מאת: Andrew Gough
מקור: Andrewgough.co.uk
מחקר זה על הדבורה גילה כי היצור המופלא הזה נחשב קדוש מאז ומתמיד. בחלקים הקודמים ראינו כיצד החרק הזעיר שולב בדת, בשלטון, באמנות ובספרות, כמו גם כיצד הסמליות שלו - שעדיין שכיחה בתקופה המודרנית - במידה רבה נשכחה או פורשה באופן שגוי כמשהו אחר לגמרי. בחלק הזה, האחרון בטרילוגיה, נסקור את האירועים שהובילו למצבה הנוכחי של הדבורה, ונתבונן על גורלה לאור יריבה הקשה ביותר עד כה, האדם של המאה ה-21.
אבות המהפכה האמריקאית שילבו את הסמליות של הדבורה במרקם של הממשל. אולם אין לראות בזה דבר יוצא דופן, שכן מדינאים אמריקנים מוקדמים קיימו קשרים עם מדינות עתיקות יומין שאיפשרו את העברת סמליות הדבורה ברחבי העולם לעידן החדש. והצינור הזה היה הבונים החופשיים. הדבורה נותרה סמל חשוב של הבונים החופשיים והייתה נפוצה במיוחד ברישומים ובמסמכים של המאה ה-18 וה-19. לב מסורת הבונים החופשיים הם הקונספטים של תעשייה ויציבות, סגולות שהיו חשובות למצרים - כמו גם לתרבויות קדומות אחרות - לפני שאומצו על ידי ארה"ב של אמריקה. הרעיון החוזר נובע מהחברה היציבה, הסדירה והמסודרת הנצפת בכוורת. בבונים החופשיים, הכוורת מייצגת את כל מה שנכון בחברה ועשויה להיות הסמל הנצחי ביותר של הארגון.
סימבוליות הדבורה היא מרכיב חיוני באידיאלים המסונים, אם כי יישומה באומנות אינו נטול פרדוקס. למשל, 'האנציקלופדיה של הבונים החופשיים' ('Encyclopedia of Freemasonry') מודיעה לנו שהדבורה חשובה לבונים החופשיים מאותה סיבה שהיא הייתה חשובה למצרים, בגלל שמכל החרקים "רק לדבורה יש מלך". הציטוט מוזר מסיבות שכבר נדונו, כלומר בגלל שחברת הדבורים היא מטריארכלית. האם הבונים החופשיים מתייחסים למלך הדבורים - כמו פרעה המצרי שנשא את התואר 'דבוראי', או שהם יודעים משהו שאנחנו לא יודעים? האם מסורת ה"גברים בלבד" של הבונים החופשיים יכולה להיות הרחבה של התנועה שנראה כי דיכאה או לפחות הקשתה על פולחן אלות עוד במצרים הטרום-שושלתית? זהו רעיון ספקולטיבי, אך עם זאת מסקרן.
'האנציקלופדיה של הבונים החופשיים' מספקת התייחסויות רבות לדבורה, כולל העובדה שדבש משמש להמחשת תורות מוסריות. בהקשר זה, הבונה החופשי מונחה כך:
“לך לדבורה, ולמד כמה היא חרוצה ואיזו יצירה אצילית היא מפיקה, שמלכים וגברים פרטיים משתמשים בה לבריאותם. היא רצויה ומכובדת על ידי כולם, ואף על פי שהיא חלשה בכוחה, מכיוון שהיא מעריכה חוכמה היא מנצחת."
באופן דומה, נאמר לנו כי:
"כוורת הדבורים היא סמל של חריצות, וממליצה לנהוג בסגולה זו של כל היצורים הברואים... כך נוצר האדם לחיים חברתיים ופעילים, החלק האצילי ביותר בעבודת האל. ומי שישפיל את עצמו כל כך, כך שלא ישתדל להוסיף למצבור הידע וההבנה המשותף, יכול להיחשב כדבורה זכר בכוורת של הטבע, חבר חסר תועלת בחברה, ולא ראוי להגנתנו כבונים חופשיים."
ברור שבונים חופשיים הם תזכורת חשובה לסגולות שהחברה הקדומה הכי העריכה. וזה מסביר את העובדה שנשיאים אמריקאים מוקדמים רבים היו בונים חופשיים, כמו ג'ורג 'וושינגטון, ג'יימס מונרו, אנדרו ג'קסון, ג'יימס פולק וג'יימס ביוקנן - ואלה רק כמה שמות. למעשה, מרבית הנשיאים המסונים היו ה'נשיא הגדול' ('Grand Masters') של הלשכות שלהם בשלב זה או אחר, וככאלה, הם ישבו בכיסאו הסמלי של שלמה המלך, המלך שאומרים כי הבטיח את אהבתה של מלכת שבא לאחר התייעצות עם דבורה. המחלצות המסוניות של נשיאי אמריקה המוקדמים משקפים את הערצת המלאכה של הדבורה וכללו סינר של הבונים החופשיים עם כוורת במיקום בולט, המסמלת את חוכמתו וחריצותו של האדם. הכוורת ממוקמת ישירות מעל תמונה של ארון מתים, מרכיב חיוני בטקס הדרגה השלישית של הבונים החופשיים, ונראה כי היא רומזת לקשר של הדבורה עם תחיית המתים.
אז, אבות השלטון האמריקני הומרצו ע"י האידיאלים של הבונים החופשיים, מוסד ששילב את סמליות הדבורה בפילוסופיה שלו ושמר על יד נעלמת בפוליטיקה של מרבית האומות. היסטוריונים מספרים לנו כי הבונים החופשיים הצרפתים במיוחד השפיעו על הנחלת האידיאלים למדינאים אמריקנים מוקדמים, כמו הפילוסוף הפוליטי תומאס ג'פרסון, שחלק קשר מיוחד עם המרקיז דה לה אפייט, איש צבא צרפתי בעל זיקה מסונית חזקה ששירת בשתי המהפיכות, האמריקאית והצרפתית.
אידיאלים של הבונים החופשיים חלחלו בראשית החברה האמריקאית, כפי שקרה עם המהפכה הצרפתית, ובכל מקרה נבחרה הסמליות של הדבורה כדי להמחיש את האתוס והחזון של האומה. למעשה, חמש שנים בלבד לאחר מותו של ג'ורג' וושינגטון, צרפת הכתירה מנהיג חדש שהחזיר את המורשת הארוכה והמפוארת של הדבורה בארצו. זהו נפוליאון בונפרטה, שבשנת 1804 הוכתר כקיסר צרפת בגלימת הכתרה מעוטרת ב-300 דבורים בזהב.
הדבורה הייתה סמל חשוב מאד של שלטונו של נפוליאון, והאובססיה שלו לסמליותה הובילה לכינוי הבלתי נמנע שלו; "הדבורה". נפוליאון גדל עם הסמליות של הדבורה המושרשת בנפשו, שכן מולדתו קורסיקה נדרשה לשלם לרומאים שווי מס שנתי של 200,000 ליש"ט בדונג דבורים. הקיסר הצעיר דאג לכך שהדבורה תאומץ באופן נרחב בחצרו כמו גם על בגדים, וילונות, שטיחים וריהוט בכל רחבי צרפת. על ידי בחירת הדבורה כסמל שלטונו, נפוליאון נתן כבוד לכילדריך הראשון, אחד ממלכי המרובינגים 'ארוכי השיער' של האזור המכונה גאליה. כאשר נחשף קברו של כילדריך בשנת 1653, נמצא שהוא מכיל 300 תכשיטי זהב, מעוצבים בדמות דבורה. וכמובן, מדובר באותן דבורים שהדביק נפוליאון על גלימת ההכתרה שלו. למרבה הצער, מתוך 300 הדבורים רק שניים שרדו.
למרבה המזל, הקבר של כילדריך הכיל חפצים אחרים שעוזרים להכניס את קמיעות הזהב להקשר פולחני רחב יותר. בנוסף לדבורים, הוא הכיל פריטי נבואה כמו כדור בדולח וראש שור עשוי זהב, בין חפצים יוצאי דופן אחרים, כגון ראש סוס חתוך. מטמונו של כילדריך הופקד בידי ליאופולד וילהלם פון הבסבורג, מושל צבאי של הולנד האוסטרית, שהאמין שהיה צאצא לשושלת המרובינגית. שש שנים לאחר הכתרתו התחתן נפוליאון עם מארי לואיז, בתו של פרנץ השני, בן הבסבורג האחרון שישב על כס האימפריה הרומית הקדושה.
בחירתו של נפוליאון בדבורה כסמל הלאומי של שלטונו האימפריאלי אומר רבות על רצונו להיות משויך לקרולינגים ולמרובינגים; המלכים הצרפתיים המוקדמים שרהיטי הלוויה שלהם הציגו את סמליות הדבורה והציקדה כמטפורה לתחייה ולאלמוות. וכפי שסקרנו בחלק ב', הדבורה והציקדה מייצגים דואליזם, כאשר הדבורה מפיקה את צליל היום והציקדה את צליל הלילה. הדבורה הייתה גם סמל חיוני של התעשייה הצרפתית ואחד הסמלים הבולטים של המהפכה הצרפתית.
מנקודת מבט אזרחית הדבורה הייתה סמל פופולרי לשלטונו של נפוליאון, ויותר מ -60 ערים ברחבי צרפת ואירופה בחרו במגן הרלדי רשמי שכלל שלוש דבורים כחלק מהתבנית שלו.
מבין שלל ההישגים המרשימים שלו, נפוליאון כנראה זכור בעיקר בזכות מסע שהוביל לפני הכתרתו, פלישתו בשנת 1798 למצרים, מדינה שהייתה אז מחוז של האימפריה העות'מאנית. אפשר רק להרהר באירוניה של האיש שהם כינו הדבורה שרכב על סוסים בארץ הדבורה, בוהה בדמות שאולי נקראה על שם המילה המינואית לדבורה - 'ספקס' (‘Sphex’).
למרבה הפלא, חושבים שהדבורה הייתה המבשרת של פלר דה-ליס, הסמל הלאומי של צרפת עד היום. התיאוריה נתמכת על ידי רבים, ביניהם הרופא הצרפתי, חוקר העתיקות והארכיאולוג ז'אן ז'אק שיפלה (Jean-Jacques Chifflet). למעשה לואי ה-12, מלך צרפת ה-35, היה ידוע כ"אבי האפיפיור" והציג כוורת בשלט האצולה שלו. למרבה האכזבה, מאמציו לאמץ את הדבורה כסמלה הרשמי של הרפובליקה נדחו על ידי הוועידה הלאומית בשל אמונתם כי "לדבורים יש מלכות". עם זאת, הדבורה נותרה מרכיב בולט בתרבות הצרפתית לאורך האימפריה הראשונה והשנייה בשל הפטרונות הנלהבת שקיבלה בעבר.
כאמור, החוקר רוברט לאולול (Robert Lawlor) חקר בספרו 'גיאומטריה מקודשת' ('Sacred Geometry') את העיצוב של הדבורה והפלר-דה-ליס, והגיע למסקנה שפרופורצית √:1 של פלר דה-ליס נמצאת גם בתכנון המסגד האיסלאמי. באופן מסקרן, המימד המיסטי של האיסלאם המכונה סופיזם שמר על אחווה סודית בשם סרמונג (Sarmoung), או סרמן, שפירושו דבורה. חברי הארגון ראו את תפקידם בלאסוף את ה'דבש' היקר של החוכמה ולשמר אותו לדורות הבאים.
הפלר דה-ליס אינו ייחודי לצרפת ולמעשה הוא הופיע בין היתר במצרים, רומא וישראל. עם זאת, בצרפת, הדבורה והפלר-דה-ליס היו איקוניים וגילמו את המהות של השושלת המרובינגית. ולא זו בלבד שהמרובינגים התיימרו להיות צאצאיו של ישו, הם גם נקשרו עם תעלומה מודרנית פופולרית הכוללת אוצר וסודות כפירה בדרום צרפת. מדובר על המסתורין של רנה-לה-שאטו (Rennes-Le-Château), סיפור מוזר אשר עורר השראה למאות ספרים, כולל 'צופן דה-וינצ'י' של דן בראון. אגדת רנה-לה-שאטו חורגת במידה רבה מתחום הדיון, למעט כמה יוצאים מן הכלל - ואין צורך לומר שהם מוזרים.
