 שנה. הם החליפו או קלטו את הניאנדרטלים ופיתחו תעשיות מקומיות, בדומה לשאטלפרוניאן (Châtelperronian) או המגדלנית. לאחר תקופת הקרח האחרונה, האקלים החם יותר איפשר לאזור להפוך להיות מיוער בצפיפות. באותה תקופה, ברטאן הייתה מאוכלסת בקהילות גדולות יחסית שהחלו לשנות את אורחות חייהם מחיי ציד וליקוט, להפוך לחקלאים מיושבים. חקלאות הונהגה במהלך האלף ה-5 לפנה"ס על ידי מהגרים מהדרום והמזרח. עם זאת, המהפכה הנאוליתית לא התרחשה בברטאן עקב שינוי קיצוני באוכלוסייה, אלא בהגירה איטית וחילופי מיומנויות.
ברטאן הניאוליתית מאופיינת בייצור מגליתי חשוב, ולעתים היא מוגדרת כ"אזור הליבה" של התרבות המגלתית. לאחר המונומנטים העתיקים ביותר, גל-עד, הגיעו קברי נסיכים ושורות אבנים. מורביהאן (Morbihan département), בחוף הדרומי, כוללת נתח גדול מהמבנים הללו, כולל אבני קרנק והמנהיר השבור של אר גרה (Broken Menhir of Er Grah) במגליתים של לוקמריאקר (Locmariaquer megaliths), האבן הגדולה ביותר שהוקמה על ידי אנשים ניאוליתים.
הווארד קרוהורסט (Howard Crowhurst) הוא במקור מאנגליה אך מתגורר בברטאן כ-30 שנה וחוקר את המגליתים המסתוריים שנמצאו בכל האזור. הוא מספר כי דולמן קרוקונו (Crucuno dolmen), שהוא דולמן קאמרי מסיבי עם אזור כניסה שמיושר עם הגבעה המלאכותית האדירה הידועה בשם רוגם סנט מישל, שנמצאת בדרום מזרח. הוא מספר שהאבן התחתונה של הדולמן שוקלת כ-40 טון, וציין שהיא מאוזנת רק בשלוש נקודות של האבנים העומדות המסיביות שמתחתיה. הווארד, שהוא מחברם של מספר ספרים באנגלית, כולל Carnac: The Alignments (2011), טוען שבדומה לדולמן של קרוקונו, רבים מיישורי האבנים העומדות והדולמנים מיושרים עם רוגם סנט מישל שהוא עצמו סמן אסטרונומי.
חוקרת בריטית אחרת שחיה בצרפת, קייט מאסטרס (Kate Masters), אומרת שייתכן שהדולמנים שיחקו חלק בקבורות שמיים, שבהן הונחה גופתו של המת על גבי הדולמן ששימש כשולחן גדול. כאשר הושלמה קבורת השמים - אכילת המתים על ידי נשרים - העצמות הנותרות הוכנסו לתוך הדולמן כדי להתפרק עוד יותר. אז במובנים מסוימים הדולמן היה אתר קבורה, אבל לא כפי שארכיאולוגים מאמינים כיום.
ככל הנראה קבורות שמיים היו נפוצות בסקוטלנד, כמו גם בטיבט, הודו, פרס ואמריקה. מאמר שפורסם על ידי ה-Daily Mail ב-9 ביוני 2016 דן בעבודתה של ד"ר רבקה קרוזייר (Dr. Rebecca Crozier), שבסיסה באוניברסיטת הפיליפינים. קרוזייר, שלמדה בעברה באוניברסיטת אדינבורו, היא מומחית לאוסטאולוגיה אנושית (osteology), ארכיאולוגיה פורנזית (forensic archaeology) וניתוח קבורות. היא אמרה לדיילי מייל שבאיי אורקני נמצאים לפחות 72 קברים - הידועים כגלי-עד - החל משנת 4000 לפנה"ס. המחקר של ד"ר קרוזייר על שני קברים עתיקים בקוונטרנס (Quanterness) ובקוינס (Quoyness) כלל ניתוח מחדש של יותר מ-12,275 שברי עצמות שנחפרו בעבר מהקברים באורקני ובסנדי. היא הגיעה למסקנה שהן נחתכו על ידי בני אדם כדי להקל על קבורת השמיים.
הווארד קרוהורסט אומר שנראה שלדולמנים יש מספר פונקציות בדיוק כפי שעושות הכנסיות המודרניות היום, עם הטבלה, נישואים, הלוויות וחגיגות שונות בימים מיוחדים של השנה הנחשבים קדושים על ידי מעמד הכוהנים העתיק הזה. הוא סיפר שהדולמנים, כמו שורות האבנים העומדות והתלים מלאכותיים הענקיים הנקראים רוגמים, היו חלק ממערכת מסיבית של יישור ומדידות שחישבו במדויק את תנועות השמש והירח במהלך השנה בסביבות 5000 לפנה"ס.
קרוהורסט, בספרו, מציג ניתוח של אתר מגליתי לאור העקרונות הגיאומטריים, המתמטיים והאסטרונומיים שלפיהם נבנתה קרנק העתיקה. הוא הוכיח שהמדע המגליתי של 5000 לפנה"ס היה מתקדם בצורה מדהימה. ספרו נותן לנו הוכחה לכך שהאנשים שבנו את המונומנטים העתיקים הצליחו לסנתז בצורה מושלמת את תנועות השמש והירח בקווי רוחב ספציפיים. קרוהורסט הוא המשכה של העבודה שבוצעה על ידי פרופסור אלכסנדר תום (Alexander Thom) בשנות ה-70, והוא הפך לסמכות מובילה לגבי האופן שבו אתר קרנק נהגה ונבנה במקור.
יישורי קרנק
רוגם סנט מישל היא גבעה מלאכותית שנבנתה בין 5000 לפנה"ס ל-3400 לפנה"ס. גובהה כ-12 מטר ומעליה קפלה קטנה המוקדשת למלאך מיכאל. אומרים שהתל דרש 35,000 מטרים מעוקבים של אבן ואדמה. הוא נחפר לראשונה בשנת 1862 על ידי רנה גאלס (René Galles) שחפר סדרה של בורות אנכיים וגילה תא אבן שהכיל חפצי קבורה שונים, כגון 15 תיבות אבן, כלי חרס, תכשיטים ועוד. הוא גם גילה את כניסת האבן המקורית שלדברי הווארד קרוהורסט היא מנהרת יישור - הוא גם אומר שהגבעה היא מרכזית לצפייה באבנים עומדות במפרץ מורביהאן (Gulf of Morbihan). זה כולל את האובליסק הגדול באר גרה ליד מפרץ מורביהן, האתר מכיל גם את רוגם אר גרה ודולמן הנקרא Table des Marchands. אזור זה נחקר על ידי הארכיאולוג הבריטי אלכסנדר תום ובני משפחתו שהחליטו שהמגליתים והרוגמים הרבים נועדו לתצפית יישור עם השמש השוקעת או הירח.
רוגמים אחרים בברטאן כוללים את לה רוז'יק (Le Rouzic) שנחפר בין השנים 1900 ל-1907 וחשף חדר פנימי עם תאי אבן. קפלה נבנתה על גביו בשנת 1663, נבנתה מחדש מספר פעמים ועומדת עד היום. רוגמים אלה מכילים כולם תא מגליתי עם אבן גג ענקית במשקל 40 טון או יותר. הם נקראים לעתים קרובות "קברי מעבר" ("passage graves") מכיוון שמעבר אבן מגליתית עם גג אבן יצא מהתא, לעתים קרובות לכיוון נקודת היפוך הקיץ. בעוד שהיציאות למעברים בדרך כלל לא היו מכוסות באדמה בגבעות אלה מעשה ידי אדם, או ב"רוגם", עלתה השאלה האם התאים והמעברים המגליתיים הללו נועדו במקור להיות עצמאיים, ולא מכוסים באדמה בכלל. לא ברור מתי הם נעטפו באדמה, ובמקרים מסוימים, כאשר מתבוננים במרווחים בעבודת האבן, כעת מתחת לאדמה, נראה ברור שאור שיכול לחדור דרך המרווחים ידגיש את עבודת האמנות או מאפיינים אחרים של עבודת האבן המקורית. רוגם נוסף הוא במוסטואר (Moustoir), ומכונה אר מאנה (Er Mané). זהו קבר מעבר באורך 85 מטר, רוחב 35 מטר וגובה 5 מטר. יש דולמן בקצה המערבי, ושני חדרים בקצה המזרחי בתוספת מנהיר בגובה 10 מטרים בקרבת מקום.
בקרנק ישנן שלוש קבוצות עיקריות של שורות אבנים - מנק (Ménec), קרמאריו (Kermario) וקרלסקן (Kerlescan) - שכנראה היוו פעם קבוצה אחת, אך פוצלו בגלל שאבנים הוסרו על ידי חוצבים מוקדמים כדי לשמש במבנים חדשים.
ביישורי מנק יש אחת עשרה שורות מתכנסות של מנהירים שנמתחות לאורך 1,165 על 100 מטר. ישנם את מה שהחשיב אלכסנדר תום כשרידים של מעגלי אבן (Cromlechs) בשני קצותיו. לפי לשכת התיירות יש "מעגל המכיל 71 בלוקי אבן" בקצה המערבי ומעגל הרוס מאד בקצה המזרחי. האבנים הגדולות ביותר בגובה של כ-4 מטרים נמצאות בקצה המערבי הרחב יותר.
מפרץ מורביהאן מכיל איים רבים וחצאי איים קטנים, וידוע שכאשר נבנו המגליתים של ברטאן, חלק גדול מהמפרץ היה יבשה, ודולמנים רבים ואבנים עומדות נמצאים מתחת למים.
אובליסק אר גרה בקרנק
האובליסק השבור של אר גרה אמור להיות המנהיר הגדול בעולם והוא ממוקם על צוק ליד המים. הוא למעשה אובליסק. המנהיר השבור של אר גרה הוקם בסביבות שנת 4700 לפנה"ס וחושבים כי נשבר בסביבות 4000 לפנה"ס. גובהו במקור היה כ-20.6 מטר ומשקלו כ-330 טון. הוא נחצב ממחשוף סלע שנמצא במרחק של מספר קילומטרים מהמקום בו הוקם. זה שגוש אבן עצום שכזה נחצב והועבר למרחק ניכר ואז הורם הוא הישג יוצא דופן לדעת ארכיאולוגים, המודים שאינם יודעים מדוע נחצב, סותת והוקם המנהיר הזה - או אחרים, המונים אלפים בכל רחבי בראטן.
