מאת: Andrew Gough
מקור: Andrewgough.co.uk
ההיסטוריה שופעת בידע אבוד ומסורות שמשמעותן היטשטשה עם חלוף הזמן. ה'דבורה' היא מסורת כזו, שהסמליות שלה הייתה חשובה לתרבויות בכל הדורות. באופן בלתי מוסבר, הדבורים גוססות ואף אחד לא ממש יודע למה. הסברה טוענת שכאשר הדבורים ימותו, האדם ילך בעקבותיהן. נסקור את ההשלכות של קץ הדבורה בהמשך, אולם כאן - בחלק הראשון, נבחן את מקור הסמליות של הדבורה בערפל של הפרהיסטוריה.
הדבורה בפרהיסטוריה
הודות להתאבנות, דבורים בנות מעל 100 מיליון שנה התגלו בענבר, קפואות בזמן, כאילו הונצחו בדבש שלהן. היוונים קראו לענבר אלקטרון, וקשרו אותו לאל השמש אלקטור (Electôr), שהיה ידוע כמעורר (awakener). דבש, שדומה לענבר, גם היה ידוע כמעורר, חומר מתחדש שנערץ ברחבי העולם העתיק. הדמיון של הדבש לענבר הוביל למעמד המרומם של הדבורה בקרב האדם הקדמון והבטיח את טובתה על פני חרקים מאובנים אחרים. מרקוס ואלריוס מרטיאליס, המשורר הלטיני מהמאה הראשונה הידוע בעיקר בשל שנים עשר האפיגרמות שלו, הנציח את הסמליות:
"הדבורה כמוסה, ונראית דרך הענבר, נראית קבורה במיץ, שהיה שלה. כל כך מכובדים היו החיים שעברו בעמל: כאלה שאולי רצתה שיהיה להם מונומנט."
דבורים ליוו את אדם וחוה בגן עדן ובמהלך תור הזהב המיתולוגי דבש טפטף מעצים כמו מי גשמים. במצרים דבורים סימלו חברה יציבה וצייתנית, מנטרות שיאומצו מאוחר יותר על ידי הבונים החופשיים - וארה"ב. יכולתה של הדבורה להאביק לא נעלמה מהאדם הפרהיסטורי ותרמה למוניטין שלה כיצור מתחדש, טרנספורמטיבי ומיסטי. ואכן, ציורים פרהיסטוריים מאשרים שהדבורה נערצת כבר עשרות אלפי שנים.
במערות העכביש ליד ולנסיה ספרד, ציור בן 15,000 שנה מתאר דמות הנראית נחושה, המסכנת את חייה כדי לחלץ דבש מכוורת על צוק. ציד דבש מייצג את אחד העיסוקים הדומסטיים המוקדמים ביותר של האדם ורומז על מקור הערצת הדבורה בפרהיסטוריה.
הערצת הדבורה נמשכה בספרד הניאוליתית, כפי שממחיש הציור המסוגנן של דבורה רוקדת. הציור מדגיש את הקושי בסמליות של הדבורה: כלומר, רובנו יתקשה לזהות את הציור ואחרים כמוהו, כדבורה. המסורת של פולחן הדבורה בספרד נשמרה עד היום, אם כי במסווה מקאברי למדי של קרבות שוורים. 'הספורט' המודרני הוא למעשה הרחבה של המיתראיזם (Mithraism), בית ספר למסתורין קדום שטקסי הפולחן שלו כללו שחיטה פולחנית של שוורים. אך אנו מקדימים, כדי להבין כיצד השוורים קשורים לדבורים עלינו לבחון עוד את הדבורה בפרהיסטוריה.
הדבורה היא החרק היחיד שמתקשר באמצעות ריקוד, אולם תכונה זו היא אחת הסיבות לכך שדימויי דבורה מהעת העתיקה נעלמים לעין הבלתי מאומנת. בספרה המהימן והמצוטט לעתים קרובות - 'האלות והאלים של אירופה הישנה' ('The Goddesses and Gods of Old Europe'), מריה גימבוטאס בוחנת דימויים על חפצי אמנות מאירופה הקדומה, מסביבות 10,000 לפנה"ס, ומסיקה כי הם מציגים את הדבורה כביטוי של האלה האם, כמתואר בתמונה הבאה.
האלה האם היא ללא ספק האלוהות העתיקה ביותר ברשומות הארכיאולוגית, והתגלמויותיה רבות הן, כולל דימויים של פרפרים, קרפדות, קיפודים - ודבורים רוקדות. בעולם העתיק נראה שדבורים רוקדות היו מיוחדות - מלכת הדבורים בפרט, שכן היא הייתה האלה האם - מנהיגה ושליטת הכוורת, ולעתים קרובות הוצגה בנוכחות אלות דבורה ודבורים כוהנות.
בנוסף לסמליות הדבורה הרוקדת, גימבוטאס זיהתה דימויים של דבורים כאנשי מקל, או דמויות בקווים כלליים, כשידיהם בקשת מעל לראשם כמו מוטיב האלה הרוקדת הנפוץ כל כך בתבליטים השומריים והמצריים.
בבירור, הדבורה תוארה בצורות שאינן ניתנות לזיהוי למתבונן אקראי. ולמען ההגינות, אין זה פלא, שהרי בכל מקרה הדבורה הוצגה לרוב בצורה מסוגננת מאוד, ומדי פעם מאפיניה עוותו בשל מיומנותו חסרת העידון של האמן בעת העתיקה, כמו גם העובדה שהאמן אולי היה בטראנס שמאני, מושפע ממדיסינות בזמן יצירת התמונה. יתר על כן, הדימוי של הדבורה לעתים קרובות היה מושפע מהמשטח עליו הוא נוצר, כלומר קיר סלע, פסל או לבני בוץ וכו', והפרספקטיבה שהוא העניק.
אז בואו נסתכל על מספר דוגמאות נוספות, נתחיל מתמונה מוכרת שמעטים היו משייכים לסמליות של דבורה; האלה האם האנטולית בת 8000 השנה לובשת נזר בעיצוב כוורת. מוטיב הכוורת היה פופולרי בחברה הקדומה ביותר ואישר שפסלי האלות מדמות את מלכת הדבורים ש"מזרימה דבש", חומר בעל חשיבות ומעמד בולט בימי קדם.
גם באנטוליה, הפעם ביישוב הניאוליתי צ'טלהויוק, דימויים בסיסיים של דבורים המתוארכים לשנת 6540 לפנה"ס מצוירים מעל ראשה של האלה בצורת הילה. בסמוך, ציורים של תאי משושה של כוורת המקשטים את קירות המקדשים פזורים על הסלע, ומזכירים את הזמן בו סימליות כזו הייתה מובנת - וחשובה. באנטוליה נמשכה הערצת הדבורה במשך אלפי שנים, כפי שהוכיחו החתים במאה ה-18 לפנה"ס, שהתבססו על דבש כמרכיב חשוב בטקסים הדתיים שלהם.
צ'טלהויוק 'התגלה' לראשונה בשנת 1958 ונחשב לאתר החשוב ביותר מסוגו בעולם. המתחם נחפר על ידי ג'יימס מלארט בין השנים 1961-1965 שמצא בו שני דימויים בולטים: האלה האם והשור. יחד עם הדבורה, דימויים אלה מהווים את מהות המחקר שלנו, כפי שנראה. עם זאת, דימויים של דבורים מן העת העתיקה אינן מוגבלים לאירופה הקדומה, שכן בארצות רחוקות כמו אוסטרליה תוארכו ציורי מערות אבוריג'ינים של כוורות ל-10,000 לפנה"ס.