רנה-לה-שאטו הוא כפר צנוע ומדכדך בצל הפירנאים הצרפתיים. כאן, בתחילת המאה ה-20, קבוצת כמרים - המפורסם ביותר ברנגר סאונייר (Berenger Saunière) - עוררה חשד בהתנהגותם המוזרה ובעושרם הנראה לעין, והביאה רבים להעלות השערות שגילו סוד כפירה גדול - שאולי היתה מעורבת בו מריה מגדלנה, האוצר של שלמה, מטמוני הויזיגותים, או מטמון שהוסתר במהלך המהפכה הצרפתית.
אף על פי שאגדת רנה-לה-שאטו פגעה בנקודה רגישה בקרב הקהל המודרני, שורשיה נובעים מהמלכים המרובינגים שנערצו כל כך על ידי נפוליאון. ומקורות האגדה נראים בערך כך: כילדריך הראשון היה אביו של כלוביס הראשון, שירש את אביו בשנת 481 כמלך האזור הגובל כיום בבלגיה ובצרפת, ובמהלך הזה הפך לשליט הראשון שאיחד בין השבטים הפרנקים שקודם לכן היו עוינים ועצמאיים. שורת צאצאים מובילה לדאגוברט הראשון (Dagobert I), מלך הפרנקים בין השנים 629–634, אשר היה אביו של זיגלברט השלישי (Sigelbert III), שבתורו היה אביו של דגוברט השני (Dagobert II), שהתחתן עם ג'יזל דה ראז (Giselle de Razes), בתו של רוזן רזס (Razes) ואחייניתו של מלך הויזיגותים. נאמר כי השניים נישאו ברדאה (Rhedae), מעוז שמאמינים כי הוא רנה-לה-שאטו, אם כי הקישור לא אושר. כעבור שנים, בשנת 754, מת כילדריך השלישי ללא ילדים, וסימן את סיומה של שושלת שהייתה בשקיעה מאז חיסולו של דאגוברט השני ליד סטנאי-סור-מוז (Stenay-sur-Meuse) ב-23 בדצמבר 679.
האמונה שהמרובינגים היו מיוחדים, וכי הם מייצגים שושלת מלכותית, הובילה את נפוליאון להזמין ניתוח מקיף של שושלתם. ההתעניינות בקו המלכים המסתורי הזה נמשך עד המאה ה-20 כאשר צרפתי בשם לואי וזרט (Louis Vazart) ייסד ארגון שבסיסו בסטנאי-סור-מוז בשם 'סרקל סנט דגוברט השני' (‘Cercle Saint Dagobert II’), שהתמחה בחקר המרובינגים ודגוברט השני בעיקר. עבור הלוגו שלו, וזרט בחר תמונה של דבורה בתוך חרוט בעל 6 צדדים, או משושה - בצורת תא כוורת, מוקף במעגל. העיצוב מזכיר את אל המאיה הו-נב-קו (Hu-Nab-Ku), שמשמעות שמו 'גוף קסום' וסמלו היה צורת ריבוע / פירמידה בתוך מעגל.
הבחירה של וזרט בדבורה תואמת לחלוטין את הנושא שארגונו חקר, שכן צרפת ידועה בשם L'Hexagone, בשל צורתה הטבעית בעלת 6 הצדדים. בצירוף מקרים, קו המרכז של L'Hexagone משקף מקרוב את מרידיאן פריז (Paris Meridian), שעובר ליד פריז בצפון וברנה-לה-שאטו בדרום. מרידיאן פריז - קשת דמיונית המודדת את שעות היום - הוחלפה מאוחר יותר במרידיאן גריניץ' בלונדון כסטנדרט הבינלאומי לשמירת זמן. עם זאת, בשנים האחרונות מרידיאן פריז עבר רומנטיזציה והתמזג במקצת עם התפיסה של קו הוורד (Rose-Line), סוג מיתולוגי של קו-ליי המחבר לכאורה אתרים משמעותיים מבחינה אזוטרית מקפלת רוזלין (Rosslyn Chapel) בסקוטלנד לכנסיית סן-סולפיס בפריז, ועד רנה-לה-שאטו בדרום צרפת. למרות המצאתו המפוקפקת, ראוי להזכיר כי שני האתרים העומדים בראש ובזנב של קו הוורד; קפלת רוזלין ורנה-לה-שאטו, כל אחד מהם מציג סמליות של דבורה בדרכים מוזרות למדי. ולמרות שרק התחלנו לפרום את הקשר של רנה-לה-שאטו עם הדבורים, יהיה חבל אם לא נדון תחילה במקבילו בקו הוורד בצפון.
קפלת רוזלין הוקמה על ידי ויליאם סינקלייר (William Sinclair), הרוזן הראשון של קית'נס (Earl of Caithness), במאה ה-15 והיא ידועה בזכות מה שרבים מאמינים כתצוגה נרחבת של סמליות הבונים החופשיים. למעשה, יש הסבורים כי הקפלה מכילה אוצרות של האבירים הטמפלרים או אפילו את הגביע הקדוש עצמו. נניח בצד את ההפרזות, קפלת רוזלין מכילה למעשה עמוד מגולף להפליא המכונה עמוד החניך (Apprentice Pillar), או עמוד הנסיכים שהיה שמו באיזכורים מוקדמים יותר. העמוד, הניצב מימין למזבח הכנסייה, מעוטר במה שנחשב בדרך כלל כסמליות עץ החיים, שני דרקוני יגדרסיל (dragons of Yggdrasil) - העץ העולמי על פי המיתולוגיה הנורדית - שוכן בבסיסו בזמן שגפן מסונית מסתובב אנכית סביב העמוד, ומפנה את תשומת ליבנו לתקרה. לסמליות עץ החיים יש שורשים בקבלה היהודית, דיסציפלינה שיש לה הרבה מה לומר על הדבורה, כפי שנראה בקרוב.
תיאוריות אחרונות שהעלו אלן באטלר (Alan Butler) וג'ון ריצ'י (John Ritchie) בספרם ‘Rosslyn Revealed: A Library in Stone’, מציעות שהתקרה מעל עמוד הנסיכים מייצגת "גן עדן" עלי אדמות. ובאורח מקרי - או לכאורה על ידי עיצוב - על גג הקפלה אנו מוצאים כוורת אבן מוזרה עם כניסה דרך עלי כותרת של פרח בודד שהיתה ביתם של דבורים מאז ומתמיד - לפחות עד שהוצאו בשנות התשעים. עם זאת, קיומה של הכוורת בסמיכות לגפן מזכירה תיאור מקראי של מטה הגדל לעץ גדול, עם "גפן מפותלת סביבו ודבש שמגיע מלמעלה". כפי שקורה לעתים קרובות, מאות שנים של הכוונה המקורית של סמליות כזו נשכחות לעתים קרובות. ובמקרה זה, זה נסלח אם נשער כי עיצוב הגג, התקרה ועמוד הנסיכים נועדו לשקף את תפקידם של דבורים ודבש בהקשר הגדול יותר של גן העדן ועץ החיים העולמי.
באופן מוזר, הקשר בין עץ החיים לסמליות כוורת משושה אינו ייחודי. למעשה, הוא מופיע על מטבע היורו החדש, ומחזק את חשיבות הסמליות העתיקה עד היום.
מקפלת רוזלין בצפון, קו הוורד המיתולוגי מתאחד עם רנה לה-שאטו בדרום, הכפר שמקורו במרובינגים לכאורה. ההיסטוריה מספרת לנו כי השושלת המרובינגית מתה עם דגוברט השני. עם זאת, זה לא מנע מאחרים לטעון שהם צאצאי השושלת, כמו פייר פלנטארד (Pierre Plantard), צרפתי שבמחצית המאוחרת של המאה ה-20 קידם את הקשר שלו עם המרובינגים - כמו גם עם רנה-לה-שאטו, ונחשב בעיני אחדים צאצא ישיר אחרון של ישו. פלנטארד גם טען שהיה המאסטר הגדול של מסדר ציון, אגודה שנויה במחלוקת עם עניין ניכר בשושלת המרובינגית שמונתה על ידי נפוליאון. באופן מוזר, סמל המשפחה של פלנטארד הציג גם את פלר-דה-ליס וגם את הדבורה - אחת עשרה דבורים למעשה - מספר חשוב במיתולוגיה של רנה-לה-שאטו.
סמל משפחת פלנטארד מזכיר באופן מוזר תמונות של ישו שנצלב על צלב פלר דה-ליס בעל 6 צדדים, עם 11 כוכבים - בדומה ל-11 הדבורים של פלנטארד. האומנות מזכירה את הסמליות המשושה של כוורת, כמו גם את הדבורה עצמה, את הדימוי שמלכתחילה נחשב כי פלר-דה-ליס מסתיר. האם סמל המשפחה של פלנטארד רומז על קו דם המוביל חזרה לישו, כפי שסימלו הדבורה והפלר דה-ליס - קו דם נסתר שהאיש עצמו קידם במהלך חייו? עד היום, רבים מאמינים שזה נכון כמו רבים שלא.
אחד הקישורים המעניינים יותר בין הדבורה לרנה-לה-שאטו מערב את הנרי לינקולן (Henry Lincoln), מחבר שותף של הספר "Holy Blood and the Holy Grail" מ-1982 - רב המכר הבינלאומי שהעלה את רנה-לה-שאטו על המפה לקהל דובר אנגלית ברחבי העולם. עוד בראשית ימי התעלומה היה לינקולן בקשר עם הסופר הצרפתי ג'רארד דה סייד (Gerard de Sède), שספרו "The Accursed Treasure of Rennes-Le-Château" מ-1967, הזניק את הסיפור לפרסום לאומי. הסיפור מספר כי לינקולן רכש את ספרו של דה סייד בעת חופשה בצרפת והצליח לפענח את אחד הכתבים המוזרים שלו, מה שהעניק ניצוץ ללהבת התעלומה הבוערת עד היום. כלומר, מה - אם בכלל - הכתבים המקודדים מסתירים? לימים לינקולן נתקל בגרסת 'מועדון ספרים' עם תצלום מוזר של דבורים שלא התייחסו אליו בשום מקום בטקסט. באופן מוזר, הכותרת שמתחת לתצלום פשוט ציינה 'רן-לה-ביין - תרמס רומאינס' (‘Rennes-les-Bains – Thermes Romains’), ולא היתה כל התייחסות אחרת לתצלום.
על האנומליה מסופר בספרו של לינקולן, ‘The Key to the Sacred Pattern’. בעיקרו של דבר, התצלום מתאר לוח עץ על דלת חדר אוכל עם ארבע דבורים, אחת בכל פינה ובאמצע אשה מכונפת הניצבת על גלובוס ומחזיקה זר מעל ראשה כמו אלה רוקדת מצרית - מוטיב שכעת אנחנו יכולים לקשר עם אלות דבורה, כפי שזוהו על ידי חוקרים. מאוחר יותר, דה סייד סיפק ללינקולן חומר לספיישל הטלוויזיה שלו ב- BBC אודות רנה-לה-שאטו, כולל תמונות שצולמו על ידי פלנטארד שדה סייד השתמש בהן בספרו.
בספרו מספר לינקולן כיצד החלק האחורי של התמונות הוטבע בפשטות עם חותם האומר "פלנטארד", יחד עם סימון שגילה כי האישה במרכז התצלום נקראה אירופה (Europa) - הכוהנת האגדית שפותתה על ידי זאוס כשהיה בצורת שור, ושהדימויים של הדבורים מייצגים את הדבוראות. עם זאת, נאמר כי הסימון בגב הצילומים כלל גם את הביטוי "אנחנו הדבוראים" (“We are the Beekeepers”) - פרט שלא חשף לינקולן בספרו. הביטוי מזכיר את התואר 'דבוראי' (‘Beekeeper’) שנשאו פרעונים מצריים ומעלה את השאלה, האם פייר פלנטארד הסיק את היותו דבוראי - ואם כן, של מה?
