מאת: Walter Cruttenden
מקור: Ancient Origins
המיתוסים והפולקלור של תרבויות קדומות מדברים על מחזור זמן עצום עם תקופות אפלות ומוארות שמתחלפות; אפלטון כינה זאת 'השנה הגדולה'. את רובנו לימדו שהמחזור הזה הוא רק מיתוס ושתור הזהב, זו פשוט אגדה.
ג'ורג'יו דה סנטילנה (Giorgio de Santillana), שהיה פרופסור להיסטוריה של המדע במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT), מספר לנו שהרעיון של מחזור כזה חרג הרבה מעבר ליוון ולהודו. בעבודתם המהווה ציון דרך, Hamlet’s Mill, דה סנטילנה ושותפתו לעבודה הרטה פון דשנד (Hertha von Dechend), מראים כי המיתוסים והפולקלור של יותר משלושים תרבויות קדומות מזכירים מחזור זמן, עם תקופות ארוכות של השכלה שנקטעו על ידי עידנים אפלים של בורות. יתר על כן, הם אומרים כי נראה שזה קשור או מונע מתופעה אסטרונומית ידועה, נקיפת ציר כדור הארץ (Precession of the equinox).
זה המקום בו המדע המודרני עשוי לתת לנו עדויות חדשות ומדהימות.
כולנו מכירים את שתי התנועות השמימיות המשפיעות עמוקות על החיים והתודעה. סיבוב כדור הארץ סביב צירו גורם לבני אדם לעבור ממצב ערות למצב שינה ובחזרה, כל עשרים וארבע שעות. גופנו הסתגל כל כך טוב לסיבוב כדור הארץ, עד שהוא מייצר את השינויים הקבועים הללו בתודעה מבלי שאנו חושבים שהתהליך ראוי לציון.
לתנועה השניה, הקופרניקאית, בה כדור הארץ מסתובב סביב השמש, יש השפעה משמעותית לא פחות, זה מה שגורם לטריליוני צורות חיים לצמוח מהאדמה, לפרוח, להוציא פרי ואז להרקיב, בעוד מיליארדי מינים אחרים בתרדמת חורף, משריצים או נודדים בהמוניהם. העולם הגלוי שלנו ממש מתעורר לחיים, משנה לחלוטין את צבעו ופעולתו, ואז מתהפך עם כל דעיכה ונסיגה של התנועה השמימית השנייה. שוב אנחנו כל כך רגילים לזה שאנחנו בקושי חושבים שזה ראוי לציון.
התנועה השמימית השלישית, התנודדות או נקיפת ציר כדור הארץ, פחות מובנת משתי הראשונות, אך אם אנו מאמינים לתרבויות קדומות, השפעתה גורמת לשינוי באותה מידה. מה שמסווה את ההשפעה של תנועה זו הוא לוח הזמנים שלה. כמו הבַּרְיוֹמָאִים (mayfly), שחיים רק יום אחד בשנה ואינם יודעים דבר על עונות השנה, גם לאדם יש אורך חיים ממוצע שכולל רק 1/360 ממחזור הנקיפה של כ-24,000 שנה. וכמו שלבריומאי השדה שנולד ביום מעונן וחסר רוח אין מושג שיש דבר נהדר כמו שמש או רוח, כך גם לנו, שנולדו בעידן של רציונליות מטריאליסטית, יש מודעות מזערית לתור הזהב או למצבים גבוהים יותר של תודעה - למרות שזהו מסר עקבי של אבותינו הקדומים.
כפי שציינו ג'ורג'יו והרטה, הרעיון של מחזור גדול שקשור לנקיפה האיטית של נקודת השוויון היה משותף לתרבויות רבות לפני התקופה הנוצרית, אך אז אבד. כעת, מצבור הולך וגדל של עדויות אסטרונומיות וארכיאולוגיות מצביע על כך שלמעשה למחזור הזה יכול להיות בסיס. חשוב מכך, הבנת דעיכתו וזרימתו ואופייה של כל תקופה, מספקים תובנה לעתידה של הציוויליזציה.
עד כה הקדומים צודקים; נראה שיש עדויות לעידן זהב שאבד, במצרים, מסופוטמיה, הודו העתיקה וכו', הרבה לפני ימי הביניים. ואז שקענו לתקופה שבה אפילו יוון והאימפריה הרומית הגדולה קרסו, עם רעב, מגיפות ואינקוויזיציה אכזרית. ולבסוף, רנסנס (לידה מחדש) של ידע מדעי שעוזר לנו לצאת ממעמקי העידן החשוך. אז מה מניע את השינויים הללו ולמה אנו יכולים לצפות בעתיד? הבנת סיבת הנקיפה היא המפתח.
