בשנת 1991, כשהשתחררתי מהשירות הצבאי ויצאתי לטיול אחרי הצבא, בשלב מסויים מצאתי את עצמי במקסיקו, נראה שהגעתי אליה בעקבות סדרת ספרים שקראתי כמה שנים קודם לכן. לא באמת הבנתי איך זה קרה וזה לא היה מתוכנן, אבל מצאתי את עצמי כמעט שנה במקסיקו באחת ההרפתקאות המכוננות של חיי. שם, בשלב מסויים, ובדרך שעשויה להשמע כמו הזיה בעצמה, עברתי את הטקס השמאני הראשון בחיי וצרכתי את המדיסין הראשון בחיי, שפתח בפני את שערי התודעה - פיוטה. על האירוע האישי, משמעותי ומשנה החיים הזה אכתוב מאמר, שונה מאד מהמאמר הבא שעוסק בפיוטה מזווית מדעית וטיפולית. זהו מאמר מכתב העת Scientific American, המתאר את המחקר האקדמי של קקטוס הפיוטה.
בשנת 2002, במשימה של מגזין Discover, השתתף העתונאי ג'ון הורגן (John Horgan) בטקס פיוטה של כנסיית העמים הילידים באמריקה (Native American Church). הוא נזכר לאחרונה בחוויה יוצאת דופן זו מכיוון שהיה בקשר עם האיש שאירגן את זה, הפסיכיאטר ד"ר ג'ון ה. הלפרן (Dr. John H. Halpern), סמכות לפסיכדלים, שפגש בזמן שעשה מחקר עבור ספרו 'מיסטיקה רציונלית' (Rational Mysticism) משנת 2003. הנה מאמר שכתב עבור המגזין Discover על טריפ פיוטה, על הלפרן ועל הפוטנציאל הטיפולי של פסיכדלים.
מאת: John Horgan
מקור: Scientific American
אפילו עם מספר כפות פיוטה בתוכי, בשלוש לפנות בוקר אני דועך. כמעט שש שעות ישבתי בטיפי באומת נאוואחו, שמורת העמים הילידים הגדולה ביותר בארה"ב, עם 20 גברים, נשים וילדים של הנאוואחו. הם משתייכים לכנסיית העמים הילידים באמריקה, המונה 250,000 חברים ברחבי ארה"ב. כולם פרט לארבעת הילדים אכלו את הכיפות או הכפתורים של הפיוטה (Lophophora williamsii). החוק האמריקני מסווג את הקקטוס ואת המרכיב הפעיל העיקרי שלו, מסקלין, כחומר ברמת החומרה הגבוהה ביותר (Schedule 1), שאינו חוקי למכירה, החזקה או שימוש. החוק פוטר את חברי כנסיית העמים הילידים באמריקה, המוקירים את הפיוטה כמדיסין קדוש.
גבר רחב חזה שלובש חולצה משובצת ומגפי בוקרים עומד מעל אש עצי הארז וממלמל תפילה בדינה (Diné), שפת הנאוואחו. כשהאיש הזה, או מנהיג הטקס, מפזר מרווה על הגחלים, עפעפי נעצמות. אני מריח את המרווה ושומע אותה שורקת, ואני רואה את הדפוסים הגיאומטריים הגועשים, הנקראים פורם קונסטנט (form constants), שנוצרים על ידי תרכובות כמו מסקלין. ואז האיש הלבן המקריח מימיני דוחף אותי ואומר לי לפקוח את העיניים. הנאוואחו עשויים להיעלב, הוא לוחש, אם הם יחשבו שנרדמתי. מאוחר יותר, הוא מנענע את ראשו כשאני נשען על מרפקי כדי להקל על הכאב בגבי. סתמי מדי, הוא אומר.
המדריך שלי לכללי הנימוס של טקסי פיוטה הוא ג'ון ה. הלפרן, פסיכיאטר בן 34 מבית הספר לרפואה בהרווארד. במשך חמש שנים הוא בא לכאן, לאומת נאוואחו - 70,000 קילומטרים רבועים של מדבר מחוספס שנמתח מצפון אריזונה עד לניו מקסיקו ויוטה - כדי לבצע מחקר על הפיוטה. המחקר, הממומן על ידי המכון הלאומי להתמכרות לסמים (National Institute on Drug Abuse), בוחן את חברי כנסיית העמים הילידים באמריקה לליקויים בזיכרון ותפקודים קוגניטיביים אחרים. הלפרן הביא אותי לכאן כדי לעזור לי להבין אותו ואת משימתו, שהיא לעורר בחינה מחודשת של היתרונות והחסרונות של חומרים הזייתיים, המכונים בדרך כלל פסיכדלים.