המנהיר הזה - אבן עומדת - אובליסק - הוא פשוט הגדול ביותר (שידוע לנו) מבין האבנים המרשימות הללו. ארכיאולוגים אומרים שלמנהיר היה פעם גילוף של "מחרשה" שנשחק לתוך פני האבן שכעת קשה מאד לראות. איך ולמה האנשים הקדמונים האלה הקימו את המנהיר הענק הזה עדיין בגדר תעלומה, אבל תעלומה נוספת של המונוליט הניאוליתי הזה היא איך הוא נפל ונשבר. ארכיאולוגים ומומחים אחרים מתווכחים על הטכניקות ששימשו להובלה והקמה של אבנים אלו, אך כולם מסכימים שההישג הזה שהושג במהלך התקופה הנאוליתית הוא מדהים ביותר. ובכל זאת, אין להם מושג מדוע נחצבו כל האבנים הללו, אבל זו בטוח הייתה משימה פיזית מסיבית שכללה מספר רב של אנשים ואיזושהי הנדסה חכמה.
איננו יודעים מה גרם למנהיר להתמוטט ולהתפרק לארבעת החלקים שנראים כרגע באתר. בשלב מסוים האמינו שהאבן מעולם לא עמדה זקוף ונפלה בזמן הקמתה. ארכיאולוגים צרפתים חושבים עכשיו שהמונוליט עמד פעם, ולמעשה היה האחרון בתהלוכה של מנהירים שהוקמה במקום, שאת בסיסיה ניתן לראות עד היום. לכן הוא לא נפל בעת הקמתו. אומרת ויקיפדיה בנושא:
התיאוריה הפופולרית ביותר היא שהאבן נמשכה במתכוון ונשברה. בטוח שמנהירים אחרים שליוו אותו הוסרו ונעשה בהם שימוש חוזר בבניית קברים ודולמנים בקרבת מקום. עם זאת, בשנים האחרונות, כמה ארכיאולוגים מעדיפים את ההסבר של רעידת אדמה או רטט, ותיאוריה זו נתמכת על ידי מודל ממוחשב.
זו חידה מדוע חלקי עמוד האבן הענק נפלו בצורה כזו שהם לא נפלו לאותו כיוון. החלק התחתון הגדול יותר של העמוד נפל מצפון ואילו שלושת החלקים העליונים של המונוליט נפלו בשורה לכיוון דרום-מזרח. מדוע נפלו החלקים לכיוונים שונים? נראה שהאבן הגבוהה התפרקה לפני שפגעה בקרקע, כאילו נפגעה על ידי טיל או ברק.
הסרט התיעודי קצר שמוצג במקום מראה בקצרה את האובליסק נפגע מרעידת אדמה ואת האבנים מתפרקות במהלך הרעידה ואז נופלות ארצה בארבע חלקים נפרדים שנופלים לכיוונים שונים. אבל איך זה אפשרי? אפשר היה לחשוב שאם תתרחש רעידת אדמה, כל האובליסק ייפול לאותו כיוון ואז יתפרק בפגיעה בקרקע. האם רעידת אדמה תפרק אובליסק לארבעה חלקים נפרדים ותגרום להם ליפול לכיוונים שונים? זה נראה לא סביר.
סביר יותר שהאובליסק נפגע על ידי ברק של אנרגיה כלשהי - או ברק חזק או פגיעת טיל קינטי - שניפץ את המונוליט וגרם לנפילתו. משטחה של האבן העומדת היה רק כחצי מטר והאובליסק המאוזן בקפידה יכול היה לאבד בקלות את שיווי משקלו וליפול - אבל למה שהוא יתפרק לפני שיפול כפי שכנראה קרה? זה נשאר בגדר תעלומה עד היום. מה עוד אומרים ארכיאולוגים על האבן הענקית העומדת המכונה המנהיר השבור?
בעיות השינוע וההקמה של אבן ענקית כזו מומחשות במאמר מאת משפחת תום שפורסם ב- Journal for the History of Astronomy וכותרתו "המשמעות האסטרונומית של המנהירים הגדולים של קרנק”. האסטרונומים, אלכסנדר תום ובנו (עם אשתו), טענו במאמר שהאובליסק הוא אבן תצפית לירח. הם אמרו שהאובליסק, או האבן העומדת, היה בגובה של כ-20.7 מטר (20.6 מטר היא "ההערכה" הנוכחית) כאשר הוא עמד. שני האובליסקים המיוחסים לתחותמס השלישי, כעת בלונדון ובניו יורק, הם בגובה של כ-20.8 מטר כל אחד, בערך בגודל של מונוליט אר גרה. הם כותבים:
אר גרה, או אבן הפיות, המכונה לפעמים Le Grand Menhir Brisé, שבור כעת לארבעה חלקים, שכאשר נמדדים, האורך הכולל חייב להיות לפחות 20.7 מטר. מהתכולה המעוקבת שלו המשקל מוערך בלמעלה מ-340 טון.
הולה חושב שזה הגיע מהקוט סאבאג' (Cote Sauvage) בחוף המערבי של חצי האי קיברון. ההצעה שלו שהוא הובא דרך הים לא לוקחת בחשבון את העובדה שגובה פני הים ביחס לחוף הזה היה בוודאות נמוך יותר בתקופה המגליתית; הוא גם לא לוקח בחשבון את העובדה שיהיה צורך ברפסודה מעץ מלא בגודל של כ-30 על 15 על 1.2 מטר- עם המנהיר שקוע. לא ברור כיצד ניתן לשלוט ברפסודה כזו או להזיז אותה במימי הגאות סביב חצי האי.
בהנחה שהאבן הגיעה דרך היבשה, כנראה שהכינו מסילה (מעץ?) לרולרים הגדולים הדרושים והופעלה משיכה של אולי 50 טון (איך?), אלא אם כן הרולרים גולגלו על ידי מנופים. זה לקח אולי עשרות שנים של עבודה ובכל זאת הוא שם, תזכורת אילמת למיומנות, לאנרגיה ולנחישות של המהנדסים שהקימו אותו לפני יותר מ-3000 שנה.
בבריטניה אנו מגלים שהאבנים הגבוהות ביותר הן בדרך כלל כוונות אחוריות (backsights) לירח, אבל נראה שאין צורך להשתמש באבן בגודל כזה ככוונת אחורית לירח. אם, לעומת זאת, הייתה זו תצפית קדימה (foresight), מתבהרת הסיבה למיקומה ולגובהה, במיוחד אם היא נועדה כתצפית אוניברסלית לשימוש מכמה כיוונים. ישנם שמונה ערכים עיקריים שיש לקחת בחשבון, התואמים את זריחת הירח ושקיעתו בנקודות העצירה (standstills) כאשר הסטיה הייתה פלוס או מינוס. ...הוכח כעת שיש לפחות אתר אחד בכל אחד משמונת הקווים שיש לו את המקום הנדרש לתנועה צידית.
כעת עלינו לנסות לחשוב כיצד נמצא מיקום עבור אל גרה אשר היה עומד בדרישות. תצפיות קפדניות יותר ויותר בירח נעשו כנראה במשך מאות שנים. אלה היו חושפות חריגות בלתי מוסברות עקב שינויים בהיסט (parallax) ובשבירה האטמוספירית, ולכן ייתכן שנחשב כהכרחי להתבונן בעצירות המג'וריות והמינוריות הן בזריחה והן בשקיעה. בכל עצירה היו 10 או 12 מחזורי ירח (lunations) כאשר ניתן היה להשתמש במקסימום ובמינימום של הסטיה החודשית (declination). בכל מקסימום או מינימום, הצוותים היו בחוץ בכל המקומות האפשריים ומנסים לראות את הירח זורח או שוקע מאחורי עמודי ניסוי גבוהים. בלילה העמודים האלה היו צריכים לפידים בקצותיהם כי כל סימן אחר לא יכול היה להיות גלוי עד שהפך לצללית בפועל על דיסקת הירח. בינתיים היתה בוודאי תצפית קודמת בשימוש כדי שניתן יהיה לעדכן את הזקיפים בסוג המקסימום שנצפה; הם יצטרכו לדעת את מצב הפרטורבציה.
לאחר מכן החלו תשע שנים של המתנה עד לעצירה הבאה, כאשר היו מחפשים את ארבעת האתרים האחרים. היקף המשימה הוגדל על ידי ההחלטה לגרום לאותה תצפית לשרת את שתי העצירות. אנו יכולים להבין מדוע זה נחשב הכרחי כאשר אנו חושבים על עשרות שנות העבודה הכרוכות בחיתוך, עיצוב, הובלה והקמת התצפית (foresight) המתאימה. ברור שבעוד שחלק מהאתרים, כמו קוויברון (Quiberon), השתמשו בחלק העליון של התצפית של אר גרה, אחרים, כמו קראן (Kerran), השתמשו בחלק התחתון. זה כנראה פעל נגד השימוש בתל עם מנהיר קטן יותר בראשו. בצדק נכתב הרבה על העבודה של הצבת אר גרה במיקומו, אך כשלוקחים בחשבון את העבודה שהיתה כרוכה במציאת האתר רואים שיתכן שזו הייתה משימה דומה בהיקפה.
כעת אנו יודעים שעבור אבן בגובה 18 מטר התצפית מושלמת. איננו יודעים שכל הכוונות האחוריות (backsights) הושלמו. אך העובדה שטרם מצאנו זכר לגזרה ממזרח אינה מוכיחה שלא נעשה שימוש באתרים המזרחיים כי ייתכן שהאבנים הוסרו. אולי האקסטרפולציה נעשתה בשיטת המשולש הפשוטה יותר או אולי היא נעשתה באתר מרכזי כמו פטיט מנק (Petit Menec).