בנוסף לציורי מערות, האבוריג'ינים גם גילפו דימויים בתוך קליפת עץ האקליפטוס, כולל ציורים של גברים עם שקי דבש על כתפיהם.
באופן דומה, התמונות הבאות ממחישות כיצד ניתן לפרש באופן שגוי את הדבורה כייצוג של יצורים אחרים, אזוטריים יותר או מעולמות אחרים. למשל, מעגלים ספירליים מופיעים לעתים קרובות באמנות סלע, ולעתים פורשו כיצוגים של מערכים פלנטריים או סמלים של תרבויות מתקדמות. התמונה למטה מייצגת אמנות סלע של המחסן המקודש של שאמאני נמלי הדבש, אשר צדו נמלי דבש כמקור היחיד לדבש בנוף מדברי יבש וצחיח. הסלעים נמצאים בעמק בו השמאנים ערכו טקסים שנועדו להגדיל את אספקת הדבש שלהם, שכן הצוף הקדוש סיפק מגוון שימושים רפואיים ותזונתיים. באופן אירוני, התמונות הקוניות רומזות על מקורות עיצוב המבוך העתיק, מבנה שמילא תפקיד חשוב במיתולוגיה המצרית, היוונית וכמובן, במיתולוגיה האטלנטית: תרבויות שהעריצו את הדבורה.
תמונות מהעולם העתיק מתפרשות לעתים קרובות דרך העיניים המודרניות כמייצגות אירועים על טבעיים או אפילו חוץ ארציים, בשל הדימויים יוצאי הדופן שהן מציגות. זה נכון במיוחד לגבי תמונות שהסמליות שלהן כוללת דמויות במעוף. זכריה סיטשין, בלשן ומחבר סדרת 'יומני כדור הארץ' (Earth Chronicles) השנוייה במחלוקת, הקדיש חיים שלמים לפירוש תבליטים שומריים והאמין שהם מייצגים קשר חוצני בכדור הארץ.
לדוגמא, האסטלה השומרית הבאה היא אחת מני רבות שהיסטוריונים אלטרנטיביים מאמינים שהיא מתארת דמויות ממוצא חוצני. עם זאת, פרשנויות זהירות יותר טוענות כי סצינה זו, ואחרות כמוה, מתארות את פולחן האלה האם, המתגלמת כמלכת הדבורים או אלת הדבורה: דמות שנערצת לעתים קרובות על ידי חסידיה - כוהנות הדבורה. שוב, אין לראות בכך חריג, שכן דבש נחשב על ידי רופאים שומריים כתרופה חיונית וייחודית. למעשה הוצע כי השומרים המציאו את האפיתרפיה, או את השימוש הרפואי במוצרי דבורי הדבש כמו דבש, אבקה, מזון מלכות, פרופוליס וארס דבורים. ובל נשכח, הדבורה הייתה זו שהובילה את האדם הקדמון לצמחים שההזיות שלהם לקחו את התודעה לעולם הרוח של האלים. יתר על כן, אובייקטים שצופו בשעוות דבורים התגלו בחברות המוקדמות ביותר של התרבות השומרית. מדוע אם כן, שלא יסגדו למקור התוצרים החשובים הללו - הדבורה?
ההערכה היא כי הצוויליזציה המסופוטמית של שומר פרחה בין השנים 5300-3500 לפנה"ס. בנוסף ליצירת עשרות תקדימים תרבותיים - או המצאות, נראה שהשומרים היו הראשונים לתאר דמויות מכונפות באמנות, כולל בני אדם עם כנפיים. האם ניתן לייחס את הסמליות הזו לסגידה לאלה הדבורה? האם הדבורה יכולה הייתה להוות השראה לדמויות מכונפות מכל הסוגים? האם הדבורה הייתה הארכיטיפ של מלאכים מקראיים? למרות שמפתה לחשוב כך, טענות כאלה הן ספקולטיביות למדי בשלב זה, ולכן נחכה עם השיפוט עד שנבדוק את הדבורה ואת הסמליות שלה ביתר פירוט.
פסלי ענק מהעיר כָּלַח (נימרוד) האשורית - כיום עירק המודרנית, ומפרספוליס - כיום איראן המודרנית, נראים כאילו המשיכו את 'המסורת המכונפת' השומרית על ידי תיאור שוורים עם כנפיים. זה מעניין, תרבויות קדומות ברחבי העולם טענו כי דבורים נולדות משוורים, וכאן יש לנו פסלים המתארים שוורים עם כנפיים.
המנהג העתיק להציב כוורת בראש שור היה בתחילה מנהג דומסטי, ואיפשר לטהר את ראש השור מכל חומר לפני ששימש לצרכים מעשיים. רק מאוחר יותר הפכה המסורת לטקס סמלי מאד שבו דבורים שנמצאו על פגרי שוורים מתים ייצגו את התחדשות הנשמות. כפי שנראה בהמשך, האמונה כי דבורים נולדו משוורים קדושים היתה נפוצה במיוחד בתרבויות מצרים והים התיכון כמו היוונים והמינואים. כמו התבליטים השומריים שתיארו בני אדם עם כנפיים, רשמנו לפנינו ייצוג של שוורים עם כנפיים אך לא נסיק מסקנות - עדיין.
הדבורה הופיעה בצורה בולטת בתרבות קדומה אחרת - הדוגון (Dogon), שבט מאזור מאלי במערב אפריקה, שאבות אבותיו הנומו (Nommo) והמיתולוגיה הסיריאנית התפרסמו על ידי רוברט טמפל (Robert Temple) בספרו "תעלומת סיריוס". מערכת האמונות של הדוגון היא קדומה, ועד לסביבות 140 לספירה, גלגל המזלות שלה הציג את הדבורה כסמל מערכת הכוכבים שנתפסת כיום כמאזניים. מיקומה של הדבורה בגלגל המזלות של הדוגון משמעותי עבור מובילי מחשבה אזוטרית כמו קבליסטים, המכירים בתפקידה של הדבורה ביצירת איזון והרמוניה בגלגל המזלות - ובחיים. באופן מוזר, שניים מהסמלים הנפוצים ביותר של הדוגון דומים לדמויות הקווים שזוהו על ידי מריה גימבוטאס כדבורים: האחד קשור באספקת מזון חיוני והשני בגלגול נשמות. יחד, תמונות הדוגון משקפות את מהות תפיסת ערך הדבורה בימי קדם.
הדבורה במצרים העתיקה
המצרים הקדומים חלקו קווי דמיון רבים עם השומרים ואנשי הדוגון, כולל ההערצה לדבורים. דבוראות מתוחכמת, או המלאכה המאורגנת של גידול דבורים, התקיימה במצרים במשך אלפי שנים. לדברי מומחית הדבורים אווה קריין (Eva Crane), שספרה "ההיסטוריה העולמית של הדבוראות וציד דבש" (The World History of Beekeeping and Honey Hunting) הוא עדיין עבודת העיון העיקרית של הז'אנר: "גידול דבורים היה חשוב מאוד לפני שנת 3000 לפנה"ס, בעיקר בדלתא". במילים אחרות, הערך החקלאי, התזונתי, הרפואי והפולחני של הדבורה והדבש שלה היה חשוב במצרים עוד מתקופות טרום שושלתיות, כפי שמוכיחה העובדה כי המלך מנס (Menes), מייסד השושלת המצרית הראשונה, נקרא "הדבוראי”: תואר המיוחס לכל הפרעונים הבאים אחריו. בנוסף, לממשל המלכים היה משרד מיוחד שנקרא 'חותם הדבש', ומלכי מצרים העליונה והתחתונה נשאו את התואר "מי ששייך לגבעולי הביצה ולדבורה". תמונה של הדבורה אף הוצבה ליד קרטוש המלך.