המונח פסיכדלי, שנגזר בשנת 1956 מהשורשים היוונים - פסיכה, "נפש" ו-דילין, "לחשוף", או דלוס, "יפה", מתייחס למגוון רחב של חומרים הכוללים פיוטה, LSD ופסילוציבין, החומר הפעיל העיקרי במה שמכונה פטריות קסם. לפני שלושה עשורים הממשלה הפדרלית סגרה את מרבית המחקרים בנושא פסיכדלים, וכתב העת של איגוד הרפואה האמריקני (Journal of the American Medical Association) הזהיר כי הם עלולים לגרום ל"הידרדרות אישיות" ("personality deterioration") קבועה, אפילו אצל משתמשים בריאים בעבר. הלפרן אומר כי כתב אישום זה הוא "מדאיג", אך מסכים כי ישנן סכנות מתועדות הקשורות לשימוש פנאי בסמים. כאשר הם נצרכים בפזיזות במינונים גדולים, פסיכדלים יכולים לייצר חוויות מטרידות לטווח הקצר, והם יכולים להאיץ פסיכופתולוגיה ארוכת טווח אצל אלו שיש להם נטייה למחלות נפש. עם זאת, יותר מ-20 מיליון אמריקאים ניסו פסיכדלים לפחות פעם אחת, ו-1.3 מיליון משתמשים בסמים, הפופולארי שבהם כיום הוא ללא ספק MDMA, או אקסטזי. הלפרן ביצע את מחקרי הפיוטה שלו, בין השאר, כדי לבחון חששות עיקשים שמי שמשתמש שוב ושוב בפסיכדלים נמצא בסיכון גבוה לפגיעה מוחית.
בעודו מכיר בכך שפסיכדלים הם חומרים רעילים שאין להתייחס אליהם בקלילות, הלפרן חושב שלחלק מתרכובות הסמים יכולים להיות שימושים מועילים. "יש כאן סמים", הוא אומר, שיכולים להתגלות כ"בעלי ערך מהותי". הוא מקווה שניתן יהיה לרתום את הכוח 'חושף הנפש' של פסיכדלים כדי שיעזרו להקל על הכאב והסבל הנגרמים משתי מחלות קטלניות שכבר מזמן מוכרות כעמידות לטיפול: אלכוהוליזם והתמכרות. יותר מ-12 מיליון אמריקאים מכורים לאלכוהול ועוד מיליון מכורים לקוקאין או להרואין.
האמונה של הלפרן כי פסיכדלים עשויים לסייע לאלכוהוליסטים ומכורים מבוססת הן על מחקר של אחרים והן על תצפיותיו האישיות על חברי כנסיית העמים הילידים באמריקה. למרות שהעמים ילידים במרכז ובצפון מקסיקו, בית הגידול הטבעי של הפיוטה, צרכו אותו למטרה רוחנית במשך אלפי שנים, רק במאה האחרונה התפשט מנהג זה לשבטים ברחבי צפון אמריקה בצורה של טקסים של כנסיית העמים הילידים באמריקה.
כל נבדקי המחקר של הלפרן הם נאוואחו, המהווים כ-10 אחוז מחברי הכנסייה ומחזיקים בתפקידי מנהיגות מרכזיים. למרות שמנהיגי השבט אסרו על אלכוהול בשמורות שלהם, האלכוהוליזם עדיין משתולל. מבחינת הנאוואחו ושבטים אחרים, שיעורי האלכוהוליזם מוערכים ביותר מפי שניים מהממוצע הארצי. אנשי כנסיית העמים הילידים באמריקה אומרים כי המדיסין שלהם מסייע לשמור עליהם פכחים ובריאים בגופם ובנפשם, והלפרן חושד שהם צודקים.
הוא צרך בעצמו פיוטה לפני חמש שנים, זמן קצר לאחר שהציג את תוכנית המחקר שלו בפני מנהיגי כנסיית העמים הילידים באמריקה. "זה היה מעליב אותם מאד אם לא הייתי מנסה את זה. אז ניסיתי את זה". הלפרן גם קיווה שחוויה ממקור ראשון תסייע לו להבין כיצד טקסי פיוטה עשויים להועיל לחברי הכנסייה. הוא בדק לפני כן במנהל לאכיפת הסמים האמריקאי, שאמר לו שהוא לא מתנגד לשימוש בפיוטה על ידי אנשים שאינם מההילידים של אמריקה למטרות מדעיות, חינוכיות או עיתונאיות רציניות. הלפרן השתתף בחמישה טקסים בסך הכל, כולל זה ששנינו השתתפנו בו, וחוויות אלה החדירו בו כבוד לעמים הילידים ביבשת אמריקה ולאמונתם. כשהבעתי סקרנות לגבי הטקסים, הוא אמר שהדרך הטובה ביותר להעריך אותם היא להשתתף באחד. הוא הזהיר אותי שהטקסים אינם בשום אופן לצרכי פנאי או הנאה, והסשן שלנו באריזונה הדגים זאת.
