top of page

הפיניקים: סוחרי הים המסתוריים

הפיניקים היו עם קדום ששלט פעם בים התיכון. למרות שידוע עליהם מעט מכיוון שמעט מאד מהכתובות שלהם שרדו, למורשתם הייתה השפעה עצומה על העולם, המורגשת עד היום. הפיניקים נודעו כיורדי ים מצוינים והשתמשו במומחיותם כדי לסחור בכל רחבי הים התיכון. אחד הסימנים הבולטים לפעילות הסחר שלהם הוא ייסוד קרתגו, בתוניסיה של ימינו. הם גם היו ממציאי האלפבית.


על פי המסורת, העיר נוסדה כמושבה בשנת 814 לפנה"ס על ידי הפיניקים בהנהגתה של המלכה דידו האגדית. הקרתגים עצמם הפכו למעצמה ימית דומיננטית במערב הים התיכון, עד להשמדתה הסופית על ידי רומא בשנת 146 לפנה"ס, בעקבות תבוסתם במלחמות הפוניות. מלבד קרתגו, הפיניקים ייסדו מושבות בקפריסין וגם באנטוליה. חלקו הגדול של השטח שכבשו אז תואם ללבנון של ימינו, אך הפיניקים החזיקו גם בחלקים מדרום סוריה וצפון ישראל.

ספינת מלחמה אשורית (כנראה נבנתה על ידי פיניקים) עם שתי שורות משוטים, תבליט מנינוה, 700 לפנה"ס

הפיניקים תרמו תרומות רבות לציוויליזציה האנושית, כשהבולטת שבהן היא האלפבית הפיניקי, שהוא האב הקדמון של אלפבית רבים אחרים המשמשים כיום. השם "פיניקים" הוא שם זר בו השתמשו היוונים לתאר את הפיניקים. מקורה של המילה פיניקים אינו ידוע בוודאות, אך ייתכן שהיא מתועדת כבר בטקסטים ביוונית המתוארכים למאה ה-14 לפנה"ס שנמצאו כתובים בכתב ליניארי ב' בקנוסוס ובפילוס.


ביוונית המילה φοῖνιξ (פֿוֹינִיקְס) היא רבת משמעויות, ופירושיה הם "איש פיניקי", "ארגמן צורי", "עוף החול" ו"דקל", כולם קשורים לפיניקים. הארגמן היה צבע יקר-ערך שהפיקו הפיניקים, והוא הפך מזוהה עמם ובעיקר עם העיר הפיניקית הראשית, צור, ובשפות שונות נקרא עד היום "ארגמן צורי" או "ארגמן פיניקי". תחייתו הקבועה של עוף החול באש דומה לזריחת השמש המחודשת מדי יום, אשר מתרחשת, מנקודת מבט יוונית, בארץ פיניקיה המזרחית. הדקל, שהופיע על מטבעות פיניקיים רבים, היה מסמליה של האשרה, שנקראה גם "רבת אשרת ים" (הגבירה הדורכת על הים), והייתה מגנת יורדי הים הכנענים. ייתכן גם שהשם היווני נגזר מהשם המצרי פֵנְח'וּ (fnḫw) שפירושו היה אשורי או סורי, אך ביוונית הוא קיבל את המשמעות של צוֹרִי, כלומר תושב העיר צור.


הפיניקים עצמם הזדההו ככנענים או כצידונים (גם כאשר מוצאם לא היה מצידון), וכינו את ארצם בשם כנען. באודיסיאה מזוהים הפיניקים כצידונים, בתרגום השבעים מתורגמת לעיתים המילה "כנענים" כ"פיניקים", סטפנוס מביזנטיון זיהה את Χνἄ (כנען) עם פיניקיה, ופילון איש גבל אמר שגם סכניתן זיהה זיהוי דומה. במטבע פיניקי-יווני מלדקיה תורגמה במילה הפיניקית "𐤁𐤊𐤍𐤏𐤍" (בכנען) ל"ἐν Φοινικῃ" (בפיניקיה). בקרב אבות הכנסייה, מלבד סטפנוס מביזנטיון גם אוגוסטינוס מעיד שהאיכרים הפיניקיים בצפון אפריקה במאה ה-5 לספירה מתייחסים לעצמם בשם Chanani, כלומר כנענים, מרקיאנוס כינה את תושבי האיים הבלאריים "כנענים".


בלטינית השתרשה המילה פּוּנִים, אולם בתקופתם ציינה המילה באופן בלעדי את אנשי קרתגו ועריה במערב (מכאן המונח המלחמות הפוניות, המציין רצף של שלוש מלחמות אשר התנהלו בין קרתגו לרומא במאה ה-2 והראשונה לפנה"ס). במחקר המודרני הכינוי פונים מתייחס לשלבים המאוחרים של הפיניקים במושבותיהם. במספר מקרים תועדו הפיניקים מזדהים על שם ערי מולדתם, אך זיהוי זה הוא גאוגרפי ופנים-פיניקי, ואינו מעיד על זהות קבוצתית. זיהוי כזה מופיע גם ליהודים וישראלים בתנ"ך, וכן במצבת מישע (שורות 1-2: "מלך מֹאב הדיבֹני").