האגיפטולוג ווליס באדג' תרגם את 'ספר פתיחת הפה' (Book of Opening the Mouth), ובכך סיפק תובנה שאישרה את חשיבות הדבורים במיתולוגיה המצרית. משפט אחד פשוט אמר, "הדבורה, נותנת לו הגנה, הן גורמות לו להתקיים", ואילו אחר מוסיף: "המסתובב כדבורה, הוא רואה את כל מה שקורה אצל האבא". האחרון עשוי למעשה להתייחס לקא (Ka), או לנשמתו של יחיד - או לכפילה, זו שטופחה לאחר המוות.
המיתולוגיה המצרית מכילה אינספור התייחסויות לדבורה, כולל האמונה כי דבורים נוצרו מדמעותיו של האל רע. כדי להכניס זאת לפרספקטיבה, אנו מתבשרים כי לאל החשוב ביותר בפנתיאון המצרי היו דבורים כדמעות. בכתב הקבורה העתיק אמדואט ("הנמצא בעולם שאחרי") מוסבר:
"האל הזה קורא לנשמותיהם לאחר שנכנס לעיר האלים אשר על החול שלהם, ושומע קולותיהם של אלה הסגורים במעגל הזה שהם כמו זמזום של דבורי דבש רבות כאשר נשמותיהן קוראות לרע”.
ובאופן דומה, פפירוס המלח (Salt Magical Papyrus) קובע:
"כאשר רע בוכה שוב והמים שזורמים מעיניו על האדמה הופכים לדבורים עמלות. הן עמלות בפרחים ובעצים מכל סוג, ודבש ושעווה מתהווים".
הקשר של הדבורה לדמעות של רע הוא מעניין, שכן האידיאוגרמה של הדבורה פורשה על ידי האגיפטולוגים כמייצגת דבש, ועיניה הפועל -"לראות". רבים חקרו את משמעותה, כמו האגיפטולוג סר אלן גרדינר, שהציג את הדבורה בספרו 'דקדוק מצרי' ('Egyptian Grammar'). כך גם האגיפטולוג הגרמני קורט זתה, שהאמין שהמצרים שכחו את המילה המקורית לדבורה. באופן דומה, האגיפטולוג הרמן גרפוב (Hermann Grapow) הרגיש כי כותרת הדבורה היתה "בלתי קריאה" לחלוטין. הנקודה היא שהאגיפטולוגים מסכימים כי טרם הבינו את משמעותו האמיתית של הסמל.
באופן מעניין, צפון מצרים - הארץ המשתרעת מהדלתא לממפיס הייתה ידועה בכינוי "תא-ביטי", או "ארץ הדבורה". באופן דומה בתנ"ך, האל מבטיח להוציא את בני ישראל ממצרים לארץ זבת חלב ודבש. מבחינה פואטית, ציוויליזציות מאוחרות יותר התייחסו לארץ החלב והדבש כמעין אוטופיה מיתית: אזור שופע, נדיב ופורה, שמזכיר את האלה האם עצמה.
דבורים מצויירות על קירות קברים מצריים ומנחות דבש הוצגו באופן שגרתי לאלים המצריים החשובים ביותר. ואכן, דבש היה 'נקטר האלים', וכמו השומרים לפניהם, רופאים מצרים העריכו את ערכו הרפואי בהליכים חשובים רבים. במילים אחרות, גם הם תרגלו אפיתרפיה. לעתים קרובות לא ניתן היה להבחין בין אנשי הרפואה המצרית למכשפים, ודונג דבורים היה מרכיב חיוני ביצירת צלמיות ששימשו בטקסים. בספרה 'הדבורה הקדושה' ('The Sacred Bee') משנת 1937 מזכירה הילדה רנסום (Hilda Ransome) מספר דוגמאות, ואומרת כי "אחד המקרים המוקדמים ביותר של שימוש מכושף בשעווה הוא בפפירוס ווסטקאר (Westcar Papyrus)". בדוגמא שלה, רנסום מספרת כיצד צלמית של תנין משעוות דבורים מתעוררת לחיים ואוכלת את מאהבה של אשת איש כנקמה על הפרת הסכם הנישואים שלו.
דבש הוזכר בפפירוסים לעיתים קרובות ואף היה מרכיב חיוני בבירה המצרית. זה קישר בין הדבורה למסחר, שכן בירה שימשה לעתים קרובות כצורה של שכר. למעשה, הצוף הרב-תכליתי הוקר עד כדי כך שהבטחת דבש של בעל לאישה נכללה בחוזי הנישואים, ופרעה רעמסס השלישי אפילו הציע 15 טון דבש לאל הנילוס הפי, במאה ה-12 לפנה"ס. אתר האינטרנט 'היתרונות הבריאותיים של דבש' ('Health Benefits of Honey') שופך אור נוסף על תפקידו הייחודי של הדבש בחברה המצרית:
"ההירוגליפים העתיקים ביותר במקדשים, על סרקופגים ואובליסקים מוכיחים כי לדבורים ולדבש הייתה חשיבות חיונית בחיי היומיום של אוכלוסיית מצרים... חלות דבש, עוגות דבש, צנצנות אטומות של דבש ופריחת לוטוס הונחו לצד הסרקופגים כמזון לנשמות המתים. בקבר של פא-בא-סה (Tomb of Pa-Ba-Sa), בתבאי, הקיר כולו מעוטר בשורות של דבורים. גבר נראה שופך דבש לתוך דלי, אחר כורע על ברכיו ומתפלל לפני פירמידה של חלות דבש. על קיר הקבר של רק-מי-רה (Rekh-Mi-Re) מתוארים כל שלבי תעשיית הדבש: כיצד הוסרו החלות מהכוורות בעזרת עשן, אפיית עוגות דבש, מילוי ואיטום צנצנות וכו'."
הדבורה מוצגת באופן בולט במקדשים מצריים רבים, כולל עמודיו של מקדש כרנכ, אובליסק לוקסור שממוקם כעת בכיכר הקונקורד בפריז, סרקופג של רעמסס השלישי מהשושלת ה-20, פסל גרניט של רעמסס השני, סרקופג של כהן מהשושלת ה-26 ועל הפירמידה של יונס, ואלה רק כמה דוגמאות. בנוסף, במקדש דנדרה כתובת מספרת כיצד אוסיריס חיקה את הדבורה וסיפק הוראות להכרת ה"הספ" (“hsp”), או גן הדבורה הקדוש בעולם האחר - תחום שהאמינו כי הכיל את עץ התפוחי האלמוות הזהובים. ובדלתא המצרית, במקדש העתיק של טאניס - שאומרים כי ארון הברית שכן בו, הדבורה הייתה האידיאוגרמה הראשונה והחשובה ביותר בו. למעשה, הדבורה מוצגת אפילו על אבן הרוזטה.