כמו רוב טקסי כנסיית העמים הילידים באמריקה, גם זה כונס למטרה ספציפית - במקרה זה, לעזור לאישה ולבעלה העמוסים בבעיות רפואיות וכלכליות, מה ששכיח מדי בשמורה. פרט להלפרן ואלי, כולם חברים או קרובי משפחה של הזוג הזה, חלקם נסעו מאות קילומטרים כדי להיות כאן. המפגש נמשך 10 שעות עם הפסקה אחת בת 10 דקות בלבד, והוא נפרש בקצב טקסי: עישון טבק מגולגל בקליפות תירס; שירת מזמורי תפילה בדינה או בשפות אחרות של הילידים באמריקה לקול תיפוף תוף עור צבי; אכילת פיוטה ושתיית תה פיוטה שעובר בקערות, שלוש פעמים בסך הכל.
יש יופי שמהלך קסם בכשפים של מנהיג הטקס, בניצוצות המסתחררים מעל הגחלים לעבר גג הטיפי המושחר מפיח, בהבעות המאופקות של הזקן שמוסיף גזעי ארז לאש וגורף את הגחלים לחצי עיגול. אך אף אחד מהמתפללים לא נראה אבוד בהזיות. רחוק מזה. במשך רוב הלילה מצב הרוח הוא רציני, אפילו מיוסר. שני אנשים מקיאים, כולל האישה. גם היא וגם בעלה מתייפחים כשהם מתוודים על פחדיהם וכמיהתם. כך גם אחרים כשהם מאזינים, מתפללים או חושפים את הצרות שלהם - בדרך כלל בדינה, אך מדי פעם באנגלית.
כוחם של טקסים אלה, אומר לי הלפרן בהמשך, הוא מדיסינלי רק באופן חלקי. אחרי הכל, המשתתפים אוכלים בדרך כלל רק כמה כפות פיוטה, שמסתכמות בפחות מ-100 מיליגרם מסקלין - מספיק כדי לגרום לאפקט ממריץ אך לא לחזיונות מלאים. פיוטה, משער הלפרן, משמש בעיקר כמגבר רגשות שמעוררים הרכיבים הדתיים והקהילתיים של הטקס. הוא עדיין לא יכול להוכיח את ההשערה הזו, והוא גם לא יכול לומר כיצד או אם היתרונות המשוערים של הסשנים הללו עשויים להיות מושגים על ידי אנשים שאינם מהילידים של אמריקה במסגרות פסיכותרפיות קונבנציונליות יותר. "צריך לעשות הרבה יותר עבודה כדי לענות על שאלות כאלה", הוא אומר.
למרות ההתקרחות הזוחלת שלו, הלפרן נראה צעיר מגילו. הוא גם יכול להיות חצוף. במהלך סוף השבוע שלנו בארץ הנאוואחו - שם ביקרנו במרפאה להתמכרות לסמים ופגשנו מנהיג של כנסיית העמים הילידים באמריקה וכן השתתפנו בסשן הפיוטה - הוא הציג את ידיעותיו בכימיה פסיכדלית ואת כישרונו בחיקוי. בעל מועדון לילה אמר פעם שהחיקויים שלו היו מספיק טובים למופע במה, הוא מתגאה.
הלפרן אומר שיש לו "צד מחוספס וסרקסטי". אבל יש לו גם צד רציני ואידיאליסטי שבא לידי ביטוי כשהוא מדבר על ילדותו. הוא גדל בבית יהודי בפרבר אמיד בניו יורק, הוא מעולם לא היה דתי במיוחד, אך הוא ירש תשוקה לריפוי מאביו הפסיכיאטר ואמו הפסיכולוגית. הם שכנעו אותו ש"רפואה היא המקצוע הנשגב ביותר שיש, כי זו זכות לעבוד עם בני אדם ולרפא אותם".
הוא מתחקה אחר התעניינותו בפסיכדליה עד תחילת שנות ה-90. כשהתמחה בבית חולים פסיכיאטרי בברוקלין, ניו יורק, הוא היה מתוסכל מכך שהוא לא יכול להציע טיפולים טובים יותר לאלכוהוליסטים או למכורים לסמים. במהלך סוף שבוע בבית הוריו הוא דיבר על זה עם חבר משפחה שבא לבקר, צ'וניאל רוי (Chunial Roy), פסיכיאטר יליד הודו שהתגורר במערב קנדה. רוי נזכר כי בשנות ה-50 הוא ערך סקר אלכוהוליזם בקרב כנסיית העמים הילידים באמריקה בקולומביה הבריטית ומצא שיעורים נמוכים בקרב חברי הכנסייה. רוי הוסיף כי פסיכדלים כמו LSD נחשבו פעם לטיפולים מבטיחים להתמכרות ולהפרעות אחרות.