לפי ההיסטוריון היווני הרודוטוס, הפיניקים היו במקור מאזור ים סוף, אך מאוחר יותר היגרו והתיישבו לאורך החוף המזרחי של הים התיכון. הרודוטוס כותב בספרו:

לדברי יודעי קורות-העתים מבין הפרסים, היו הפניקים הגורמים לריב, כי הם באו מן הים הנקרא האדום אל הים הזה, ואחרי אשר התיישבו בארץ שבה הם יושבים גם היום, החלו עד מהרה לצאת למסעות רחוקים בים ובהובילם סחורות מצרים ואשור הגיעו לארצות שונות ואף לארגוס.

(הרודוטוס, היסטוריות, ספר ראשון, סעיף ראשון)


חוקרי ארצות וגאוגרפים כגון סטראבון ואנדרוסתנס מתאסוס (Androsthenes of Thasos) ,חוקר הארצות של אלכסנדר הגדול במחצית השנייה של המאה ה-4 לפנה"ס, וכן מספר חוקרים בימינו טוענים, כי מקור הפיניקים הוא מאזור המפרץ הפרסי (ערב הסעודית, תימן, עומאן ובחריין של היום). חוקרים והיסטוריונים, אשר תומכים בהשערה זו, סבורים כי השמות הזהים של הערים בתחום מדינות אלה, דוגמת צור בעומאן, מעידים על המקום המדויק ממנו הגיעו הפיניקים. בנוסף לכך אחת הסברות היא כי האי תארות (Tarout Island), אשר נמצא בסמוך לקטיף שבערב הסעודית של היום, היה מאוכלס תחילה על ידי פיניקים טרם התיישבותם לאורך החוף המזרחי של הים התיכון. חוקרים רבים טוענים כי שמו הנוכחי של האי שימר, למעשה, את שמו הקדום, עשתרת, היא אלת היופי, הפריון והמלחמה הכנענית, אשר הייתה מקובלת בפנתיאון האלים הפיניקי.


כך או אחרת, ההתיישבות הפיניקית הראשונה לאורך החוף הלבנוני החלה בסביבות האלף ה-3 לפנה"ס. מבחינה אתנית, הפיניקים נמנים עם העמים הכנעניים, המהווים קבוצה של עמים שמיים הדוברים בלהג שמי מערבי מעין זה שנמצא בתעודות אוגרית, אשר הפיניקית והעברית הן ניבים שלו.


הפיניקים פרחו במהלך האלף הראשון לפנה"ס. באותה תקופה, היו באזור גם תרבויות כנעניות אחרות, וארכיאולוגים אינם מסוגלים להבדיל בין הפיניקים לתרבויות אחרות אלה מבחינת תרבות חומרית, שפה ואמונות דתיות. זאת בשל העובדה שהפיניקים היו בעצמם כנענים. אף על פי כן, הפיניקים הבדילו את עצמם מאחיהם הכנענים בהישגיהם כיורדי ים וסוחרים.


כפי שהוזכר קודם, "פוניקי" היווני קשור לצבע המכונה ארגמן צורי, שנסחר על ידי הפיניקים. ואכן, זה היה אחד המוצרים הידועים ביותר של פניקיה. ארגמן צורי היה צבע יקר מאד שאותו הפיקו הפיניקים מחלזונות ימיים ממשפחת הארגמוניים (Muricoidea), כמו ארגמנית אדומת-פה (Stramonita haemastoma), ארגמון חד קוצים (Bolinus brandaris) וארגמון קהה קוצים.


אגדה אחת מספרת שהיה זה הגיבור היווני הרקולס שגילה את הצבע הזה. לפי הסיפור הזה, הרקולס טייל לאורך החוף עם נימפה, טיירוס והכלב שלו. הכלב של הרקולס נתקל בקונכיית מוראקס וטרף אותה. כשהכלב חזר לאדונו פיו היה מוכתם בארגמן מבריק. טיירוס מצאה את הצבע כל כך מושך שהיא ביקשה מהרקולס גלימה באותו צבע כמחיר עבור ידה בנישואין. הרקולס התחייב ואסף מספיק חלזונות מוראקס כדי לייצר את הצבע הדרוש לצביעת גלימתה של טיירוס. אולם במציאות, הארגמן הצורי התגלה על ידי הפיניקים. למרות שאיש אינו בטוח היום באשר לאופן שבו התגלה הצבע, ייתכן בהחלט שזה היה מקרי, בדומה לסיפור הרקולס.

גילוי הארגמן הצורי, שהתפרסם על ידי הפיניקים / (1636-1638) Pierre Paul Rubens

ארגמן צורי לא היה פריט המסחר היחיד שהפיניקים היו מפורסמים בו. זכוכית הייתה עוד מוצר יקר ערך שהפיניקים ייצאו לשאר הים התיכון. זכוכית כבר הופקה על ידי תרבויות אחרות כולל המסופוטמים והמצרים. הזכוכית שייצרו תרבויות אלו הייתה צבעונית ומשערים כי הפיניקים היו הראשונים שייצרו זכוכית שקופה.