תצפיות שמימיות
ההתבוננות בשלוש התנועות של כדור הארץ היא די פשוטה.
בראשונה אנו רואים את השמש זורחת במזרח ושוקעת במערב כל עשרים וארבע שעות. ואם היינו מסתכלים על הכוכבים רק פעם ביום, היינו רואים דפוס דומה במשך שנה: הכוכבים עולים במזרח ושוקעים במערב. שנים עשר קבוצות הכוכבים של גלגל המזלות - סמני הזמן הקדומים השוכנים לאורך מישור המילקה, מסלול השמש - עוברים מעלינו בקצב של בערך אחד לחודש וחוזרים לנקודת המוצא של התצפית השמימית שלנו בסוף השנה. ואם היינו מסתכלים רק פעם בשנה, נגיד ביום השוויון הסתווי, היינו מבחינים בכוכבים נעים בנסיגה (בניגוד לשתי התנועות הראשונות) בקצב של בערך מעלה אחת לשבעים שנה.
בקצב הזה, נקודת השוויון נופלת על קבוצת כוכבים אחרת בערך אחת ל-2,000 שנה, ועוברות 24,000 שנים להשלמת המחזור דרך שנים עשר קבוצות הכוכבים. זה נקרא נקיפה (תנועה לאחור) של נקודת השוויון יחסית לכוכבים הקבועים.
התיאוריה הסטנדרטית של הנקיפה אומרת כי כוח המשיכה של הירח הפועל על כדור הארץ הפחוס, חייב להיות הגורם העיקרי לשינוי האוריינטציה של כדור הארץ ביחס לחלל הרחוק. עם זאת, תיאוריה זו פותחה לפני שאסטרונומים למדו כי מערכת השמש יכולה לנוע, ושהאיגוד האסטרונומי הבינלאומי גילה לאחרונה שזה "לא עולה בקנה אחד עם התיאוריה הדינמית". האסטרונומיה הקדומה של המזרח מלמדת כי נקודת השיוויון, הנעה באיטיות או "נוקפת" דרך שנים-עשר קבוצות הכוכבים של גלגל המזלות, נובעת פשוט מתנועת השמש המתפתלת בחלל סביב כוכב אחר, ומשנה את נקודת המבט שלנו על הכוכבים מכדור הארץ.
עד היום, אסטרונומים עדיין לא גילו כוכב כזה ולכן הם מבטלים את המיתוס. אך ממש לאחרונה (ינואר 2016), מדענים מהמכון הטכנולוגי של קליפורניה (Caltech), הצהירו בפומבי כי הם מצאו עדויות להשפעה גדולה של כבידה על צד אחד של מערכת השמש שלנו, שמאלצת את כוכבי הלכת המינורים (כמו פלוטו וסדנה) לנוע בתבניות מוארכות ומוטות. כתוצאה מכך, המדע המודרני מחפש כעת כוכב לכת או כוכב תשיעי המשפיע על מערכת השמש שלנו.
מעבר לשיקולים הטכניים, מסה גדולה תספק סיבה הגיונית לכך שתהיה לנו שנה אפלטונית, או 'שנה גדולה' אם נשתמש במונח של אפלטון, עם עידנים אפלים ומוארים מתחלפים. כלומר, אם מערכת השמש הנושאת את כדור הארץ אכן נעה במסלול עצום של 24,000 שנה סביב מסה אחרת, בדרך מכפיפה את כדור הארץ לספקטרום האלקטרומגנטי (EM) של כוכב אחר או מקור אחר, ומעצבת את השדות החשמליים והמגנטיים הסוּבְּטִילִים דרכם אנו עוברים, נוכל לצפות שהדבר ישפיע על המגנטוספירה, היונוספירה וסביר להניח שעל כל החיים, בדפוס התואם למסלול הזה. אז, כמו שהתנועות היומיות והשנתיות הקטנות יותר של כדור הארץ מייצרות את מחזורי היום והלילה ואת עונות השנה (שתיהן בגלל המיקום המשתנה של כדור הארץ ביחס לספקטרום האלקטרומגנטי של השמש), כך ניתן לצפות שהתנועה השמימית הגדולה יותר תייצר מחזור שמשפיע על החיים והתודעה בקנה מידה גדול.
