השוד הימי, המקדש המסתורי והנמל שנעלם - חידת תל דור
שלושים קילומטרים מדרום לחיפה, ממש על קו המים, קבורה עיר שהייתה פעם מרכז העולם. במשך 3,000 שנה עצרו בה כולם: כנענים, 'עמי הים', שכירי חרב יוונים ולגיונרים רומאים. יש בה את המקדש היווני הראשון שהתגלה בארץ, נמל שלם שטבע מתחת לגלים, ואת תלונת 'שירות הלקוחות' הכתובה העתיקה בהיסטוריה. אבל הדבר המדהים ביותר בתל דור הוא מה שאין בה: עיר מודרנית שנבנתה מעליה. היא פשוט ננטשה, נשכחה, והפכה לקפסולת זמן שקפאה במקום - כזו שטורפת את הקלפים בוויכוחים הגדולים ביותר של הארכיאולוגיה. איך קרה שרובנו חולפים על פניה בלי לדעת שהיא שם, ולמה החוקרים שמצאו בה מקדשים מפוארים לא מצליחים להבין אפילו לאיזה אל הם הוקדשו?
בסביבות שנת 1070 לפנה"ס עגן בנמל דור כוהן מצרי בשם ון-אמון. הוא היה בדרכו לגבל שבלבנון לקנות עצי ארז לסירת הטקס של האל אמון-רע, ונשא איתו זהב וכסף למימון הרכישה. בזמן השהייה בנמל, אחד המלחים של ון־אמון ברח עם כל הכסף. ון־אמון פנה לשליט המקום, נסיך בשם בדר, ודרש פיצוי. הנימוק שלו היה משפטי לגמרי: על פי הנוהג באותה תקופה, עיר שבה נגנב רכוש ולא נתפס הגנב אחראית לפצות את הנגזל. בדר לא התכחש לכלל. הוא טען טענה אחרת, ומתוחכמת יותר: הגניבה לא התרחשה בתחום שיפוטו. הכסף נגנב מספינה שעגנה מול החוף, ולא ביבשה. הגנב היה מאנשיו של ון-אמון עצמו, לא מתושבי דור.
ון-אמון חיכה תשעה ימים. הכסף לא נמצא. הוא עזב בידיים ריקות.
הסיפור הזה מופיע בפפירוס שנקרא "מגילת ון-אמון", טקסט מצרי מסוף השושלת העשרים. וזו אולי התקרית הדיפלומטית-צרכנית המפורטת ביותר שהשתמרה מהעולם העתיק - ובמקרה, היא גם המסמך שממנו אנחנו יודעים מי שלט בדור באותן שנים. יש בו גם בעיה, ושווה להציב אותה מיד. הפפירוס אינו מתועד מבחינה ארכיאולוגית. הוא הגיע לשוק העתיקות אחרי חפירה בלתי חוקית באל-חיבה שבמצרים, ונרכש ב‑1891 או 1892 בידי האספן הרוסי ולדימיר גולנישצ'ב. כלומר אין לנו שכבה, אין לנו הקשר, ואין דרך לאמת איפה בדיוק נמצא. ויש גם ויכוח מתמשך בשאלה אם מדובר בדיווח אמיתי של פקיד או ביצירה ספרותית שנכתבה בדיעבד.
אבל השם "בדר" אינו מופיע בשום טקסט מצרי אחר, וזה מחזק דווקא את הכיוון האותנטי: ממציא סיפור נוטה להשתמש בשמות מוכרים. ובדר, לפי אותו פפירוס, היה נסיך של עם שנקרא במצרית תְ'כֶּר - או בהגייה אחרת, סִיקִיל. אחד מעמי הים.
נתחיל מהמקום עצמו, כי בלעדיו קשה להבין למה כל זה קרה שם דווקא.
תל דור יושב על רכס כורכר בחוף הכרמל, כשלושים קילומטרים מדרום לחיפה. שטחו כ-85 דונם, והוא מתנשא כ-14 מטרים מעל פני הים. ומה שהופך אותו למה שהוא, הן שלושת המפרצונים שסביבו. חוף הים התיכון בארץ ישראל הוא קו חולי כמעט רציף, בלי מעגנים טבעיים. בדור יש שלושה מפרצים סמוכים, ולגונות מדרום לאתר. זה הופך אותו לאחד המקומות הבודדים לאורך החוף שבהם ספינה יכולה לעגון בבטחה - ולכן כל מי שהגיע לכאן בים, בכל תקופה, עצר בדור. והיא גם יושבת על צומת של דרך הים: ענף אחד צפונה לאורך חוף הכרמל, ענף שני צפון-מזרחה ליקנעם.