תוצרת נוספת של פניקיה הייתה עץ ארז, שהאזור מפורסם בו, עוד בתקופת מסופוטמיה. אחת הצרכניות העיקריות של עצי ארז במהלך האלף הראשון לפנה"ס היתה מצרים, שכן הביקוש לעץ ע"י המצרים היה גדול מההיצע המקומי. לכן, עצי ארז יובאו למצרים מפניקיה. במהלך המאה ה-14 לפנה"ס, למשל, הפיניקים חלקו כבוד למצרים באמצעות הצעה של עצי ארז, כפי שמעידים מכתבי אל-עמארנה.


התהילה של עץ הארז מפניקיה נראית גם במגילת ון אמון. בסיפור המצרי הזה, ון אמון, כוהן אמון ממצרים עושה מסע ימי לעיר גבל אשר שכנה בלבנון. מטרת המסע הייתה רכישת קורות עצי ארז לצורך בניית סירה לאל אמון. אחת לשנה, בעת גאות היאור יצא אמון למסע שיט מלווה בכוהנים על גבי הנהר לצורך התאחדות עם בת זוגו מות.


בתור יורדי ים מעולים, הסוחרים הפיניקים לא היו צריכים להסתמך רק על הסחורות המיוצרות באופן מקומי בפניקיה. הם היו יותר ממסוגלים להגיע לפינות הרחוקות של הים התיכון כדי להשיג משאבים שלא היו להם בבית. החשובים שבהם היו מתכות יקרות - בדיל וכסף מספרד (ואולי עד קורנוול באנגליה) ונחושת מקפריסין.


לאורך דרכי המסחר הוקמו מושבות על מנת להקל על מסעם של הסוחרים הפיניקים. יתר על כן, פניקיה היתה ממוקמת במיקום אסטרטגי גיאוגרפי שאפשר לה להגדיל עוד יותר את עושרה ממסחר. ארץ הפיניקים נמצאה בין מסופוטמיה במזרח לבין מצרים וערב בדרום/דרום מערב. נתיבי מסחר בין שני אזורים אלו של העולם העתיק היו צריכים לעבור דרך פניקיה וכך להעשיר את הפיניקים עוד יותר.

נתיבי מסחר פיניקים. הערים בצפון אפריקה ובדרום אירופה מייצגות את היקף תחום ההשפעה הפיניקי, מבסיסו בצפון כנען

הדת הפיניקית הייתה דומה לזו של שאר עמי כנען, כלומר פגנית. פנתיאון האלים הפיניקי כלל את האלים: אל, אשרה, בעל, ענת, עשתורת, מלקרת, אשמון, תנית, בעל האמון, רשף וירחיבול, כשפולחן הבעל היה מקובל מאוד בערים הפיניקיות, שהגדולות בהן הן צידון וצור. עם זאת, דתם של הפיניקים לא הייתה אחידה ונבדלה מעיר לעיר: בעיר ארוד היה נפוץ פולחן האל דגון, אולי אותו דגון שמוכר לנו מהפלשתים. בעיר גבל היה נפוץ פולחן האלה בעלת גבל, בצידון היה נפוץ פולחן האל אשמון, בצור של מלקרת ובקרתגו של תנית ובעל האמון. בתקופה ההלניסטית הופיע האל בעל שמם (בעל השמים), שכנראה הובא על ידי ספנים פיניקים ממסעותיהם והוא זהה, ככל הנראה, לזאוס ההלני. בעל שמם משמש כאל השמש ואלוהי השמים ולצידו שולטים האלים בעל מדגה ובעל צפון.


המבנה האופייני למקדש פיניקי הוא של שלוש יחידות עיקריות הבנויות בצורת חלל בתוך חלל בתוך חלל

מקדש שלמה נבנה בתבנית זהה לזו ששימשה מקדשים פיניקיים תוך שימוש רב בעמודי ארז הלבנון שסופקו לשלמה על ידי חירם מלך צור. יש חוקרים הסוברים שהפיניקים חיקו את סגנון הבניה העברי ויש חוקרים הסוברים שבמהלך בניית בית המקדש נעשה שימוש בתבנית המקדש הפיניקי. בחלק מהמקדשים הפיניקיים (למשל בזה שבקרתגו), הייתה תופת, שבה הוקרבו תינוקות וילדים קטנים.


התופת של קרתגו (Tophet de Carthage) או התופת של שלמבו (Tophet de Salammbô) היה מקדש פתוח ובית קברות ששכן בצמוד לנמל המסחרי בדרומה של העיר. מקורו של המושג "תופת" הוא בתופת שבגיא בן הינום בירושלים, ואשר בו נצבו במות התופת שעליהן היו מקריבים את הבנים בעבודת המולך. מושג זה הפך לכינוי לחלקו המרכזי של מקדש פתוח פיניקי ופוני שהוקדשו לאלה תנית ולבעל חמון, בן לווייתה. מקדשים כאלה התגלו במספר ערים פוניות והתקיימו בהן עבודת הקורבנות והקרבת הילדים, מנהג שבגינו יצא שמה של קרתגו לשימצה בעת העתיקה.