רוב המצפה האסטרונומי הענק הזה נמצא כנראה מתחת למים. רבים מהמגליתים לאורך חוף ברטאן שקועים ככל הנראה. אתרים מפורסמים רבים למעשה מובילים למים, וניתן לראות כמה מגליתים בשפל כאשר הם קצת מעל פני השטח. רבות מהשורות הארוכות של האבנים העומדות בקרנק וסביב מפרץ מורביהאן נבנו ככל הנראה כאשר הגיאוגרפיה של ברטאן הייתה שונה לחלוטין.
כפי שראינו, ליד העיירה קרנק נמצא המערך המפורסם של מאות אבנים עומדות. גם הם כנראה חלק ממצפה אסטרונומי ענק. במאמר אחר של משפחת תום שכותרתו "The Carnac Alignments" עבור ה- Journal for the History of Astronomy, הם מסיקים שקרנק הוא גם מצפה ירחי בעל ממדים עצומים. אומרים התומים על יישורי המנק (Menec) בקרנק:
מאפיין יוצא דופן הוא הדיוק הרב של המדידה שבה הוצבו השורות. לא ניתן להדגיש עוד יותר שהדיוק היה גדול בהרבה ממה שניתן היה להשיג באמצעות חבלים. האלטרנטיבה היחידה שעמדה לרשותם של המציבים הייתה שימוש בשני מוטות מדידה (של עצם לוויתן או עץ אלון?). אלה היו ככל הנראה באורך 2.073 מטר, מעוצבים בקצוות כדי להפחית את השגיאה שנוצרה כתוצאה מחוסר יישור (malalignment). כל מוט היה נתמך בצורה נוקשה כדי להיות ישר, אבל אנחנו יכולים רק לשער איך המהנדסים התמודדו עם הבלתי נמנע - מדרגות - כאשר הקרקע לא הייתה מפולסת.
יש לציין שהערך של החצר המגליתית שנמצאה בבריטניה הוא 0.829 פלוס מינוס 0.0009 מטר. וזה שנמצא פה הוא 0.829 פלוס מינוס 0.0003 מטר. דיוק כזה מושג כיום רק על ידי מודדים מיומנים המשתמשים בציוד מודרני מעולה. כיצד אם כן, האדם המגליתי לא רק השיג זאת במקום אחד אלא נשא את היחידה לאזורים אחרים המופרדים על ידי מרחקים גדולים? כיצד נלקחה היחידה, למשל, צפונה לאיי אורקני? בטח לא על ידי יצירת עותקים של עותקים של עותקים. בטח היה איזה מנגנון לתקינה של המוטות, שכמעט בוודאות הוצאו ממרכז בקרה, או לפחות ייעוץ.
משפחת תום רואים בקרנק חלק ממערכת עתיקה ועצומה ששימשה על פני רוב אירופה. במאמרם הם מסכמים:
הארגון והניהול הנחוצים לבניית מערך הברטאן ולהקמת אר גרה מתפרסים כמובן על פני שטח רחב, אבל העדויות של המדידות מראות שאזור רחב מאד היה בקשר הדוק עם השליטה המרכזית. הגיאומטריה של שני הקרומלך בצורת ביצה בלה מנק (Le Menec) זהה לזו שנמצאה באתרים בריטיים. קודקודי המשולשים עם צלעות אינטגרליות היוצרות את המרכזים לקשתות עם רדיוסים אינטגרליים הם תכונות משותפות, ומשני צידי התעלה ההיקפים הם כפולות של המוט.
הגודל של האתרים בברטאן עשוי להצביע על כך שזה היה האתר המרכזי, אבל אסור לנו להתעלם מהעובדה שעד כה לאף אחד מהאתרים הברטאנים שנבדקו אין גיאומטריה דומה לזו שנמצאה באייווברי (Avebury) במורכבות התכנון, או בקושי של הפריסה.
הוכח במקומות אחרים ששורות האבנים השונות בקית'נס (Caithness) היו יכולות לשמש כציוד משנה לתצפיות על הירח, ובמאמרנו הקודם ראינו שכנראה נעשה שימוש באתרי פטיט מנק (Petit Menec) וסנט פייר (St. Pierre) באותה הדרך."
התומים מודים בסוף המאמר שלהם, "איננו יודעים כיצד נעשה שימוש במערך הקרנק העיקרי..."
המגליתים הרבים של ברטאן הם חידה ארכיאולוגית שארכיאולוגים צרפתים טרם פתרו. הם לא יודעים מי הם הבנאים או למה הם הציבו את שורות האבנים והרוגמים הרבים האלה. איך זה נעשה הוא עניין של השערה, אבל השינוע וההצבה של אבן גדולה כל כך מראה שהבונים ידעו להגיע להישגים כאלה וכנראה שהיה להם קל לעשות עבודה כזאת מדהימה, לא קשה.
אז מי היו המוחות המגליתים האלה שבנו את קרנק בסביבות 4700 לפנה"ס? האם היו אלה המצרים או הפרוטו-מצרים הידועים כאימפריה של אוסיריס? האם אזור קרנק היה מקום שבו הוקמו אובליסקים ומערכי אבנים באלפים על ידי האוסיריסים-קלטים כדי לעקוב אחר השמש והירח מקווי רוחב שהיו קרובים יותר לקוטב הצפוני? ואכן, נראה כי אתרים ארכיאוסטרונומיים רבים הם מצפי כוכבים שנועדו להתקרב לקוטב הצפוני, כמו אלה בסקוטלנד ובסקנדינביה.
קרנק מדמה את עצמה למקדש המצרי החשוב של כרנכ. הכרנכ המצרי הוא מבנה עצום שגם בו יש שורות ארוכות של עמודים מגליתים אשר תמכו בעבר בגג ענק. האם היו תהלוכות גדולות לאורך שורות האבנים בתקופות מסוימות של השנה? האם הדולמנים והרוגמים לא היו רק קברים אלא גם אתרים קדושים שבהם נשים גם ילדו?
נראה שלאנשים האלה היו טכנולוגיות מתקדמות כמו מסורי יהלום, מסורי תיל, מנופים, גלגלות ומכשירי הרמה מתוחכמים. האם היו להם כוחות לוויטציה ואנטי-כבידה? האם מרלין היה מעורב באבני קרנק כפי שהציעה מסורת עתיקה? האם מערכת מונוליטי האבן הייתה חלק ממערכת אנרגיה עתיקה שכללה אובליסקים מגרניט ושורות של אבנים עומדות? הרעיון פנטסטי!
האם יש מנהירים אחרים, אפילו גדולים יותר מתחת למים ליד קרנק? דוגמה אחת למבנה מגליתי שקוע ידוע היא "הסמטה השקועה של קרניק" ("Covered Alleyway of Kernic") במחוז פלוססקאט, פיניסטרה (Plousescat, Finistére), שקועה כעת בשעת גאות. חלק ניכר מהמסתורין של המגליתים של ברטאן כנראה נמצא מתחת למים. נראה שהסיפורים הרבים על אטלנטיס, השיטפונות והאסונות הם ההיסטוריה של ברטאן והאוקיינוס האטלנטי שמעברו. אנשי ברטאן הם אנשי ים, אבל הם גם חקלאים ורועי צאן ואנשי המגליתים.
חיצי השטן - האובליסקים של יורקשייר
בורוברידג' (Boroughbridge) היא עיירה נעימה ביורקשייר, האתר של לפחות קרב מפורסם אחד, שלכאורה היה מעורב בו גיבור מקומי, רובין הוד, בשנת 1322. בעוד שרוב האנשים מקשרים את רובין הוד ליער שרווד בדרום מערב יורקשייר, על פי ההיסטוריה האמיתית של רובין הוד מאת ג'ון ווילאמס ווקר (Walker, John William), פורע החוק המפורסם החל את חייו בתור רוברט הוד בוויקפילד (Wakefield), יורקשייר. הוא נקרא לנשק כאשר הרוזן מלנקסטר (Earl of Lancaster) הקים צבא כדי להילחם נגד אדוארד השני. כאשר כוחותיו של לנקסטר הובסו בבורוברידג', חסידיו שלא נהרגו או נלכדו ברחו ליער שמסביב. אז ביער בארנסדייל (Barnsdale Forest) הסמוך החל הוד את הקריירה האגדית שלו.
הליכה קצרה מכיכר העיר מביאה אותך לשדה גדול ליד הכביש המהיר A1; שם עומדים שלושת המונוליטים הנישאים כפי שהם עמדו במשך 4,700 שנה. הם ידועים בתור חיצי השטן (Devil’s Arrows), ובזמנים עתיקים היו ידועים באופן שונה כברקי השטן (Devil’s Bolts), שלושת הגרייהאונד (The Three Greyhounds) או שלוש האחיות (The Three Sisters).
לדברי רונלד ווקר (Ronald Walker), מהאגודה ההיסטורית של בורוברידג', "שלושת האבנים הענקיות העומדות בפאתי מערב בורוברידג' הן בין המונומנטים ההיסטוריים הפחות מובנים והמוזנחים ביותר בבריטניה. מהיכן הם באו, כמה היו במקור, מה מטרתם, ומי הציב אותם ומתי, כבר מאות שנים - ועדיין היום - עניינים של השערות."
גובה האבנים 5.48 , 6.7 ו-6.88 מטר, האחרונה שבהן גבוהה מכל אחת בסטונהנג' (במספר סנטימטרים בלבד). הקטנה ביותר מבין האבנים היא מלבנית - בערך 2.62 על 1.4 מטר, היקף האבן של ה-6.7 1.5 על 1.2 מטר והשלישית והגבוהה 1.4 על 1.2 מטר. האחרונה הזו והגבוהה ביותר עומדת לצד הדרך בין עצים בצד המערבי של רחוב רוקליף (Roecliffe Lane), בעוד השניים האחרות נמצאות מעבר לכביש בשדה. הקטנה מבין האבנים היא הרחוקה ביותר מהכביש.
האבנים מרשימות למדי, והן לא אבנים טבעיות מחוספסות וזקופות, אבנים אלו סותתו ורובעו, כאילו היו אובליסקים. הראשים שחוקים מאד, וחריצים עמוקים מהגשמים התכופים יורדים מראשי האבנים במורד הצדדים. נראה שהאבנים הגדולות ביותר הן כמעט מרובעות ומפתה לחשוב שכולן היו גבוהות בהרבה כשהוקמו במקור.
