מקור: The Uncertain Heavens
במהלך המאה ה-17, ככל שהידע על היקום ותכולתו גדל, כך גדלו גם הספקולציות על החיים בכוכבי לכת אחרים. מקור אחד כזה, כפי שחקר יו אלדרסי-וויליאמס (Hugh Aldersey-Williams), היה האסטרונום ההולנדי, המתמטיקאי והממציא כריסטיאן הויגנס, שעבודתו המוקדמת בנושא הסתברות סללה את הדרך להערכתו המודרנית מאד כיצד עשויים להראות חיים חוצניים.
כאשר הדברים נראים עגומים בעולם הזה, אולי טבעי להפנות את תשומת הלב לתנאים של עולמות אחרים. זה מה שעשה האסטרונום ההולנדי כריסטיאן הויגנס בסביבות שנת 1680. הוא נפלט מתפקידו רב ההשפעה כמדען ממשלתי של לואי הארבעה עשר בפריז ומצא את עצמו מבודד בביתו בעיר המחוז האג, חולה לעתים קרובות בדיכאון ובחום, ומתגעגע לחברות של אחיו קונסטנטין, שנעדר בשעה שכיהן כמזכיר המלך ההולנדי ויליאם השלישי באנגליה.
או אז החל הויגנס לכתוב את 'קוסמוטאורוס' ('Cosmotheoros'), ספקולציה באורך ספר על אפשרות לחיים בכוכבי לכת אחרים, והעבודה הראשונה מסוג זה שהתבססה על ידע מדעי עדכני ולא על השערה פילוסופית או טיעון דתי. מפחד מגינוי מצד "מי שבורותם או קנאתם גדולה מדי", הורה הויגנס לאחיו לפרסם את היצירה רק לאחר מותו, דבר שעשה בשנת 1698. 'קוסמוטאורוס', שנכתב במקור בלטינית, תורגם במהירות להולנדית ולשפות אחרות. תרגום מלא ותוסס לאנגלית הופיע באותה שנה תחת הכותרת הנועזת, 'The Worlds Celestial Discover'd'.
פילוסופים כמובן חשבו תמיד על קיומם של חיים מחוץ לכדור הארץ. אריסטו שלל זאת, והאמין שכדור הארץ הוא ייחודי וכי גרמי שמים אחרים הם ישויות גיאומטריות טהורות. אך האטומיסטים, ביניהם דמוקריטוס ואפיקורוס, קיבלו את התפיסה של ריבוי עולמות, במידה מסוימת בעזרת האנלוגיה של חומר חלקיקי מסוגים שונים הקיים עם החלל. הוגים מימי הביניים המשיכו את המחלוקת הזו, אך יכלו רק להוסיף לה את החששות שלהם לגבי ההשלכות של השקפה כזו או אחרת על תורת הכנסייה, שלא עשתה דבר כדי לקדם אותה.
הגילוי שיש עוד יותר גופים במערכת השמש מאלה שהיו ידועים מימי קדם, שהגיעו עם גילוי גלילאו של ארבעה ירחים של צדק בשנת 1610, הוסיף מימד חדש ובלתי צפוי לדיון. וכאשר הויגנס גילה את הלוויין הראשון של כוכב לכת אחר, שבתאי, בשנת 1655, נראה כי מאזן המחלוקת משתנה שוב.
הויגנס זכה לתהילה בשנות ה-50 של המאה ה-17 על כך שגילה את הלוויין הראשון של שבתאי (שנקרא לימים טיטאן) ואת הטבעת של כוכב הלכת (שמאוחר יותר נצפתה כטבעות) וכיוצר שעון המטוטלת המדויק הראשון. הוא גם המציא מכשירים רבים אחרים, כולל "פנס קסם", מעין מקרן שקופיות פרימיטיבי, ותרם תרומות חשובות למתמטיקה, במיוחד לתחומי הגיאומטריה וההסתברות, והציג נוסחאות מתמטיות כאמצעי לביטוי הקשר בין כמויות כמהירות ומסה בבעיות פיזיקה. כל ההישגים הללו הופכים אותו למדען הגדול ביותר בתקופה שבין גלילאו לניוטון.