הקרבת ילדים בקרתגו נזכרה בכתביהם של פלוטרכוס, פילון האלכסנדרוני, דיודורוס סיקולוס ואחרים, ולפי חלק ממקורות אלה, נהגו הקרתגנים להקריב תינוקות לאליהם בהניחם אותם על זרועותיו של פסל ברונזה של האל קרונוס. הזרועות היו מעוצבות בשיפוע, והתינוקות שככל הנראה נרצחו קודם לכן, התגלגלו אל מעין תנור שבו נשרפו גופותיהם. ההיסטוריון היווני דיודורוס סיקולוס כתב בחיבורו "ביבליותקה היסטוריקה" כי כאשר איים צבא סירקוזה על קרתגו (בשנת 310 לפנה"ס), ייחסו זאת תושבי העיר לכעסו של קרונוס על כך שבעוד שבעבר נהגו להקריב לו את מיטב ילדיהם, החלו מקריבים ילדים שקנו בסתר וגידלו לשם כך.


כדי לרצות את האל הקריבו בני העיר 200 מילדי המשפחות הטובות בקרתגו. גם טרטוליאנוס בן קרתגו שחי במחצית השנייה של המאה ה-2 ובתחילת המאה ה-3 כתב בספרו "אפולוגטיקה" כי:

ילדים הוקרבו באפריקה לסטורנוס בפומבי עד ימי שלטונו של טיבריוס, אשר הציג לעיני הציבור את כוהניו של אל זה, כשהם מחוברים בעודם בחיים אל העצים הקדושים שבמקדשיו של אותו אל... אני מביא את אבי כעד אשר, בהיותו חייל, הוציא לפועל את הוראותיו של הפרומגיסטראט. אבל גם כיום ממשיכים ונוהגים מנהגים פושעים אלה בחשאי..."

(אפולוגטיקה, IX, 2-3)

שרידי התופת של שלמבו בקרתגו, תוניסיה

רוב הארכאולוגים מסכימים כי קורבנות אדם נהגו בקרתגו אם כי בהיעדר מקורות כתובים פוניים למנהג, לא ברור אם תיאוריו של דיודורוס סיקולוס אודות השיטה מדויקים, ואין וודאות מה שם נתנו הקרתגנים לתופת. מאידך, נראה כי כדברי דיודורוס סיקולוס, תחילה אכן נהגו הקרתגנים להקריב את ילדיהם לאלים, אך לאחר מכן החלו קונים ילדים או אף מגדלים את ילדי משרתיהם למטרה זו. עם זאת, בעיתות משבר ומצוקה דרשו כוהני הדת את מיטב הילדים. מנגד קיימים היסטוריונים המתייחסים לכך בביטול ומייחסים את מקורו של המידע להטייה היסטורית מצד הרומאים והיוונים.


בתופת של קרתגו התגלו כ-20,000 כדי קבורה שבהם שרידיהם של ילדים ועוברים, ולא נתגלו בקרבם ממצאים פתולוגיים העשויים להעיד על תמותה טבעית. קיימת התאמה בין כמות הכדים שהונחו בתופת לבין מצבה של העיר - בעיתות משבר, גדל קצב הנחת הכדים, ייתכן שכדי לרצות את האלים, ויכול שהדבר נעשה כדי לווסת את גודל האוכלוסייה ולהתאימו למשאבי העיר. על רבות מהמצבות שמעל לכדים נמצאו כתובות העוסקות במנחה לאלים. שרידי בעלי חיים, בעיקר עיזים וכבשים, שנמצאו גם הם בתופת בקרתגו ובערים פוניות אחרות, מלמדים כי לכאורה לא דובר בבית קברות לילדים גרידא, ובאתר הפוני שבקונסטנטין שבאלג'יריה נמצאה הכתובת הלטינית - "Vita pro vita, sanguis pro sanguine, agnum pro vikario"' - "חיים תמורת חיים, דם תמורת דם, שה כתחליף".

מקדש אשמון בנוֹרָה שבסרדיניה

איננו יודעים אם לפיניקים הייתה זהות משותפת ואם הם ראו את עצמם כאומה אחת. אף על פי כן, אנו יודעים שהם הקימו מדינות עיר שהיו עצמאיות פוליטית. עלייתן של מדינות הערים הפיניקיות הללו התרחשה בסביבות המאות ה-12-11 לפנה"ס. בערך בזמן הזה, המעצמות הישנות ששלטו באזור, כלומר המצרים והחתים, נחלשו או הושמדו. הגעתם של עמי הים הובילה לשקיעתה של הממלכה החדשה במצרים, בעוד שהאימפריה החתית התפרקה בערך באותו זמן.


הפיניקים ניצלו את ההזדמנות למלא את הריק שהותירו אחריהן אימפריות אלה על ידי הקמת מדינות עיר משלהם. נראה שכל מדינת עיר נשלטה על ידי מונרך, שכוחו הוגבל על ידי אוליגרכיה רבת עוצמה. בנוסף, אין ראיות לכך שהערים התאגדו לכדי פדרציה. במקום זאת, הן פעלו באופן עצמאי. בין מדינות הערים הפיניקיות הבולטות ביותר היו צור, צידון וגבל.