לפני שנעזוב את האניגמה של פייר פלנטארד, ראוי להזכיר את פיליפ דה שרזי (Philippe de Cherisey), חברו של פלנטארד, שלדעת רבים יצר את המסמכים שפלנטארד נהג לטעון שמוצאם מדגוברט השני. בכל מקרה, דה שרזי ייסד כתב עת בשם Circuit, שנאמר כי הפצתו כללה את החברות במסדר ציון. המגזין מעניין, לא רק את קהל הקוראים הנאמנים שלו, אלא בגלל העובדה שהוא הציג משושה שהוטבע מעל דימוי של צרפת עם חרב שחודרת באופן סמלי את מרכזה, מהדהדת את מרידיאן פריז הוותיק.
אז מייסדי תעלומת רנה-לה-שאטו - אמיתית או מדומיינת - האמינו כי דבורים וסמליות כוורת משושה הם די חשובים. יתכן שהם אפילו חשבו את עצמם דבוראים - אבל מה בדיוק נותר לקבוע. הרעיון הוא אקראי, עם זאת, שומר הדבורים של כילדריך לאחר שנחשפו מקברו היה הבסבורג, שושלת שלטונית ששלטה באירופה במשך מאות שנים ואשר קשורה למסתורין של רנה-לה-שאטו. נאמר כי הבסבורג ביקר שוב ושוב את סאונייר, שבסופו של דבר הודיע לכומר היכן הוא ימצא את 'האוצר' שלו. במילים אחרות, לא במקרה הכומר מצא את מה שמצא. התיאוריה מתיימרת לומר שהוא פשוט 'החזיר לעצמו' חפץ שהוסתר בעבר, בסיוע משפחת אצולה גדולה - ההבסבורגים.
ב-‘The Key to the Sacred Pattern’, לינקולן מפנה את תשומת הלב גם לסדרה של בקתות אבן בהשראת כוורת בשם "קפיטלות" (“Capitelles”), שאינן דומות לבקתות האבן של קלוצ'אן (Clochán) באירלנד, כפי שנדון בחלק ב'. מבני הכוורת נמצאים ליד כפר בשם קוסטאוסה (Coustaussa) - אתר של התנקשות מקאברית בכומר, וחבר של סאונייר, שנראה כאילו השתלב אנושות בחיפוי על הגילוי של חברו. בקתות הכוורת, שלא נחפרו ברובן, הן חלק ממה שמכונה מקומית "המחנה הגדול". המבנים המוזרים הם אחד הממצאים הבודדים המעניקים אמינות לאמונה כי רנה-לה-שאטו יכול היה למעשה להיות היישוב הויזיגותי העתיק והאימתני רדאה (Rhedae). בנוסף, הבקתות בהשראת הכוורת משקיפות על פרש קארדו (Perch Cardu), הר קדוש שהיה במשך זמן רב מגרש המשחקים של ציידי אוצרות קנאים, ורק לאחרונה הוליד טענות שקברים של ישו ו/או מריה מגדלנה התגלו שם וכי 'מקדש שלמה' שוכן בסמוך.
הנרי לינקולן הוא לא הסופר היחיד שהציג את הדבורים בספריו על רנה-לה-שאטו. כריסטופר דאוס (Christopher Dawes), מחבר ספר ההרפתקאות המעולה של רנה-לה-שאטו ‘Rat Scabies and the Holy Grail’, נתקל באופן בלתי מוסבר בדבורים מתות במהלך כל מחקריו לספר. ישנם מקרים רבים של רנה-לה-שאטו המקושרים לדבורים, דוגמה בולטת אחת היא הביטוי הלטיני הידוע לשמצה שתלוי מעל דלת כנסיית הכפר של מריה מגדלנה - 'TERRIBILIS EST LOCUS ISTE', כלומר המקום הזה הוא נורא. הביטוי המקראי מתייחס למילים שדיבר יעקב כאשר התעורר מחלומו על סולם שהגיע עד השמיים. לשם כך, בראשית לה, פסוק א' מספק את ההתייחסות:
"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-יַעֲקֹב, קוּם עֲלֵה בֵית-אֵל וְשֶׁב-שָׁם; וַעֲשֵׂה-שָׁם מִזְבֵּחַ--לָאֵל"
אז יעקב סיפר כי המקום נקרא בית-אל והוקמה אבן המנציחה את המקום בו נרדם. הסיפור המקראי מתייחס לדבורה בבית-אל, ו'בית' (‘Bit’) במצרית קדומה פירושו דבורה. התרגום מציע גם כי בית האל עשוי לייצג מאגר של ידע - כמו בכוורת. בנוסף, ובאופן קצת משונה, בית-אל נושאת את אותו ערך מספרי כמו המילה 'מטאוריט', שמתחבר לרעיון שהדבורים קשורות לאבנים קדושות, ואבנים משמיים בפרט, שעליהן נדון ביתר פירוט, בקרוב.
לבסוף, האסוציאציה האחרונה שלנו עם רנה-לה-שאטו והדבורה היא עמומה עוד יותר מהאחרות, שכן היא כרוכה ב"גביע הקדוש", מושא של תשוקה שקשורה כבר זמן רב לדרום צרפת. האגדה השחוקה של רנה-לה-שאטו מתיימרת לומר שסאונייר גילה סוד כפירה ו/או אוצר בעל חשיבות ניכרת בעת שיפוץ כנסייתו. כפי שצוין לעיל, יתכן שנאמר לו היכן לחפש על ידי הבסבורג, שושלת שקשורה לדבורים. עם עושרו החדש - ככל הנראה כתוצאה מ'גילויו' - שיפץ הכומר את כפרו וכנסייתו באופן שנראה ראוותני וסנסציוני בעיניים של המאה ה-21. השיפוצים כללו את קידוד המספר 11 - כמו במספר הדבורים שנמצאו בסמל המשפחתי של פלנטארד, והמספר 22 - יום החג של מריה מגדלנה, ומספר חשוב בקבלה. כחלק מהשיפוץ שלו, מיקם הכומר את פסלי הקדושים בכנסייתו באופן שכאשר הם מחוברים בקו לא שבור, או בצורת 'M', האות הראשונה של כל שם קדוש מאייתת GRAAL - או גרייל בצרפתית (גביע), כלומר סנט ז'רמן (St Germaine), סנט רוכוס (St Roch), סנט אנטוניוס מפדובה (St Antoine de Padoue), סנט אנטוניוס (St Antoine), סנט לוקאס (St Luc).
האזור סביב רנה-לה-שאטו מלא באגדות הגביע. למעשה צייד הגביע הנודע ביותר, אוטו ראן הגרמני, חקר את המחוז באופן נרחב בתחילת המאה ה-20. ראן קיבל השראה מהבנתו כי רומנים של הגביע כמו 'Parzival' של וולפרם פון אשנבאך (Wolfram von Eschenbach) נכתבו על ידי מחברים שהתמחו בהיסטוריה - ולא פיקציה, וכי הם תיארו אירועים, מקומות ואנשים היסטוריים אמיתיים. לכן, האמין ראן כי מבצר הקתאר של מונסגור ( Cathar fortress of Montségur) היה טירת הגביע ההיסטורית של אשנבאך, 'הר הישועה' ('Mountain of Salvation') אותו ביקר פרזיבאל כחלק מחניכתו לתעלומות הגביע. בעוד החוקרים של ימינו מסכימים כי האזור אכן משופע באגדות הגביע, רובם תומכים באתר חלופי להר הישועה של ראן, והוא מונטריאול דה סוס (Montreal de Sos). המערה העשירה ארכיאולוגית שוכנת בצד מחשוף סלעי במה שמכונה 'ההר המלכותי' (‘Royal Mountain’), באזור הסמוך וויקדסוס (Vicdessos).
רבות נכתב על הציורים על קירות מונטריאול דה סוס, שכן הם משקפים הרבה אובייקטים המתוארים בתהלוכת הגביע של כרטיאן מטרואה (Chrétien de Troyes) בעבודה פרובוקטיבית אך לא גמורה; ‘Perceval, the Story of the Grail’ - רומן הגביע הראשון אי פעם (1190).
עובדה כמעט לא ידועה היא שכרטיאן מטרואה לא הצליח להתחיל עד שנסע לספרד ולמד אצל קבליסט, מה שהביא חוקרים למסקנה שהקבלה מאפשרת באופן ייחודי את ההבנה של נושאים אזוטריים כמו הגביע. כמה שנים מאוחר יותר, וולפרם פון אשנבאך כתב את רומן הגביע 'Parzival', ובאיזכורו נאמר לנו שהגביע הוא אבן משמיים. זה מעניין, בהתחשב בכך שהמילה 'מטאוריט' נושאת את אותו ערך מספרי (443) כמו 'בית-אל' - שמתורגם כדבורה במצרית.
מונטריאול דה סוס היא מערת כניסה כפולה כמסורת מערת אלת הדבורים באי היווני איתקה, ומיקומה מסקרן, שכן היא פונה לאבן מוזרה במרחק מה המכונה הדולמן של סם (Dolmen of Sem), שפירושו 'ארמון שמשון'. בחלק ב' דנו כיצד ההתייחסות לשמשון נזכרת באגדת הדבורים שיוצאות מגופת אריה. האם דבורים יכולות להיות גם קשורות לארמון שמשון? האבן מסקרנת מכמה בחינות. ראשית, היא דומה רק במעורפל לדולמן, ושנית היא ממוקמת בצורה כזו שמצביעה ישירות על שני ציוני דרך מסקרנים - כל אחד מהם בכיוונים מנוגדים. מצפון מערב ארמון שמשון מצביע על כפר זעיר בשם אורוס (Orus). ולדרום מזרח היא מצביעה על רכס הרים סמוך שפסגתו נקראת 'יער הגביע' ('Forest of the Grail'), והעמק שלו ידוע כ'מעבר הגביע' ('Pass of the Grail').
החוקר אנדרה דוזט (André Douzet) כתב על האבן המוזרה בספרו ‘The Wanderings of the Grail’, והבחין כי אורוס מתומלל כהורוס - שמו של האל המצרי עם ראש הבז, כאשר נאמר בצרפתית, ושמא לא נשכח, פרעונים מצריים היו נחשבים ל'הורוס החי' ונשאו את התואר 'דבוראי'. כשאנדרו גאווג' (Andrew Gough) חקר את ההר לפני מספר שנים הוא גילה שבמרכז 'מעבר הגביע', באמצע 'יער הגביע', בראש ההר בשביל מבודד לחלוטין בנקודה המדויקת שבה אתה מיושר עם ארמון שמשון והכפר אורוס מרחוק, מכוורת - קבוצה של כוורות - חסמה את השביל.
אף על פי שנוכחותן של דבורים באמצע שביל בראש ההר אינה משמעותית כשלעצמה - מכיוון שמכוורות נמצאות לעתים קרובות במקומות מסוג זה - הן תגלית מקרית, כיוון שזה מפנה תשומת לב לתפיסה שהדבורים אינן קשורות רק לאבנים קדושות, הן קשורות לעיתים קרובות לקווים; קווי דבורים. וכשהוא ירד במורד ההר, מובל על ידי הפחד שלו 'להיעקץ' אם ינסה לתמרן מעבר לכוורות, הוא הרהר בפעם הראשונה בסמליות של הדבורה.
