תעלומת מסכות העופרת: הטכנאים שחיכו לאות מהשמיים - ומצאו את מותם
- גור זיו
- 3 בנוב׳
- זמן קריאה 6 דקות
שני גברים. חליפות תואמות. מסכות עופרת מוזרות. ופתק אחד שרומז על קפסולות, אותות מהשמיים ופגישה גורלית. מה באמת קרה על 'גבעת המוות' בברזיל ב-1966? האם היה זה מפגש עם חוצנים שהסתיים בטרגדיה, טקס מיסטי שהשתבש, או משהו אפל הרבה יותר? צללנו לעומק אחת התעלומות המצמררות והבלתי פתורות בהיסטוריה.
ה-20 באוגוסט 1966 היה יום לח וסגרירי בניטרוי, עיר נמל סואנת השוכנת מעבר למפרץ ריו דה ז'ניירו, ברזיל. נער צעיר בשם ז'ורז'ה טיפס במעלה גבעת וינטן (Morro do Vintém), גבעה נישאה ופראית שהייתה ידועה לשמצה בקרב המקומיים. זה לא היה מקום לטיולים של אחר הצהריים; הגבעה הייתה מבודדת, קשה לטיפוס, ובעלת מוניטין כמקום מפגש לטקסי וודו אפלים. אך ז'ורז'ה לא היה שם בשביל ההרפתקה; הוא חיפש עפיפון שאבד לו ברוח. בעודו סורק את הסבך העבות, הוא נתקל במחזה שיישאר חקוק בזיכרונו לעד. בין השיחים שכבו שתי גופות של גברים, זו לצד זו, במראה כה סוריאליסטי עד שנראה היה כלקוח מסצנה מבוימת. הם היו לבושים בחליפות עסקים מהודרות, ועליהן מעילי גשם אטומים למים. הגופות היו מונחות על הגב בצורה מסודרת, כמעט סימטרית, על מצע של עלי דקל שנראה כאילו נגזם והוכן מראש. אך הפרט המצמרר והמוזר ביותר היה על פניהם: כל אחד מהם עטה מסכת עופרת גולמית, שנראתה כאילו נוצרה בעבודת יד, וכיסתה לחלוטין את עיניהם. ז'ורז'ה המבוהל רץ במורד הגבעה והזעיק את המשטרה, ובכך פתח את החקירה לאחת התעלומות הבלתי פתורות והמטרידות ביותר שידעה ברזיל.
החוקרים שהגיעו לזירה מצאו את עצמם מבולבלים. לא היו כל סימני מאבק, פצעי ירי או דקירה. הגופות היו שלמות, והסדר המופתי של הזירה שלל את האפשרות של שוד שהסתבך. ליד הגופות, המשטרה מצאה בקבוק מים ריק של המותג "מינרל מגנזיה", שתי מגבות לחות, וחבילת טישו. אך הרמז המכריע ביותר היה פנקס קטן שנמצא בכיסו של אחד הגברים. בכתב יד מסודר, הפנקס הכיל רשימת הוראות קצרה ומוצפנת, שנראתה כמו לוח זמנים לפעולה סודית:
16:30 - להיות במקום שנקבע. 18:30 - לבלוע את הקפסולות. לאחר ההשפעה, להגן על המתכות, להמתין לאות, לעטות את המסכה.
ההוראות האלו הפכו את המקרה ממוות חשוד לתעלומה מדעית-מיסטית. מי היו שני הגברים האלה? מה היו אותן "קפסולות"? ומהו ה"אות" הגורלי שלו הם חיכו על ראש הגבעה הנידחת?