"הייתי כל כך מרותק שעשיתי את כל המחקרים האלה", אומר הלפרן, שמעולם לא לקח פסיכדלים וידע מעט מאד על ההיסטוריה שלהם. הוא למד כי LSD, מסקלין ופסילוציבין, שנחשבו בתחילה כמחקים את הסימפטומים של מחלות נפש, הגיעו לכך שהם נחשבו כטיפולים פוטנציאליים. משנת 1950 ועד אמצע שנות ה-60, כתבי עת פרסמו יותר מ-1,000 מאמרים המתארים את הטיפול בפסיכדלים ב-40,000 חולים שסבלו מאלכוהוליזם והפרעות שונות אחרות.
אחד התומכים המוקדמים בטיפול פסיכדלי היה ויליאם וילסון (William Wilson), הידוע יותר בכינויו ביל W, שייסד את אלכוהוליסטים אנונימיים בשנת 1935. לאחר שצפה באלכוהוליסטים שעברו טיפול ב-LSD ונטל את הסם בעצמו בשנת 1956, השתכנע וילסון שהוא עשוי להועיל לאלכוהוליסטים על ידי הפעלת חוויות דתיות כמו זו שעזרה לו להפסיק לשתות. המחקרים שהטמיעו בוילסון ובאחרים תקוות אלה היו במידה רבה אנקדוטיים, חסרי בקרה או פגומים; בכל זאת הם רמזו מספיק, חשב הלפרן, כדי לזכות במחקרי המשך.
לאחר שהלפרן החל את לימודיו בבית הספר לרפואה בהרווארד בשנת 1996, הוא מצא מנטור: הריסון פופ (Harrison Pope), פרופסור לפסיכיאטריה שחקר מריחואנה וחומרים פסיכוטרופים אחרים. הלפרן ופופ היו מחברים משותפים למספר מאמרים, ובפרט אחד השוקל אם הזיות גורמות נזק נוירו-קוגניטיבי קבוע, כפי שטענו כמה מבקרים מוקדמים. "נכון לעכשיו", הם כתבו, "בספרות עולה באופן מהותי שיש מעט, אם בכלל, השפעות נוירו-פסיכולוגיות ארוכות טווח המיוחסות לשימוש בחומרים מעוררי הזיות". הם טענו כי מרבית המחקרים שקשרו בין פסיכדלים לרעילות נוירו-קוגניטיבית בדקו מעט מדי נבדקים ולא שלטו בצורה נאותה במחלות נפש קיימות או בצריכת חומרים אחרים ורעילים יותר, כמו אמפטמינים ואלכוהול.
כדי לסייע בפתרון המחלוקת המתמשכת הזו החליטו הלפרן ופופ לבחון את כנסיית העמים הילידים באמריקה, שהציעה אוכלוסייה גדולה הצורכת חומר פסיכדלי תוך הימנעות מאלכוהול ומסמים אחרים. הלפרן ופופ זכו במענקים לפרויקט שלהם לא רק מהמכון הלאומי להתמכרות לסמים אלא גם מבית הספר לרפואה בהרווארד ומשתי קרנות פרטיות התומכות במחקר בנושא פסיכדלים: ההתאחדות הרב-תחומית ללימודים פסיכדליים (MAPS) ומכון הפטר למחקר (Heffter Research Institute), ע"ש ארתור הפטר (Arthur Heffter), הכימאי הגרמני שבודד מסקלין מפיוטה וגילה את תכונותיו הפסיכואקטיביות בסוף המאה ה-19.
השגת שיתוף הפעולה של בכירי כנסיית העמים הילידים באמריקה התבררה כקשה ביותר. רבים לא אהבו את הרעיון של בדיקה של האמונה שלהם על ידי מדען, במיוחד אחד לבן. לאחר שהלפרן נתן את הפרזנטציה שלו באחת האסיפות של הכנסיה, אחד מזקני השבט הטיף בפני קהל הנאוואחו במשך 20 דקות. לבסוף הוא פנה להלפרן, והעלה בכעס את רוחו של כריסטופר קולומבוס, כשהוא קורא: "1492!" רגע קשה נוסף הגיע במהלך סשן הפיוטה הראשון שלו. מנהיג הטקס המשיך להתעקש שהלפרן ייקח עוד פיוטה, עד שלבסוף הוא הקיא. הלפרן הרגיש שהמסר המרומז של האיש היה: "אתה רוצה ללמוד על פיוטה? אני אלמד אותך על פיוטה".
הלפרן התמיד, הגיע לפגישות כשהוא נושא מתנות של עשב מתוק (sweet grass) וארז קדוש (flat cedar), עשבים ארומטיים מוערכים אצל האנדיאנים. "ניסיתי להראות שטרחתי ללמוד משהו על התרבות שלהם". הוא חיפש מתנדבים לצורך המחקר שלו על ידי פרסום מודעות במכבסות וחלוקת פליירים בשוק פשפשים בגאלופ (Gallup), ניו מקסיקו. (100 הדולר שהובטחו למי שיסיים את המחקר עזרו גם הם).