הדבורה בלימודים אזוטריים
תחומים רבים מציעים תובנות למחקר הדבורה, כמו רפואה, מדע, ספרות ודת - כפי שראינו. בעבר, תחומי מחקר אלה התבססו על מידה שווה של מדע, מסתורין וקסם, אולם כיום כל אלמנטים מיסטיים הועברו לפריפריה של המיינסטרים. חקר האלמנטים הללו מכונה 'אזוטרי'; הפירוק העתיק ולעתים קרובות המורכב של מסתרי החיים. 'אסכולות' רבות של מחשבות נופלות בתוך הז'אנר האזוטרי, אך אולי אף אחת לא בצורה מסודרת כמו הקבלה. במבט ראשון, הקבלה אולי נראית כמו בחירה מוזרה למחקר הדבורה, אולם כפי שצוין קודם, מחבר רומן הגביע הראשון - כרטיאן מטרואה, נדרש ללמוד אצל קבליסט לפני שהיה מסוגל לכתוב על גביע. למה? מכיוון שרבים מאמינים כי הקבלה היא הקונטקסט לפיו ניתן להסביר בצורה הטובה ביותר סמליות אזוטרית מסובכת.
הניתוח של הדבורה בהקשר לקבלה ייחקר בצורה מלאה יותר בהזדמנות אחרת. עם זאת, הנה כמה דוגמאות שאולי ידגימו את הגישה והשיטה הכללית הכרוכה בכך. ברמה היסודית, המסורת הקבלית מעניקה חשיבות לערך המספרי של כל אחת מ-22 האותיות של האלף-בית העברי. הדיסציפלינה מכונה גימטריה - או שפת המספרים, וקובעת כי המספרים הם מוחלטים ואילו המילים כפופות לשינויים באיות, בשפה ובהגייה. זה גם מציע כי מילים עם אותו ערך מספרי מחייבות התייחסות ומחקר נוסף. לדוגמא, סקרנו בעבר את הסינכרוניות של מילים בעלות ערך מספרי זהה כאשר ראינו כיצד 'בית-אל' - שפירושה דבורה במצרית, נושאת את אותו ערך מספרי (443) כמו 'מטאוריט', אבן קדושה מ'שמיים' שקשורה לדבורים במיתולוגיה ובספרות.
בבחינתנו הקצרה של הקבלה והדבורה נסקור שתי דוגמאות בגימטריה; תחילה אות ואז מילה. האות העברית אלף נושאת את המשמעות 'אלף' (1000) וגם ההירוגליף הפרוטו-סינאי וגם הסמל הפרוטו-כנעני שלו מתארים ראש של שור, וזוכרים את העובדה ש-1000 דבורים - או נשמות שקמות לתחייה, מופקות על ידי הקרבת שור אפיס. תיאור האות העברית עם הערך 1000 ותמונה של ראש שור, יחד עם הנושא של התחדשות ותחייה, עשויים להיות מקריים, זו בהחלט אפשרות, אך יחד עם זאת הסינכרוניות רומזת לידע שהיה ידוע פעם אבל עכשיו נשכח.
בדוגמה הקודמת הסתכלנו על אות אחת בקבלה ועכשיו נסקור מילה; 'דבורה', דמות מקראית שאולי ייצגה את התואר/משרה של אלת הדבורה, בהתחשב בכך ששמה בעברית - דבורה, המילה נושאת את הערך 217 בקבלה, מספר הקשור לצליל 'Hum', אשר בתורו קשור ל-Zumbido, או 'Zum Zum' - שהיה קיים קודם - לפני שנוצר המספר 1 ואשר מייצג את האינסופי; צליל זמזום הקשור לאקט הבריאה הקדום שמזכיר את צליל הדבורה.
מסקרן שהקבלה מדגישה את צליל הדבורה, בהתחשב בכך שזה אחד ההיבטים החשובים ביותר שעדיין לא פותחו במחקר הדבורה. גרג טיילור (Greg Taylor), מחבר ובעלים של מקור חדשות אזוטרי המכונה The Daily Grail, חקר את הנושא ב-"Darklore Volume 1", וביצע מספר תצפיות מסקרנות. בנוסף לחוויה של צליל דבורים במהלך פעילויות כמו יוגה, חוויות סף מוות (NDE) וחטיפות עב"מים לכאורה, טיילור הבחין כי צליל הדבורה נחווה לעיתים קרובות לפני ובמהלך התגלויות. למשל בפאטימה, אתר ההתגלות המפורסמת בשנת 1917, נזכרו עדים כמו מריה קריירה (Maria Carreira) ששמעו צליל של דבורים בנוכחות מה שהאמינו שהיא מריה הבתולה. טיילור מתאר את התופעה:
"לאחר מכן תיארה מריה את התופעה הזו, החל מההתגלות ביוני, בפני חוקר אחר במילים אלה: 'ואז התחלנו לשמוע דבר כזה, באופן של קול עדין מאד, אך אי אפשר היה להבין או לומר את הדברים שאמרו במילים. כי זה היה כמו זמזום של דבורה."
טיילור מוסיף:
"עד אחר תיאר את זה כ"זמזום של זבוב בתוך חבית ריקה, אך ללא ניסוח של מילים", ובהזדמנות אחרת כצליל שאי אפשר להגדיר אותו, שנשמע לאורך כל החוויה, כמו זה שנשמע לצד כוורת, אבל בסך הכל הרמוני יותר. ועד נוסף: “חשבתי ששמעתי באותו הרגע, קצת רוח, צליל zoa-zoa. בזמן שלוצ'יה הקשיבה לתגובה, נראה שיש צליל מזמזם כמו של ציקדה."
ידוע כי שינויי מצבים בתודעה מתרחשים באופן טבעי בכ-2% מאוכלוסיית העולם. לחלופין, הם יכולים להיות מופעלים על ידי צריכת חומרים אורגניים המכילים הלוצינוגנים, כמו פטריות. תופעה זו נידונה בהרחבה בספרו של גרהם הנקוק (Graham Hancock) 'Supernatural', המצביע על כך שהמסורת השמאנית מספקת שער לסט עקבי, אם לא חוזר, של מראות, צלילים ותחושות לא ארציות. האם המשיכה הראשונית של האדם הקדמון לדבורה יכול היה לנבוע מקולות הזמזום/המהום שנחוו במהלך הטקס השמאני?
אסכולות אחרות למחשבה אזוטרית מספקות תובנות לגבי הדבורה, או שילבו אותה במסגרת האידיאולוגית שלהן, כמו הבונים החופשיים, האגודה הסופית הסודית (the secret Sufi Society), מסדר ציון וסרקל סנט דגוברט השני, רק כדי להזכיר כמה. אבל אולי אף אחד מהם לא ידוע לשמצה כמו מסדר האילומינטי, אגודה 'סודית' שהוקמה על ידי הפילוסוף הגרמני יוהאן אדם וייסהאופט (Johann Adam Weishaupt) ב-1 במאי 1776. למרבה הפלא, וייסהאופט שקל לקרוא למסדר 'דבורים' - ולא 'מסדר האילומינטי'. זה היה, ככל הנראה, בזכות השתייכותו החזקה לבונים החופשיים והערכתו למיסתורין היווני (Greek mysteries), אשר כמובן עמוס מאד בסמליות של דבורים. בכל מקרה, מטרת המסדר הייתה לא פחות משליטה עולמית וכללה רשת מסובכת של מרגלים הפועלים בעילום שם במה שתואר כמבנה "דמוי תאים", עם דיווח מטריציוני לממונים עלומים. שלא במפתיע, החל מזמן זה ואילך אנו מתחילים לראות את הכוורת המתוארת כמטאפורה לשליטת הפרולטריון, מילה בלטינית שפירושה "צאצאים". ההגדרה מתאימה למדי כאשר אנו רואים כי כוורת טיפוסית מאכלסת עשרות אלפי דבורים שזה עתה נולדו.
מעניין להרהר מה היה קורה לו וייסהאופט כינה את אגודתו דבורים. מעניין גם לשער מה התכוון להעביר על ידי הצגת המסדר ב-1 במאי. בעולם הפגאני, ה-1 במאי מייצג התחדשות והוא ידוע בגאלית כפסטיבל בלטאן (Festival of Beltane). ה -1 במאי הוא גם היום של טאורוס השור, המסמל כמובן התחדשות, וקשור לדבורה. עם זאת, ה-1 במאי ידוע בעיקר בשם 'יום הפועלים', יום חשוב בברית המועצות, למשל, שהמבנה הפוליטי והעבודה שלה - הקומוניזם, נועד לחקות את סדר הכוורת. למעשה, ה-1 במאי נותר היום של הדבורים הפועלות - כביכול, והוא ידוע בתור יום העבודה (Labour Day) באמריקה ויום הפועלים הבין-לאומי באזורים רבים אחרים בעולם.
ניתן להבין את הכללת סמליות הדבורים באידיאלים קומוניסטיים בהתחשב במודל החברה המסודר והאלטרואיסטי אותו מייצגת הכוורת. עם זאת, ניכר מהמגנים ההרלדיים של אזורים שהיו אחר כך בקומוניזם כי הדבורה הייתה סמל חשוב מזה זמן מה, כפי שמאשר המגן הרוסי משנת 1777 (בתמונה הבאה). ריבוי הסמליות של דבורים בתקופה זו - וברחבי העולם - מצרפת לאמריקה ומרוסיה למסדר האילומינטי של וייסהאופט מדהים. האם בנייה חופשית עשויה להיות הקשר המחבר את ההתפשטות הכמעט ויראלית של סמליות הדבורה בתקופה זו?
עבודתו של וייסהאופט עברה תחייה מחודשת כעבור מאה שנה כאשר האוקוליסט הבריטי אליסטר קראולי - חבר חשוב בארגונים האוקוליסטים כמו השחר המוזהב (Golden Dawn) ואורדו טמפליי אוריינטיס (Ordo Templi Orientis - O.T.O), עלה לגדולה כ"איש הרשע בעולם". לא במפתיע, קראולי היה ידוע בכיסוי הראש שלו, בהשראת כוורת, המייצגת את החוכמה האזוטרית של החניך.
אנשים רבים שילבו את הדבורה במסגרת האזוטרית שלהם - לא רק מסדרים ואגודות. קראולי היה אחד, אחר היה רודולף שטיינר, פילוסוף ואיזוטריסט אוסטרי, שהציג בשנת 1923 סדרה של תשע הרצאות על הדבורה. שטיינר היה מאסטר אזוטרי והוגה דעות חברתי כמו מעט מאד אחרים לפניו - או אחריו - והאמין שדבורים הן דוגמא לכל מה שחשוב בחיים. המשיכה שלו, אם לא האובססיה לדבורה ניכרה כבר בשנת 1908 כשדיבר בברלין על משמעות הדבורה ביחס לאדם:
“התודעה של כוורת, ולא הדבורים האינדיבידואליות, היא בעלת אופי רם מאד. האנושות לא תשיג את חוכמתה של תודעה כזו עד לשלב המהפכני הגדול הבא - זה של ונוס - שיבוא עם סיום האבולוציה של שלב הארץ. ואז בני האדם יהיו בעלי התודעה הדרושה לבניית דברים עם חומר שהם יוצרים בתוכם."
אחת הסיבות לכך שהדבורה קשורה לעיסוקים אזוטריים ורוחניים היא שהדבורה משרתת אחרים לפני שהיא משרתת את עצמה. הדבורה היא אלטרואיסטית עד כדי הגזמה, מאפיין שנצפה על ידי סנט יוחנן כריסוסטומוס, הארכיבישוף של קונסטנטינופול מהמאה ה-4 שכישורי האורטוריה המפורסמים שלו זיכו אותו בשם 'פה הזהב':
"הדבורה מכובדת יותר מבעלי חיים אחרים, לא בגלל שהיא עובדת, אלא בגלל שהיא עובדת בשביל אחרים. ואכן, הדבורה פועלת ללא הפסקה למען טובת הכלל של הכוורת, ומצייתת ללא עוררין למה שנראה לעיתים כהיררכיה בלתי שוויונית."
מעשה, תפקידה של הדבורה כונה 'מרפאת האנשים' (‘healer of the people’), ואיזו הגדרה טובה יותר יש לשמאן, לאפיפיור או לחונך אזוטרי, שההדרכה והתובנה הרוחנית שלו חיוניים לקהילה הגדולה?