הקורבנות זוהו עד מהרה כשני טכנאי אלקטרוניקה, מנואל פריירה דה קרוז (Manoel Pereira da Cruz), בן 32, ומיגל ז'וזה ויאנה (Miguel José Viana), בן 34. הם היו חברים טובים ושותפים עסקיים מהעיר קמפוס דוס גויטקזס (Campos dos Goytacazes), מרחק של כמאתיים קילומטרים משם, אנשים רציניים ומוערכים בקהילתם. אך האירוע המוזר על הגבעה לא היה התקרית המסתורית הראשונה שנקשרה בשמם. כדי להבין את מותם, היה צריך לחזור שלושה חודשים אחורה בזמן. ב-12 במאי 1966, לילה אפל ירד על חוף אטפונה, אתר תיירות מנומנם ליד עירם. בסביבות השעה תשע בערב, פיצוץ אדיר הרעיד את האוויר. כדור אש עצום האיר את השמיים ונראה למרחק של קילומטרים, וההדף ניפץ חלונות בבתים סמוכים. תושבים מבוהלים דיווחו על רעידות באדמה ועל ריח גופרית חריף. השמועה המיידית הייתה ש"צלחת מעופפת" התרסקה אל תוך האוקיינוס. חקירת המשטרה והצי הברזילאי העלתה כי זמן קצר לפני הפיצוץ, מנואל ומיגל, יחד עם חברם אלסיו קוריירה גומס (Élcio Correia Gomes), נצפו באזור. הם ניהלו "ניסוי" סודי. חודש לאחר מכן, ביוני, מתקן נוסף מתוצרת בית התפוצץ בחצר ביתו של מנואל. האירוע על גבעת וינטן לא היה תאונה מקרית; הוא היה שיאו של מסע אובססיבי ומסוכן אל הלא נודע.
המסע האחרון שלהם החל בבוקר ה-17 באוגוסט. הם נפרדו מנשותיהם בתירוץ שהם נוסעים לסאו פאולו לקנות רכב משומש וציוד אלקטרוני, והבטיחו לחזור עם רווח גדול. הם לקחו עמם סכום כסף עצום לאותה תקופה, כשני מיליון קרוזיירוס. אך הם לא עלו על האוטובוס לסאו פאולו. במקום זאת, הם קנו כרטיסים לניטרוי, והגיעו לעיר הגדולה בשתיים בצהריים, תחת גשם זלעפות. ציר הזמן שלהם בשעות הבאות, ששוחזר בעבודת נמלים על ידי המשטרה, מצייר תמונה של דחיפות ותכלית. הם פנו תחילה לחנות אלקטרוניקה בשם "פלוסקופ", שם שוחחו עם הבעלים שהכיר אותם מביקור קודם. הם ביקשו רכיבים נדירים, וכשנענו בשלילה, הזמינו באופן מוזר את בעל החנות להצטרף אליהם לנסיעה לסאו פאולו. הוא סירב. משם, בשעה 14:45, הם מיהרו לחנות בשם "קאזה ברזיליה" ורכשו שני מעילי גשם זהים, אך למרות הגשם השוטף, לא לבשו אותם ביציאה. עדי ראייה ציינו שהשניים, שהיו רגועים בחנות האלקטרוניקה, נראו כעת נסערים ומתוחים. בשעה 15:15 הם עשו את עצירתם האחרונה בבר קטן, "סאו ז'ורז'ה", סמוך לגבעת וינטן. הם ביקשו בקבוק מים מינרליים "קר מאד", ולמרות שנראו ממהרים, התעקשו להמתין לקבלה כדי שיוכלו לקבל החזר זעום על הבקבוק הריק - פרט קטן ונוגע ללב שהצביע בבירור על כך שהם תכננו לחזור. המלצרית שם שמה לב כי מיגל מביט בשעונו ללא הרף, כאילו פחד לאחר לפגישה גורלית. הם יצאו מהבר ונבלעו ברחובות המובילים אל הגבעה. זו הייתה הפעם האחרונה שבה נראו בחיים.