מקור מסקרן להיווצרות סמליות הדבורה במיתולוגיה המצרית הוא המדבר המצרי המזרחי - מרחב ואדי שומם הנמתח מזרחה מלוקסור לים סוף. הארץ שביקרו בה לעתים רחוקות ידועה בזכות אמנות הסלע הטרום-שושלתית שלה, חרוטה על צידי הצוקים ופני הסלעים המבודדים. האזור עלה בשקט כמועמד המוביל למקורות הטרום-שושלתיים של מצרים, ועשוי להחזיק רמזים חיוניים באשר להופעת סמליות הדבורה בחברה המצרית.
החשיבות של אמנות הסלע של המדבר המצרי המזרחי כאינדיקטור להתיישבות מצרית טרום-שושלתית נצפתה לראשונה על ידי שני איגיפטולוגים חלוצים בתחילת ה-20: ארתור וייגל (Arthur Weigall) בשנת 1907 והנס ווינקלר (Hans Winkler) בשנת 1936. מאוחר יותר הפך האזור פופולרי על ידי האגיפטולוג ותומך הכרונולוגיה החדשה דייוויד רוהל (David Rohl), שספרו 'אגדה: בראשית הציוויליזציה' ('Legend: The Genesis of Civilisation'), וקטלוג ההמשך של אמנות הסלע של המדבר המצרי המזרחי, חידש את הוויכוח על המקורות של מצרים והדגיש את חשיבות האזור במחקרים הטרום-שושלתיים. תמצית ההיפותזה של רוהל היא שאמנות הסלע של המדבר המצרי המזרחי מתארת את נדידתם של אנשים שגררו את סירותיהם ממסופוטמיה דרך המדבר ואל עמק הנילוס, שם התיישבו בסופו של דבר וייסדו את הציוויליזציה המצרית הטרום-שושלתית.
אגיפטולוג מכובד אחר, טובי וילקינסון (Toby Wilkinson) מאוניברסיטת קיימברידג', כתב על חשיבות המדבר המצרי המזרחי בספרו 'ראשית הפרעונים' ('Genesis of the Pharaohs'), והסיק מסקנות משלו, אם כי קונבנציונליות יותר. סיירתי באזור עם שני הגברים בשנת 1999 ומצאתי שאמנות הסלע העוצמתית שלו קסומה, מסתורית ושווה את המסע.
אמנות הסלע של המדבר המצרי המזרחי מציגה שני דימויים רלוונטיים לניתוח שלנו, וכל אחד מהם מופיע בקביעות בוואדי המוליך מערבה לעמק הנילוס. הראשון הוא דמות עם מאפיינים מוגזמים דמויי נוצות, כפי שמוצג בתמונה הבאה. דמות הנוצות מופיעה בצורת זכר ונקבה, והיא מתוארת בדרך כלל בעמידה בסירה. הקווים יוצאי הדופן הנמשכים כלפי מעלה מראשי הדמויות הראשיות, מזכירים את האנטנה של הדבורה תוך רמיזה לצורת הנוצות שתאפיין את כיסוי הראש של מלכות מצרים במשך אלפי שנים קדימה. הם גם מזכירים את האל אמון, שמוצג לעיתים קרובות עם שתי נוצות גבוהות העולות מעל הכתר.
הדימוי הנוסף הוא המוטיב של האלה הרוקדת, אישה כשידיה כפופות מעל ראשה, בדיוק כמו שהאלה הדבורה תוארה בתבליטים שומריים ומרכז אירופאיים אלפי שנים קודם לכן. הדימוי נפוץ במיתולוגיה המצרית, אם כי מקורותיו נותרו בגדר תעלומה. שפע הדימויים של האלה הרוקדת במדבר המצרי המזרחי מסקרן במיוחד, שכן נראה שהם תומכים בשני תרחישים שונים אך מעניינים לא פחות. ראשית, כי המדבר המצרי המזרחי היה אחד המסלולים שעברו השומרים לעמק הנילוס - כפי שטוען רוהל, ושנית, כי המדבר המצרי המזרחי היה בדרך שעברו אבות הדת המורמונית: קבוצה שהמיתולוגיה שלה אינה אלא אובססיבית לאגדה של נדידת דבורים המובלת ע"י אדם ברחבי העולם העתיק ולאמריקה - או כך לפחות טוענים מייסדיה המודרניים. אנו נבחן זאת בהמשך, בחלק השני, שכן הדת המורמונית השפיעה רבות על אימוץ סמליות הדבורים באמריקה.
ביחס למוטיב האלה הרוקדת, הארכיאולוג פרופ' יוסף גרפינקל מספר לנו על תצפית מסקרנת בספרו 'רוקדים בשחר החקלאות' (Dancing at the Dawn of Agriculture):
"בתקופה הניאוליתית המוקדמת של המזרח הקרוב, דמויות נשיות מילאו את התפקיד הדומיננטי בריקודים, והן תופסות כ-75% מהתיאורים. במצרים הטרום-שושלתית מופיע שיעור דומה וגבוה של דמויות נשיות בסצינות הריקודים (כ-83%)".
שוב, זה מעניין במיוחד כשאנחנו לוקחים בחשבון שהדבורה היא החרק היחיד שמתקשר בריקוד, ולדברי החוקרים, אלות רוקדות מייצגות דבורים - וכאן במדבר המצרי המזרחי הטרום-שושלתי אנו מוצאים מגוון רחב של דמויות אלות רוקדות.
עוד רמז ויזואלי הוא הלבוש הטקסי המצרי, שיש לו דמיון סגנוני מסוים עם הדבורה, כלומר כיסוי הראש, או הנמס (Nemes), ופסים אופקיים צהובים וכהים לסירוגין. ניתן להבחין בסינכרוניזציה חזותית זו בתבליטים ובפסלים רבים, אך אולי ניתן להמחיש אותה בצורה הטובה ביותר במסכת המוות של פרעה השושלת ה-18, תות ענח' אמון. לפני שנזנח את האפשרות שהדבורה עוררה השראה לבגד הטקסי המצרי, מעניין להיזכר בנזר הכוורת של האלה הדבורה האנטולית של האלף ה-8 לפנה"ס שנדונה קודם - מוטיב שהחוקרים הסכימו שהוא מייצג את הדבורה. לאור זה, האם מוטיב הדבורה המצרי נראה כה מופרך?
שוב, מריה גימבוטאס מספקת נקודת מבט חשובה: "לדמותה של אלה בצורת דבורה או חרק מסוג אחר יש היסטוריה ארוכה מאוד". עם המחשבה הזו, הרעיון של האלה האם המופיעה כמלכת הדבורים מעניין, שכן דבורים הן הדוגמה המובהקת לחברה מטריארכלית אמיתית. מלכת הדבורים שולטת, והיא נתפסת כ'אם' של כל הדבורים בכוורת. היא אכזרית, והכוח שלה אבסולוטי. מלכת הדבורים מתפתחת בשק בזמן שהדבורים הפועלות והמעופפות מתפתחות בתא חלת דבש משושה, והיא מתפתחת תוך 16 יום - בערך ימים 5 מהר יותר מדבורים אחרות. בתור דבורה צעירה, המלכה בהמתנה ניזונה מ'מזון מלכות' - חומר עתיר חלבון המופק מראשי דבורים פועלות צעירות. המלכה הצעירה מטופחת להיות המלכה היחידה בכוורת, והיא צפויה להרוג את כל המתחרים שיעמדו בדרכה. על הצלחתה כ"נסיכה לוחמת" מקלה העובדה שבניגוד ליריבותיה, הטיפוח שלה מאפשר לה לעקוץ שוב ושוב מבלי למות.