כריסטיאן הויגנס היה מפותח מאד בהתעניינות שלו בעולם הפיזיקלי. בילדותו הוא יצר מכונות קטנות ושמח לפתור חידות מתמטיות, כאלה שבעקבותן אנשים החלו להתייחס אליו כאל "ארכימדס ההולנדי". הוא דחה חיים של איש חצר מלוכה ודיפלומט שניהלו אביו ואחיו, ועד מהרה בידל את עצמו לעולמות הפיזיקה, המתמטיקה והאסטרונומיה. לאחר פריצות הדרך שלו עם שבתאי ושעונים, הניסויים שלו באובייקטים נעים הובילו אותו למסקנה שכל תנועה היא יחסית בלבד (מה שזיכה אותו אחר כך בהערצתו של איינשטיין). בשנות ה-70 של המאה ה-17 הוא הגה תיאוריית אור מבוסס גל, שהייתה נכונה באופן מהותי אך נזנחה כמעט 150 שנה עד שניתן היה לאשש אותה באמצעות ניסוי.
שלא כמו כמה בני דורו המהוללים, הוא שמר על מיקוד שיטתי בבעיות שבחר והכיר בחשיבות המשותפת של ההיבטים המעשיים והתיאורטיים שלהן, ושמח כאשר הוכח כי אלה מחזקים זה את זה, כפי שעשו בשיפורים שלו במטוטלת. אף על פי שכמו כל פילוסוף טבע של המאה ה-17, הוא עבד על מגוון בעיות שהיו נראות למומחה מודרני רחבות וחסרות תקווה, הוא לא - כפי שעשה ניוטון - סטה למסלול אלכימיה, אוקולטיזם או דת.
הויגנס היה אינטרנציונליסט אמיתי. הוא ביקש להתאים את שעוני המטוטלת המשופרים שלו במטרה להצליח לחשב קווי אורך בים בשיתוף פעולה עם ממציאים סקוטים. הוא החליף רעיונות לגבי משאבת האוויר ששימשה לחקר תכונות הוואקום עם רוברט בויל האירי. הוא מצא את עצמו נקלע לסכסוך מכוער עם רוברט הוק האנגלי על המצאת קפיץ איזון (Balance spring) לוויסות שמירת הזמן של שעונים ניידים. הוא השווה בין עיצובי טלסקופים ותצפיות כוכבים עם יוהנס הווליוס הפולני וג'ובאני דומניקו קאסיני האיטלקי, ואחרים. הוא לימד את הפילוסוף הגרמני הצעיר גוטפריד לייבניץ מתמטיקה (לפני שהתלמיד עלה על המאסטר והמציא את החשבון האינפיניטסימלי). בשנת 1663 הפך הויגנס לזר הראשון שנבחר לחברה המלכותית. ובאופן משמעותי יותר, הוא היה חיוני בהקמת האקדמיה הצרפתית למדעים באותה תקופה, מה שהפך אותו ל"מנהיג המוכר של המדע האירופי", לפי ביוגרף.
גילויו של הויגנס של הטבעת של שבתאי בשנת 1656 דרש שנים של התבוננות סבלנית בכוכב הלכת באמצעות טלסקופ בעיצובו האישי (שבשבילו כריסטיאן ואחיו קונסטנטין אפילו ליטשו את העדשות בעצמם). במהלך תקופה זו, צורתו הנראית לעין של כוכב הלכת השתנתה והובילה לפרשנויות רבות. זו הייתה האופטיקה החזקה של הויגנס, יחד עם התחושה המתמטית המושכלת שלו של מה שסביר ביותר מבחינה פיזית, שהובילו אותו לפרשנות הנכונה.
הספקולציות הראשונות שלו על חיים בכוכבי הלכת מתוארכות מהזמן הזה. כשכתב על הטבעת בחיבורו על שבתאי, הוסיף בנונשלנטיות שורה של תהיות לגבי "ההשפעות של הטבעת הסובבת על מי שמאכלס את הכוכב". ממכתבי העלאת זיכרונות מאוחרים יותר לאחיו, נראה שכריסטיאן דן בחופשיות עם קונסטנטין על עניינים כאלה בזמן שצפו דרך הטלסקופ יחד, למרות שעברו עוד ארבעים שנה עד שמחשבותיו הופיעו בדפוס.