הסיפור שהוביל לשם הנוכחי, 'חיצי השטן', הוא כנראה מסוף המאה ה-17: ניק הזקן, נרגז מזלזול מאלדבורו (Aldborough - כפר קטן ממזרח לבורוברידג'), השליך את האבנים לעבר הכפר. מגבעת האו (How Hill). בגלל כוחו, בהיותו חלש, "החיצים" נפלו קילומטר לפני המטרה. גם נטען בימים עברו (ואולי עכשיו) שהליכה 12 פעמים סביב האבנים נגד כיוון השעון תעלה את השטן.
ווקר חוזר ואומר כי הוצע כי האבנים היו חלק (או אולי נועדו להיות חלק) של הנג' (עבודת עפר עגולה) עצום בקוטר של מייל. בהתחשב בגודלם של המגליתים, זה נראה די מדהים, והנג' עגול כל כך גדול היו בו בוודאי מספר אבנים ענקיות, כולל אובליסקים אחרים. התיאוריה הסבירה ביותר היא שהאבנים מתוארכות לסביבות שנת 2000 לפנה"ס ושהן כנראה חלק משורה בודדת של אבנים - אחד ממספר גדול של מונומנטים מגליתים כאלה הפזורים במערב אירופה.
ווקר אומר ששורות האבנים משתנות במורכבותן, "מתחילים בזוג אבנים עומדות וממשיכים לשורות קצרות ואז לשורות ארוכות יותר. השורות הארוכות, שנראה שהחצים היו דוגמה מוקדמת להן, נמצאות בדרום מערב אנגליה ובצפון אירלנד ונראה כי הן עוקבות אחר השורות או השדרות הכפולות הארוכות המוקדמות יותר (כמו זו באייווברי). האבנים של שורות אלה אינן משתוות בגודלן לחצים".
ובכל זאת, אבנים כאלה אינן מוסברות, ומכיוון שברוב המקרים האבנים הובאו ממרחק רב, גם ה"למה" של המיקום הוא מסתורי. בנוסף, ברור לכל החוקרים שנדרש מאמץ ניכר כדי לחצוב ולהעביר את האבנים הללו למקומן, ולכן שאלת ה"איך" לגבי חיצי השטן היא מסתורית במיוחד.
ווקר אומר שכמעט בטוח שהיו לפחות ארבע אבנים בשורה ואולי חמש או אפילו יותר. הוא אומר שדיווח של ג'ון לילנד (John Leland) משנות ה-30 של המאה ה-16 נותן תיאור ברור ומפורט של ארבע אבנים עומדות. שלושים שנה מאוחר יותר הוא אומר שויליאם קמדן (William Camden) כתב על כך שראה "ארבע אבנים ענקיות, בצורת פירמידה, אך מחושלות בגסות רבה, מונחות כביכול בקו ישר וישיר... מהן אחת נגררה לאחרונה על ידי מי שקיוו, אם כי לשווא, למצוא אוצר."
ווקר אומר שטוענים כי החלק העליון של האבן הרביעית עומד בשטח אלדבורו מנור (Aldborough Manor) ומאמינים כי החלק התחתון מהווה חלק מהגשר שחוצה את נהר הטוט (River Tutt) בסנט הלנה (St. Helena) במרחק של כמה מאות מטרים משם במסלול אל מרכז העיר. חתיכות גדולות מאותו מילסטון גריט (millstone grit) המרכיב את החצים הופיעו בגינה של בית הגובל בשדה שבו עומד המתחם המכיל את החץ הגדול ביותר.
שלושת החצים הנותרים עומדים בקו צפון-צפון-מערב - דרום-דרום-מזרח באורך של כמעט 182 מטר! סימנים שהותיר טריז באחת מהן מראים שנעשו ניסיונות לשבור גם את האבנים הללו לצורך חומרי בנייה. אין ספק שכל האבנים היו גבוהות יותר ממה שהן עכשיו.
כפי שצוין, האבנים מורכבות ממילסטון גריט ולוקר אומר שהמקור הסביר הוא סלעי פלומטון (Plumpton Rocks) 3 ק"מ מדרום לקנרסבורו (Knaresborough), שם השחיקה יצרה כמויות גדולות של לוחות בודדים. זה נמצא במרחק של כ-14 קילומטרים מבורוברידג'. מכיוון שהמונוליטים הקלים ביותר שוקלים מעל 25 טון, היה זה מאמץ אדיר לגרור אותם למיקומם הנוכחי באמצעות טכנולוגיה ידועה - זה היה קשה, אך אפשרי, אפילו עבור בריטניה הניאוליתית הפרימיטיבית, מי שהם היו... השאלה הגדולה היא למה? בטח היה חשוב מאוד להקים את האבנים העומדות האלה - אובליסקים פשוטים - באמצע יורקשייר, אבל ארכיאולוגים מבולבלים לחלוטין באשר לסיבה.
ווקר מציע שניתן למשוך את האבנים על ידי צוותים של 200 איש באמצעות חבלי סיבי עץ כדי לגרור האבן על מזחלת מעל מסילת עץ (שהורמה והוזזה ככל שהאבן התקדמה). לדבריו, ההערכה היא שהמשיכה המפרכת מפלומפטון לבורוברידג' נמשכה שישה חודשים. לדבריו, בהגיעה לאתר, "ניתן להציב את האבן על ידי גרירתה לחור מוכן, שם היא הוחלקה במורד צד משופע של החור ולאחר מכן נמשכה למצב זקוף. (מורגש שכל אחת מהאבנים נוטה מעט דרומה). זוהי בעצם אותה שיטה שמאמינים כי בה השתמשו המצרים להקמת אובליסקים. ארכיאולוגים מוקדמים שיערו שאיכשהו הרומאים הקימו את החצים, אך כעת ידוע שהאבנים היו במקום הרבה לפני הכיבוש הרומי.
אומר ווקר:
יש אנשים שהציעו שהאבנים הוקמו על ידי הרומאים להנציח איזה ניצחון גדול וכמובן שהיה מבצר רומי ממערב לאבנים. אחרים ניסו, בלי הצלחה רבה, לחבר אותן לקווי ליי (ley lines). אפשרית יותר היא התיאוריה שהקו נבנה בתקופה הפרהיסטורית כדי להתיישר עם זריחת הירח הדרומי ביותר של הקיץ. באופן צפוי מיוחסת לאבנים מטרה דתית יותר מכל מטרה אחרת. אבל הוצע גם שהן כן מונומנטים לכוחו או ליוקרתו של צ'יף מקומי, שהן שדרה שמובילה להנג', או מעבר, או קבר, או... יש גם הצעה שפעילות קרחונית הייתה יכולה לשאת את אבנים מאזור נורת'לרטון (Northallerton) ולהשאיר אותן רק שניים או שלושה קילומטרים מבורוברידג' - מה שהיה מפשט במידה ניכרת את בעיות השינוע.
ווקר אומר שהחפירה המתועדת הראשונה למרגלות האבנים הייתה בשנת 1709 כאשר שטח של 3 מטר סביב האבן המרכזית נחפר. החפירה גילתה כי אבנים, חצץ וחימר נדחסו מסביב לאבן לעומק של 1.5 מטר. עבדו על בסיס האבן על מנת לייצר תחתית שטוחה שישבה בצורה ישרה על חימר דחוס היטב מתחתיה. האבן מתחת לאדמה סותתה בכלים מחודדים כדי לתת לה מראה חיצוני חלק. מעל הקרקע, כמובן, שחיקה חיספסה את פני האבנים. לכן, אבנים אלה נחתכו במקור וסותתו כאילו הם היו אובליסקים מרובעים, כולל בסיס שטוח ומרובע.
קופסת עופרת המכילה ארבעה מטבעות של ויליאם השלישי והמלכה אן הופקדו למרגלות האבן לפני מילוי הבור מחדש. חפירת האבן הקטנה ביותר בשנת 1876 הביאה לבור בעומק 1.4 מטר. חמש שנים מאוחר יותר, חפירה של החץ הגבוה ביותר הראתה שהוא קבור 2 מטר מתחת לאדמה.
מונוליט רודסטון - אובליסק עתיק?
אבן עומדת מוזרה נוספת ביורקשייר נקראת מונוליט רודסטון (Rudston Monolith). האבן העומדת העצומה, מרובעת דמוית אובליסק, היא בגובה 8 מטר כמעט וניצבת בפינה הצפון מזרחית של כנסיית רודסטון של כל הקדושים (Rudston Parish Church of All Saints). רודסטון הוא כפר קטן ליד עיירת החוף ברידלינגטון (Bridlington), באזור מזרח יורקשייר. מונוליט רודסטון עשוי מקונגלומרט מור גריט (Moor Grit Conglomrate) מהתקופה הנאוליתית המאוחרת, שהוא חומר שניתן למצוא בגבעות קליבלנד (Cleveland Hills) פנימה מוויטבי (Whitby), יורקשייר.
ברודסטון יש כמה בתים, פאב וכנסייה שאינה בשימוש כעת, עם בית קברות בצידה הצפוני, שבו יושב המונוליט האדיר. ברור שהכנסייה נבנתה במקום הזה לפני מאות שנים בגלל המונוליט המרהיב שפעם כנראה עמד לבדו על גבעת רודסטון. באופן רשמי, מונוליט רודסטון הוא המגלית (או האבן העומדת) הגבוהה ביותר בבריטניה בגובה של למעלה מ-7.6 מטר. הוא סותת ורובע, והחלק התחתון נראה כמו אובליסק. לחלק העליון המחודד יש כיסוי עופרת להגנה מפני שחיקה נוספת.
על פי האתר The Megalithic Portal חלק ממונוליט רדסטון עשוי להיות קבור באדמה כפי שניתן לראות מעל פני הקרקע. זה יהפוך את האבן הנוכחית להיות באורך כולל של 15 מטר והיא בוודאי הייתה ארוכה מזה בתחילה, מכיוון שחלק ממנה בהחלט נשחק או נחתך בכוונה. אכן, ישנן עדויות, כמו בברטאן ובמקומות אחרים, שראש האבן העומדת נחצב בצלב נוצרי בשלב מסוים בימי הביניים.