הראיות שנמצאו בזירה היו קריפטיוֹת ומבלבלות. לצד בקבוק המים הכמעט ריק, נמצאו ממחטה עם ראשי התיבות A.M.S, שלא הייתה שייכת לאף אחד מהם, וצרור פתקים בכתב ידו של מיגל. פתק אחד הכיל משוואות אלקטרוניות. אחר הכיל הוראות יומיות ללקיחת קפסולות, שהחלו ביום ראשון שלפני מותם. והפתק המרכזי, שסיפק את ההצצה היחידה לתוכניתם, הכיל את ההוראות היבשות: "16:30 - להיות במקום שנקבע. 18:30 - לבלוע את הקפסולות. לאחר ההשפעה, להגן על המתכות, להמתין לאות, לעטות את המסכה". משמעות המשפט "להגן על המתכות" התבהרה כשהחוקרים מצאו את טבעת הנישואין ושעון היד של מיגל מוסתרים בכיסו. אך מה היו הקפסולות, ומהו אותו אות שלו חיכו? בכיסם נמצא גם פתק נוסף, ועליו מילה אחת בלבד, שנראתה לא קשורה לכלום: "בנזאי".
הפריצה הגדולה ביותר בחקירה הגיעה מספריהם של השניים. במעבדת האלקטרוניקה המאולתרת שלהם, מצאה המשטרה ספר בשם "חיים על כוכב הלכת מאדים", שנכתב לכאורה על ידי ישות רוחנית בשם "רמטיס" ותוקשר דרך מדיום ברזילאי. הספר לא היה ספר מדע בדיוני, אלא מדריך טכני-רוחני מפורט. הוא תיאר בפרטי פרטים את החברה, הטכנולוגיה והתרבות על מאדים, כולל תיאורים מדויקים של החלליות שלהם: "צורתו של כלי טיס מאדימי נפוץ תיתן לכם את הרושם של כיפה עצומה... צבעו הרגיל נע בין כתום-ורוד לסלמון... הוא בנוי מחומר זכוכיתי העמיד בחום של יותר מ-6,000 מעלות... קרינתו הרדיואקטיבית החזקה מסוגלת לפרק כל כלי רכב או מטוס ארצי שיתקרב אליו". הספר הזה היה, ככל הנראה, מדריך ההפעלה של מנואל ומיגל. הם לא היו משוגעים במובן הקליני; הם היו מאמינים אדוקים, טכנאים שניסו ליישם "הוראות יצרן" מיסטיות כדי להשיג את הבלתי ייאמן: יצירת קשר עם ציוויליזציה חוצנית.
החקירה, שהחלה בקול תרועה, התבררה עד מהרה כפארסה טראגית. המכון הפתולוגי בניטרוי היה עמוס באותו היום עקב רצח של בלש בכיר, והטיפול בגופותיהם של מנואל ומיגל נפל לידיו של עוזר זוטר. בניגוד לכל פרוטוקול, הוא הסיר את איבריהם הפנימיים לפני ביצוע בדיקות רעלים. כשעיתונאי גילה שהאיברים פשוט יושבים על מדף במצב ריקבון מתקדם, כבר היה מאוחר מדי. הראיה המכרעת שיכלה לקבוע אם השניים הורעלו, או מתו ממנת יתר, הושמדה. שנים לאחר מכן, נחשף כי הדוח הטוקסיקולוגי הסופי שקבע כי לא נמצאו רעלים, ככל הנראה זויף כדי לטייח את המחדל. כדי להוסיף חטא על פשע, בשלב מסוים, תיק החקירה העצום, שהכיל כ-4,000 עמודים של דו"חות, עדויות ותצלומים, פשוט "נעלם" מארכיון המשטרה.