באותה תקופה גילה קאסיני ארבעה ירחים של שבתאי, בנוסף לטיטאן של הויגנס, וארבעת "הכוכבים של מדיצ'י" שגילה גלילאו במסלול סביב צדק בשנת 1610. מערכת השמש החלה להיראות שונה מאד מזו שהבינו היוונים הקדומים, או אפילו האסטרונומים של דור או שניים לפני כן, כמו גלילאו או יוהנס קפלר.
אף שהאטומיסטים צפו שיש ריבוי עולמות גם בתוך מערכת השמש ואולי גם מעבר לה, הם היו חלוקים בשאלה איך נראים עולמות אלה. הם קיבלו שחלקם עשויים להיות מאוכלסים ביצורים חיים מסוגים שונים, בעוד שאחרים עשויים להיות נטולי כל חיים ומים. פיתגורס, למשל, האמין כי הירח מאוכלס בבעלי חיים גדולים יותר וצמחים יפים יותר מאלו שעל פני כדור הארץ, בעוד שאחרים התעקשו שהוא שומם.
חוקרים מימי הביניים חשו כי הם חייבים לשקול עניינים אלה בהקשר של בריאת האל. בשנים 1318-1319 העביר ויליאם איש אוקאם הרצאות באוקספורד והצהיר על אמונתו כי "אלוהים יכול להפוך עולם אחר לטוב יותר מזה ולהבחינו במינים מזה". אך רעיונותיו עוררו התנגדות כזו עד שלא ניתן לו תואר. מאה שנה מאוחר יותר, ניקולאוס קוזאנוס הרחיק לכת והניח שלפחות כמה מינים במקום אחר יהיו נעלים יותר מבני האדם, אך עם זאת כולם חייבים את מקורם ל"אלוהים, שהוא המרכז וההיקף של כל אזורי הכוכבים".
שתי גילויים גדולים, שניהם כה גדולים בהשלכותיהם שלקח להם יותר ממאה שנה לשקוע, יצרו גירוי חדש לספקולציות הללו מהמאה ה-16. הראשון היה התיאוריה ההליוצנטרית של קופרניקוס על מערכת השמש, שהורידה את כדור הארץ למעמד השווה לזה של כוכבי הלכת האחרים. השני היה הגילוי האירופי של אמריקה, שהרחיב את הרעיונות של מגוון המינים שניתן היה לצפות למצוא בעולמות חדשים. טלטלות רעיוניות אלה שיחררו גל חדש פופולרי של ספרות דמיונית אודות החיים בעולמות אחרים, שלא היה תלוי באורתודוקסיות לימודיות ולא בתצפיות אסטרונומיות עדכניות.
הופעת הטלסקופ הביאה להתמקדות חדה יותר בהשערות אלה. הגילוי כי הירח אינו כדור טהור, אלא מאופיין על ידי רכסי הרים כמו כדור הארץ, עודד את איש הדת ג'ון ווילקינס (John Wilkins), למשל, להסיק כי יהיו שם גם תושבים בספרו מ-1638 'The Discovery of a World in the Moone'.
גם קפלר האמין כי בכל מיני גרמי שמיים - כוכבי לכת, ירחים ואפילו שמשות - עשויים להיות תושבים, בהתבסס על תצפיות אסטרונומיות דומות. הוא הרחיק לכת יותר מאשר מחברים קודמים על ידי שימוש בידע שלו של חוקים פיזיקליים (ששיער כי הם פועלים באופן אוניברסלי) כדי לשקול את הצורה שעשויים יצורים אלה להציג. על הירח יהיה להם "גוף הרבה יותר גדול וקשיחות מזג גבוהה משלנו", כתב, בגלל משך הימים והטמפרטורה הקיצונית.
ב'סומניום' ('Somnium'), אב טיפוס של נובלת מדע בדיוני (פירוש הכותרת "החלום"), בו הגיבור נחטף על ידי שדים ונלקח לירח, הגדיר קפלר את טבע תושבי הירח, וחילק אותם לשתי קבוצות בהתאם לשאלה אם הם גרים בצד האפל או בצד המואר. האחרונים רואים באופן טבעי את כדור הארץ כירח שלהם, וקפלר נתן רושם מדעי מושכל כיצד כדור הארץ ייראה מהלוויין שלו. עם זאת, 'סומניום' אינו קריאה טובה, שכן מדובר בעיקר בהשוואה בין מחזורי הקפה ומשתנים אסטרונומיים אחרים של שני גרמי השמיים.