אם האלה הדבורה הייתה ביטוי של האלה האם, אז עלינו לשאול: מדוע הסמליות שלה אינה ניכרת יותר במיתולוגיה המצרית? אפשרות אחת היא שהאלה האם המופיעה כ"מלכת הדבורים" או האלה הדבורה, השתנתה לאלה אחרת לגמרי. אפשרות נוספת היא שהמסורת הודחקה מאוחר יותר - אך למה? כעת נסקור את כל התרחישים ביתר פירוט, בתקווה למצוא תשובות.
יש כמה מועמדים לאלוהיות מצריות אליה הפכה האלה האם את האלה הדבורה, כולל האל המצרי מין, שהיה ידוע כ'אדון דבורי הבר'. מין היה אדון דבורים טרום שושלתי, המתוארך לשנת 3000 לפנה"ס, או אפילו קודם לכן. מסורתית מתואר מין לבוש בנוצות עם אנטנות כמו של דבורים ופין זקור, וסמליו כוללים שור לבן וחץ. למרות שמין הוא מועמד חזק, לאחר בחינה מדוקדקת יותר נראה כי האלה המצרית נית' (Neith) היא למעשה האלוהות שהאלה האם הפכה את האלה הדבורה אליה, כיוון שנית' הייתה אלה לוחמת עם סמליות של פוריות ותכונות אם בתוליות: כל התכונות של האלה האם - ומלכת הדבורים.
נית' היתה אלוהות חשובה מהשושלת הראשונה (3050-2850 לפנה"ס) שהפולחן שלה התבסס בסייס (Sais), עיירה בדלתא של הנילוס המערבי. למרבה הצער, המקדש של נית' נעלם מההיסטוריה, אך למרבה המזל שרדו כמה איזכורים מעניינים. אנו מדווחים על ידי ההיסטוריון היווני הרודוטוס במאה ה-5, בעבודתו 'היסטוריות', כי במקדש היו 'עמודים מגולפים כך שהם דמו לעצי דקל'. נדון במשמעותם של עצי הדקל בחלק השני, שכן נראה שהם קשורים לדבורים. הרודוטוס גם מודיע לנו שהשער למקדש היה:
"יצירה מדהימה, העולה בהרבה על כל שאר המבנים מאותו סוג גם במידתו וגם בגובהו, ובנוי באבנים בגודל ובאיכות נדירים."
מאוחר יותר החיו הרומאים מחדש את פולחן נית' ושחזרו טקסים המסמלים את חזרתה בקיץ - על סירה, כמו שהאלה הדבורה הוצגה במדבר המצרי המזרחי, כשהיא נודדת מארצות המזרח. בסייס נחשבה נית' כאלת 'בית הדבורה' והאם של רע: 'השליט של כולם'. 'בית הדבורה' של נית' נשא כתובת מוזרה מאוד, כפי שמספר ההיסטוריון מהמאה הראשונה לוציוס מסטריוס פלוטארכוס:
"אני כל מה שהיה, יש, ויהיה. אף בן תמותה עדיין לא הצליח להרים את הרעלה המכסה אותי".
הסופר והפילוסוף מהמאה ה-18 של תנועת הרומנטיקה בגרמניה הקדומה, גאורג פיליפ פרידריך פון הארדנברג - הידוע יותר בכינויו נובליס, עשה הומאז' לכתובת בחידתו:
"היה אחד שהגיע לשם. הוא הרים את רעלת האלה בסייס. אבל מה הוא ראה? פלא על פלא, הוא ראה את עצמו".
נית' נודעה כאלת הרעלה, ולכן ההתייחסות בכתובת המקדש שלה ל"הרמת רעלה" מסקרנת, שכן דבורים מכונות לעתים קרובות hymenoptera, הנובע מהמילה hymen (קרום בתולים), שפירושה "רעלה מכונפת", המייצגת את מה שהסתיר את החלקים הקדושים של מקדש, כמו גם קרום הבתולים של איבר הרבייה של האישה. רק מאוחר יותר נקשרה הרעלה המכונפת עם האלה איזיס.
מסקרן לא פחות, הרודוטוס אומר לנו שהאל המצרי אוסיריס - שסמלים רבים שלו כללו כוורת, נקבר מאחורי 'בית הדבורה', מה שמרתק בכמה מישורים. ראשית, אוסיריס קשור לשור ולדבורה, מייצג את מעבר הנשמות מהאחת לשנייה. שנית, מקדש נית' הוא המקום בו אפלטון סיפר על אגדת אטלנטיס, כפי שנמסרה על ידי הכהנים המצריים למחוקק היווני סולון. מאמת את תאורו של אפלטון כ-300 שנה לאחר מכן, פילוסוף בשם קראנטור נסע לסייס כדי לחקור בעצמו את האגדה. כפי שסימון קוקס ומארק פוסטר (Simon Cox & Mark Foster) מספרים ב'א עד ת על אטלנטיס' (An A to Z of Atlantis):
"קראנטור אומר שהוא ראה את העמודים במקדש שעליהם הכתובות ההירוגליפיות שסיפרו על הרס הציוויליזציה של אטלנטיס."
האגדה כולה מעניינת, שכן המיקום המקובל ביותר על החוקרים לאטלנטיס הוא האי המינואי שכונה בימי קדם ת'רה (Thera), או סנטוריני כיום. נדון במינואים ביתר פירוט בחלק השני, אך די לומר כי תרבותם חלקה קווי דמיון רבים עם המצרים, כולל הערצת הדבורים. אף על פי שזה ספקולטיבי, הרעיון של אטלנטיס כמרכז לפולחן שוורים ודבורים הוא מפתה, מבוסס על ראיות, ולא לגמרי מופרך.
ראוי לציין כי נווה המדבר המערבי של סיווה הוא המקום בו אלכסנדר הגדול ביקר את האורקל מאמון (Oracle of Ammon) המפורסם: האל המצרי עם הנוצות בהשראת אנטנת הדבורה על כתרו. זה מעניין, לאור העובדה כי האמינו שאלכסנדר היה עטוף בדבש לפני קבורתו, מנהג נפוץ ברחבי מצרים ואשור. שוב זה הורדוטוס שמעיר על המסורת כשהוא מדווח על כך: "בבלים קברו את מתיהם בדבש והיו להם קינות לוויה כמו למצרים". האם השימוש בדבש בקבורות קדומות יכול לרמוז על צורות החניטה המוקדמות ביותר?
מונומנט מצרי המציג בצורה בלתי מורגשת את סמליות הדבורה הוא פירמידת המדרגות של סקארה, המתנשאת 6 מפלסים מעל פני האדמה ומפלס אחד מיוחד מתחת - נקרופוליס שוורי אפיס (Apis Bulls) המכונה סרפאום (Serapeum). ברמה הבסיסית ביותר, פירמידת המדרגות מזכירה את הצורה בת ששת הצדדים של חלת הדבש של הדבורה, כמו גם את האל השישי בפנתיאון המצרי - אסאר, אל החיים והמוות שסמלו הוא עמוד הג'ד (Djed pillar), ואשר תואר לעתים קרובות כ'איש ירוק'.
הסרפאום התגלה צפונית מערבית לפירמידת המדרגות בשנת 1850 על ידי החוקר אוגוסט מארייט, שהתעניין בסקארה לאחר שנסע למצרים כדי ללמוד טקסטים קופטיים. הסיפור מספר שמארייט התבונן בראשו של ספינקס שבלט מהחול ליד פירמידת המדרגות, מה שהוביל אותו בסופו של דבר לפתח הנקרופוליס שם גילה אולם קבורה של שוורי אפיס מצריים קדושים.