הדבורה בפולקלור ובחברה המודרנית
סקרנו את הקבלה וארגונים אחרים ששילבו את סמליות הדבורים במסגרת האזוטרית שלהם. עם זאת ההערכה של הדבורה אינה הולכת לאיבוד מוחלט בחברה הכללית. למשל, רבים מהביטויים הפופולריים ביותר של ימינו משחזרים את חשיבותה של הדבורה בפולקלור ובמיתוס. קחו לדוגמא את המשפט 'לבצע קו-דבורה' (‘Making a Bee-Line’). הקבלה תפרש את קו הדבורה כמייצג את דרך עולי הרגל, את דואט (Duat) המצרי ואת מבוך (Labyrinth) היוונים - דרך האמצע המייצגת איזון ואת הגביע, הדרך של אוסיריס והדרך המקשרת בין הארצי לשמימי; דרך התחייה. בקיצור, הקבלה היתה אומרת שקו הדבורה היא הדרך של החניך. אבל יש אחרים, הסברים פחות אזוטריים לביטוי.
קשה לומר היכן מקור הרעיון של 'קו דבורה', אם כי בהחלט נובע מהתנהגותן הייחודית של דבורים. למשל, כאשר דבורה מוצאת מקור צוף היא חוזרת לכוורת ומתקשרת את המיקום לדבורים האחרות בטכניקה הנקראת מחול הדבורה, תופעה שהוסברה לראשונה על ידי חתן פרס נובל וחוקר הדבורים קרל פון פריש. הודות למחול הדבורה, דבורים אחרות מסוגלות לעוף ישירות למקור המזון - שיכול להגיע עד עד למרחק של 5 ק"מ משם, בעזרת 'קו דבורה' ישר אליו.
האתר 'Phrase Finder' אומר לנו שהביטוי Bee-line; "הוא אמריקאי וכל הציטוטים המוקדמים שלו מגיעים מארה"ב." המקור מצטט כהתייחסות את עיתון Davenport Daily Leader מינואר 1808, הקובע:
"גוסטב סטנגל האב, מרוק איילנד, הושלך ממזחלתו בשדרה השלישית בעיר הזו אתמול אחר הצהריים, כשהסוס נבהל והסתובב בפתאומיות וקרע את הקאטר. הסוס ביצע קו דבורה הביתה.”
הביטוי - שפירושו פשוט לנוע ישירות וללא היסוס, נותר פופולרי עד היום. עם זאת, לא סביר שמקור הביטוי אמריקאי או שהוא הומצא במאה ה-19. בדיוק ההפך, מכיוון שנראה שמקורו נובע מתקופת הפיניקים - יורדי הים הקדומים, שנאמר כי שחררו דבורים מספינותיהם כשהם התקרבו ליבשה כדי להתבונן בכיוון אליו יעוף הנחיל החש ביבשה. הפיניקים היו אז מבצעים 'קו דבורה' בכיוון הדבורים בתקווה שהיבשה תגיע בקרוב. אין ספק שזה מועמד סביר יותר למקור הביטוי, ומגנים עתיקים של ערי נמל אסטרטגיות כמו פורט-או-פרנס בהאיטי מציעים שזה יכול להיות המקרה.
ללא קשר למקורותיו, הביטוי Bee-line מופיע כמקושר למנהג "לספר לדבורים" (‘Telling the Bees’). הביטוי בעל השם ההולם בא מהמנהג של הודעה מיידית לדבורים על מוות במשפחה על מנת למנוע מהן לעזוב את הכוורת ברגע שהן מבינות שאיבדו את "השומר" שלהן. המנהג נפוץ יותר ממה שהייתם חושבים, אפילו עד ימינו, כפי שסיפר הסופר האמריקאי מארק טוויין ברומן המפורסם שלו, 'האקלברי פין':
"והוא אמר שאם לאדם יש כוורת והאיש הזה מת, יש לספר לדבורים על כך לפני הזריחה למחרת בבוקר, אחרת הדבורים יחלשו כולן ויפסיקו לעבוד וימותו. ג'ים אמר שדבורים לא יעקצו אידיוטים; אבל לא האמנתי לזה, כי ניסיתי אותן הרבה פעמים בעצמי, והן לא היו עוקצות אותי."
בסין כוורות מופנות לכיוון אחר לאחר מותו של השומר, מה שרומז לאמונות טפלות שמתחילות במנהג קדום עוד יותר. הפרטים משתנים, אך המהות נשארת זהה - ספרו לדבורים, ובמהירות. באנגליה בסביבות 1840, אישה שאלה אם הודיעו על הדבורים על מות שומרם וכשנודע לה שלא, המשיכה להכין צלחת של עוגת תבלינים וסוכר והביאה אותה לכוורת תוך שהיא מצלצלת במפתחותיה ומדקלמת את השיר הבא:
“דבורי דבש, דבורי דבש, שמעו מה אני אומרת! המאסטר שלכן ג'יי.איי. מת. אבל אשתו עכשיו מתחננת שתישארו מרצונכן החופשי, ועדיין תאסופו דבש רב ביום. דבורים נחמדות, דבורים נחמדות, שמעו מה אני אומרת.”
הרעיון שדבורים ומוות קשורים זה לזה בא לידי ביטוי במגוון דרכים. למשל, כאשר אם מלכת אנגליה מתה בשנת 2004, עיתונים מרחבי אירופה הפיקו איורים המתארים אותה כמלכת דבורים, המובלת לשמיים על כנפי הדבורים. התיאור נראה קשור לאמונות טפלות מימי הביניים, וכזה שעדיין נפוצות בחלקים של אמריקה, אנגליה וגרמניה וקובעות שאם לא דווח לדבורים מיד על מות אדונם הן עפות לשמיים ומחפשות אותו שם. ברוח דומה, הביטוי "ליפול לצנצנת דבש" ("To fall into a jar of honey”) הוא מטאפורה נפוצה ל"למות".
מכל מקום, המנהג 'לספר לדבורים' אינו מוגבל למקרי מוות, מכיוון שיש לשתף את הדבורים באופן שגרתי ומהיר בכל מידע שנחשב חשוב. המנהג הוא מסקרן ועשוי להיות זיכרון למעשה ההודאה לכוהנת דבורים, לשאמנים ולכהנים, כפי שהיה נהוג בדלפי העתיקה, בסיווה ובמרכזי אורקל אחרים ברחבי העולם העתיק, כמו גם במוסדות מודרניים, כגון וידויים בכנסייה הקתולית.
מנהגי דבורים ממשיכים למלא תפקיד פעיל בעת החדשה. לדוגמא, הנוהג לערוך תחרות הנקראת 'איות דבורה' (‘Spelling Bee’) שבה כל מתמודד מאותגר באיות נכון של מילה בקול רם, ניתן לייחס אותה לתחילת המאה ה-19 והיא נשארה בילוי פופולרי בתרבויות דוברות אנגלית בימינו. מעניין שכל הקונספט איות 'דבורה' מתייחס להתכנסות שבה מבוצעת פונקציה ספציפית - כמו תפירת דבורה (Quilting Bee) - ובכך מגלם את ההתנהגות המסודרת המתרחשת באופן שגרתי בכוורת.
מנהג אחר כולל הגשת כוורת דבורים לכלה כמתנה לחתונה וסימן מזל טוב לנישואיה. באופן דומה נהוג להניח חתיכת עוגת חתונה בכניסה לכוורת לאחר הטקס. מנהג נוסף מתייחס למוות - או לפחות להלוויה - המדגיש את תפיסת הרלוונטיות של דבורים במהלך ציוני הדרך הבולטים בחיים. במקרה זה נהוג להשאיר ביסקוויט טבול ביין בהלוויה כדי שהדבורים יהנו ממנו לאחר שהאורחים יעזבו. מאמינים גם שדבורים הן מנבאות טובות למזג האוויר, לדוגמא, ורבים נוכחו לראות כי הן בוחרות להישאר קרוב לכוורת כאשר הגשם ממשמש ובא.
אולי סיפור הדבורה העממי המפורסם ביותר הוא הביטוי: 'הציפורים והדבורים' (‘The Birds and the Bees’), ביטוי הנפוץ לתיאור יסודות יחסי המין, כפי שהורה היה משתף ילד בהקשר לחינוך מיני. מקור הביטוי אינו ידוע, אם כי הועלו הסברים אפשריים רבים, כולל שירו של כותב השירים האמריקני קול פורטר משנת 1928 שכותרתו 'בואי נעשה את זה' (‘Let’s do it’), שהציג טקסט פרובוקטיבי לזמן ההוא: "ציפורים עושות את זה, דבורים עושות את זה. אפילו פרעושים משכילים עושים זאת. בואי נעשה את זה, בואי נתאהב."
יכול להיות הסבר נוסף לביטוי. ציפורים ודבורים הם יצורים מסתוריים. לדוגמא, נאמר כי לציפורים יש שפה משלהן - 'שפת הציפורים', שהאמינו שהייתה שפה אלוהית ומיסטית המדוברת רק על ידי חניכים. ובאשר לדבורים, ובכן בחנו אותם לעומק ניכר ומה היא הסמליות שלהן אם לא מיסטית. לפיכך, האם הביטוי יכול פשוט להתייחס לאיחוד מיני כמשהו קסום וקדוש, דבר שצריך ללמוד על ידי חניך ואשר אינו ידוע לבתולה?
ההערכה של הדבורה המקודשת פעם פחתה בעת המודרנית, למעט החלק המוזר של תרבות הפופ. קחו למשל את הנוהג העתיק של דבוראי המעודד את כוורתו לנוח על גופו כצורה של קשר ואמון. בתקופה האחרונה המנהג השתנה לתחרות על מנת לראות כמה דבורים אדם יכול למשוך ולהחזיק פיזית, בעיקר על הפנים. הנוהג של 'זקן דבורים' (‘Bee Bearding’), כידוע, הוצג מחדש על ידי פיטר פרוקופוביץ' (Peter Prokopovitch), דבוראי רוסי מתחילת המאה ה-19. המסורת שהתעוררה מחדש חוקתה עד מהרה במופעי 'פריק' (Freak shows) בקרנבלים אמריקאים ונשארה ז'אנר בעל ערך מפוקפק עד היום. למעשה, בשנת 1998, מאלף חיות אמריקאי בשם מארק ביאנקנילו (Mark Biancaniello) שבר את ספר השיאים של גינס עבור "מספר הקילוגרמים הרב ביותר של דבורים על הגוף" בכך ש'לבש' בהצלחה 350,000 דבורים, במשקל של כמעט 40 קילו.
אולי התיאור הפופולרי והחביב ביותר של הדבורה במאה ה-21 קשור לדוב, שהוא די אירוני כדוב - הידוע בימי הסקסונים כדבורה-זאב (Bee-wolf), שהפך מאוחר יותר לשיר האפי ביאוולף (Beowulf), והוא האויב הטבעי של הדבורה, הידוע לא רק באכילת דבש, אלא גם את הכוורת כולה. דבורים והכל! כמובן שהכוונה היא לסיפור הילדים המהולל 'פו הדוב'. הסיפור הפופולרי מורכב מדוב אוכל דבש בשם פו הדוב וחברו הטוב ביותר, נער צעיר בשם כריסטופר רובין. הסיפור מבוסס על סיפורו האמיתי של הארי קולבורן, אנגלי שהיגר לקנדה ב-1905 ושירת כסגן קנדי לפני שחזר לאנגליה כדי להילחם במלחמת העולם הראשונה. בעודו בדרכו הביתה רכש קולבורן גורת דוב מצייד תמורת 20 דולר וקרא לה על שם העיר שבה הוא גר - וויניפג.
בחזרה באנגליה, וויניפג הפכה לקמע הלא רשמי של הגדוד של קולבורן. עם זאת, כשהמלחמה זימנה אותו, נאלץ קולבורן לתרום את הדובה לגן החיות של לונדון. ויניפג הוכיחה את עצמה כאטרקציה פופולרית ביותר, ובין מעריציה הרבים היה ילד צעיר בשם כריסטופר רובין מילן, שהיה כה מאוהב בחיה החביבה שהוא קרא לדובי הצעצוע שלו וויני.