האתר מזכיר גם אגדה דומה לזו של חיצי השטן, של השטן שזורק את האבן לעבר כנסיית רודסטון ומפספס. לפי האתר, המקור הקרוב ביותר (Cayton או Cornelian Bay) לאבן מהסוג המרכיב את המונוליט נמצא 16 ק"מ צפונית למקום. האתר אומר כי ארכיאולוגים מעריכים כי המונוליט הוקם ככל הנראה בסביבות 1,600 לפנה"ס, אשר דומה לתיארוך 2000 לפנה"ס המוערך להקמת חיצי השטן בבורוברידג'.
האתר גם מספר שיש עוד אבן קטנה יותר, מאותו סוג, בחצר הכנסייה, ששכנה פעם ליד האבן הגדולה. הם גם אומרים שהכנסייה הנורמנית נבנתה כמעט בוודאות בכוונה על אתר שכבר נחשב לקדוש, מנהג שהיה נפוץ. הם גם אומרים שהשם של רודסטון עשוי לבוא מאנגלית עתיקה "Rood-stane", כלומר "אבן צולבת", מה שמרמז שאבן שכבר הוערצה הותאמה למטרות נוצריות. האתר גם מצביע על כך שעקבות דינוזאורים מאובנות בצד אחד של האבן אולי תרמו לחשיבותה למי שהקים אותה.
במקום להיות מרובעת כמו אובליסק (ושניים מחיצי השטן), האבן היא דקה למדי, עם שני פנים שטוחים וגדולים. הפנים השטוחים של האבן מכוונים לכיוון הזריחה של אמצע החורף בדרום מזרח. האתר גם אומר כי קווים על פני השטח שנוצרו על ידי סילוק אדמה ועשב מעל השטח, היו באזור וקושרו לאבן. יתכן והם היוו השראה לתיאוריית קווי ליי (Ley lines) המיושמת גם על חיצי השטן. האתר מספר שיש הרבה עבודות עפר אחרות באזור, כולל תלוליות קבורה וקרסוסים (Cursuses). מערכת הקרסוסים, המונוליט ומספר הנג'ים ותלים עוקבים אחר עמק הנחל המכונה ג'יפסי רייס (Gypsey Race). הוא מגיע בסופו של דבר לים בנמל ברידלינגטון (Bridlington Harbour).
מעניין לציין את השמות המוזרים של גבעת באל (Ba’l Hill) והנחל המקומי המכונה ג'יפסי רייס. נראה ששניהם מרמזים על מוצא מצרי או מזרח ים תיכוני כלשהו של מונוליט רודסטון ויצירות ניאוליתיות אחרות. תיאור משהו כ"Gypsey" הוא בעצם מתן מעמד מצרי; זה מוזר שנחל ביורקשייר קיבל שם מצרי.
קרסוס (ברבים 'cursus' או 'cursuses') הוא שם שניתן על ידי ארכיאולוגים בריטיים מוקדמים כמו ויליאם סטקלי (William Stukeley), שעשה חלק ניכר מהעבודה המוקדמת על סטונהנג', למסלולים המקבילים הגדולים של גדות עם בורות חיצוניים. במקור חשבו שהם היו מסלולי אתלטיקה רומיים מוקדמים, ומכאן השם הלטיני cursus, שפירושו "מסלול". כיום מובן שעבודות עפר של קרסוסים הם מבנים נאוליתיים קדומים יותר, ונאמר שהם מייצגים כמה מהמבנים המונומנטליים הפרהיסטוריים העתיקים ביותר של האי הבריטי. תפקידם (שנחשב פולחני) אינו ידוע. אורכם נע בין 50 מטר לכמעט 10 קילומטרים והמרחק בין עבודות העפר המקבילות יכול להיות עד 100 מטר. הגדות בקצוות הסופיים סוגרים את הקרסוסים. לפי ויקיפדיה, נהוג לחשוב שהקרסוסים שימשו כנתיבי תהלוכות:
לעתים קרובות הם מיושרים ומתחשבים במיקום של גבעות ארוכות וגדות קיימות, ונראה שהם מתעלמים מקשיים בפני השטח. קרסוס דורסט (Dorset Cursus), הדוגמה המוכרת ביותר, חוצה נהר ושלושה עמקים לאורך מסלולו על פני קרנבורן צ'ייס (Cranborne Chase). ההשערה היא שהם שימשו בטקסים הקשורים לפולחן אבות, שהם עוקבים אחר יישורים אסטרונומיים או שהם שימשו אזורי חיץ בין אזורים טקסיים לאזורי התיישבות. מחקרים עדכניים יותר העריכו מחדש את הפרשנות המקורית וטענו שהם שימשו למעשה לתחרויות טקסיות. ממצאים של ראשי חץ בקצוות מצביעים על כך שחץ וקשת וציד היו חשובים לבנאים וכי ייתכן שאורכו של הקרסוס שיקף את השימוש בו כאזור חניכה לגברים צעירים במסע לבגרות. קיימות הקבלות אנתרופולוגיות לפרשנות זו.
דוגמאות כוללות את ארבעת הקרסוסים ברודסטון ביורקשייר, זה בפורנהאם אול סיינטס (Fornham All Saints) בסאפוק (Suffolk), הקליוון דייק(Cleaven Dyke) בפרתשייר (Perthshire) וקורס דורסט. דוגמה בולטת היא קרסוס סטונהנג' (Stonehenge Cursus), בטווח הראייה של מעגל האבנים המפורסם יותר.
האם ייתכן שהקרסוסים האניגמטיים של בריטניה הם שרידים של תעלות או סוללות שנבנו במקור כדי להביא ספינות ודוברות לתוך אזורים פנימיים של אנגליה מנהרות קיימים שהיו מחוברים לים? תיאוריה כזו יושמה על תעלות השטן (Devil’s Dikes) ליד אוקספורד. מערכת תעלות כזו, שלעיתים הייתה סגורה באחד או בשני קצותיה, הייתה יכולה לשמש להובלת אבנים גדולות כמו מונוליט רודסטון וחיצי השטן. האם הנהרות שנחצו על ידי הקרסוסים נועדו למלא אותם במים? ברור שהנהר חייב להיכנס לקרסוס בנקודה זו וניתן להסיט אותו חלקית כדי למלא את הקרסוס או התעלה, שצריכים להיות עמוקים למדי.
מה שמעניין בחיצי השטן ובמונוליט רודסטון הוא שהם לא רק בין המגליתים המוקדמים ביותר בבריטניה, אלא שהם הגדולים ביותר - אפילו יותר מסטונהנג'. האם הם הוקמו בערך באותו זמן כמו סטונהנג' בווילטשייר? האם הייתה פעם תרבות מגליתית, דומה לזו במצרים העתיקה, שבנתה רשת של אובליסקים ומקדשי אבן ברחבי בריטניה ואפילו ברחבי אירופה? הרעיון נשמע הזוי, אך הראיות שם. איזו תרבות יכולה הייתה להיות זו שהקימה מקדשי אבן ענקיים ואובליסקים ברחבי האזור הכפרי? האם זו יכולה היה להיות שלוחה של האימפריה המצרית הגדולה עצמה?
כמה חוקרים מציעים כי אובליסקים כמו חיצי השטן היו במקור סמני סקר מסיביים עבור צוות סקר פרהיסטורי מתוחכם. הצעה נוספת היא שמדובר במחטי דיקור אבן ענקיות שמוכנסות לאדמה כדי להמריץ אותה ולהעניק המרצה לגידולים. הסבר דומה ניתן למגדלים האירים העגולים.
אולי חיצי השטן היו חלק ממערכת אובליסקים עולמית שחלקים קטנים ממנה ניתן לראות עד היום. אומנם אובליסקים מגרניט יהיו טובים יותר למטרה זו מאשר אלו העשויים ממילסטון גריט. אובליסקים אחרים ליד רודסטון ויורקשייר עשויים להיות מתחת למים בשלב זה. אולי צוללנים בים הצפוני יגלו אובליסק או שניים שיעלו מקרקעית האוקיינוס בשלב מסוים בעתיד. אין ספק שיהיו ספקולציות על כך שהשטן שם אותם שם.
אובליסקים ביבשת אמריקה
צ'אווין דה ואנטאר (Chavin de Huantar) נחשב על ידי ארכיאולוגים פרואנים רבים כמקור התרבות של דרום אמריקה. זה גם האתר של כמה אובליסקים או מונומנטים דמויי אובליסק. ארכיאולוגים פרואנים חושבים שהשלבים המוקדמים של צ'אווין החלו לפני למעלה מ-5,000 שנה, בערך ב-3000 לפנה"ס והמבנים המסיביים שניתן לראות היום היו בשימוש לפני 900 לפנה"ס.
המבנה של טיוואנאקו (Tiwanaku) הגיע זמן קצר לאחר בנייתו של צ'אווין, על פי השקפת המיינסטרים. אכן, יש קווי דמיון רבים בין צ'אווין וטיוואנאקו ונראה שהשניים קשורים מאד. חושבים שצ'אווין הפסיק להיות מרכז חשוב בסביבות 400 לפנה"ס והפך לחורבות בעמק הררי מרוחק ולא מאוכלס. כפי שנגלה, מאמינים כי אובליסקים היו קיימים גם בטיוואנאקו ובפומה פונקו (Puma Punku) ליד אגם טיטיקקה.
כיום, הכפר הנוכחי של צ'אווין, בן מאות, או אפילו אלפי שנים, בנוי ברובו מאבנים שמוחזרו מהאתר הישן של צ'אווין דה ואנטאר. מה שנותר מהאתר הארכיאולוגי הוא בעצם הגושים המגליתים הגדולים ביותר והמבנה התת-קרקעי הנרחב. חלקים שוחזרו על ידי ארכיאולוגים מודרניים.
אובליסק טלו (Tello obelisk), כיום במוזיאון, התגלה במקור במקדש שקוע שנחפר על ידי הארכיאולוג הפרואני המפורסם חוליו טלו (Julio C. Tello). אומרת אנציקלופדיה בריטניקה כשהיא מספרת על חצר שקועה שהתגלתה בצ'אווין:
בתוך החצר הזו נמצא אזור מרובע, שקוע מעט, שבו נמצא אובליסק טלו, עמוד מלבני החצוב בתבליט שטוח כדי לייצג קיימן ומכוסה בגילופים סמליים של צ'אווין, כגון רצועות שיניים וראשי חיות. מחשיבים אותו כאובייקט סגידה כמו האל המחייך (Smiling God) ואל המטה (Staff God). גילופים שנמצאו על המקדש ובסביבתו כוללים קרניז של לוחות בולטים, שבצדם התחתון יגוארים, נשרים ונחשים מגולפים, ומספר ראשים מקושטים של אנשים והאל המחייך; הם נחשבים כקישוטים או מלווים של אלים ולא אובייקטים של פולחן.