הרודוטוס תיאר את שור האפיס כקדוש, וקבע כי:
"אפיס הוא עגל של פרה שלעולם לא תוכל לשאת עגלים לאחר מכן. המצרים אומרים שאש יורדת מהשמיים על הפרה, שאז נושאת אפיס."
יתר על כן, הרודוטוס הבחין בין גורל הפר הזכר לנקבה:
"רק השוורים השחורים עם הסימנים המיוחדים - דיסק לבן בין קרניו הוא אחד החשובים ביותר - היו באמת זכאים לשם אפיס."
הילדה רנסום מוסיפה:
"הנקבות, שהן קדושות לאיזיס, מושלכות לנהר (הנילוס), אך הזכרים נקברים בפרברי העיירות כשקרן אחת או שתיהן בולטות מעל פני האדמה כדי לסמן את המקום. כאשר נרקבות הגופות, מגיעה סירה, בשעה קבועה, מהאי פרוסופיטיס, שהוא חלק מהדלתא, וקוראת לערים השונות בתורן לאסוף את עצמות השוורים."
התיאור מרתק, ומדגיש את המשמעות הטקסית של שור האפיס בדת ובחברה המצרית. זה גם מדגיש שהוקירו רק שוורים מסוימים, כלומר האפיס, שהיה כולו שחור למעט משולש לבן על מצחו, ושור עם גוף לבן וראש שחור בשם מונטו (Muntu), שהיה קדוש לאל 'אדון הדבורה' מין. פולחן האל אפיס מתוארך לשושלת הראשונה ואולי קודם לכן, מכיוון שעידן קונסטלצית שור החל בשנת 4530 לפנה"ס. כמו שור האפיס עצמו, בקבוצת הכוכבים יש משולש מובהק על מצחה, עם הכוכב הבולט - אלדברן, במיקום "העין השלישית", המייצגת את הצ'אקרה השביעית, או את המעבר דרך השאול ואת הרעיון של התעלות מעל הזמן. המצרים באופן ברור היו אובססיביים לגבי הערצת השור. נשאלת השאלה, האם האובססיה שלהם קשורה באופן מהותי לדבורה?
האגיפטולוגים מאמינים כי לשור האפיס הוענקו תכונות ההתחדשות של האל מממפיס פתח - אל גלגול הנשמות המצרי. הם האמינו שמי ששאף את נשימתו של שור האפיס קיבל את מתנת הנבואה, ואולי החשוב מכל, המצרים האמינו כי השור הופך לאוסיריס אפיס, לאחר המוות. 'דבורה' בלטינית היא 'Apis', שאולי נגזר מסיפא (Sipa) / אסיפא (Asipa) במסופוטמיה: סיפא שפירושו 'הרועה הגדול בשמיים' ואפיס פירושו אוסיריס. זה מתייחס לאמונה שלאחר המוות, נשמת פרעה הצטרפה לאוסיריס ככוכב בקבוצת הכוכבים של אוריון. לחלופין, יש הסבורים שהיא הפכה לכוכב דבורה בקבוצת הכוכבים סרטן. וכמובן סיפא מאוית לאחור כאפיס.
האל אפיס היה קשור לאוסיריס / אסאר ונשא את התואר 'ווהם מסות' (wehem mesut - WHM), כלומר 'לידות חוזרות'. ראוי להזכיר כי אוסיריס אינו קשור להתחדשות - הרעיון של התחלה מחדש בתחילת סולם הלידות הקוסמי, ולא בגלגול נשמות - ההתקדמות קדימה או אחורה בסולם הקוסמי על סמך הפעולות בחיים האלה. במקום זאת, אוסיריס ייצג את התחייה, או השגת תודעה מלאה ומודעות לכל מה שהיה ויהיה, על ידי ירידה מרצון מהסולם לאחר המוות וסיום תהליך הגלגולים. וזה דרש הכנה, כוונה ופולחן.
באופן מוזר, לידתו של אוסיריס הוכרזה על ידי שלושה אנשים חכמים - או כוכבים, בשרו נאכל באופן סמלי בצורת עוגות מנחה והוא נרצח תחת ירח מלא לפני שקם לתחייה. בגלל אלה ודמיון נוסף עם חייו של ישו, אוסיריס נחשב בעיני רבים כארכיטיפ המושיע. וכפי שנדון בחלק השני, ישו נחשב לדבורה אתרית (Aetherial Bee) והאיסיים מקומראן - כדבורי מלך. אז גם אוסיריס וגם ישו קשורים לדבורים - שוב השאלה היא: על ידי אסוציאציה, האם דבורים היו קשורות גם לקונספט או לתחייה?
פולחן השור בתרבויות קדומות מקדים את הערצתו במצרים באלפי שנים. באירופה הקדומה - ובדרום צרפת בפרט, מערות עמוק מתחת לאדמה מתארות שוורים קדושים, כמו שור באורך 5 מטר שצויר על קיר ב"היכל השור" במערת לאסקו וב"מקדש ראשי השוורים" בצ'טלהויוק, נראה כי שוורים סיפקו פונקציה פולחנית חשובה, כפי שממחיש התרשים הארכיאולוגי הבא. האם משמעותו של השור יכולה להיות קשורה לדבורה, בכל דוגמא?
כאמור, הדבורה נחשבה לקדושה בשל צוף רב-תכליתי ויכולתה לעבד אבקה: חומר הנחשב כ'אבק' מעניק חיים מאז ומעולם. אדמות שבורכו בדבורים פרחו - אלה שלא לעתים קרובות קמלו. עם זאת, נראה שסמליות ההתחדשות של דבורים שנולדו משוורים היא ההיבט שהמצרים העריצו ביותר, שכן נאמר לנו כי שור אפיס ייצר 1000 דבורים, וכי הדבורים מייצגות נשמות. לא ברור מאיפה מגיע המספר 1000, או לצורך העניין, איפה ואיך בדיוק מקור הרעיון. אף על פי כן, הסמליות מעוצבת במלואה בחברה המצרית מראשיתה, ובהקשר זה האם זה מפליא ששוורים נחשבו קדושים? שוורים סיפקו פונקציה דומסטית חשובה, זו אינה ניתנת לערעור, אך האם העובדה כי שור אפיס ייצר 1000 דבורים (נשמות) יכולה להיות הסיבה האמיתית לכך שהשור היה קדוש מלכתחילה, כמו שהיה לפני 4000 שנה באנטוליה הקדומה ועוד קודם לכן בצרפת?
יש הרבה ספקולציות לגבי פסל של שור אפיס שנמצא בסרפאום ובעיקר לגבי האובייקט שבין קרניו. האמונה המקובלת היא שהוא מייצג את הדיסק הסולארי, כפי שהוא מתואר בין קרנות האלה חתחור - הפטרונית של האלכימיה, בתמונה הבאה. עם זאת, אסכולה אחרת סבורה שהוא מייצג את החוכמה הקולקטיבית של הדבורים בצורה של קערת דבש. כפי שנראה בהמשך, האמונה שדבורים וכוורת מייצגים 'ספרייה' של ידע הייתה נפוצה למדי בעולם העתיק.