השערה כיצד התודעה עשויה להיות מושפעת ממעגל שמימי כזה יכולה להבנות על עבודתה של ד"ר ולרי האנט (Dr. Valerie Hunt), לשעבר פרופסור לפיזיולוגיה באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס (UCLA). במספר מחקרים היא גילתה כי שינויים בשדות החשמליים והאלקטרומגנטים הסובטילים (המקיפים אותנו כל הזמן), יכולים להשפיע באופן דרמטי על הקוגניציה והעשייה האנושיים. בקיצור, נראה שהתודעה מושפעת משדות אור סובטילים, שיכולה להיות להם השפעות לטווח הארוך שאנו בקושי מבינים.
בהתאם למיתוסים ולפולקלור, הרעיון שמאחורי 'השנה הגדולה' או המודל המחזורי של ההיסטוריה מבוסס על תנועת השמש דרך החלל, המכפיפה את כדור הארץ להתעוררות ולדעיכה של השדות הכוכביים (כל הכוכבים הם מחוללי ענק של ספקטרום אלקטרומגנטי) וכתוצאה מכך להתעוררות ולדעיכה האגדית של הדורות, על פני עידני זמן גדולים.
פרספקטיבות היסטוריות של תור הזהב
תיאוריות היסטוריות עכשוויות מתעלמות בדרך כלל ממיתוסים ופולקלור ואינן רואות שום השפעה מאקרו חיצונית על התודעה. לרוב, תאורית ההיסטוריה המודרנית מלמדת כי התודעה (או ההיסטוריה) עוברת בתבנית לינארית מהפרימיטיבי למודרני, למעט יוצאים מן הכלל, והיא כוללת את הרעיונות שאנשים היו ציידים-לקטים עד לפני כ-5,000 שנה, שבטים ראשונים התאגדו להגנה מפני קבוצות לוחמות אחרות, ותקשורת בכתב היתה חייבת להקדים את הנדסת המבנים הגדולים או את הצוויליזציות המיושבות.
הבעיה בפרדיגמה מקובלת זו היא שהיא אינה עולה בקנה אחד עם הפרשנות המתפתחת של צוויליזציות קדומות שהתגלו לאחרונה ושל ממצאים חריגים.
במאה השנים האחרונות התגלו תגליות מרכזיות במסופוטמיה, בעמק האינדוס, בדרום אמריקה, בטורקיה ובאזורים רבים אחרים, המפרות את כללי תאורית ההיסטוריה ודוחפות לאחור את זמן ההתפתחות האנושית המתקדמת. באופן ספציפי, הן מראות כי מבחינות רבות עמים קדומים היו הרבה יותר מיומנים ומתורבתים לפני 5000 שנה, מאשר בתקופות החשוכות של ימי הביניים שלפני 600 עד 1000 שנה בלבד.
בקאראל, מתחם קדום ממוצא לא ידוע בחוף המערבי של פרו, אנו מוצאים שש פירמידות שמתוארכות לשנת 2700 לפנה"ס, תארוך זהה לפירמידות המצריות ומתחרה בתארוך המבנים המרכזיים הראשונים שנמצאו במה שמכונה ערש התרבות במסופוטמיה. קאראל הוא במרחק אוקיינוס מערש התרבות. איננו מוצאים שם שום עדות לכתיבה או לכלי נשק, כביכול שניים מהצרכים החיוניים לציוויליזציה, אך אנו מוצאים כלי נגינה יפיפיים, מבנים מיושרים אסטרונומית ועדויות למסחר עם ארצות רחוקות (בדים, זרעים וקונכיות שאינם מהאזור) - כל הסימנים לציוויליזציה משגשגת.
גבּקלי טפּה מציב אתגר גדול עוד יותר לתאוריה ההיסטורית המקובלת. האתר הזה בטורקיה, המתוארך לפחות לשנת 9000 לפנה"ס, מכיל ארכיטקטורה דרמטית, כולל עמודי ענק מגולפים. לגלות שמשהו כה גדול ומורכב קיים הרבה לפני התאריכים המקובלים להמצאת החקלאות וכלי החרס זו חידה ארכיאולוגית. אתרים אלה מתריסים את הפרדיגמה ההיסטורית הסטנדרטית. ומה שמוזר עוד יותר הוא שכל כך הרבה מהציוויליזציות הללו אבדו.
במסופוטמיה העתיקה, בפקיסטן, בג'ירופט (Jiroft) ובארצות הסמוכות, אנו מוצאים ידע באסטרונומיה, גיאומטריה, טכניקות בנייה מתקדמות, מערכות אינסטלציה ומים מתוחכמות, אמנות מדהימה, צבעים ובדים, כירורגיה, רפואה, ועוד כישורים רבים של ציוויליזציות מתורבתות אשר נראה שהגיחו משום מקום ואבדו לחלוטין במהלך כמה אלפי שנים.