הגירוי העיקרי של הויגנס לפעולה היה ככל הנראה יצירה אחרת מאת הסופר ברנאר דה פונטנל, שפורסמה בשנת 1686. 'Entretiens sur la pluralité des mondes' המצליח להפליא לבש צורה של דיאלוג בין דוכסית נאיבית לבין פילוסוף חכם. הוא נכתב בצרפתית פשוטה, כך שהוא יכול היה לפנות לכאלה ללא ידע מדעי, ובמיוחד לנשים קוראות, והציע מבוא לתיאוריות אסטרונומיות עכשוויות, כמו גם חזון משעשע של החיים על הירח, כוכבי הלכת וכוכבים שמעבר למערכת השמש שלנו.
אף על פי שלא לא הוגש בצורה כה אמנותית כמו יצירתו של פונטנל, 'קוסמוטאורוס' מציג התאמה במונחים ספרותיים, בעוד שהוא, לדברי סופר המדע פיליפ בול (Philip Ball), "הניסיון הראשון להעלות מקרה מדעי קפדני של חיים על עולמות אחרים, מבלי לפגוע בכתבי קודש". רצינות הכוונות של הויגנס ניכרת מהעובדה שהוא ראה ביצירה כרך ראשון בלבד ב"ספר כוכבי הלכת" שמעולם לא הגשים. הוא כתב בלטינית על מנת לפנות לקהל קוראים משכיל. (העובדה שזה תורגם במהירות לשפות מדוברות מראה שהוא הגיע הרבה מעבר לקהל היעד הזה).
חלק ממטרתו של הויגנס היה להפריך את חוקר הישועים הגרמני אתנסיוס קירכר, שפרסם דיאלוג מיסטי משלו של מסע בחלל, 'Itinerarium exstaticum', בשנת 1656, אותו קרא הויגנס ומצא שהשמיט את כל מה שנראה לו סביר לגבי כוכבי לכת אחרים, ואילו כלל "מכלול דברים בלתי סבירים ובטלים". להויגנס היה יותר זמן לסופרים אחרים. הוא ציטט את ניקולאוס קוזאנוס, טיכו ברהה, ג'ורדנו ברונו ויוהאנס קפלר, אם כי הם, כך הוא הרגיש, העזו עם מעט מדי פרטים בנוגע לצורות שחיים מחוץ לכדור הארץ עשויים ללבוש.
הויגנס טען את טיעונו בנימוק של הסתברות. הוא פתח: "אדם שהוא מדעתו של קופרניקוס, שכדור הארץ הזה שלנו הוא כוכב לכת, שסובב ומואר על ידי השמש, כמו שאר כוכבי הלכת, לא יכול אלא לחשוב לפעמים, שזה לא בלתי סביר שלשאר כוכבי הלכת יש הלבוש והרהיטים שלהם, ואולי גם התושבים שלהם". ביטוי המפתח כאן הוא "לא בלתי סביר", שחוזר למחקריו המוקדמים של הויגנס לגבי הסבירות הסטטיסטית. שכן, כפי שהזהיר את קוראיו: "אני לא יכול להתיימר לטעון כל דבר כאמיתי בהחלט (שכן איך זה אפשרי) אלא רק לקדם ניחוש סביר, שאת האמת כל אחד ימצא בחרות שלו לחקור".
הוא חשב שלא סביר שיש אטמוספירה על הירח, למשל, ולכן הוא פסל את סוג החיים שדמיינו קפלר ווילקינס. אך הוא תמך בשמחה ברעיון החיים על כוכבי הלכת בתוך מערכת השמש שלנו ובמערכות המקיפות כוכבים אחרים. התגלית במהלך חייו שמהירות האור היא סופית עודדה אותו ללכת רחוק יותר ולהציע שאולי יש כוכבים כל כך רחוקים שאורם עדיין לא הגיע אלינו.