גבל (הידועה בשם ביבלוס) ממוקמת כ-30 קילומטרים מצפון לביירות המודרנית. ההיסטוריה שלה נמתחת הרבה לפני עלייתה כמדינת עיר פיניקית רבת עוצמה במהלך המאה ה-12 לפנה"ס. גבל נחשבת לאחת הערים המאוכלסות ברציפות העתיקות בעולם ולפי העדויות הארכיאולוגיות התיישבו בה בני אדם כבר בתקופה הניאוליתית. עד האלף ה-4 לפנה"ס גדלה גבל ליישוב רחב. גבל הפכה לנמל הראשי שממנו יוצא עץ ארז למצרים. כתוצאה מכך התפתחה העיר למרכז מסחר חשוב.


גבל הפכה תלויה במצרים במהלך המחצית הראשונה של האלף ה-2 לפנה"ס ושמרה על קשרים הדוקים עם מצרים במאות הבאות. עם שקיעתה והתמוטטותה של הממלכה המצרית החדשה במהלך המאה ה-11 לפנה"ס, הפכה גבל למדינת העיר המובילה בפניקיה .


עם זאת, בסביבות שנת 1000 לפנה"ס, גבל הושמה בצל על ידי שתי מדינות עיר פיניקיות עצמאיות אחרות, צידון וצור. כמו גבל, גם צידון הייתה כבר עיר עתיקה כשהיא הפכה למדינת עיר עצמאית. צידון הוקמה במהלך האלף ה-3 לפנה"ס ושגשגה באלף הבא כתוצאה ממסחר. מצד שני, צור נוסדה כנראה במקור כמושבה של צידון. כמו גבל וצידון, גם צור הפכה למדינת עיר עצמאית כאשר המצרים איבדו את אחיזתם באזור זה. במשך הזמן, צור עלתה על צידון כמדינת העיר הפיניקית החשובה ביותר, שכן היא סחרה והקימה מושבות משלה בחלקים אחרים של הים התיכון. על פי המסורת, העיר המפורסמת קרתגו הוקמה כמושבה של צור בשנת 814 לפנה"ס.

ישובי הפיניקים באגן המזרחי של הים התיכון

גם צידון וגם צור מוזכרות לעתים קרובות בתנ"ך. לדוגמה, מלך צור, חירם, מתועד כמי שסיפק לשלמה את החומרים הדרושים לבניית בית המקדש בירושלים.

וַיְהִי חִירוֹם נֹתֵן לִשְׁלמה עֲצֵי אֲרָזִים וַעֲצֵי בְרוֹשִׁים, כָּל-חֶפְצוֹ

(מלכים א', ה', כ"ד)


כבר בברכת יעקב לבנו זבולון נאמר ששבטו ישכון לצד הצידונים:

זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכּן, וְהוּא לְחוֹף אֳנִיּת, וְיַרְכָתוֹ עַל-צִידׁן

(בראשית, מ"ט, י"ג)


מכך משתמע, שבני ישראל חיו לצד הפיניקים ולא במקומם. מאוחר יותר נאמר, כי שבט אשר ישב בקרב הצידונים, דהיינו בין צידון לעכו:

אָשֵׁר לׁא הוֹרִישׁ אֶת-ישְׁבֵי עַכּוֹ וְאֶת-ישְׁבֵי צִידוֹן...וַיֵּשֶׁב הָאָשֵׁרִי בְּקֶרֶב הַכְּנַעֲנִי ישְׁבֵי הָאָרֶץ, כִּי לׁא הוֹרִישׁוֹ

(שופטים, א', ל"א-ל"ב)


כמו כן לא ידוע על עימות או חיכוך כלשהו בין שני העמים, פרט לסכסוכים מקומיים, שאינם מעידים על הכלל:

וְצִידוֹנִים וַעֲמָלֵק וּמַעוֹן לָחֲצוּ אֶתְכֶם...

(שופטים, י', י"ב)


בימי דוד ושלמה היו ערי הפיניקים בעלות ברית חשובות של ממלכת ישראל, כפי שכתוב:

וַיִּשְׁלַח חִירָם מֶלֶךְ-צוֹר אֶת עֲבָדָיו אֶל-שְׁלמה, כִּי שָׁמַע כִּי אׁתוֹ מָשְׁחוּ לְמֶלֶךְ תַּחַת אָבִיהוּ, כִּי אׁהֵב הָיָה חִירָם לְדָוִד כָּל-הַיָּמִים

(מלכים א', ה', ט"ו)


בבנין בית המקדש הראשון וכן בבניין ארמון דוד בירושלים הועסקו אומנים פיניקים רבים, שהיו הטובים בתחומם, דוגמת: חרשי עץ, חרשי ברזל, חרשי אבן ובנאים:

וַיִּשְׁלַח חִירָם מֶלֶךְ-צוֹר מַלְאָכִים אֶל-דָּוִד...וְחָרָשֵׁי עֵץ וְחָרָשֵׁי אֶבֶן קִיר, וַיִּבְנוּ בַיִת לְדָוִד

(שמואל ב', ה', י"א)


היחסים הטובים בין הפיניקים והישראלים קיבלו ביטוי גם בשיתוף הפעולה הימי בין שתי הממלכות בימי שלמה, כאשר בעציון גבר (עיר נמל חשובה במפרץ אילת היא אילת המקראית, שנכבשה מאדום בימי דוד) שיתפו אנשיו של חירם פעולה עם ספנים ישראלים בהכנת כלי שיט וביציאה משותפת למסעות סחר ימיים בארצות כדוגמת אופיר ומסע לתרשיש שלא יצא לפועל:

וָאֳנִי עָשָׂה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בְּעֶצְיוֹן גֶּבֶר אֲשֶׁר אֶת אֵלוֹת עַל שְׂפַת יַם סוּף בְּאֶרֶץ אֱדוֹם. וַיִּשְׁלַח חִירָם בָּאֳנִי אֶת עֲבָדָיו אַנְשֵׁי אֳנִיּוֹת יֹדְעֵי הַיָּם עִם עַבְדֵי שְׁלֹמֹה. וַיָּבֹאוּ אוֹפִירָה וַיִּקְחוּ מִשָּׁם זָהָב אַרְבַּע מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים כִּכָּר וַיָּבִאוּ אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה.

(מלכים א', ט', כ"ו-כ"ח)

ספינת סוחר מסוג הִיפּוֹס (תגליף על ארון קבורה, המוזיאון הלאומי של ביירות)

היחסים בין הפיניקים לממלכות ישראל ויהודה המשיכו להיות ידידותיים וטובים ואין אזכורים בתנ"ך לעימות כלשהו ביניהם. אדרבא, המלך אחאב נשא לאישה את איזבל, נסיכה פיניקית, בת אתבעל מלך הצידונים, כנראה כדי לשמור ולקדם את היחסים הטובים ושיתוף הפעולה בין שתי הממלכות, כפי שכתוב:

וַיִּקַּח אִשָּׁה אָת-אִיזֶבֶל בַּת-אֶתְבַּעַל מֶלֶךְ צִידׁנִים...

(מלכים א', ט"ז, ל"א)


אולם, יחד עם התועלת הכלכלית הרבה והתרומה התרבותית שהביאו הפיניקים, חדרו לארץ גם השפעות דתיות אליליות, עד כדי הנהגת פולחן הבעל בממלכת שומרון, והדבר הביא לעימות עם הנביאים (סיפור אליהו הנביא ונביאי הבעל בהר הכרמל), ולבסוף הוביל להפיכה שלטונית אלימה מאד במהלכה הומתה איזבל. לאחר נפילתו של בית עמרי הורעו היחסים עם הפיניקים. ניתן למצוא קברים פיניקיים בגבול הצפון של ישראל, בין היתר בקיבוץ גשר הזיו, בתחומו נמצאים שרידים רבים.


ייתכן כי הפיניקים שהוזכרו כקבוצה של ערים, התאחדו בין השנים 1000–800 לפנה"ס תחת שלטון מרכזי אחד, שכן המלך הפיניקי אתבעל, שמלך במקביל לעמרי ואחאב, נקרא מלך צידונים וזאת למרות העובדה שמקום מושבו היה בצור. לפי יוספוס פלביוס, אתבעל ייסד גם את העיר בתרון, מצפון לגבל. על כן, נראה שהעיר גבל, שנמצאת צפונית לצור, הייתה תחת שליטתו גם היא.

האתר הארכיאולוגי של קרתגו, עיר שהוקמה על ידי הפיניקים

הפיניקים היו הסוחרים ויורדי הים הגדולים של העת העתיקה. הם התיישבו בכל אגן הים התיכון. עם זאת, קיימות מחלוקות לגבי היקף נתיבי המסחר שלהם. לפי דעה מקובלת, הפיניקים חצו את מצר גיברלטר החותם את הים התיכון והפליגו לאורך החופים האטלנטיים של אפריקה ואירופה והגיעו עד לאיים הבריטיים בצפון ולדרום אפריקה. קיימת סברה, המבוססת על מובאה ב"היסטוריה" של הרודוטוס, לפיה הורה פרעה נכו השני, בשנת 600 לפנה"ס, לצי הפיניקי שלו לרדת אל הים האדום ולהפליג לכיוון דרום אפריקה של היום. בהמשך מספר הרודוטוס, כי כעבור שנתיים וחצי שב אותו הצי דרך מיצרי גיברלטר.

לוב נשקפת כמוקפת ים, מלבד במקום אשר היא גובלת באסיה. נכה מלך מצרים היה הראשון, עד כמה שאנו יודעים, אשר הראה זאת; אחרי אשר חדל לחפור את התעלה הנמשכת מהנילוס אל מפרץ ערב, שלח אנשים פיניקים באניות ושם עליהם לשוב בהפליגם דרך עמודי הירקלס אל תוך הים הצפוני ובדרך זו לבוא למצרים. ובכך נסעו הפיניקים מהים האדום והפליגו אל הים הדרומי. ובבוא סוף הסתו ירדו אל היבשה וזרעו את האדמה, במקום בלוב אשר קרה להם לעבור, וחיכו לקציר, ואחר אספם את היבול הפליגו, עד אשר עברו שנתים ובשנה השלישית נטו לבין עמודי הירקלס ובאו למצרים.