אביו של כריסטופר היה אלן אלכסנדר מילן, סופר אנגלי מצליח שלמד תחת הרברט ג'ורג' ולס. בהשראת חיבתו של בנו לדובה, מילן כתב שני ספרי ילדים מוצלחים מאוד שהציגו את החיה האהובה - הראשון שבהם פורסם ב-1926. לאחר מותו, מכרה אלמנתו של מילן את הזכויות לוולט דיסני, שהפך את סיפורו של דוב אוכל דבש לסנסציה בינלאומית. לתפאורה של ספרי פו הדוב שלו בחר מילן יער קרוב לביתו במזרח סאסקס בשם Hundred Acre Wood. למרות שאין דובים בסאסקס, היער הוא בית טבעי למאות אלפי דבורים.
זה מדהים, אם לא מוזר, שסיפור הילדים הפשוט הזה מבליט גם את הדבורה וגם את הדוב, שכן גם הדוב היה נערץ ברחבי העולם העתיק, במיוחד על ידי המרובינגים. מייקל בייג'נט, ריצ'רד לי והנרי לינקולן מעירים על עובדה זו בחלק בספרם "Holy Blood and the Holy Grail’" שכותרתו "הדוב מארקדיה" (‘The Bear From Arcadia’). הם טוענים שמוצאם של המרובינגים מאזור ביוון המכונה ארקדיה - ארץ עם אסוציאציות מיסטיות עם דובים:
"ראוי גם לציין שהדוב, בארקדיה העתיקה, היה חיה קדושה - טוטם שעליו התבססו כתות מסתורין ואליו הוקרבו קורבנות פולחניים. ואכן, עצם השם "ארקדיה" (‘Arcadia’) נובע מ"ארקדס" (‘Arkades’), שפירושו אנשי הדוב. הארקדים הקדומים טענו למוצאם מארקאס (Arkas), האלוהות הפטרונית של הארץ, שפירוש שמו הוא דוב".
המחברים מדגישים כי ארקס היה גם שמה של נימפה יוונית הקשורה לארטמיס - אלה שהקשר שלה עם דבורים אינו ניתן להפרכה. השלישייה מתבססת על הנושא:
"בהתחשב במעמדו הקסום, המיתי והטוטמי של הדוב בלב המרובינגי... אין זה מפתיע שהשם 'אורסוס' (Ursus’) - בלטינית עבור 'דוב' - צריך להיות קשור ב'מסמכי פריירה' (‘Prieure documents’) עם שושלת המלוכה המרובינגית. מפתיעה יותר היא העובדה שהמילה הוולשית לדוב היא 'ארת' (arth’) - משם נובע השם 'ארתור' (‘Arthur’)".
ברור שלדוב יש קונוטציות אזוטריות חזקות וכמו הדבורה הוא היה נערץ על ידי המרובינגים. כמובן ש'הדובה הגדולה' ('Ursa Major’) מתייחס לקבוצת הכוכבים של אוריון; סדרה של כוכבים המתארים 'צייד' הנלחם בשור (Taurus). בקונטקסט זה, האם הבמה השמימית של אוריון יכולה לייצג את הצורה המוקדמת ביותר של המיתראיזם? האם הטבח הסמלי של השור הוא מקור המיתוס לפיו 1000 דבורים נוצרות על ידי מותו של שור אפיס, ושכל דבורה מייצגת נשמה? בדיוק כפי שהמספר 40 בתנ"ך משמש כאמצעי מילולי להעברת 'מספר לא מבוטל', האם המספר '1000' יכול להיות מוסכמה דומה המשמשת להציע מספרים 'אינסופיים'? הרעיון שכוכבים באוריון מייצגים נשמות של המלך, השמאן או החניך שמת על פני כדור הארץ נובע מהמצרים הקדמונים, אם לא קודם לכן. האם המספר ה"אינסופי" של כוכבים בשמי הלילה נחשב לדבורים שמימיות, שנולדו עם מעברו של שור למזל טלה? בכל מקרה, האסוציאציה האזוטרית של דבורים עם דובים מעניינת, במיוחד בסיפור ילדים.
בעוד פו הדוב עומל נגד כל הסיכויים להשיג את הדבש האהוב עליו, עד תחילת המאה ה-20 הפך הנקטר הפופולרי למוצר בייצור המוני הזמין בעיירות ובערים ברחבי העולם. כתוצאה מהקלות שבה ניתן היה לרכוש אותו, התהליך הכמו אלכימי של ייצור דבש נעשה פחות ופחות גלוי לפטרוניו, מה שהפך את הדבורה לסחורה שולית ומנוצלת במידה מסוימת. ההפשטה של המוצר ממקורו מרמזת על תחילת מותה ההדרגתי של הדבורה בחברה המודרנית, לא רק מבחינה פיגורטיבית אלא גם ממש, שכן דבורים, כידוע, מתות במספרים מדאיגים.
בספר ממנו מתעלמים למרבה הצער, ‘Bee’, קלייר פרסטון (Claire Preston) מפנה את תשומת הלב לדמוניזציה השיטתית של התקשורת לחרק שהיה פעם קדוש. פרסטון מצטטת את הרומן הפופולרי משנת 1901: ‘The Life of the Bee’ מאת המשורר והמחזאי הבלגי מוריס מטרלינק כזרז לשינוי דעת הקהל על הדבורה, מיצור שליו ומיטיב, למודל לחיקוי פוליטי ותאגידי סתמי. מטרלינק, שזכה בפרס נובל לספרות ב-1911, התפרסם בזכות כתיבת 'אל הדבורים הוא העתיד' (‘The god of the bees is the future’). מעירה פרסטון:
"ההתלהבות והחרדה הבו-זמנית של מטרלינק מהטבע של הדבורים נובעת לא רק מהרומנטיקנים, אלא גם מסוג של חוקרים אוטופיים, כולל מרקס, שהניבו את ההתלהבות של 1917 ובסופו של דבר את אימת הקומוניזם הסטליניסטי".
עם הופעת סרטי הקולנוע, הנושאים שצוטטו על ידי מטרלינק ואחרים בני דורו עברו במהרה למסך הגדול בצורה מבשרת רעות, כפי שמספרת פרסטון:
"מטרופוליס של פריץ לאנג (1927) מדמיין עיר עתידית של שנת 2000 שעובדיה משועבדים במפעלים תת-קרקעיים, שם הם מבצעים משימות חוזרות ונשנות סגורים בתאים זעירים ומסוכנים. הסדר המחמיר של הכוורת וחלת הדבש בציות לצו לאומי כולל נתפס מאוחר יותר על ידי לני ריפנשטאהל בניצחון הרצון (1934) עם תמונות של עצרות נאצים. מטאפורות פוליטיות וחברתיות, המחוברות בקלות רבה כל כך לדבורה ולכוורת, הפכו ברגע הזה מדאיגות. סרט הפולחן של ויקטור אריקה (Victor Erices) "El Espiritu de la Colmena" (רוח הכוורת -1973), המתרחש בימיו הראשונים של משטרו של פרנקו, מאמץ את אי-השקט הזה במיוחד לדבורים, עם השוטים התכופים של כוורת זכוכית והקריינות של דבוראי אנטי-פאשיסטי שמכיר בכך שהאדיבות העדינה והחריצות של דבורים תחת מלכה טובת לב, אבודה בהפקרות של עריצות. הכוורת הופכת לצורה של מלכודת של העובדים תחת פרנקו, ולמטפורה מעורפלת של הרוח הרפובליקנית".
השימוש בדבורים ככלי משחק פוליטיים, יחד עם החיים האמיתיים - כולל מקרים נדירים שלא הובנו כהלכה של נחילי דבורים קטלניות בדרום אמריקה - הביאו ליחס המזעזע לדבורה על ידי הזרם המרכזי של הוליווד. בהתאם, הסרטים הסנסציוניים והמוגזמים מדי נחשבים כ-'בי מוביס' ('B-Movies'), וכוללים דברים כמוMysterious Island' (1951)' , 'Queen Bee' (1955), 'The Deadly Bees' (1967), 'Invasion of the Bee Girls (1972), "The Savage Bees" (1976), "The Swarm" (1978), "The Bees" (1978), "Terror out of the Sky" (1979), "Creepers" (1985) ו'Candyman' מ-1992, בין היתר. והרשימה הזו לא כוללת את אינספור סרטי התעודה על 'דבורים קטלניות' שניסו ליצור אי שקט ובוז בקרב ציבור שנאבק להבדיל בין דבורה לצרעה, שלא לדבר על דבורה קטלנית. מה הפלא שרוב האנשים חוששים מדבורים, ושעצם המראה של אחת מעוררת חרדה ואת הדחף להרוג אותה לפני שהיא עוקצת?
באופן מרענן, 2007 ראתה את הוליווד נרגעת ומפיקה קומדית דבורים, 'כוורת בסרט' (‘The Bee Movie’) - סרט אנימציה בכיכובו של הקומיקאי האמריקאי הפופולרי ג'רי סיינפלד. הסרט היה שובר קופות, שטבע את המשפט: "דבורים - הן נמצאות רק בשביל הדבש" (“Bee’s – they’re only in it for the honey”). החברה המודרנית עושה כבוד לדבורה גם במדיה שאינה קולנוע וספרות. קחו אופנה למשל. בזמן שג'רי סיינפלד הרגיע את החרדה של הציבור מדבורים, זמרת הרטרו הבריטית איימי ווינהאוס זכתה בפרסי הגראמי ופרסי המוזיקה הבריטית כשהיא מתהדרת בתסרוקת רטרו של כוורת דבורים בהשראת דיוות קודמות כמו השחקנית אודרי הפבורן משנות ה-50 והזמרת מארי ווילסון (Mari Wilson) משנות ה-60, בין היתר, וכמו הדמות המצוירת הפופולרית מארג' סימפסון. מלבד תרבות הפופ השטחית, המאה ה-21 ראתה את כל מה שהיה קסום ועמוק בדבורה מנוצל, מושחת ובעיקר טריוויאלי. עד שזהו, הדבורה התחילה למות.
למרבה הפלא, בעוד שהמאה ה-21 שחקה במידה רבה את מורשתה הקדושה של הדבורה, נראה שהמסורות העתיקות ממשיכות, אם כי בשולי החברה. בספרו המרתק "The Shamanic Way of the Bee", סיימון בוקסטון (Simon Buxton) מספר על מסעו של גיבור באנגליה הכפרית בסיפור שמזכיר את סרט הקאלט של שנות ה-60: 'איש הקש' ('The Wicker Man')- רק עם סוף טוב. בעודו מטייל במחוז סאמרסט האנגלי, בוקסטון נתקל בחברה שמאנית ועד מהרה נחנך בפולחן העתיק של הדבורה, הידוע כיום יותר כ"נתיב האבקנים" (‘Path of the Pollen’) או "דרך היער" (‘The Forest Way’) בימי קדם.
חניכתו של בוקסטון התרחשה בביתו של מורו ואחריו התקיים טקס ב"The Nightshade Isle", מול חופי אנגליה. כאן הוא נפגש עם ה-Darkflight, דבש פסיכוטרופי, חיוני לחוויה השמאנית. בוקסטון הוא מייסד The Sacred Trust, ארגון חינוכי העוסק בהוראת השמאניזם. באופן מסקרן, חלק מהסדנאות המוצעות מספקות הצצה אל נתיב האבקנים, כלומר: The Way of the Melissae, The Serpent Flight of the Honeybee ו-Arte Triptych Melissae. בוקסטון אישר שהמסורות הישנות חיות וקיימות - במיוחד ברחבי אירופה, אם כי לגמרי במחתרת.