הידע שדבורים נולדו משוורים מביא אותנו להציע שהנקרופוליס התת קרקעי המכונה סרפאום היה אולי מרכז פולחן של התחדשות שנועד למחזר נשמות מראשי השוורים, ולא מאוזוליאום עבור שוורי אפיס קדושים עצמם. הוזכר כי מדובר בספינקס שקוע בחול שהוביל את מרייט לחשוף את הסרפאום מלכתחילה. מבחינה פואטית, סיפור זה מזכיר קטע מוקדם מיצירותיו של אנטיגונוס מקריסטוס (Antigonus of Carystus), פילוסוף וסופר מסביבות 250 לפנה"ס, שתיעד מנהג דומה להפליא במצרים העתיקה:
"במצרים אם אתה קובר את השור במקומות מסוימים, כך שרק קרניו יבלטו מעל פני האדמה ואז תנסר אותם, אומרים שדבורים עפות החוצה; כי השור נרקב ומתפרק לדבורים."
אז ייתכן שהסרפאום בסקארה היה מרכז פולחני להתחדשות נשמות באמצעות דבורים שנולדו משוורים. בחלק השני נחקור את אופן השחיטה של השור ונציע שהסרפאום היה מרכז פולחני למה שהופיע אחר כך כמיתריזם (Mithraism): בית ספר למסתורין קדום עם טקסים הכוללים שחיטת שוורים.
בנקודה זו ראוי לזכור כי הדבורה הייתה הסמל של מצרים, דבוראי היה התואר שניתן לפרעה, ודבש היה מנחה שהוצגה לאלים בחיים שלאחר המוות. עם זאת, אני מאמין כי עדויות מצביעות על כך שאחד הדימויים האיקוניים ביותר של מצרים - עמוד הג'ד, עשוי להיות קשור גם הוא לדבורה. לפני שנחשוף כיצד ומדוע, יש לבחון דימוי מצרי אחר בעל מוניטין רב - הענח'.
ביחס לענח' האתר Answers.com מודיע לנו כי: "המשמעות המקורית של סמל מצרי זה אינה ידועה". כמו כל כך הרבה דימויים, הענח' יוחס למגוון רחב של מקורות, החל בקשר של איזיס (Tyet), רחם האישה, הזריחה, קונדום הפין, הקרטוש המלכותי ושפע של אסוציאציות אחרות בהשראת העידן החדש. באופן מרענן, האגיפטולוג סר אלן גרדינר הבחין כי המילה עבור רצועת סנדל דומה למילה ענח', וכי הלולאה סביב קרסול הסנדל דומה לדימוי של ענח'. עבור חסידי תערו של אוקאם - ההנחה שההסבר הפשוט ביותר עשוי להיות הנכון - פרשנות זו מהדהדת, כמו גם וריאציה על הנושא המצביעה על כך שהענח' היה פרסת גמל. שתי הפרשנויות מדגישות את העובדה שחפצים מרכזיים בחיי היומיום נחשבו כקודשים עבור השירות הדומסטי, אך עם זאת החיוני, שהם סיפקו.
באופן דומה, צוין במאמר קודם שהענח' - שההגדרות שלו כוללות 'המפתח לנילוס', עשוי לייצג עוגן. שני השמות דומים מבחינה לשונית ודימיונם העיצובי בולט מבחינה ויזואלית.
כנראה שכל חברת ים או נהר תהיה אסירת תודה לשירות שמספק עוגן. ופרעה, שמוצג לעתים קרובות עם שני ענח'ים, אחד בכל יד, אולי קירקע את עצמו באופן סמלי לחיים האלה והבאים. יתר על כן, לקדושים במאה הראשונה ברומא היו עוגנים מגולפים דמויי ענח' על קבריהם והדימוי מופיע לעיתים קרובות בקטקומבות. האם ענח' יכול היה להיות עוגן? נראה כי תערו של אוקאם לפחות תומך באפשרות.
כשם שענח' יכול היה להיות עוגן, או אובייקט בסיסי אחר, גם תפקידו של עמוד הג'ד, ככל הנראה החידתי ביותר מכל סמלי מצרים, שורשיו עשויים להיות בשימוש דומסטי. הג'ד, כמו הדבורה, קשור מאוד למושג היציבות. הוא גם קשור לאל אוסיריס, ונוצרה אמונה בקרב חוקרים רבים כי הג'ד הוא 'עמוד השדרה של אוסיריס'. כפי שנאמר קודם, אוסיריס קשור לשוורים, להתחדשות ולדבורה. למעשה, ג'דו (Djedu) היא המילה המצרית לבוסיריס (Busiris), מרכז קדום לפולחן אוסיריס. בסופו של דבר, הסמליות הזו גרמה לכמה אנשים להציע שהג'ד הוא למעשה עצם העצה (Sacrum) הקדמית של עמוד השדרה של השור - מנחה נפוצה של קורבנות בעלי חיים. ולמעשה, Sacrum בלטינית הוא Sacer או "קדוש", תרגום של Hieron היווני, שמשמעותו קדוש או עצם חזקה.
אחרים קשרו את הג'ד עם עץ החיים, בשל המיתוס שאוסיריס נכלא בעץ תמרהינדי, וכי הג'ד דומה לעץ. זה מובן, מכיוון שהג'ד מילא תפקיד חיוני ב"התחדשות" או "פסטיבל סד" ("Sed Festival"), שלעיתים היה ידוע כ"פסטיבל הזנב". במהלך פסטיבל סד, פרעה היה מתרוצץ סביב מקדש עם זנב של שור שהוצמד למחלצותיו, ועצר לירות חצים לכל הכיוונים הקרדינליים כדי לסמן באופן סמלי את גבולות ממלכתו.
ביחס לחץ ולקשת, מעניין לציין שכאלה לוחמת, נית' קשורה לקשתות - וחצים, כמו גם מין, האל הטרום-שושלתי שתוארו כלל את 'אדון דבורת הבר'. פסטיבל סד, שהתקיים בדרך כלל במלאת 30 שנה למלכות המלך, נערך ברחבי מצרים, אם כי לוקסור וסקארה - אתר נקרופוליס ההתחדשות של שור האפיס - היו ללא ספק המיוחדים ביותר.
בפסטיבל סד הוצג הג'ד, שהונף באופן טקסי כסמל לעוצמת ומשך שלטון פרעה. כבר ציינו כיצד האמינו כי דבש מאריך חיים והיה מרכיב חיוני בשיקויים ששימשו בכישוף ובטקסים. באופן לא מפתיע, הג'ד מתואר לעיתים קרובות באסטלות ובתבליטים שונים כשהוא מוענק לפיו של פרעה. וכאן מונח רמז לתפקידו האפשרי.
הנפת הג'ד מתוארת במקומות רבים ואולי בעיקר באבידוס, שם התקיים משחק תשוקה חשאי בנוכחות המלך. מרכז נוסף שנודע בטקסי הנפת הג'ד שלו היה ממפיס - נחלתו של האל פתח, שהיה ידוע כ"ג'ד האצילי". ידוע כי בממפיס היה מקדש שהוקדש לדבורה, שם שימשו האצילות ביותר מבין הנשים ככוהנות של האלה נית'. תבליטים המציגים את הנפת הג'ד מתארים לעתים קרובות את הג'ד עם נוצות, המזכירות את הדימוי של אנטנה דמוית דבורה, כפי שהוזכר קודם לכן, ומודגם כאן בתבליט מאבידוס.
אז למדנו שמצרים הייתה ארץ הדבורה וכי המלך היה הדבוראי וכי הדבש היה נקטר האלים שהוצע לאלים בחיים שלאחר המוות. בהקשר זה, יתכן והג'ד היה פשוט הכלי שהעביר דבש - 'נקטר האלים' לאלים עצמם. יכול להיות שג'ד היה סוג של דבשון? אפילו מתבונן חסר מעוף יכול להבחין בדמיון בעיצוב, בתפקוד ובהקשר.