דעה זו התקבלה במחקר בדעות מסופקות בלבד, אך היא אינה מופרכת לחלוטין: קיימות ראיות להפלגות רחוקות לאורך חופי אפריקה ממזרח וממערב.


מסע ימי נוסף של הפיניקים התנהל בשנת 450 לפנה"ס בכיוון ההפוך ומיוחס לקברניט קרתגי בשם חִימֶלֶךְ, עליו מסופר, שהפליג במשך ארבעה חודשים מנמל גדיר, שבספרד, לאורך החוף האירופי (שהיה מוכר היטב לסוחרים הפיניקים בשם "ערב", היינו מערב, שהוא מקור השם אירופה), עד הגיעו אל העמים האויסטרמינים (Oestrmini), הידועים מהגאוגרפיה של התקופה, כיושבי חבל הארץ הקרוי היום ברטאן. מסופר שחימלך סחר עמם בעפרת ברזל. גם סטראבון מתייחס לסחר הפיניקי בעפרת ברזל עם ברטאן.


בשנת 425 לפנה"ס יצא הקברניט הפוני חנו למסע ימי דרומה לאורך החוף האפריקני המערבי, על מנת להקים מושבות קרתגיות חדשות. בהפלגה זו, המתועדת בלוח המתורגם ליוונית, מסופר על: צי בן 60 ספינות, הנושא 30,000 גברים ונשים, האספקה והציוד הרב, המושבות שהקימו לאורך החופים האטלנטיים, עמים שחורים (שזכו לשם "גורילות") וכן על התפרצויות געשיות על החוף, אשר המטירו לבה אל תוך מי הים. תיאור זה מזכיר מייד את הר קמרון, הנמצא סמוך לחופהּ של קמרון, אך לסברה זו יש לא מעט מתנגדים, בשל ריחוקה של נקודה זו ולכן מציעים לזהות את המקום עם הר קָאקוּלִימָה, הנמצא סמוך לקונקרי – בירת גינאה. על כל פנים, מדובר במסע ימי ארוך ומכובד אל עומקה של אפריקה הדרום מערבית, שלכל הדעות הגיע לפחות לסנגל.


קיימות גם ראיות לשילוב הפיניקים בסחר ההודי, שהחל בתקופות אלו. מדובר במסלול סחר שנתגלה על ידי סוחר יווני בשם אאודוקסוס מקיזיקוס, אשר ניצל את רוחות המונסון כדי להגיע להודו ולסחור עם תושביה בתבלינים, שאותם הביא חזרה לעיר אלכסנדריה. בעקבות זאת, הפך המסלול הזה לדרך סחר מפותחת, שגם אפשרה לסוחרים רומיים ופונים (פיניקים) להגיע לאינדונזיה ולחופים הסיניים. מטבעות רומיים נמצאו בדלתה של נהר המקונג, והיו חלק מהעדות ליחסי מסחר רומיים-סיניים שהתנהלו בנתיב הימי, ופליניוס הזקן הלין כי מאה מיליון ססטרטיוס מבוזבזים מדי שנה על סחר עם ערב, הודו וסין.


בנוסף, מסופר על אותו אאודוקסוס, שמצא בשובו ממסעותיו, ספינה מהמושבה הפיניקית גדיר (היא קדיס שבספרד), שנטרפה מול חופי אפריקה. ההנחה שלו הייתה שספינה זו הקיפה את יבשת אפריקה והנחה זו גרמה לו לנסות כוחו במסע ימי זה, אך לשווא. הוא נאלץ לשוב לאחור, אולם לאחר מכן ניסה שוב. אף על פי שההיסטוריון והגאוגרף פליניוס הזקן מניח שאותו אאודוקסוס הצליח בניסיונו השני, הסברה המקובלת היא שהוא מת בדרכו. לעצם ההנחה, הן של אאודוקסוס והן של גאוגרפים כמו פליניוס, כי ניתן להקיף את אפריקה, חשיבות רבה להיסטוריונים העוסקים בסוגיית ההפלגה הפיניקית מסביב לאפריקה. ידוע, על כל פנים, שהחוף הדרום אפריקני המזרחי היה מוכר בחלקו הגדול. את אופיר המקראית (מקור הזהב של בית שלמה) נהוג לזהות עם הממלכות של קרן אפריקה של התקופה. בתקופה היוונית-רומית הסחר אף התפשט לטנזניה ומדגסקר.