אין להתייחס למסעו של בוקסטון אל נתיב האבקנים כהבלים של "העידן החדש", שכן הניסיון שלו משקף את זה של חניכים אחרים, כולל המנטור שלו לשעבר, אדם המכונה בפשטות ברידג' (Bridge), שכפי שבוקסטון מספר בספרו, היה לו הרבה לומר על כת הדבורה:
"הלימודים הכלולים במסורת זו נמסרו בנאמנות כה רבה עד כי מעולם לא היו בסכנת הכחדה. כת הדבורה לא נוצרה, אלא זומנה, ומצודת המסורת היא מבצר שלעולם לא ניתן לכבוש. לחסרי הידע, הכת - כמו עיר הדבורים עצמה - מוסתרת, מכוסה. לא ידוע דבר על המועצות הפנימיות שלה, על הדיונים וההחלטות, על המושלים והפקידים, על המפקחים שמקצים את המשימות, על ההתחדשות שמתרחשת וההכשרה המוצעת".
התיאור של בוקסטון מסקרן, כן ומעודד כי הוא מאשר שהמסורת העתיקה והשמאנית של הדבורה נמשכת. ומי אנחנו שלא נסכים? הר העדויות לכך שהדבורה הייתה היצור הנערץ ביותר שקיים הוא בהחלט משכנע. מדוע המסורות שלה לא היו צריכות להימשך? ובכל מקרה, האם אנחנו באמת יודעים על דבורים כמו שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים?
רשמית יש תשע משפחות של דבורים וכמעט 20,000 מינים החיים בכל היבשות, מלבד אנטארקטיקה. המין המפורסם ביותר הוא דבורת הדבש המערבית, שהייתה המקור לגידול דבורים, או דבוראות, במשך עשרות אלפי שנים. מומחים מעריכים כי האבקת חרקים, אשר רובה מבוצעת על ידי דבורים, היא קריטית ליותר משליש מאספקת המזון בעולם. דבורים הן יצורים פרודוקטיביים להפליא, כפי שהוכח בנפאל ובסין שבהן המשימה של האבקת עצים דורשת 25 בני אדם, לעומת 2 דבורים בלבד. כל דבורת דבש מייצרת ½1 כפיות דבש במהלך חייה ודורשת 50 מיליון ביקורים בכוורת כדי לייצר 1 קילו. המשפט "עסוק כמו דבורה" הוא לגמרי צודק, כפי שמספרים אליסון בנג'מין (Allison Benjamin) ובריין מקאלום (Brian McCallum) בספרם המצוין מ-2008, 'עולם בלי דבורים' ('A World Without Bees'): "כל דבורה תעוף בסביבות 800 ק"מ במהלך חייה, ולעתים נושאת עומסים השווים למחצית ממשקל גופה, לא פלא שהיא תמות מתשישות כשלושה שבועות לאחר המעוף הראשון שלה". חייה של דבורה הם אמנם קצרים, אבל עם תחושה של שליחות יותר מרוב בני האדם.
אנחנו רק מתחילים להבין את נפלאות הדבורה, זוכה פרס נובל וחוקר הדבורים קארל פון פריש הוא אחד המוחות הבהירים שחקרו את החרק לעומק רב. פון פריש הגיע למסקנה שדבורים יכולות לראות פי 10 יותר תמונות בשנייה מהעין האנושית, מה שעולה בקנה אחד עם מחקר של ג'ייקוב פון אוקסקול (Jacob Von Uexkull), שעבודתו בכתב העת הגרמני Space and Time הגיע למסקנה שמוח של דבורים יכול לעבד 200 תמונות בשנייה. עם זאת, תרומתו העיקרית של פריש לחקר הדבורה, והסיבה שקיבל את פרס הנובל שלו, קשורה להבנתו שמחול הדבורה מתקשר למיקום. כלומר, פון פריש הצליח לאשר שהדבורה אכן רושמת את פרטי המעוף המורכבים שלה ומתקשרת אותם לכוורת, ומעצימה את האחרות לשחזר את המסע גם אם האוכל נמצא במרחק קילומטרים, מעין מערכת ניווט לוויינית לדבורים. למרבה הצער, פון פריש הודח מאוחר יותר מתפקידו על ידי המפלגה הנאצית כשגילתה שאחד מסביו היה יהודי ושעבודתו על דבורים לא תורמת למסגרת האידיאולוגית של המפלגה הנאצית.
גם ביתה של הדבורה - הכוורת - מעורר עניין רב. כוורת היא מטריצה מרתקת של מבני תאים משושים שנבנו מדונג דבורים שרק עכשיו אנחנו מתחילים להבין את מורכבותו. עבודתו של חוקר הדבורים המוערך יורגן טאוץ (Jurgen Tautz) חשפה כי הדונג - אבן היסוד של הכוורת, היא למעשה ישות חיה, מסתגלת ואינטליגנטית ביותר. טאוץ הבחין כי תאים בהתחלה מעוגלים והופכים למשושים רק כאשר הדבורה מצליחה לחמם את השעווה ל-45°c. באופן מעניין, משושים מופיעים לעתים קרובות בטבע והם קלים ויציבים בצורה יוצאת דופן. האם יש משהו חשוב מטבעו בצורת הכוורת? בסופו של יום, יש לנו הרבה מה ללמוד על היצור המורכב והמפותח, ועל ביתו - הכוורת.
מה שאנחנו יכולים לומר בוודאות זה שדבורים הן עסק גדול. בארה"ב לבדה, למעלה משליש מהפירות, הירקות והאגוזים תלויים בהאבקה של הדבורה. מה עומד על כף המאזניים? הערך לכלכלת 2008 בארצות הברית מוערך בלמעלה מ-15 מיליארד דולר. ועכשיו הדבורה גוססת, וזה אכן מוזר כי אין מחלה בכוורת, לפחות לא עד שהאדם מתערב. המאמצים להגדיל את גודל הדבורים בתקווה שהן יפיקו יותר דבש אכן הצליחו, נוצרה "דבורה גדולה יותר", אולם האיברים הפנימיים של הדבורים לא גדלו באופן פרופורציונלי ובסופו של דבר נוצרו פחות דבורים. במקרה זה, כמו במקרים רבים אחרים, ההתערבות של האדם רק החמירה את המצב.
האדם ממשיך להתערב בסביבת המחיה הטבעית של הדבורה, ובאמריקה הלחץ לייצר רווח בסחר בדבורים הצריך להחליף את הדבש בסוכר בכוורות רבות. לפיכך, פלא שדבורים מתות באמריקה מהר יותר מבכל אזור אחר בעולם? מיליוני דבורים, פשוטו כמשמעו, נעלמו במהלך השנים האחרונות בלבד, ובשנת 2007 30% מהכוורות בארצות הברית - ובאזורים מסוימים עד 90% - פונו כמעט בן לילה. בראיון שנערך ל"ניו יורק טיימס", הגיב הדבוראי האמריקני דיוויד בראדשו על המסתורין של הדבורים הגוססות, וקבע זאת בפשטות: "קופסה אחר קופסה אחר קופסה פשוט ריקות. אין אף אחד בבית."
למרבה הצער, תופעת היעלמות הדבורים העניקה משמעות חדשה לביטוי '‘Buzz off’'. המגזין Spiegel Online הגרמני דיווח כי "מומחים מאמינים שהשימוש בצמחים מהונדסים גנטית בקנה מידה גדול בארה"ב יכול להיות גורם לכך". אחרים מאמינים כי זיהום הסביבה הוא האשם, במיוחד השימוש בטלפונים ניידים. עם זאת, התחושה של מומחים רבים היא שקרדית (mite) היא למעשה האשמה - תיאוריה שנחקור ביתר פירוט. תהיה הסיבה אשר תהיה, ההשפעה ברורה להחריד: הסיכון למקור המזון בעולם - ולכלכלה, הוא מדהים. מאמר מה-28 בפברואר 2008 ב-International Herald Tribune בשם: 'דאגות לגבי דבורים הגיעו לחדר הישיבות' (‘Worries about Bees spread to the boardroom’), הציגו חברות כמו האגן דאז, שהגלידה שלה תלויה בדבורה ללא פחות מ-28 ממוצריה. האגן דאז מגייסת 250,000 דולר למחקר על המגיפה והיא לא לבד בחיפוש אחר פתרון, ולו רק להישרדותה.
ב-'World Without Bees', בנג'מין ומקלום דנים בהפרעת התמוטטות המושבה (CCD) - השם שניתן לתופעה של העלמות דבורים, ומסבירים כיצד מחול הדבורה הפך לבלתי יעיל, וגרם להתמוטטות החברה בכוורת:
"לדבורים יש מערכת ניווט מתוחכמת המשתמשת בשמש ובנקודות ציון כנקודות התייחסות. זה מאפשר להן לעוף עד 5 ק"מ מהכוורת בחיפוש אחר מזון מבלי לאבד את דרכן חזרה הביתה... אבל בכוורת שסובלת מהמגפה המוזרה הזו הדבורה הבוגרת לא חוזרת הביתה, משאירה את המלכה, הביצים והזחלים שלה. לגווע ברעב".
על מנת להילחם במצב, הוקמו צוותי משימה שונים, כמו 'פרויקט שיפור בריאות דבורת הדבש' ('Honeybee Health Improvement Project') ו'כוח המשימה של הדבורה' ('Bee Task Force'), קבוצה המייצגת חקלאים שמייצרים 80% מאספקת האגוזים העולמית. בנג'מין ומקלום מוסיפים כי:
"עם מיליארדי דולרים על כף המאזניים והרחבה נוספת של יבול השקדים בקליפורניה בסכנה, הקונגרס האמריקני אישר באופן זמני הגדלת מימון בסך של כ-100 מיליון דולר למחקר. אבל דבוראים מאמינים יותר ויותר שהמדענים תומכים בסוס הלא נכון".
דבוראים רבים מאמינים שהגורם האמיתי ל-CCD הוא חומר הדברה על בסיס ניקוטין בשם אימידקלופריד שפוגע במערכת החיסון וגורם ל-CCD מלכתחילה. עם זאת, מדענים דוחים את התיאוריה, ומצטטים את העובדה שדבורים נעלמות מכוורות שבהן לא נעשה שימוש בחומרי הדברה ונעלמו באורח מסתורי פעמים רבות בעבר, המקרה הראשון שנרשם היה בשנת 1869. כפי שהוזכר קודם לכן, האשם הסביר ביותר הוא אורגניזם טפילי ידוע בשם אקרית הורואה, אשר פקד אינספור דבורים ברחבי העולם כאשר כוורות נודדות מציגות את האקרית לדבורים מקומיות שלא הייתה להם הזדמנות לבנות בהדרגה את המערכת החיסונית שלהן להתמודדות עם האויב החדש. בנג'מין ומקלום מתארים את התרחיש הנורא:
"תחת מיקרוסקופ, אקרית הורואה נראית כמו הכלאה בין מדוזה לפריזבי, עם רגליים שעירות... כדי לקבל מושג איך זה עבור דבורת הדבש, שאחרי הכל אורכה רק 12 מ"מ, אם אחת מהאקריות האלה נצמדת אליה, דמיינו שאתם נושאים קוף על הגב שלכם."
הוויכוח על סיבה ותוצאה נמשך, כשבנג'מין ומקלום מוסיפים: "יותר מ-18 חודשים לאחר גילוי ה-CCD... ומיליארדי מקרי מוות של דבורי דבש, מה למדנו? המדענים לא קרובים יותר למצוא את המחסל". המציאות היא שדבורים יקומו ויעזבו אם הסביבה שלהן עוינת בכל דרך שהיא, ו"הקרבה עצמית" זו, או המעוף למות כדי להגן על הכוורת מהשפעת הסטרס שלהן היא בדיוק מה שמומחים רבים מאמינים שמתרחש בצפון אמריקה ובמקומות אחרים. השורה התחתונה היא שלא משנה מה הסיבה, העולם גילה מחדש עד כמה חיוני התפקיד אותו ממלאת הדבורה בחיינו. וגילה זאת בדרך הקשה.
למרבה הפלא, ישנן מספר אגדות על גורלו של האדם הקשור לגורל הדבורים - ולמרות שכל איזכור קיים כבר שנים רבות, מקורם אינו ברור. מאמינים שהאינדיאני האמריקאי אמר שכאשר הדבורה מתה, נותרו לאדם 4 שנים. את אותה אמונה הדהד אלברט איינשטיין, שמיוחס לו הציטוט:
"אם הדבורה תיעלם מעל פני הגלובוס, לאדם יוותרו רק ארבע שנות של חיים. ללא דבורים, ללא האבקה, ללא צמחים, ללא בעלי חיים, ללא אדם”.