ההצעה שייתכן שהג'ד היה דבשון אמיתי או סמלי אינה פוסלת את האפשרות כי לענח' הייתה משמעות עמוקה יותר, רוחנית וחשובה מבחינה אזוטרית. זה רק מצביע על כך שמקורותיו עשויים להיות בסיסיים ורגילים, ומאותו בסיס נוצרו אסוציאציות קדושות יותר.
לבסוף, לפני שנסיים את סקירת הסימבוליזם של הדבורה במצרים, נחטא אם לא נחקור את המחלוקת האופפת את דימוי הספינקס, שלמרבה הפלא, גם הוא עשוי להיות קשור לדבורה. הדימוי המתואר בספינקס מהווה כבר מזמן מקור לספקולציות. לביאה היא התיאוריה הפופולרית ביותר, והיא נתמכת על ידי אגדת האלים אכר: שני אריות שומרים המנהלים את ציר מזרח / מערב ומכאן את השמש הזורחת והשוקעת. האלים קשורים להורוס - אל המזרח, רע - אל שמש הצהריים ואסאר - אל שמש הלילה. האגדה של שני האריות השומרים העלתה בתקופה האחרונה את האמונה שספינקס שני עשוי להימצא מתחת לחולות מישור גיזה.
אחרים מאמינים כי דימוי הספינקס מתאר את הכלב אנוביס - או אנפו, ובאופן מוזר, הכוח החיוני של עורו של אנפו מיוצג לעתים קרובות על ידי דבורים. אנוביס היה ידוע גם כ"אדון הארץ הקדושה", שפירושה נקרופוליס, והפולחן שלו נחשב למוקדם יותר מפולחן אוסיריס. וכמובן, קיימת האפשרות שמלך השושלת הרביעית חעפרע (2558-2532 לפנה"ס) גילף מחדש את הספינקס בצלמו, או הסתיר את זהותו - אולי בניסיון לגזול שלטון מטריארכלי קודם. אחרי הכל, האלה נית' נסגדה יותר מרוב האלים המצריים האחרים בזמן שלטון המלך.
לחלופין, מכיוון שפירמידת חעפרע מיושרת בקירוב הדוק ביותר עם הספינקס, וכבנו של ח'ופו, שהפירמידה שלו הייתה הגדולה ביותר במצרים כולה, אולי הוא גילף מחדש את הספינקס בדמותו שלו בניסיון 'להתעלות' על אביו. או, האם זה היה בדיוק ההפך? האם חעפרע גילף מחדש את הספינקס בדמותו של אביו כצורה של פולחן אבות? ללא קשר להנחות די ספקולטיביות אלה, ייתכן מאוד שנמצא רמז לזהותו האמיתית של הספינקס בשמו.
הספינקס היה ידוע על ידי המצרים הקדמונים כ'הון נב' (Hun nb) ורובנו שוכחים שהיוונים הם שקראו לו ספינקס, מילה שמאמינים כי היא נובעת מהפועל היווני σφιγγω, או sphiggo, שפירושו "לחנוק". מכיוון שהגדרה זו מעורפלת במידה מסוימת במוחנו מהמאה ה-21, נבדוק אילו תרבויות קדומות אחרות הכירו את הספינקס בתקווה לקבל תובנות נוספות.
בתור התחלה, הספינקס היה ידוע בערבית כ'אבו אלהול', שמתורגם כ"אבי האימה". הצאבאים כינו אותו הוול (Hwl), ששווה ל-הו (Hu) המצרי. יתר על כן, האסטלה מול הספינקס מתייחסת ל-הור-אמ-עכת-ח'פרי-רה-אתום (Hor-em-Akhet-Khepri-Re-Atum) ול-אתום-הור-עכת (Atum-Hore-Akhet), כאשר תחותמס מתואר כמגן ההוראכטי (Horakhti). איגיפטולוגים תירגמו לעיתים קרובות את הורם-אמ-עכת (Hor-em-Akhet) ואת הוראכטי (Horakhti) כ"הורוס של שני האופקים", מה שמתקשר חזרה לאכר - שני האלים השומרים. בקיצור, אלה שמות הספינקס בשפה של מי שהמונומנטים שלהם היו בגיזה או שביקרו באתר בעת העתיקה. אך האם זה עזר לנו להבין את זהותו האמיתית של הספינקס? יתכן שהתשובה כוללת תרבות אחרת לגמרי - זו של המינואים.
נחקור את המינואים בהקשר של הדבורה בחלק השני, אך די לומר שהם התקיימו באותו זמן ובמקרים מסוימים, באותו מקום כמו המצרים הקדמונים. המינואים היו מומחים בגידול דבורים - או בדבוראות, ואנחנו יודעים שהיוונים אימצו מהם את הידע שלהם במלאכה. ושוב, היו אלה היוונים שמלכתחילה כינו את הפסל החצוב בסלע 'ספינקס'. אז איך כל זה קשור לדבורה? למינואים הייתה מילה עבור דבורה, והם קראו לה 'ספקס' (‘Sphex’).
אז מה נוכל להסיק מגילוי זה? הציוויליזציה שחינכה את היוונים במלאכת גידול דבורים השתמשה במילה 'ספקס' כדי לתאר את הדבורה - והיוונים כינו את פסל הסלע 'ספינקס'. האם פירוש הדבר כי פרעה חעפרע עיצב מחדש את הספינקס מתוך כוונה להסתיר את המקורות שלו שהושפעו מהאלה האם? האם השושלת הרביעית יכולה להיות כרוכה בניסיון לדכא את פולחן האלה האם ולהסתיר את חשיבותה של האלה נית'- האלה שהייתה קיימת לפני האלים האחרים? האם הספינקס כבר היה קיים כאשר מנס (Menes) לראשונה יסד את מלכותו והיה ידוע שהספינקס מייצג את הדבורה, ומכאן תואר פרעה, דבוראי?
הניתוח הוא ספקולטיבי, ונדרשת עבודה אטימולוגית נוספת. במבט חטוף, המילון המקוון לאטימולוגיה קובע כי ההגדרה של 'ספינקס' כוללת: "מפלצת, עם גוף אריה (מכונף) וראש של אישה". יתר על כן, 'ספקס' בשפה היוונית העתיקה והעכשווית מתייחס לצרעות - סוג של דבורה. שוב, העבודה האטימולוגית של המומחים קורצת, אך הרמיזה שהספינקס עשוי באופן כלשהו, צורה או תבנית, לייצג את הדבורה נותרה מסקרנת ביותר, וכפי שנראה בחלק השני, אגדות על אריות ודבורים וספינקסים מכונפים היו נפוצות למדי בעולם העתיק.
בהמשך, בחלק הבא, נחקור את הספינקסים הנשיים והמכונפים במסורת היוונית ביתר פירוט, כי הפלא ופלא, הם דומים לדבורים. נגלה גם כי תרבות בונה פירמידות אחרת עשויה לשפוך אור נוסף על העניין - בני המאיה: ציוויליזציה שסגדה את הדבורה כמו עוד כמה. נסקור גם את ההערצה והחשיבות של הדבורה בתרבויות ותקופות רבות ושונות, עד לימינו. באופן לא מפתיע, נראה שהמשמעות האזוטרית האבודה של הדבורה היא די נפוצה ומשמעותית. אך האם הדבורה, כמו הסמליות החזקה שלה בעבר, בסכנת הכחדה?
Comments