מאפיין מרכזי של צ'אווין דה ואנטאר הוא המקדש התת-קרקעי שבו נמצא מונוליט דמוי אובליסק מגולף עם דמות של מפלצת בעלת שיניים שנאמר כי היא אובייקט הפולחן במקדש. האגדות מדברות על מתחם מגליתי שיורד 9 או 12 קומות מתחת לאדמה, שם ניתן למצוא אבן חן עצומה. מטבע הדברים, המתחם קרס מזמן והוא קבור בהריסות בחלקים התחתונים. לתיירים היום מותר לרדת עד לקומה השלישית בערך.
האתר מאסיבי ומרשים. תיאור טוב ניתן למצוא בספר Time-Life The Search for El Dorado:
הרבה מכוח המשיכה של צ'אווין דה ואנטאר נבע מהארכיטקטורה מעוררת ההשראה ומפרטי הפיסול המונומנטליים שלו. בשלביו המוקדמים היה המקדש מורכב משלוש תלי פלטפורמה ענקיות המסודרות בצורת U על גבי בסיס של גושי אבן ציקלופית. במבט על חומותיו העצומות, המתפללים ראו תבליטים של יצורים אנתרופומורפיים, יגוארים מנומרים, נחשים מתפתלים ועופות דורסים, שמתחתם שורה של ראשי אדם מפלצתיים מפוסלים מגושי אבן במשקל של עד חצי טון כל אחד. שגמים בחלק האחורי של הראשים משתלבים במפרקי מגרעות במבנה, ויוצרים אשליה שהפסלים מרחפים כ-10 מטר מעל הקרקע. אפריז המתאר דמויות דומות - יגוארים ובני אדם בלבוש אקזוטי - עיטר את הרחבה השקועה והעגולה ששכנה בין שלושת התלים. גרם מדרגות מגרניט לבן טיפס מהרחבה אל פסגת המקדש.
...עולי רגל שהתאספו ברחבה המרכזית החדשה של המקדש יכלו לראות נוף מרהיב של במת הפולחן. שום גרם מדרגות חיצוני לא עלה אל המבנה החדש הזה; לפסגת התל שכנראה לא היתה נגישה הגיעו דרך רשת מבוכים של מעברים וגרמי מדרגות פנימיים. מעוטרים בכותנה עדינה, צמר או טוניקות מנוצות ומקושטים בנזמי אף מוזהבים, עגילים וכיסויי ראש, הכוהנים של צ'אווין דה ואנטאר עוררו תמיהה רבה כאשר, כמו בקסם, הם הגיחו על הפלטפורמה.
לאחר מכן חושבים שעולי הרגל הללו נותרו עם מזכרות שונות מביקורם במתחם הציקלופי, כולל חפצי חרס, חפצי זהב, אריגים מצוירים ו"מזכרות" אחרות. אלה נמצאו באזורי הרים וחופים מרוחקים של פרו. חוליו טלו גילה צאוורון זהב (gorget), המייצג שני נחשים שלובים זה בזה, במרחק של יותר מ-450 ק"מ מהאתר (בצ'ונגויאפ - Chongoyape) שהוא זיהה שהגיע מצ'אווין דה ואנטאר. האם ממצא זהב זה נוצר באתר המגליתי? האם נוצרו שם גם חפצים אחרים, כמו הקרמיקה והבדים? האם צ'אווין היה מרכז ייצור? ארכיאולוגים לא באמת מתייחסים לנושא הזה.
צ'אווין דה ואנטאר מתואר בדרך כלל כמרכז פולחני, הממוקם בפתחי נהר המרניון. שני נהרות מתכנסים בצ'אווין, נהר מוסנה (Mosna River) ונהר הואנצ'קסה (Huanchecsa River). בוני המתחם למעשה הסיטו את אחד הנהרות כדי שיכנס למתחם. דברים דומים נעשו בטיוואנאקו. צ'אווין נמצא בגובה של יותר מ-3000 מטר בהרי האנדים והוא בעמק תלול מאד. למה שמתחם כזה, יצירה הנדסית עצומה, יוצב במקום המרוחק והקשה הזה?
ובכן, לפי הארכיאולוגים הגדולים שעבדו במקום, זה היה מרכז דתי ופולחני "במיקום מרכזי" לאנשי האנדים וגם לאזורי החוף. כאן צרכו האנשים תמציות קקטוס פסיכדליות ובאופן כללי השתתפו בטקסים דתיים מסוג כלשהו. למרות שזה עשוי להיות נכון חלקית, ובוודאי שטקסים כאלה עם חומרים פסיכוטרופיים התרחשו, נראה שהבונים היו גאונים מפוכחים מאד שתכננו מתקנים מאוד מורכבים. הם לא רק בנו מתחם תת קרקעי שתוכנן מראש עם בלוקים מגליתיים חתוכים ומסותתים, אלא הם הסיטו נהר לתוך המתחם כחלק מהתכנון שלהם. למה הם עשו את זה?
בכל פעם שמשתמשים בבניה בבלוקים ענקיים של גרניט, גיר או בזלת, ברור שמעורב בכך הרבה מאד תכנון מאורגן. חציבת הבלוקים, סיתותם, העברתם למקום ולאחר מכן הקמתם היא משימה לא מבוטלת, שאין להקל בה ראש. מי שלא היו המוחות מאחורי המאמץ הזה, הם היו מאד חכמים, מיומנים בהנדסה וארכיטקטורה - והיו בעלי חשיבה קדימה. במילים אחרות, הם השקיעו מאמץ אירגוני ועלות רבה במשהו שרק ישתלם מאוחר יותר. יתכן שצ'אווין היה מרכז כרייה שבו יוצרו זהב, כסף, נחושת ומתכות אחרות. אובליסקים, לכל מטרה שהיא, היו חלק מהמתחם הזה.
האובליסק בפומה פונקו
הסופר הגרמני פייר הונורה (Pierre Honoré¹) טוען שהיה אובליסק שעמד מול מה שהוא מכנה מקדש הירח בפומה פונקו בתוך מתחם טיוואנאקו ליד החוף הדרומי של אגם טיטיקקה בבוליביה. הריסות טיוואנאקו ופומה פונקו הן מהמבנים המגליתיים המדהימים ביותר בעולם. כיום התיירים מתפעלים מהגרניט המשובח ועבודת אבן החול שנותרו באתרים הארכיאולוגיים השונים בצד הבוליביאני של אגם טיטיקקה ומהקירות הענקיים, הדלתות המונוליטיות והבלוקים הכבדים בצורת U.
הונרה בספרו, "In Search of Quetzalcoatl", אומר:
האובליסק מגיע ממצרים, שם הוא היה נפוץ ביותר, ו'אצבעות השמש' הללו עמדו בעבר מחוץ למקדשים מצריים. שניים מהגבוהים, שנבנו על ידי פרעה רב עוצמה, נמצאים מול המקדש בהליופוליס. אובליסקים היו ידועים בכרתים, שכן שניים מהם מוצגים בציורי קיר בצידי הסרקופג של איה טריאדה (Sarcophagus of Hagia Triada); ואובליסקים גם עמדו מחוץ למקדשי טיוואנאקו. בנוסף, 21 דמויות אנושיות מאבן, 16 אסטלות ו-48 פסלים בסך הכל, מוחזרו מהמקדש בצורת פרסה של פוקרה (Pukara) בפרו. הפסלים הללו מעוגלים יותר מהצורות ה'קוביסטיות' של אמנות טיוואנאקו, אבל חוץ מזה שני הסגנונות תואמים בדיוק. גם כלי החרס של פוקרה דומים לאלה של טיוואנאקו, מציגים את אותם יצורים מכונפים, הכלאות של אדם וחיה, יצורים דמויי חתול, גביעי ציד וראשי קונדור, ראשי דגים ולמות.
...בכל אתרי ההריסות החשובים שרדו כמה מהשערים הגדולים. זה קצת מפתיע, מכיוון ששער, המקום שבו נפרצה החומה, עשוי להיות החלק הפגיע ביותר במבנה. שלושה שערים השתמרו, או לפחות היו ניתנים לשחזור, משלוש ציוויליזציות עתיקות שונות של אירופה ואסיה: השער הבבלי של נבוכדנצר, שער האריות (Lion gate) במיקנה והשער החתי (Hittite gate) של חתושש. בכל שלושת השערים יש חיות או מפלצות מופלאות כקישוטים.
...היו שרידים של שערים גדולים נוספים על הפירמידה הגדולה של פומה פונקו. אחד מהם, שער הירח, בוודאי היה מראה מרהיב; זהו מונוליט דומה לשער השמש (Gate of the Sun), גם עם אפריז בתבליט, אבל עם דגים במקום הקונדור וללא יצורים מכונפים. התבליטים שלו עדיין מראים קידוחים קטנים, במיוחד במקומות עמוקים; אלה שימשו להידוק צלחות כסף - צבע הירח - שציפו את חלקי התבליט החלולים. פומה פונקו הוקדשה לאלה פאצ'מאמה (Pachamama), שאולי הייתה גם אלת ירח.
מה שהונורה טוען בספרו הוא שמגע טרנס-אוקייני התרחש בין אמריקה לים התיכון וכי אובליסקים, כמו אלו בפומה פונקו, הם הוכחה לכך שיש השפעה ממצרים וכרתים בהריסות שנמצאו סביב מחוז המכרות של אגם טיטיקקה. העובדה שהארכיאולוגים הגרמנים והפולנים המוקדמים כמו ארתור פוסננסקי (Arthur Posnansky) האמינו ששני אובליסקים עמדו פעם ב"מקדש השמש" ו"מקדש הירח" היא יוצאת דופן מכיוון שהידע שלנו על אובליסקים מחוץ למצרים ואתיופיה כל כך מוגבל.