הציטוט המדאיג מתוארך לתקופתו של איינשטיין (1879 - 1955), אך באופן מוזר לא אושר בכתביו, מה שגרם לחלק להטיל ספק באמיתותו.
מותה של הדבורה אינה עניין לצחוק, ולפחות חוקר אחד מתועד כמי שניבא את מותה של הדבורה לפני כמעט מאה שנה. זה היה רודולף שטיינר, שבאוסף המעולה שלו של תשע ההרצאות, ששמו בפשטות 'דבורים', חזה ב-1923 שהטכניקה החדשה שהוצגה של גידול מלכות דבורים תוך שימוש בזחלים של דבורים פועלות תביא לכך ש"מאה שנה לאחר מכן כל רבייה של דבורים תפסיק". אז איפה זה משאיר אותנו? לכאורה, יש לנו פולקלור של דבורים שחוזק על ידי איש מדע ידוע שחזה שכאשר הדבורה תמות, האדם ילך קרוב אחריה. זה מטריד, אך עם זאת מוזר, בנג'מין ומקלום מציעים פרספקטיבה אופטימית יותר על 'קץ הימים' הממתינים, וקובעים:
"אם הדבורים ימשיכו להיעלם בקצב הזה, ההערכה היא שעד 2035 לא יישארו דבורי דבש בארה"ב. בבריטניה, ירידה מוערכת של 25% בדבורי הדבש אינה מיוחסת רשמית ל-CCD, אבל זה לא מנע מלורד רוקר (Lord Rooker) להזהיר שכל 270,000 המושבות של בריטניה עשויות להיעלם תוך 10 שנים".
ברור שאין השקפה אחת על הבעיה, היקף הנזק או הפתרון. הזמן אוזל לדבורת הדבש האהובה פעם. פלא שקמו ארגונים שהמנטרה שלהם היא "הצילו את הדבורה, הצילו את העולם"?
סיכום
מה בדיוק כל זה אומר? בפרהיסטוריה, הדבורה ניצודה בגלל הדבש שלה. בראשית החברה, תרבויות כמו שומר, מצרים העתיקה ויוון כיבדו את הדבורה כספקית של תוצרים פולחניים, רפואיים וחקלאיים חשובים. לאורך ההיסטוריה, הדבורה הוערצה כלא פחות מאלה שתכונותיה אומצו על ידי דתות, מוסדות וממשלות כאחד. דיברנו על שלושת העידנים של הדבורה, Beeddazzled, Beewildered ו-Beegotten מסיבה טובה. נותרה השאלה, האם יהיה עידן רביעי, ואם כן האם הוא ייקרא Beegone?
במבט לאחור, אפשר לתהות איזה היבט של הדבורה נתן לראשונה השראה לאדם להתייחס אליה כייחודית וקדושה, לפני אלפי שנים. האם זה היה משהו פשוט כמו עקיצה של דבורה? אי אפשר לומר באמת, שכן כל אחת מהתכונות שדיברנו עליהן יכלה בקלות להזניק את הדבורה למעמדה הרם פעם בחברה. הדעות בעניין רחוקות מלהתגבש, אבל יותר ויותר חוזרים לקול הדבורה ולרעיון של זומבידו, או זום זום, זה שהיה קיים ראשון, צליל הזמזום של הדבורה שנחווה בטקסים שמאניים וברגעים של שינויי מצב תודעה. האם תת המודע הקולקטיבי של האדם יכול היה להפנים את חשיבותה היחודית של הדבורה לאורך תקופה של עשרות מיליוני שנים? האם זו הסיבה שהצליל שלה נחווה ברגעי התעלות?
למרות שהם מסקרנים, הסברים ומסקנות בנושא כה נרחב ועמום הם חסרי תועלת, שלא לומר ספקולטיבים. עם זאת, מה שפחות ספקולטיבי היא העובדה שהדבורה תרמה יותר לרווחה הפיזית והנפשית של האנושות מכל יצור אחר, גדול או קטן. אפשר להיזכר בציטוט של אחד מגדולי המיתולוגים של עידן זה או של כל עידן – רוברט גרייבס, שדיבר על הדבורה ותור הזהב של האדם:
"הדבורה המשיכה לאורך אלפי שנים כסמל להישרדותה של הנשמה לאחר המוות וקיום נצחי בהרמוניה של תור הזהב של העולם."
בשנת 2010 דיווח משרד החקלאות של ארה"ב כי נתונים על אובדן כללי של דבורי דבש לשנת 2010 הצביעו על הפסד מוערך של 34%, אשר דומה סטטיסטית להפסדים שדווחו ב-2007, 2008 ו-2009. פחות אובדן מושבות אירע בארה"ב במהלך חורף 2013–2014 מאשר בשנים הקודמות. סך ההפסדים של מושבות דבורי הדבש המנוהלות מכל הסיבות היו 23.2% ברחבי ארה"ב, שיפור ניכר ביחס להפסד של 30.5% שדווח בחורף 2012–2013 וההפסד הממוצע בשמונה שנים של 29.6%.
לאחר שאוכלוסיית הדבורים ירדה ב-23% בחורף 2013, הסוכנות להגנת הסביבה ומשרד החקלאות האמריקאי הקימו צוות משימה לטיפול בנושא. מאז 2014, הקונגרס סיבסד באופן משמעותי את תעשיית המאביקים באמצעות חוק החווה משנת 2014 (2014 Farm Bill). הצעת החוק איפשרה לתת סובסידיות בשווי של עד 20 מיליון דולר מדי שנת כספים לשימור דבורי דבש, משק חי ודגים שגודלו בחוות שסבלו מהפסדים עקב מחלות, אירועי מזג אוויר או תנאים שליליים. בשנת 2017, הקונגרס יישם מימון נוסף כדי להגן על דבורים מפני ריסוס חומרי הדברה חקלאיים בזמן שהן תחת חוזה לספק שירותי האבקה. חוק שיפור החקלאות של 2018 (The Agriculture Improvement Act of 2018), הידוע גם בשם חוק החווה לשנת 2018, הגדיל את התקרה הכספית של הסיוע הפיננסי השנתי לסיוע חירום מ-20 מיליון דולר ל-34 מיליון דולר.
אחת הפעולות הנדרשות היא צמצום דרסטי של השימוש בחומרי הדברה. זה הולך יד ביד עם שיטות חקלאות מקיימות יותר כמו חקלאות אורגנית וביודינמית שאינן מסתמכות על מודל החקלאות והתשומות של התעשייה החקלאית. דו"ח ההערכה על מאביקים, האבקה וייצור מזון שפורסם על ידי הפלטפורמה הבין-ממשלתית למדיניות-מדע בנושאי מגוון ביולוגי ושירותי מערכת אקולוגית (IPBES) מדגישה כי חקלאות אורגנית מפחיתה את ההשפעות השליליות על המאביקים ומונה חקלאות אורגנית בין הפעולות העיקריות לצמצום השימוש בחומרי הדברה.
לפי מכון המחקר לחקלאות אורגנית (FiBL), קידום המגוון הביולוגי בחקלאות אורגנית מאפשר למאביקים להפיק תועלת משיטות החקלאות האורגנית. ואכן, המגוון הביולוגי גבוה פי שלושה ומספר הדבורים גבוה פי שבעה מאשר בחוות קונבנציונליות. דבורי דבש, דבורי בר ודבורי בומבוס נהנים מהכיסוי והמגוון הגבוהים יותר של הצמחייה המשנית בשדות תבואה אורגניים. למספר המוגדל של דבורים בחווה אורגנית יש אפילו השפעה חיובית על השטח החקלאי והטבעי שמסביב.
חקלאות אורגנית וביודינמית מראים שניהם ששימוש בחומרי הדברה כימיים אינו הכרחי בחקלאות. ההשפעה של חקלאות על דבורים יכולה להיות חיובית, אך היא זקוקה לשינוי מהותי בפועל. אם אנחנו רוצים לשמוע את הדבורים מזמזמות שוב בשדות שלנו ובסביבתנו הטבעית, התשובה היא פשוטה: המדיניות ברחבי העולם חייבת לעודד שיטות חקלאות אורגניות וביודינאמיות ולתמוך בחקלאים לקראת מעבר לשיטות אלו. בואו נמשיך לזמזם את הדבורים על ידי תמיכה בשיטות חקלאות שיכולות לעשות את ההבדל - לא רק היום אלא גם ביום הדבורים העולמי.
חגיגה זו של האו"ם מעלה את המודעות לתפקיד החיוני שממלאות דבורים ומאביקים אחרים בשמירה על בריאות האדם וכדור הארץ, ולאתגרים הרבים העומדים בפניהם כיום. ארגון המזון והחקלאות (FAO) חוגג את היום הזה מאז 2018, הודות למאמצים של ממשלת סלובניה בתמיכת הפדרציה הבינלאומית של איגודי הדבוראים Apimondia, שהובילה את העצרת הכללית של האו"ם להכריז על ה-20 במאי כיום הדבורים העולמי.
התאריך לקיום יום זה נבחר מכיוון שזהו היום בו נולד אנטון יאנסה (1734–1773), מחלוצי ענף הדבוראות שעוסק בגידול דבורים וייצור דבש בעידן המודרני. יאנסה הגיע ממשפחה של דבוראים בסלובניה, שבה גידול דבורים היא פעילות חקלאית חשובה עם מסורת ארוכת שנים. הקיסרית האוסטרית מריה תרזה מינתה אותו לתפקיד המורה הקבוע לדבוראות בבית הספר החדש לגידול דבורים בווינה. הוא התפרסם עוד לפני מותו. לאחר 1775, כל מורי הדבוראות הממלכתיים נדרשו ללמד את הנושא בהתאם לתורתו ולשיטותיו.
את היום מציינים ברחבי העולם בזריעת זרעי פרחי בר (מהם הדבורים מפיקות צוף), ושתילת צמחים בגינה אשר לא זקוקים להרבה מים או לכימיקלים מיוחדים כדי לגדול. מכירים את הדבוראים המקומיים ולומדים מהם על מלאכת עשיית הדבש. קונים/מכינים/אוכלים דבש או מאכלים המכילים דבש. וקוראים ולומדים על דבורים ועל מאביקים אחרים, ועל כיצד אנו יכולים לעצור את הכחדת הדבורים.
כיום דבורים, מאביקים וחרקים רבים אחרים הולכים ופוחתים במהירות. יום זה מספק הזדמנות לכולנו - בין אם אנו עובדים עבור ממשלות, ארגונים או חברות פרטיות ובין אם אנו אזרחים מודאגים - לקדם פעולות שיגנו וישפרו את המאביקים ואת בתי הגידול שלהם, ישפרו את השפע והמגוון שלהם ולתמוך בפיתוח בר-קיימא של גידול דבורים.
וממש לפני סיום ארצה לציין את עמותת מגן דבורים אדום שהוקמה בארץ בעיצומו של משבר התמוטטות הדבורים בכדי להגן על נחילי הדבורים מפני ריסוס והשמדה. מגן דבורים פועלים להגנת נחילי הדבורים בראש ובראשונה במקומם. בכל מקום שיש נחיל שלא מפריע לבני האדם הם משתדלים להשאיר אותו לחיות בדו-קיום עם האדם. ללמד, לחנך, להסביר למה זה נכון ומה הרווח של חיים בדו-קיום עם הנחיל, רווח לאדם ולעולם. במידה ואין אפשרות להשאיר את הנחיל לחיות בדו-קיום ויש הכרך להעביר אותו לחיות בשלום במקום אחר. יעבירו אותו המתנדבים למקום מבטחים. מקום מבטחים יכול להיות במכוורת מקצועית, בבית חובבים, או במקום טבעי אחר.
אז אם נתקלתם בנחיל שעלול להפריע לכם אנא פנו מכאן למגן דבורים אדום