מחשבותיו אודות טבעו האפשרי של כל כוכב לכת נודעו על ידי מה שניתן היה ללמוד עליהם באמצעות טלסקופ. הוא טען שאם ניתן יהיה להראות כי כוכב לכת אחד דומה לכדור הארץ, הרי שהוא מגדיל מאוד את הסיכויים שגם אחרים יהיו - היגיון שעדיין מנחה את החיפוש אחר חיים תבוניים מחוץ לכדור הארץ (SETI). על ידי שימוש בכל הראיות שהיו לו כדי להבדיל בין כוכב לכת אחד למשנהו - בגודל, במרחק מהשמש, באורך הימים ובמראהו - הוא הצליח להעשיר את חזון החיים החוצניים שהניח לפני קוראיו.
הרעיונות של הויגנס לגבי צמחים ובעלי חיים התבססו על תחזיות סבירות של מה שהיה ידוע אז על כדור הארץ, והורחבו בעזרת ידיעות על מינים אקזוטיים שהוחזרו לאירופה באמצעות ספינות מחקר. כשהוא נדהם מהעושר והכושר של מינים "המותאמים כל כך" לחיים על פני כדור הארץ, הוא טען שאם נשלול את השפע הזה מכוכבי לכת אחרים, אז "עלינו להטביע אותם מתחת לארץ ביופי ובכבוד; דבר מאד לא סביר".
איזו צורה יכולים החיים האלה ללבוש? בהתבסס על מידע חדש לפיו מינים אמריקאים שונים, אך גם די דומים לאלה של העולם הישן, הוגינס הניח שיש דמיון כללי עם מינים חוצניים. אבל הוא כן התחשב קצת בתנאים הפיזיים השונים שעשויים לשרור בכוכבי לכת אחרים. האטמוספירה עשויה להיות עבה יותר, למשל, מה שיתאים למגוון גדול יותר של יצורים מעופפים. גרביטציה עשויה להיות שונה גם היא אם כי הוא לא סיפק הערכות השוואתיות לכוח הכבידה על כל אחד מכוכבי הלכת, ובכל מקרה הוא דחה את הרעיון של מתאם פשוט בין גודל כוכב הלכת לבין גודל הצומח והחי שלו. "יתכן שיהיה לנו גזע של ננסים בגודל של צפרדעים ועכברים, שיהיו ברשותם של כוכבי הלכת", כתב, אף שהוא חשב שזה לא סביר.
עבור הויגנס, בכל אופן, "הנקודה העיקרית והמענגת ביותר של החקירה היא. . . להציב כמה משקיפים בתגליות החדשות הללו, שיהנו מהיצורים האלה אותם שתלנו ויעריצו את היופי והמגוון שלהם". למרבה הפלא, הוא הציע כי משקיפים אינטליגנטים אלה עשויים שלא להיות אנשים, אלא סוגים אחרים של "יצורים הניחנים בתבונה". חלק מכוכבי הלכת, אכן, עשויים להיות מסוגלים להכיל כמה מינים של "יצורים רציונליים בעלי דרגות שונות של הגיון ותבונה”.
אופי התבונה והמוסריות יהיה זהה לכדור הארץ. יצורים אלה יהיו חברתיים, ויהיו להם בתים שיגנו עליהם מפני מזג האוויר. הויגנס נאבק עם הופעתם. הוא רצה להצביע על כך שהם עשויים שלא להיות אנושיים, ובכל זאת, לדבריו, ודאי שהם חייבים להיות עם ידיים ורגליים, ולעמוד זקופים. אבל אולי יהיו להם שלדים חיצוניים, כמו לובסטרים, למשל. אחרי הכל, "זו דעה מגוחכת מאד, שהאנשים הפשוטים קיבלו אליהם, שזה בלתי אפשרי שנשמה רציונאלית תשכון בשום צורה אחרת משלנו". השערות כאלה הדהדו את אלה של קפלר ב'סומניום' שלו, אך היו מונחות בצורה עמוקה יותר בעזרת הידע המתקדם של הויגנס לגבי המגבלות הפיזיות האפשריות.