מנהיג כנסייה אחד ששכנע אחרים בשבט לסמוך על הלפרן היה ויקטור ג'יי קלייד (Victor J. Clyde), סגן נשיא כנסיית העמים הילידים בצפון אמריקה ושופט מחוזי נבחר. במהלך הטיול שלנו לאומת נאוואחו הלפרן ואני ביקרנו את קלייד בלוקצ'וקאי (Lukachukai), אריזונה, שם הוא גר עם אשתו ושלושת ילדיו. קלייד הוא קומפקטי ורחב כתפיים, והוא מדבר בביטחון עצמי קשוח של תובע לשעבר.
כששאלתי מה כנסיית העמים הילידים באמריקה תרוויח מעבודתו של הלפרן, ענה קלייד כי ראיות מדעיות לבטיחות השימוש בפיוטה צריכות להגן על חברי הכנסייה. רק בשנה שעברה, הפנטגון ציטט חששות מפני "פלאשבקים" - הישנות של השפעות הפסיכדלים זמן רב לאחר שהם יוצאים מהגוף - כדי למנוע מחברים בכנסיית העמים הילידים באמריקה משימות גרעין רגישות. האם קלייד לא דאג שמחקרו של הלפרן עלול לגרום לאפקט מזיק? קלייד הסתכל עלי רגע לפני שהשיב לשאלתי. אם פיוטה היה מזיק, אמר בתקיפות, אנשיו כבר היו מבחינים בזה.
האמונה של קלייד כי פיוטה אינו פוגע בחברי הכנסייה אושרה על ידי מחקריו של הלפרן. הוא מעריך כי דיבר עם 1,000 בני נאוואחו לפני שמצא 210 שעמדו בקריטריונים שלו. הנבדקים התחלקו לשלוש קטגוריות: כשליש בערך נטלו פיוטה לפחות 100 פעם, אך היתה להם חשיפה מינימאלית לסמים אחרים או לאלכוהול; שליש שאינם חברי כנסייה וצרכו מעט או לא צרכו כלל אלכוהול או סמים; ושליש היו אלכוהוליסטים לשעבר שהיו פיכחים במשך שלושה חודשים לפחות.
הלפרן וכמה עוזרי מחקר ניהלו סדרת מבחנים - של זיכרון, מנת משכל, יכולת קריאה ומיומנויות קוגניטיביות אחרות - לשלוש הקבוצות. על פי נתונים ראשוניים שהציג בכנסים, חברי הכנסייה לא הראו ליקויים בהשוואה ללא חברים פיכחים וקיבלו ציונים טובים יותר באופן משמעותי בהשוואה לאלכוהוליסטים לשעבר. חברי הכנסייה גם לא דיווחו על פלאשבקים. עם המחבר המשותף, פופ, הלפרן פירסם בשנת 2005 את התוצאות המלאות בכתב העת Biological Psychiatry, לאחר שהציג אותן בפני ראשי הכנסייה וגורמי הבריאות של הנאוואחו.
הלפרן צפה התנגדויות למחקר שלו - למשל, שחשיבותו חלה רק על חומר אחד המשמש קבוצה אתנית אחת. "אתה יכול לומר במובן מסוים שמסקלין אינו זהה לכל שאר התרכובות האלה", הוא אומר. המחקר שלו בכל זאת מצביע על כך שפסיכדלים כסוג עשויים שלא "לשרוף" את המוח. "אם אנו מוצאים שלקבוצת האנשים הזו, בתנאים המיוחדים הללו, אין בעיות, יש לכך רלוונטיות מסוימת לאוכלוסייה בכלל".
הלפרן גם הבין שהוא עשוי להיות מואשם בהתחברות לילידים של אמריקה, בהתקרבות רבה כל כך לנבחנים עד כי האובייקטיביות שלו נפגעה. כדי להפחית את הסיכון להטיה, הוא ופופ תכננו את המחקר כך שיהיה עיוור; אלו שבדקו את המבחנים שניתנו לנאוואחו לא ידעו לאיזו קבוצה כל נבחן שייך. יתר על כן, הלפרן לא השתתף בטקסי פיוטה עם אף אחד ממשתתפי המחקר שלו.
אולי החולשה הגדולה ביותר במחקר שלו ושל פופ, מודה הלפרן, היא שהתכנון שלו מונע בדיקה אם פיוטה מפחית את הסיכון לאלכוהוליזם. הלפרן היה רוצה לראות את הנושא הזה במחקר המשך. שותף אידיאלי למחקר יכול להיות מרכז נאניז'וז'י (Na'nizhoozhi Center), מרפאה למכורים לסמים בגאלופ שמטופליה כמעט כולם מהילידים של אמריקה. המרכז, שנוסד לפני עשור, מציע טיפולים קונבנציונליים ותוכניות לעזרה עצמית, כמו אלכוהוליסטים אנונימיים, כמו גם טקסי ריפוי מסורתיים שונים של הילידים באמריקה. אלה מתרחשים בחצר מאחורי המרפאה הגדולה המספיקה לכמה בקתות עץ מתומנות המכונות הוגנים (hogans), סווט לודג'ים (sweat lodges) וטיפי עבור סשנים של כנסיית העמים הילידים באמריקה. על אף שלא מוגש פיוטה לחולים במהלך הסשנים של הכנסייה במקום, אנשי הצוות מעודדים מטופלים מסוימים להשתתף בטקסי פיוטה רגילים לאחר שהם עוזבים את המרפאה.
מתיעוד המרפאה עולה כי אלה שמשתתפים בטקסי ריפוי של הילידים האמריקאים מסתדרים טוב יותר מאלה שהשתתפו באלכוהוליסטים אנונימיים. הלפרן מקווה שמתישהו המרפאה, אולי בעזרתו, תשווה בקפדנות את שיעורי הנסיגה של המטופלים שמשתתפים בטקסי פיוטה לעומת טיפולים אחרים. באופן אידיאלי, כדי להבדיל את ההשפעות של הפיוטה כשלעצמו מאלה של הטקס ושל החברות בכנסייה, קבוצה אחת של אלכוהוליסטים יכולה לקבל פיוטה במסגרת לא דתית; קבוצה אחרת יכולה לקבל פלצבו.
הלפרן לעולם לא ימליץ על פרוטוקול כזה, משום שהוא מפר את מצוות כנסיית העמים הילידים באמריקה. "פיוטה שנצרך בדרך הלא נכונה, לדעתם, מזיק", הוא מסביר. מתוך כבוד לכנסייה, הלפרן לעולם לא היה תומך בבדיקת השפעות הפיוטה גם על אנשים שאינם מהילידים של אמריקה. מבחינה זו, הוא מודה, חיבתו לחברי הכנסייה משפיעה על תפקידו כחוקר.
אך ישנן תרכובות רבות אחרות שניתן לבחון כטיפולים פוטנציאליים עבור אלה שלא ילידים אמריקאים. במאמר משנת 1996 סקר הלפרן עשרות מחקרים של טיפול בהתמכרות לסמים עם פסיכדלים ומצא ראיות טנטטיביות לכך שהם מפחיתים את השתוקקות המכורים במהלך התקופה שלאחר הטריפ ("afterglow") שנמשכת חודש-חודשיים. השפעה זו עשויה להיות לפחות ביוכימית חלקית; ידוע כי LSD, מסקלין ופסילוציבין מווסתים מוליכים עצביים כמו סרוטונין ודופמין, אשר ממלאים תפקיד מכריע בוויסות ההנאה.
מועמד אפשרי אחד לטיפול פסיכדלי יהיה דימתילטריפטאמין, או DMT, הפסיכדל היחיד הידוע שמופיע באופן טבעי בכמויות זעירות בדם האנושי וברקמת המוח. DMT הוא המרכיב הפעיל העיקרי באיוואסקה, תה המיוצר משני צמחים מהאמזונס. כמו פיוטה, גם האיוואסקה נמצא בשימוש במשך מאות שנים על ידי הילידים של אמריקה וכיום משמש כסקרמנט חוקי במספר כנסיות ברזילאיות. מחקרים שנעשו לאחרונה על שתיית איוואסקה ברזילאית על ידי צ'רלס גרוב (Charles Grob), פסיכיאטר במרכז הרפואי הארבור (Harbor-UCLA Medical Center) ואחרים, מצביעים על כך שלאיוואסקה אין השפעות נוירו-קוגניטיביות שליליות. יתרונו של DMT, הלפרן אומר, הוא שכאשר הוא נצרך ההשפעות שלו נמשכות פחות משעה, וכך ניתן לשלב אותו בפגישות טיפוליות קצרות יחסית.
להלפרן כבר ניסיון מחקרי עם DMT. בשנת 1994 בילה שישה שבועות בסיוע לריק סטרסמן (Rick Strassman), פסיכיאטר מאוניברסיטת ניו מקסיקו, בהזרקת DMT למתנדבים כדי למדוד את ההשפעות הפיזיולוגיות של החומר. מחקר זה הראה כי DMT אינו בהכרח לא מזיק. עשרים וחמישה מתוך 60 הנבדקים של סטרסמן עברו את מה שהגדיר סטרסמן כ"השפעות שליליות", החל מהזיות של "חייזרים" אימתניים ועד, במקרה אחד, עלייה מסוכנת בלחץ הדם. החששות של סטרסמן מתגובות אלו תרמו להחלטתו לסיים את מחקרו מוקדם.
מועמד שנוי במחלוקת עוד יותר לבדיקה קלינית הוא 3,4-מתילנדיאוקסימפטפטמין, המוכר יותר בשם MDMA או אקסטזי. MDMA נקרא לפעמים אמפתוגן ולא פסיכדל, משום שההשפעות הבולטות ביותר שלו הן תחושות אמפתיה מוגברות וחרדה מופחתת. התומכים טוענים כי ל-MDMA פוטנציאל טיפולי, וכמה חוקרים ברחבי העולם נותנים כעת את החומר לחולים עם הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD) והפרעות אחרות.
המבקרים מציינים כי MDMA הפך במהירות לסם ממכר, כאשר מאמינים כי כמעט 800,000 אמריקאים משתמשים בו באופן קבוע. החומר נקשר למנות יתר קטלניות ולנזק מוחי; רק בסתיו האחרון דיווח מאמר ב-Science שרק מנות בודדות של MDMA גרמו לנוירופתיה בקופים. כדי לעזור לפתור שאלות בנוגע לבטיחות ה-MDMA, הלפרן ופופ החלו במחקר על צעירים מהמערב התיכון בארה"ב שטוענים שהם צורכים MDMA תוך שהם מתנערים מסמים אחרים ואלכוהול.
כל הסמים מהווים סיכון מסוים, אומר הלפרן. השאלה היא האם הסיכונים עולים על התועלת הפוטנציאלית לאוכלוסיה. לדוגמא, היתרונות במתן MDMA לחולי סרטן סופניים, שיעזור להם להתמודד עם החרדות, עשויים להכריע את הסיכונים הנשקפים לבריאותם. באותו אופן, שווה לתת DMT או פסיכדלים אחרים לאלכוהוליסטים ומכורים שלא הצליחו להגיב לטיפולים אחרים.
הלפרן מקווה גם לערוך מחקר הדמיה מוחית כדי לבחון את ההשערה שלו לפיה פסיכדלים מפחיתים את ההשתוקקות אצל מכורים, על ידי השפעה על מערכות הסרוטונין והדופמין שלהם. "זה נשמע רדוקציוניזטי", הוא אומר, "אבל תמונה יכולה להיות שווה אלף מילים". משתף פעולה אידיאלי יהיה פרנץ וולנוויידר (Franz Vollenweider), פסיכיאטר מאוניברסיטת ציריך, אשר בעזרת טומוגרפיית פליטת פוזיטרונים מדד שינויים עצביים שנגרמו אצל מתנדבים בריאים על ידי פסילוציבין ו-MDMA.
מספר תופעות פסיכדליות כבר הוסברו במונחים עצביים פשוטים יחסית. לדוגמא, בדיקות הדמיה מוחית בבני אדם וניסויים בבעלי חיים הראו כי מסקלין, LSD ופסיכדלים אחרים מגבירים את השחרור האקראי של נוירונים בקליפת הראייה. נראה כי עירור עצבי זה גורם לפורם קונסטנט, הדפוסים הדינמיים שראיתי כשעצמתי את עיניי בהשפעת הפיוטה, שנוצרים גם על ידי מיגרנות, התקפים אפילפטיים והפרעות מוחיות אחרות.
אולם ההשפעות של חומרים מעוררי הזיות לעולם לא ניתנות לצימצום לנוירוכימיה בלבד, מדגיש הלפרן. עשרות שנים של מחקר אישרו את החשיבות של "כוונה וסביבה" ("set and setting") - הכוונות המוקדמות של המשתמשים וההקשר של החוויה שלהם. אותה תרכובת יכולה לעורר פרנויה פסיכוטית, תובנה פסיכולוגית או התייחדות מאושרת, תלוי אם היא נצרכת כסם מסיבה במועדון לילה, סם במשרד הפסיכיאטר או סקרמנט בטיפי. באותו אופן, טיפולים פסיכדליים עשויים לייצר תוצאות שונות בהתאם לסביבה.
האתגר של החוקרים לטווח הארוך, אומר הלפרן, הוא לקבוע אילו הגדרות יכולות לנצל את הפוטנציאל הטיפולי של חומרים מעוררי הזיות תוך הפחתת הסיכון לתגובות שליליות. בשנות ה-50 וה-60, הטיפול הפסיכדלי כלל בדרך כלל מטופל ומטפל יחיד. במקרים רבים, סבור הלפרן, טיפול פסיכדלי עשוי לעבוד בצורה הטובה ביותר עבור זוגות, משפחות וחברים. "אם אתה לוקח את זה בעצמך, אולי יהיו לך תובנות חשובות", הוא אומר, "אבל איבדת את ההזדמנות האחרת הזו ללמוד ולצמוח".
אנשים עשויים גם להגיב לסביבה וטקסים שנועדו לעורר רגשות דתיים. לאחרונה מדענים שונים, בעיקר הרולד קניג (Harold Koenig) מאוניברסיטת דיוק, דיווחו כי הם מצאו קשרים בין דתיות - כפי שמשתקפת מהנוכחים בכנסיות ובאמצעים אחרים - ועמידות לדיכאון. באופן אידיאלי, אומר הלפרן, מטפלים צריכים להיות מסוגלים לבחור בין הגדרות רבות ושונות כדי לשרת בצורה הטובה ביותר את צרכי המטופל. אחד הפתגמים החביבים עליו הוא, "שבילים רבים, הר אחד".
הלפרן מאמין שהוא הפיק תועלת מהסשנים של הפיוטה, אם כי בדרכים שקשה לכמת או אפילו לתאר. בהשאלה של המונח לתרכובת המגבירה את השפעתו של מוליך עצבי, הוא משער שפיוטה משמש כ"אגוניסט ענווה", המנטר את יהירותו בכך שהוא משרה בו יראת כבוד. עם זאת, הוא מכיר בכך שרגשות אלה עשויים להיות פחות פונקציה של פיוטה מאשר פונקציה של טקס כנסיית העמים הילידים באמריקה.
כבוד בהחלט בולט בהתייחסותו של הלפרן לאורך כל הסשן בו אנו משתתפים יחד. למרות שהוא טרוד מכאבי גב כרוניים, הוא יושב בגב זקוף במשך שעה על גבי כרית של 5 דולר שרכש בוול-מארט מוקדם יותר באותו יום. הוא צופה בדריכות בכל טקס, מקשיב לכל שיר. כאשר מנהיג הטקס מבקש מכולם להתפלל עבור הבעל והאישה שעומדים במוקד הסשן, הלפרן עושה זאת בקול רם.
בעיקר בשלב מוקדם, הטקס נראה זר לחלוטין, אך משמעותו מתבהרת ככל שמתקדם הלילה. בשלב מסוים, מנהיג הטקס, לאחר תפילה ארוכה בדינה, פונה אל הבעל והאישה ואומר באנגלית: "אתם חייבים לפנות זמן רב יותר בחייכם למי שחשוב לכם". הטקסים, אני מבין, הם רק ביטויים של הכרת תודה לאדמה, אש, אוכל ואלמנטים קדמוניים אחרים של קיום. לאחר שכל אחד מאיתנו לוגם מקערת מים שעוברת סביב הטיפי, מנהיג הטקס שופך בזהירות מעט מים על רצפת העפר. הלפרן אומר באוזני, "תחשוב מה המשמעות של מים עבור אנשי המדבר האלה."
עם עלות השחר, מצב הרוח בטיפי מתבהר. כולם מחייכים כשהבעל והאישה מתחבקים וכששני ילדיהם, שישנים מאז חצות, מתעוררים ממצמצים ומפהקים. האישה, חוזרת לטיפי אחרי שהביאה מגש של לחמניות מתוקות, מתבדחת וצוחקת עם חבר. כשאנחנו שותים קפה ואוכלים את הלחמניות, היא מודה לנו על כך שישבנו יחד עם משפחתה בלילה הארוך הזה. "תודה שנתת לנו להצטרף אליך", עונה הלפרן, קורן לעברה, "ושאת ומשפחתך תהנו מבריאות טובה".
כשאנו יוצאים מאומת נאוואחו באותו אחר הצהריים, נראה הלפרן נרגש, למרות שלא ישן כבר 36 שעות. הוא מיילל יחד עם תקליטור של מזמורי כנסיית העמים הילידים באמריקה ועושה חיקויים של ביל קלינטון וכמה דמויות ממסע בין כוכבים. מחוץ לשיפרוק (Shiprock), ניו מקסיקו, המבט שלו הופך עגום כשאנחנו עוברים שוטר שמבצע בדיקת ינשופון לצעיר מתנדנד. לא פיוטה ולא שום תרופה אחרת, מבין הלפרן, יכולים לרפא את כל הסובלים מאלכוהוליזם או התמכרות. "אין לנו כדורי קסם", הוא אומר. אם המחקר שלו בנושא פסיכדלים יניב טיפולים שיכולים להועיל רק ל-10 או 15 אחוזים מהמיליונים הנאבקים עם הפרעות אלה, הוא יהיה יותר ממרוצה. "אני מנסה לאט מאד", הוא אומר, "להניח את כל החלקים במקום."
אנו ממליצים לא להתנסות באופן עצמאי בחומרים משני תודעה שאינכם מכירים, פעולה כזו עלולה להיות מסוכנת.
אם אתם/ן מעוניינים להתנסות וחוקי המקום בו הינכם שוהים מאפשרים זאת, פנו למדריכים מנוסים על מנת לעבור את החוויה באופן בטוח.
Comments