בהיעדר ראיות פורנזיות, החקירה פנתה לכיוונים שונים. עם הזמן, התגבשו מספר תאוריות מרכזיות בניסיון לפצח את התעלומה. התאוריה הפופולרית והסנסציונית ביותר היא, כמובן, תאוריית העב"מים. לפי תרחיש זה, מנואל ומיגל אכן הצליחו במשימתם. הם הגיעו למקום המפגש שנקבע, בלעו את הקפסולות (אולי חומר שנועד להכין את גופם למפגש), עטו את מסכות ההגנה, וחיכו לאות. האות הגיע, אך המפגש עם הישויות החוצניות היה קטלני. אולי הם נחשפו לקרינה חזקה מדי, או שההלם והפחד גרמו להתקף לב סימולטני. תיאוריה זו קיבלה חיזוק מעדותה של אישה בשם גרסינדה ברבוסה (Gracinda Barbosa), שגרה בסמוך לגבעה. היא דיווחה למשטרה שבליל מותם המשוער של השניים, היא ראתה עצם מעופף זוהר בצורת ביצה, בצבע כתום-אדום, שריחף מעל הגבעה במשך מספר דקות לפני שנעלם במהירות מסחררת. וגם מהתעניינותו של חוקר העב"מים הנודע, ז'אק ואלה (Jacques Vallée), שטס לברזיל לחקור את המקרה.
תאוריה ארצית וסבירה יותר, אך לא פחות מוזרה, גורסת כי השניים היו קורבנות של טקס רוחני שהשתבש באופן טראגי. ייתכן שהם היו חלק מכת סודית שהבטיחה להם כוחות על-טבעיים או גילויים קוסמיים. ה"קפסולות" המוזכרות בפתק היו, לפי תאוריה זו, סמים פסיכדליים חזקים. השניים נטלו מנת יתר קטלנית, ובמצב של הזיה, שכבו על הקרקע וחיכו ל"אות" או לחוויה המיסטית שהובטחה להם, אך במקום זאת מצאו את מותם. מסכות העופרת יכלו להיות חלק מהאביזרים הטקסיים, שנועדו למקד את התודעה או להגן מפני "אנרגיות שליליות". תרחיש זה מסביר מדוע לא נמצאו סימני אלימות, אך הוא אינו מסביר מדוע שני אנשים בריאים ימותו בו-זמנית מאותה סיבה ללא כל סימן מצוקה. תאוריית זו התמקדה בדמות צבעונית בשם "הרוזן רמאיאנה", נוכל ומתחזה לפרופסור לפאראפסיכולוגיה, שראשי התיבות של שמו, A.M.S, התאימו לאלו שנמצאו על הממחטה בזירה.
התאוריה השלישית היא תרחיש פלילי מורכב. ייתכן שמנואל ומיגל לא היו רק מחפשי אמת רוחניים, אלא היו מעורבים בעסקה לא חוקית כלשהי, אולי מכירת ציוד רדיו גנוב או טכנולוגיה סודית. הם נפגשו עם קונים מסוכנים על הגבעה המבודדת, ואלה הכריחו אותם לבלוע רעל קטלני שלא משאיר סימנים (מה שמסביר את ה"קפסולות") וגנבו את הציוד שהביאו, אך באופן תמוה הותירו מאחור את סכום הכסף העצום שנמצא על גופותיהם. הרוצחים השאירו את הכסף כדי שהזירה תיראה כמו התאבדות טקסית ותטשטש את עקבותיהם. תרחיש זה הגיוני מבחינה קרימינולוגית, אך הוא אינו מסביר את כל הפרטים המוזרים - מדוע שירכשו מעילי גשם חדשים? מה פשר מסכות העופרת וההכנה המדוקדקת של המיקום?
כמעט שישה עשורים חלפו. המקרה נותר ללא פתרון רשמי. תעלומת מסכות העופרת הפכה לאגדה אורבנית, לסמל של השאיפה האנושית לגעת בלא נודע, ובמחיר הנורא שלפעמים היא גובה. הסיפור של מנואל פריירה דה קרוז ומיגל ז'וזה ויאנה הוא תזכורת מצמררת לכך שלפעמים, הגבול בין גאונות לטירוף, בין חזון לאשליה, הוא דק עד כדי סכנת חיים. הם יצאו למסע כדי למצוא תשובות לשאלות הגדולות ביותר של היקום, ובמקום זאת, הפכו בעצמם לשאלה - שאלה שנותרה מרחפת, ללא מענה, על הגבעה השקטה בניטרוי.
מקורות:
תגובות