הויגנס הפנה אז את תשומת ליבו לאינטיליגנציה וטכנולוגיה. לישויות הפלנטריות שלו בוודאי יהיה מדע, ובמיוחד אסטרונומיה, שכן נאמר כי תחום זה נוצר כתוצאה מהפחד מפני ליקויי חמה, אשר יתרחש גם בכוכבי לכת אחרים. אין ספק שיש להם כמה מההמצאות שלנו, "ובכל זאת שיהיה להם את כולן זה אינו אמין". בפרט, הויגנס לא יכול היה לזקוף לזכותם שהם יחזיקו בטלסקופים, מכיוון שהוא ראה את אלה שהשתמש בעצמו כל כך טובים עד כי אינטליגנציות אחרות לא יוכלו להשתוות להם. במקום זאת הוא צייד את תושבי כוכבי הלכת בראייה טבעית עדיפה בהרבה.
בשנת 1600, ג'ורדנו ברונו נשרף על המוקד בקמפו דה פיורי ברומא על ידי האינקוויזיציה בגין כפירות רבות, כולל התעקשותו על ריבוי העולמות העשויים להיות מיושבים. כעבור מאה שנה היה הויגנס מוגן מגורל כזה. אף על פי כן, הוא ניסה למנוע כל ביקורת מצד הכנסייה בכך שהוא העלה את הנקודה הסמנטית לפיה השמיים והארץ המופיעים בכתובים חייבים לחול על מכלול היקום ולא על כדור הארץ בלבד. הוא סירב להעניק לאדם מקום מיוחד בבריאה. בניגוד ליצירות מתחרות מסוימות, במיוחד אלה עם סדר יום אוטופי או סאטירי, 'קוסמוטאורוס' לא הציע היררכיה בין היצורים שבהם בני האדם יהיו עליונים או נחותים יותר.
'קוסמוטאורוס' נהנה מתקופה ארוכה של פופולריות לאורך המאה ה-18, ורעיונותיו של הויגנס אודות החיים בכוכבי הלכת ובמערכות שמש אחרות הפכו חשובים עבור עמנואל קאנט ב-Universal Natural History and Theory of the' Heavens' משנת 1755. גילוי אורנוס על ידי ויליאם הרשל בשנת 1781 ראה התגברות עניין נוספת, אך לאחר מכן אסטרונומים החלו להתנער מהנושא, והדעה שלאחר מכן על ספקולציה זו של יצירותיו של הויגנס הייתה פחות חביבה.
אולם לאחרונה, 'קוסמוטאורוס' זכה להערכה מחדש על ידי היסטוריונים למדע, שמודים בכך שמלכתחילה חיבוק חוסר הוודאות של הויגנס הוא זה שהעניק לו את הרישיון לחקור את הנושא. זו לא הייתה בשום אופן נטייה משותפת לכולם בתקופתו של הויגנס. הוגים רבים, כמו איש הדת האנגלי ג'וזף גלנוויל (Joseph Glanvill), ראו בקבלת דברים שלא ידועים בוודאות כקצה הדק של טריז שיעניק את האפשרות לפתוח עולם של אתאיזם. המשורר הסקוטי ויליאם דרומונד (William Drummond), ב-'A Cypress Grove', התייחס במפורש הן לקופרניקניזם והן לרעיון של חיים מחוץ לכדור הארץ בהקשר זה, כמקרים שבהם "המדעים הפכו לדעות, ללא טעות, והשאירו את הדמיון באלף מבוכים".
עם זאת, כעת ניתן לראות כי המתנה הגדולה ביותר של הויגנס לדורות מאוחרים יותר של מדענים הייתה אולי נכונותו לעבוד בחוסר ודאות. לאחר שקבע את היסודות המתמטיים של ההסתברות, איש לא היה במצב טוב יותר להרחיב את תפיסותיו לחשיבה על שאלות המדע. פעולה זו לא הייתה כניעה לחוסר סבירות, אלא דרך לפתוח דלתות חדשות למחשבה יצירתית. כפי שכתב הויגנס ב'קוסמוטאורוס': "זהו כבוד להגיע להסתברות, והחיפוש עצמו מתגמל את הכאבים. אך ישנן דרגות רבות של סבירות, חלקן קרובות יותר לאמת מאחרות, הקובעות איפה נמצא התרגיל הראשי של השיפוט שלנו."