הונורה בסך הכל מציין את העובדה כשהוא דן בהשפעה הים תיכונית על תרבויות בדרום ומרכז אמריקה. הוא גם דן בקצרה בשימוש בברונזה באזור אגם טיטיקקה ובכך שחפץ הברונזה המוכר ביותר מגיע מהאי סרדיניה ומתוארך לשנת 1900 לפנה"ס בערך. הוא חושב שטיוואנאקו ופומה פונקו, עם האובליסקים שלהם, מתוארכים בערך לאותה תקופה, או אולי בסביבות 1200 לפנה"ס, תיארוך שעליו בדרך כלל מסכימים ארכיאולוגים מהמיינסטרים כיום.
השרידים השבורים של האובליסקים שנפלו הוסרו על ידי פוסננסקי ואחרים כשהם חפרו את טיוואנאקו ואת פומה פונקו וניסו לשחזר את מקדש השמש הראשי, כפי שמכנה אותו הונורה. פוסננסקי כנראה כותב על האובליסקים שנפלו בספריו המוקדמים. החפירות נמשכות עד היום הן בפומה פונקו והן בטיוואנאקו ושני האתרים הם פלא בנייה מגליתית - שנהרסו כעת. עם או בלי אובליסקים, הם אכן אתרים מדהימים.
מערבולת מריסבורג והאובליסק
אמנם היה אולי אובליסק בטיוואנאקו בעבר, אבל סיפורו של אובליסק ענק שעמד פעם בימת אונטריו הוא אחד הסיפורים המוזרים ביותר כשעוסקים באובליסקים ברחבי העולם. סופר קנדי בשם יו קוקרן (Hugh Cochrane) אפילו חושב שהאובליסק הזה אולי יצר מערבולת באגם שהוא מכנה מערבולת מריסבורג (Marysburgh Vortex).
מערבולת מריסבורג מוזכרת בויקיפדיה כ"אזור במזרח אגם אונטריו עם היסטוריה של ספינות טרופות בעידן המפרש והקיטור, שעודד אגדות, אמונות טפלות והשוואות למשולש ברמודה. השם מתאר אזור ששלוש הפינות שלו הן האי וולף (Wolfe Island), מפרץ מקסיקו ליד אוסוויגו, ניו יורק ופוינט פיטר במחוז פרינס אדוארד (Prince Edward County). ויקיפדיה מספרת כי אסונות הספנות הרבים נובעים מ"מפגעים ימיים קונבנציונליים כמו מזג אוויר גרוע, העברת מטענים, שריפות, שוניות שקועות שנחשפו בתקופות של מפלס מים נמוך ושגיאות מצפן עקב חריגות גיאומגנטיות טבעיות".
אכן, "חריגות גיאומגנטיות" טבעיות אולי גרמו לכמה ספינות לעלות על שרטון בחופים הסלעיים ולשקוע עם כל מי שעל הסיפון, אבל קוקרן חושב שאובליסק בצד הקנדי של אגם אונטריו היה הגורם לפחות לאסון אחד. בספרו משנת 1980, Gateway to Oblivion, אומר קוקרן שנעדרים לפחות 100 כלי שיט, כולל: Bavaria (1889), George A. Marsh (1917), Eliza Quinlan (1883) ו-Star of Suez (1964). הוא טבע את המונח "מערבולת מריסבורג" והציע "מערבולת בלתי נראית של כוחות" (“an unknown invisible vortex of forces”) כגורם לאסונות הימיים. ספרו היה אחד מכמה שיצאו על "אזורי מערבולת" בעקבות הצלחת הפרסום של ספרו צ'ארלס ברליץ משנת 1974, "משולש ברמודה".
קוקרן דן בספר במספר היעלמויות של ספינות, אך סיפורו של אובליסק ליד מפרץ פרסקייל (Presqu’ile Bay), בחוף הצפוני של אגם אונטריו, והיעלמותה של ספינה בשם "הספידי" ("the Speedy") הוא כנראה המעניין ביותר. הסיפור מתרחש בשנת 1804 עם התגלית המוזרה של אובליסק בגובה מאה מטרים הניצב באגם ליד קו החוף של מפרץ פרסקייל. מספר קוקרן בפרק השני של ספרו:
בעוד שהאירועים המתרחשים באזור זה כיום נראים מסתוריים ומבלבלים, אחד שהתרחש בתחילת המאה ה-18 היה מסווג כמדהים. המקרה הספציפי הזה כלל מטען של נכבדים מהממשלה ומונוליט אבן ענקי במשקל של מאות טונות. כל אלה נעלמו ללא עקבות! אירוע מסתורי יחיד זה התרחש בקצה המזרחי של אגם אונטריו בסתיו 1804, כאשר הספינה הממשלתית הקנדית ספידי (Speedy) נעלמה יחד עם הצוות והנוסעים שלה.
תיעודים של אירוע זה מכילים את המילים החידתיות "אבודים באגם" (“lost on the lake”) כדי להסביר את ההתרחשות הרת האסון הזו. אבל בשום מקום בתיעודים האלה אין אזכור לתפקיד המסתורי שמילא מונוליט אבן בגובה 300 רגל (91 מטר), 40 רגל מרובע (12 מטר מרובע), שהתגלה שקוע באגם, ואליו כלי השיט נראה נמשך בצורה מוזרה לפני ששניהם נעלמו.
בגרסאות המסופרות לעתים קרובות של היעלמות הספידי, הסיפור מתחיל בדרך כלל כשהספינה התכוננה להפליג מהרציפים ביורק (כיום טורונטו) ביום ראשון בנובמבר 1804. פקידי ממשל, המייצגים את רוב הממשלה הצעירה של קנדה העליונה (Upper Canada), עלו על הספינה למסע בן מאה המייל במורד האגם לפרסקייל (Presqu'ile) בקצה המזרחי. בין הנוסעים היה אסיר אינדיאני בשם אוגטוניקוט (Ogetonicut) אשר נלקח לאתר העיירה החדשה ניוקאסל (Newcastle) כדי להיתלות. לאחר שיצאה להפליג ה-Speedy בצעה מספר עצירות לאורך שפת האגם כדי לאסוף נוסעים אחרים, ואז נקבע המסלול למפרץ פרסקייל. עם זאת, נאמר כי הספינה נתקלה בסערה קשה וטבעה ולקחה איתה את כל מי שהיה עליה.
זוהי הגרסה הפשוטה של סאגת הספידי המופיעה על עלונים ועל לוחות המנציחים את האירוע הדרמטי הזה. אבל הגרסה הזו לא מכילה דבר על ההתרחשות שקדמה להיעלמות כלי השיט הזה, או התגלית המוזרה שהתגלתה לאחר האירוע. נראה כי אלה מצביעים על כך שהיו כוחות חזקים הרבה יותר מכל ממשלה. והם עיצבו את ההיסטוריה והגורל של האזור הזה של צפון אמריקה.
הסיפור המלא החל באביב 1804, חודשים לפני שהספידי יצאה למסעה הגורלי. באותו זמן כלי שיט אחר, ה-Lady Murray, שט על פני האגם לכיוון מפרץ פרסקייל בצד הצפוני של אגם אונטריו. השיט על פני האגם היה חסר אירועים מיוחדים עד שהספינה התקרבה לכניסה למפרץ. בשלב זה אחד הימאים על סיפון ה-Lady Murray הבחין במשהו חריג על פני המים. באזור אחד קטן נראה היה שהגלים מתנהגים בצורה מוזרה בהשוואה למים שסביבו. הימאי הביא את החריגה הזו לידיעתו של קפטן הספינה, קפטן צ'ארלס סלק (Captain Charles Selleck), שגם הוא חשב שהיא מוזרה למדי. הוא הורה לעצור את הספינה ולהוריד סירה, והוא וחלק מהצוות יצאו לחקור את האזור מטווח קרוב.
בעוד שאר הצוות התאסף ליד המעקה, סלק והאחרים התקרבו בזהירות והציצו למטה, בחיפוש אחר הסיבה להתנהגות הגלים. בתחילה התשובה נראתה פשוטה למדי. היה שרטון או סלע ממש מתחת לפני המים. עם זאת, בחינה מדוקדקת יותר גרמה להם לשנות את דעתם ולכבד את האזור המסוים הזה של האגם מכאן ואילך. מה שסלק והצוות שלו גילו היה שה"סלע" הזה היה בגודל של 40 רגל מרובע ופחות מ-3 רגל מתחת לפני המים. אבל כשהם השמיעו צליל סביבו, הם למדו שדפנות הסלע ירדו ישר מטה לאורך 300 רגל. הם היו קצת בשוק מכיוון שהאמינו שהמים בנקודה הזו היו רדודים יחסית. זה כל כך בלבל את קפטן סלק, שהוא הורה לבצע שוב את הבדיקות. הצלילים היו מדויקים. מונוליט האבן העצום ישב זקוף כמו אבן מצבה עצומה בתוך חמישים אמות מדהימות של מים!
הממצא היה מדהים, בלשון המעטה. למעשה זה היה כל כך יוצא דופן שכאשר התפרסמה הידיעה על כך, מאות תושבים מקומיים הגיעו לאתר בסירות קטנות רק כדי להציץ למטה למעמקים ולהשמיע בעצמם את הצלילים באזור סביב החפץ המוזר. כאשר קפטן סלק חזר לספינתו הוא רשם את התגלית ביומן שלו. מונוליט זה היווה סכנה ברורה לניווט, ולמרות שהספנות באגם עדיין היתה בחיתוליה, צריך להזהיר את הרשויות וקברניטי ספינות אחרים.
נראה כי הסיפור המדהים הזה שסופר על ידי קוקרן הוא אמיתי ובאמת מאות אנשים חתרו אל המונוליט בסירות הקטנות שלהם וצפו במבנה המדהים. אפשר לדמיין שהאובליסק הונח על יבשה כאשר אגם אונטריו היה קטן יותר ושקע בהדרגה מתחת למים כשהאגם התמלא במים מתוקים והתרומם לקו החוף ולעומקו הנוכחי. אולי רעידת אדמה לאורך נהר סנט לורנס חסמה מוצאו של אגם אונטריו הקטן יותר, והוא הפך לאגם הגדול יותר שהוא היום. האם האובליסק היה יכול להיות ממוקם שם מתישהו לאחר עידן הקרח האחרון, אולי בסביבות 5000 לפנה"ס או אפילו קודם לכן?