סוחרים פיניקים / Publisher New York Ward, Lock

אך מדינות הערים הפיניקיות לא הצליחו להחזיק בעצמאותן לאורך זמן. העושר של מדינות הערים הללו משך בוודאי את תשומת הלב של מעצמות זרות. במהלך המאות ה-8 וה-7 לפנה"ס, מדינות העיר הפיניקיות נכנסו תחת שלטון האימפריה האשורית החדשה. בשנת 538 לפנה"ס נכבשה פניקיה על ידי כורש הגדול והייתה תחת שלטון פרסי. למרות שהפיניקים איבדו את עצמאותם, עריהם המשיכו לפרוח.


בשל מומחיותם בשייט, סיפקו הפיניקים ספינות למלכי פרס. השלטון הפרסי על פניקיה הסתיים במהלך המאה ה-4 לפנה"ס, כאשר האזור נפל בידי אלכסנדר מוקדון. אחד הקרבות המרכזיים במערכה של אלכסנדר נגד האימפריה הפרסית היה המצור על צור, שהתרחש בשנת 332 לפנה"ס. כבסיס הימי של הפרסים, אלכסנדר ידע שלא יהיה זה חכם להשאירו בידי האויב בעודו ממשיך במסעו דרומה. הוא גם היה מודע לכך שצור לא תיפול כל כך בקלות, מכיוון שהיא ממוקמת על אי ליד היבשת והייתה מבוצרת היטב. לכן, הוא ביקש רשות להקריב קורבנות במקדש מלקרת, האל הפיניקי המזוהה עם הגיבור היווני הרקלס, בתקווה שיתאפשר לו להיכנס לעיר. בקשתו של אלכסנדר נדחתה, אז הוא שלח מבשרים להציב אולטימטום לצורים - להיכנע או להיכבש. בתגובה הרגו הצורים את הכרוזים והשליכו אותם מחומת העיר.


כועס על ההתרסה של הצורים, אלכסנדר המשיך במצור על העיר. בשל היעדר כוח ימי לא הצליחו המקדונים לתקוף את העיר ישירות. במקום זאת, המהנדסים של אלכסנדר החלו לבנות דרך כדי לחבר את האי ליבשת. הצורים ביקשו בתורם להכשיל את בניית הדרך, והצליחו, עד להגעת צי ספינות מקפריסין, וכן אלו שערקו לאלכסנדר מהפרסים. בסופו של דבר, הדרך הושלמה, והמקדונים הסתערו וכבשו את העיר. כל המצור נמשך שבעה חודשים. עדיין זועם על הצורים, אלכסנדר הוציא להורג כ-10,000 מתושבי העיר, בעוד ש-30,000 נוספים נמכרו לעבדות.


בשנים שלאחר מותו של אלכסנדר הגדול, פניקיה הייתה אחד האזורים עליהם נלחמו הסלאוקים והתלמיים, שניים ממשיכי דרכו של אלכסנדר. בתקופה זו התייונו הפיניקים בהדרגה, וזהותם המקורית הוחלפה אט אט. לבסוף, פניקיה התאגדה על ידי פומפיוס כחלק מהמחוז הרומאי של סוריה בשנת 65 לפנה"ס. למרות שהפיניקים נעלמו מדפי ההיסטוריה, הם זכורים עד היום כיורדי ים וסוחרים מומחים. המוניטין הזה, עם זאת, מחוויר בהשוואה לתרומה הגדולה ביותר של הפיניקים לעולם המודרני - האלפבית.

ארון אחירם (המוזיאון הלאומי של ביירות)

כמו רוב המזרח התיכון בתקופה ההיא, הפיניקים השתמשו בכתב המכונה כתב יתדות שמקורו במסופוטמיה. בסביבות 1200 לפנה"ס הפיניקים פיתחו כתב משלהם. הדוגמה המוכרת ביותר לכתב הפיניקי נמצא על ארון אחירם, שהתגלה בגבל. האלפבית הפיניקי אומץ מאוחר יותר על ידי היוונים ששמרו על כמה אותיות תוך הסרת אחרות. האלפבית היווני אומץ בתורו על ידי הרומאים וכתוצאה מכך התפשט בכל רחבי אירופה וממנו התפתח גם האלפבית הלטיני, הנפוץ במרבית ארצות אירופה, והאלפבית הקירילי, הנפוץ במדינות ברית המועצות לשעבר ובמזרח אירופה. בנוסף, האלפבית הפיניקי נחשב לבסיס של אלפבית מזרח תיכוניים אחרים, גם האלפבית העברי המודרני, שמקורו בארמית, קרוב לכתב הפיניקי, כמו גם אלפבית הודי, במישרין או בעקיפין.


צאצאי הפיניקים נמצאים כיום בין העמים שחיים באזור חופי הים התיכון, דוגמת: לבנונים, תושבי המגרב, תושבי מלטה וקפריסאים. לפי מחקר גנטי של אוכלוסיות היושבות כיום במקומות אלה, לכ-6% מהגברים שנדגמו היה כרומוזום Y שניתן לקשרו להגירה הפיניקית. הלבנונים, ובייחוד האוכלוסייה המארונית הנוצרית, מבססים את הלאומיות הלבנונית על ההיסטוריה הפיניקית - צורה זאת של הלאומיות הלבנונית נקראת פיניקיזם.

מקורות:

867 צפיות3 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page