עד תקופת ימי הביניים העולמית, כל אחת מהציוויליזציות הללו, כולל הגדולות במצרים ובעמק האינדוס, הפכה במידה רבה לאבק. בסמוך לשיא הדעיכה המחזורית נשארו רק חורבות, בעוד שהאוכלוסייה המקומית לא ידעה דבר על הבונים אלא רק דרך אגדות. באזורים מסוימים שבהם עדיין נותרו אוכלוסיות גדולות יותר כמו חלקים מאירופה, עוני, מגיפות ומחלות השתוללו לעיתים קרובות, והיכולת לקרוא, לכתוב או להעתיק את ההנדסה או המדע המוקדמים יותר, נעלמה למעשה. מה קרה?
בעוד שתיעודים של התקופה הזו נותרו נקודתיים, הראיות הארכיאולוגיות מצביעות על כך שהתודעה, המשתקפת בכושר המצאה וביכולת אנושית, הצטמצמה מאוד. נראה כי האנושות איבדה את היכולת לעשות את הדברים שעשתה בעבר. מעניין שזה בדיוק מה שניבאו תרבויות קדומות רבות.
סטפן מאול (Stefan Maul), האשורולוג הנחשב בעולם, שופך אור על תופעה זו בסדרת הרצאות שלו משנת 1997 בסטנפורד. הוא מספר לנו כי האכדים ידעו שהם חיים בעידן דועך. הם העריצו את העבר כזמן נשגב יותר וניסו להיאחז בו, אך יחד עם זאת, הם ניבאו והתאבלו על העידנים האפלים שיבואו. המחקרים האטימולוגיים של מאול, של לוחות כתב יתדות, מראים שהמילים הקדומות ל"עבר" הפכו כעת למילים שלנו ל"עתיד" והמילים הקדומות ל"עתיד" הפכו למילים שלנו ל"עבר". זה כמעט כאילו האנושות מכוונת את תנועתה בזמן, שתלויה באם היא הולכת אל או מתקופת תור הזהב.
עקרון זה של תקופות התעוררות ודעיכה מתואר בתבליטים רבים שנמצאו במקדשים של "בית הספר למסתורין" (“mystery school”) של המיטריים (Mithraic) הקדומים. הטאורוקטוני (Tauroctony) המפורסם, או סצינת שחיטת השוורים, בדרך כלל מוקפת בשני נערים, קאוטס וקוטופטס (Cautes and Cautopetes). האחד מחזיק לפיד כלפי מעלה, בצד הזורח של גלגל המזלות, מה שמעיד על זמן של אור גובר, והשני מחזיק לפיד כלפי מטה, בצד השוקע של גלגל המזלות, מה שמעיד על זמן אפל. אלה מחולקים בהמשך לעידנים, שהיוונים וההודים ראו כ"ברזל, ברונזה, כסף וזהב", דרך פשוטה לתאר את עידני 'השנה הגדולה'.
ההבנה שהתודעה בהחלט עשויה לעלות ולרדת עם תנועות השמיים, נותנת משמעות למיתוסים ולפולקלור הקדומים, ומכניסה ציוויליזציות וממצאים חריגים, כמו מכשיר האנטיקיתרה וסוללת בגדאד, להקשר היסטורי הגיוני. לדוגמא, הסוללה פותחה לפני אלפיים שנה לפחות, אבדה בעידן האפלה, ואז הומצאה מחדש על ידי אלסנדרו וולטה בתקופה שלאחר הרנסנס. אותו דבר תקף לגבי תותבות, ניתוחי מוח, ידע על המודל ההליוצנטרי, הנדסה מתקדמת וכו'. הם התגלו, אבדו ואז התגלו מחדש.
זה גם מסביר מדוע נראה כי כל כך הרבה תרבויות קדומות הוקסמו מהכוכבים וסיפקו לנו פרדיגמה מעשית בה ניתן להבין את ההיסטוריה. זה יכול גם לעזור לנו לזהות את הכוחות שהניעו את הרנסנס ואולי מאיצים את התודעה בעידן הנוכחי שלנו. מיתוסים ופולקלור, השפה המדעית של פעם, מספקים מבט עמוק יותר על התודעה לאורך הדורות.
מירוץ אסטרונומי
החדשות האחרונות מהמכון הטכנולוגי של קליפורניה מעודדות אסטרונומים ואסטרופיזיקאים ברחבי העולם לחפש משהו גדול שם בחוץ. המירוץ נמשך. יכול להיות שהם סוף סוף יספקו לנו סיבה למחזור העידנים.