הסיפור של מערבולת מריסבורג והאובליסק אינו מסתיים בגילוי המונוליט ליד מפרץ פרסקייל. מספר קוקרן:
במהלך החודשים הבאים האתר משך אליו מבקרים רבים שדחפו, גיששו ודקרו את האבן הענקית בניסיון להפיל אותה. אבל זו היתה מוצקה ובלתי ניתנת להזזה. בין המבקרים באתר זה היה קפטן תומס פקסטון (Captain Thomas Paxton) מכלי השיט הממשלתי ספידי. זה הובא לידיעתו על ידי קפטן סלק, שלקח אותו באופן אישי לאתר כדי להתריע בפניו על הסכנה שהמונוליט מהווה עבור ספינות המתקרבות למפרץ. איש לא רשם מה היתה תגובתו של פקסטון, ובכל זאת לפני שחלפו חודשים רבים נגזר עליו הגורל להיות מעורב עמוק בתעלומה השקועה הזו.
זה היה בערך באותה תקופה שאינדיאני בשם אוגטוניקוט (Ogetonicut) הואשם בהריגת אדם לבן בישוב קטן מצפון לאגם. הוא גר עם בני שבטו, שחנו במשך הקיץ באחד האיים היוצרים את המפרץ של טורונטו (Toronto’s bay). כאשר נתפס, הוא נלקח למעצר והועמד למשפט.
עם זאת, המשפט העלה כמה בעיות משפטיות. הרצח בוצע במחוז אחר והחוק דרש לערוך בו את המשפט. אבל לא היו מתקני בית משפט מתאימים באותו מחוז ולא מרכז ראוי לפעילות ממשלתית. זה הניע את גלגלי הבירוקרטיה הכבדים, ועד מהרה נמצא פתרון. בית משפט זמני יוסדר באתר במפרץ פרסקייל. לאחר מכן ניתן יהיה לשפוט את אוגטוניקוט ולתלות אותו, והאירוע ישמש לבסס את המקום הזה כעיר החדשה ניוקאסל. עם החלטה זו, נקבעו סידורים עבור כלי השיט הממשלתי ספידי כדי להשיט את השופט תומס קוקרן (Thomas Cochrane), פקידי בית המשפט וקבוצה נבחרת של נכבדים שהיו אמורים לנהל את הקמת העיר החדשה.
באופן מוזר, לספידי היו שני קפטנים חלופיים. האחד היה פקסטון והשני היה ג'יימס ריצ'רדסון (James Richardson). במסע הזה היה תורו של קפטן ריצ'רדסון לשמש כמפקד ספינת הממשלה. אבל התברר שלריצ'רדסון הייתה תחושה עמוקה מבשרת רעות לגבי המסע והוא ניסה לשכנע את הפקידים לדחות אותה. הם מצדם דחו את הרעיון לדחות את מה שתוכנן כאירוע חגיגי. ריצ'רדסון התמיד באזהרותיו ונאמר לו לזוז הצידה ולאפשר לקפטן פקסטון לפקד על הספינה. כאשר אזהרותיו לגבי הגורל נכשלו, הוא העביר את הפיקוד לפקסטון, ואז ניסה להזהיר כמה מהאחרים שהיו אמורים לעלות על הספינה. בסופו של דבר התעלמו מהאזהרותיו של ריצ'רדסון והספינה הוכנה ליציאה.
נגזר על כל הנוסעים שעלו על כלי השיט באותו יום לפגוש בגורלם באותו המסע, כולל שני ילדים צעירים, שהועלו על ידי הוריהם והושארו באחריות הקפטן כי לא היה להם מספיק כסף לרכוש כרטיס לכל המשפחה. לאחר הפרידה, ההורים יצאו לצעוד את מאה המייל לפרסקייל. הם לא ראו שוב את ילדיהם. הנוסע היחיד שלא היה מוכן לעלות לספידי היה אוגטוניקוט. לא הייתה לו ברירה והוא הועלה בשלשלאות.
התחנות לאורך האגם נועדו לאסוף עדים לפשע. עם זאת, איזשהו חוש פנימי הזהיר את העדים מפני ההפלגה והם הלכו ביבשה כל הלילה כדי להגיע לפרסקייל למחרת. אלה שלאורך החוף שהיו עדים לסופה באותו לילה אמרו שהיא נראתה כזו שטרם נראתה באגם. היו שטענו שהיא רדפה אחרי כלי השיט במעלה האגם. עד חצות, גלים ענקיים היכו בחופים בזמן שהרוח השמיעה קולות באנשי (Banshee) כשהיא קורעת את העצים.
בתנאים כאלה, ובהתחשב במכובדים שהיו על הסיפון, אולי היה נראה טבעי שהקברניט יחפש מחסה בשלב מסוים; עם זאת, הוא ניווט במו ידיו לעבר מפרץ פרסקייל. בשיא הסופה הוצתו מדורות לאורך החוף כדי לסייע בהובלת הספינה לנמל בטוח. אבל הקפטן לא שם לב אליהן. גם נראה שאין לו שליטה על כלי השיט שלו, כי מסלולו נראה מוטעה. כאילו נמשך על ידי מגנט ענק, הספינה פנתה ישירות לאזור המונוליט, ואז אבדה מהעין כשהסערה סגרה על המקום.
למחרת, כשהספידי לא הגיעה לנמל, החלו חיפושים לאורך החוף. כשהשמיים התבהרו, ספינות החלו לחפש באגם והעבירו לצד האמריקאי את ההודעה שיש ספינה נעדרת והמחפשים שם סרקו את החופים לאיתור הריסות. ככל שחלפו ימים ללא ידיעות על הספינה או נוסעיה, הוחלט לסרוק את האזור סביב המונוליט למקרה שהספינה התנגשה במכשול המסוכן וצללה לקרקעית. אבל למחפשים ציפתה הפתעה. כשהם הגיעו למקום מול מפרץ פרסקייל הם לא הצליחו למצוא שום זכר למונוליט. כשהם סרקו את התחתית הם הופתעו עוד יותר כי לא היו עומקים של 300 רגל באזור. כל האזור התמלא בן לילה! הקרקעית הייתה כעת רדודה וחולית.
אובדן הספידי החריב את הממשלה ואת בתי המשפט של קנדה העליונה, ומחק את השמנת של הפקידות בן לילה. וזה עשה יותר. אנשים החלו כעת לפקפק בקול באלמנטים המוזרים של כל הפרשה. הם רצו לדעת מה היה מונוליט האבן; אם הוא היה שם לאורך השנים למה הסופה היחידה הזו הפילה אותו? למה הספידי פנתה ישירות לאזור הזה כשהקפטן שלה יכול היה לעגון ולהציל את כל הנוסעים? יתרה מזאת, מה מילא את החור בגובה 300 רגל כל כך מהר? לאף אחד לא היו תשובות.
לפי חוק הממוצעים (law of averages), הייתה צריכה להיות ערימת אבנים גדולה מאוד בתחתית אם הספידי היתה מתנגשת במונוליט ומפילה אותו. לא הייתה ערימה כזו. אם הספינה פגעה במונוליט, אזי היא הייתה צריכה לשקוע באתר או בסמוך אליו והשברים וההריסות היו אמורים להופיע על החוף הסמוך. לא היו שברים כאלה שאפשר לקשר לספינה הזו.
אם לא המונוליט ולא הספינה היו באזור, אז השאלה הטבעית היא: איזה סוג של כוח יכול להזיז את בלוק האבן רב הטונות הזה ואת כלי השיט לאזורים לא ידועים? כוח כזה הוא מעבר למה שאנו מחשיבים בדרך כלל כטבעי; זה על טבעי!
בהתחשב בכל האלמנטים השונים שהיו משולבים באירוע היחיד הזה, זה צירוף מקרים מוזר שריכז את כולם במקום אחד. אוגטוניקוט מעולם לא מת מוות של רוצח. אלה שביקשו להרשים ברעיונותיהם את הממשלה הצעירה של קנדה העליונה נעלמו, ופיתוח הצד הצפוני של האגם נדחק שנים לאחור על ידי האסון. נראה כאילו המונוליט התנהג כמו מגנט. כשהוא אסף את כל האלמנטים יחד הוא חיסל אותם, אז כבר לא היה בו צורך וגם הוא חוסל.
לעולם לא ייוודע באופן וודאי אם הספידי עדיין הייתה בשליטתו של קפטן פקסטון כשהיא נסחפה לאתר המונוליט, או שהיא הייתה בשליטת כוח חיצוני לא ידוע כלשהו. אם היה זה כוח חיצוני, אז היא לא הספינה היחידה שמצאה את עצמה אחוזה בידי אדונים שאינם מהעולם הזה. עבור חלקן, הייתה משיכה שמשכה אותן אל חופים סלעיים; אחרות פשוט הפליגו לערפל ונעלמו ואחרות פשוט ניצתו.
כמה עצוב להיסטוריה שנראה כי המונוליט ליד מפרץ פרסקייל הופל. האם הספינה פגעה במונוליט וגרמה לו ליפול לקרקעית האגם? האם הספינה טבעה איתו והסערה מילאה את המפרץ בשכבות של בוץ? או אולי האובליסק היה איזה מבנה בין-ממדי שנעלם בערפילי הזמן לאחר חלוף הסופה. אולי שרידי האובליסק מונחים על הקרקעית הקרה של האגם, מחכים לסערה שתניע את הבוץ והרפש, ורחפן תת-מימי יעבור על פניו כדי לשטוף אותו באור ויצלם כמה תמונות לעיתון המקומי.
אם אנחנו לוקחים את הסיפור הזה כאמיתי, אז אנחנו צריכים לתהות מי הניח את האובליסק הזה על מה שיהפוך לקרקעית אגם של גוף מים ענק ומתי? האם האובליסק של מפרץ פרסקייל היה חלק מרשת עולמית אבודה של אובליסקים ואבנים עומדות? האם מגדלי הגרניט המונוליטיים הללו היו סוג של אנטנות ששימשו לשידור וקליטת גלי אנרגיה? אולי זו הייתה מערכת דומה לזו שחזה הממציא הגדול ניקולה טסלה. בפרק הבא נסתכל על טסלה, כמה מהמצאותיו, ועל ההיתכנות של מערכת אנרגיה עולמית המשתמשת באובליסקים כמגדלי כוח.
מקורות:
