האם איוואסקה באמת מגבירה יצירתיות, או פשוט משנה את חוקי המשחק?
- גור זיו
- לפני יום אחד (1)
- זמן קריאה 4 דקות
האם איוואסקה באמת הופכת אותנו ליצירתיים יותר? מחקר חדש עקב אחרי אמנים תחת השפעה פסיכדלית בזמן אמת וגילה שהתשובה מורכבת. זה לא שאנחנו הופכים גאונים יותר, אלא שהמוח שלנו פשוט מתחיל לשחק לפי חוקים אחרים.
הקשר בין חומרים משני תודעה ליצירתיות הוא עתיק כמעט כמו האמנות עצמה. משמאנים ששאפו עשן קדוש כדי לתקשר עם רוחות ועד לסופרי דור הביט שהקלידו את דרכם למניפסטים חדשים תחת השפעת בנזדרין; מלהקת הביטלס שגילתה את ה-LSD ושינתה את פני המוזיקה ועד למפתחים בעמק הסיליקון שלוקחים "מיקרודוזינג" כדי לפתור בעיות קידוד מורכבות. האמונה שלחומרים פסיכדליים יש את הכוח לפתוח דלתות נסתרות בתודעה, לשחרר את המחשבה מכבליה ולהצית את אש היצירה, היא רעיון רב עוצמה ששבה את דמיוננו במשך דורות.
אך מה באמת קורה שם? האם החומרים הללו הם "סטרואידים" ליצירתיות, זריקת מרץ כימית לדמיון, או שמא הסיפור מורכב יותר? עד כה, רוב המחקר המדעי התמקד בבחינת היצירתיות באמצעות מבחנים קוגניטיביים סטנדרטיים במעבדה. מחקר חדש החליט לצאת מהמעבדה אל העולם האמיתי, ולבחון לראשונה את התהליך היצירתי עצמו, רגע אחר רגע, כפי שהוא מתרחש בזמן אמת. התוצאות מראות שההשפעה הפסיכדלית על היצירתיות אינה אחידה כלל וכלל, והיא אינה דומה למתג של "כיבוי/הדלקה", אלא דומה יותר לשינוי כללי המשחק כולם.
המחקר, שפורסם בכתב העת Journal of Psychopharmacology, התמקד בהשפעות של תרכובת בהשראת איוואסקה, משקה פסיכדלי רב עוצמה מהאמזונס, המשלבת DMT והרמין (Harmine). DMT הוא חומר פסיכדלי חזק וקצר-טווח, והרמין הוא מעכב אנזימטי שמאריך ומעצים את השפעתו. במקום לתת למשתתפים מבחני חשיבה יצירתית יבשים, כמו "מצא שימושים חדשים למהדק ניירות", החוקרים בחרו במשימה אקולוגית, כלומר, משימה שדומה ככל האפשר להתנהגות יצירתית בעולם האמיתי.
הם ביקשו מהמשתתפים לצייר באופן חופשי על טאבלט דיגיטלי. המשימה הזו אפשרה להם לא רק לנתח את התוצר הסופי, אלא לעקוב אחר התהליך כולו - כל קו, כל משיכת מכחול, כל הפסקה וכל שינוי. הם מדדו את הדינמיקה של תהליך הציור לפני נטילת החומרים, בשיא ההשפעה, ואחרי שההשפעה שככה. המטרה הייתה להבין כיצד החומרים משפיעים על שלבים שונים בחשיבה היצירתית, כמו חשיבה מסתעפת (יצירת רעיונות רבים ושונים) וחשיבה מתכנסת (בחירה ופיתוח של הרעיון הטוב ביותר).
מסקנות החוקרים, כפי שצוין במאמר, היו שהשפעת התרכובת על היצירתיות אינה אחידה. תחת ההשפעה הפסיכדלית, האמנים בילו פחות זמן בשלב התכנון הראשוני של הציור. הם קפצו ישר לביצוע, עם פחות התלבטות. בנוסף, הם נטו לבצע פחות שינויים ותיקונים גדולים במהלך העבודה. במקום למחוק ולשנות כיוון, הם נטו "לזרום" עם מה שכבר נוצר על הקנבס הדיגיטלי. ממצא זה עשוי לרמז על ירידה מסוימת בחשיבה המתכנסת - היכולת להעריך באופן ביקורתי את היצירה ולבצע בה שינויים אסטרטגיים. מצד שני, ניתוח של התוצרים הסופיים, שנעשה על ידי שופטים חיצוניים שלא ידעו מתי כל ציור נוצר, לא הראה שיפור או ירידה באיכות האמנותית הכוללת או ביצירתיות של הציורים. כלומר, למרות שהתהליך השתנה, התוצאה נותרה דומה.
אז מה בעצם קרה שם? החוקרים מציעים הסבר מרתק. ייתכן שהחומרים הפסיכדליים אינם "מגבירים" את היצירתיות באופן ישיר, אלא משנים את האיזון בין השלבים השונים בתהליך. הם עשויים להפחית את קולו של "הצנזור הפנימי" או המבקר העצמי, מה שמאפשר לאמן לפעול באופן חופשי וספונטני יותר, עם פחות עיכובים.
המחקר מציע את הראיה הראשונה לכך שחומרים פסיכדליים משפיעים לא רק על הקוגניציה היצירתית, אלא גם על התהליכים הדינמיים המובילים אליה. זוהי נקודה עדינה אך קריטית. המוח הפסיכדלי אינו בהכרח מוח "יצירתי יותר", אלא מוח שפועל במצב תודעה שונה, שבו הגישה ליצירתיות משתנה.
כפי שמסבירים חוקרי תודעה ויצירתיות אחרים, ניתן לחשוב על כך באמצעות אנלוגיה של טיול. במצב תודעה רגיל, התהליך היצירתי דומה לטיול עם מפה מוגדרת. אנו מתכננים את המסלול (שלב התכנון), הולכים בו (שלב הביצוע), ועוצרים מדי פעם כדי לבדוק את המפה ולוודא שאנחנו בכיוון הנכון (שלב ההערכה והתיקון). תחת השפעה פסיכדלית, התהליך דומה יותר לטיול ללא מפה, שבו אנו פשוט הולכים בעקבות השביל שנראה הכי מעניין באותו רגע, בלי לחשוב יותר מדי על היעד הסופי. לעיתים, הדרך הזו מובילה למקומות חדשים ונפלאים. בפעמים אחרות, היא יכולה להוביל למבוי סתום. המחקר הנוכחי מראה שהמטיילים הפסיכדליים אכן בילו פחות זמן בהתבוננות במפה, אך בסופו של דבר, הגיעו למקומות שלא היו פחות יפים מאלה של המטיילים המחושבים.
ההשלכות של המחקר הזה חשובות להבנת הפוטנציאל הטיפולי והאישי של חומרים פסיכדליים. הוא מדגיש את החשיבות של הסביבה והמשימה (מה שמכונה "סט וסטינג") בעת שימוש בחומרים אלו. ייתכן שהשפעתם על יצירתיות תלויה מאד במשימה הנתונה. למשל, הם עשויים להיות מועילים מאד בשלב של סיעור מוחות חופשי, אך פחות יעילים בשלב של עריכה קפדנית או פתרון בעיות לוגי.
ממצאי המחקר מדגישים את החשיבות של שילוב נקודות מבט קוגניטיביות, פנומנולוגיות ותהליכיות כדי להבין טוב יותר את החשיבה היצירתית תחת מצבי תודעה משתנים.
בסופו של דבר, המחקר מנפץ את המיתוס הפשטני של "גלולת קסם ליצירתיות". הוא מציג תמונה מורכבת וניואנסית יותר, שבה חומרים פסיכדליים אינם פתרון קל, אלא כלי רב עוצמה שיכול לשנות את אופן פעולת התודעה. הם לא כותבים את השיר או מציירים את הציור במקומנו, אך הם עשויים לשנות את מערכת היחסים שלנו עם המוזה, להשקיט את המבקר הפנימי, ולאפשר לנו לרקוד עם היצירתיות שלנו באופן חופשי ומשוחרר יותר. השאלה הגדולה שנותרה פתוחה היא כיצד נוכל לרתום את השינוי הזה באופן מודע ומכוון, כדי להפיק את המרב מהפוטנציאל היצירתי הטמון בכל אחד מאיתנו, עם או בלי עזרתם של חומרים מהטבע.
המחקר:
תגובות