התוצאה היא יישוב שהתקיים כמעט ברציפות מהמאה ה-13 לפנה"ס ועד המאה ה-3 לספירה - ולפי ממצאים בודדים, אולי עוד קודם, מהברונזה התיכונה. ואז, אחרי תקופה ביזנטית ומצודה צלבנית קטנה בפינה הדרום-מערבית, האתר ננטש לחלוטין מהתקופה הממלוכית ועד היום. מה שאומר שהוא לא נבנה מעליו. הכל עדיין שם.
אפרים שטרן, שניהל את החפירה הגדולה מ‑1980 במשך עשרים שנה, מנה שמונה תרבויות בתל: כנענים, סיקילים, פיניקים, ישראלים, אשורים ופרסים, הלניסטים, רומאים וצלבנים. שלושת אלפים שנה, זו מעל זו. והחפירה עצמה ותיקה יותר. ג'ון גרסטנג בדק את האתר בשנות ה-20 מטעם בית הספר הבריטי לארכיאולוגיה בירושלים. יוסף לייבוביץ' חפר בעיר התחתית בשנות ה-50. קלודין דופן (Claudine Dauphin) חפרה כנסייה ממזרח לתל בין 1979 ל‑1983, ואבנר רבן חפר את מתקני הנמל באותן שנים בדיוק. אחרי שטרן הגיעו איילת גלבוע מאוניברסיטת חיפה ואילן שרון מהאוניברסיטה העברית, והחפירה נמשכת עד היום.
ובכל זאת, ולמרות שלושים ומשהו עונות חפירה ומאות פרסומים - רוב הישראלים לא היו שם. הוא לא מופיע ברשימות האתרים שמבקרים בהם, אין בו מרכז מבקרים גדול, והוא יושב בין קיסריה למגידו, שניהם מפורסמים בהרבה. וזה חבל, כי מה שקורה שם מכריע כמה מהוויכוחים הגדולים ביותר בארכיאולוגיה של האזור.
הראשון שבהם הוא ויכוח על זמן.
זה נשמע טכני, וזה לא. השאלה מתי בדיוק מתוארכות שכבות ברזל מסוימות בארץ ישראל היא השאלה שקובעת אם ממצאים ארכיאולוגיים מסוימים שייכים לתקופת שלמה או למאה שאחריה. מי שמתארך גבוה מקבל ממלכה מאוחדת גדולה ומפוארת; מי שמתארך נמוך מקבל ישות קטנה יותר, ואת המבנים המונומנטליים מייחס לבית עומרי. ודור נמצאה במרכז הוויכוח הזה, מסיבה מתודולוגית: היא אתר חוף עם רצף שכבות טוב, עם מגע ימי עשיר, ועם חומר אורגני שאפשר לתארך בפחמן‑14.
גלבוע ושרון פרסמו ב‑2001 תאריכי פחמן מדור, וב‑2003 עבודה רחבה יותר שבחנה כרונולוגיות חלופיות לפיניקיה ואת השלכותיהן על הלבנט, קפריסין ויוון. המסקנה שלהם נטתה לכרונולוגיה הנמוכה - הזזה של כמאה שנה כלפי מטה. וזה מחלחל הרבה מעבר לארץ ישראל. התארוך של דור משפיע על התארוך של קפריסין ושל יוון, משום שהקרמיקה נעה בין המקומות האלה, וכשמזיזים נקודת עוגן אחת - כל השרשרת זזה.
הוויכוח השני הוא על אנשים. ליתר דיוק: מי היו הסיקילים.
עמי הים הם אחת התעלומות העמידות ביותר בארכיאולוגיה של המזרח הקדום. בסוף תקופת הברונזה המאוחרת, סביב 1200 לפנה"ס, קרסו כמעט כל המערכות הפוליטיות של אגן הים התיכון המזרחי. ובמצרים, במקדש רעמסס השלישי במדינת האבו, מתועדים קרבות מול קואליציה של עמים שהגיעו מהים. הבעיה: כל מה שאנחנו יודעים עליהם מגיע ממקורות מצריים - ובמצרית הם נקראים בשמות שהם כינויים חיצוניים. תְ'כֶּר, פְּלֶשֶׂת, שֶׁקֶלֶשׁ, דֶנְיֶן. אין לנו את השם שבו הם קראו לעצמם, אין לנו את שפתם, ואין הסכמה מאיפה הגיעו.
יש מי שמזהה את התְ'כֶּר עם הסיקֶלים של סיציליה. יש מי שמציע את קרתה. יש מי שמציע את אנטוליה. אין הכרעה. ומה שדור מספקת הוא לא תשובה אלא נתונים. בשכבות הברזל הראשונות שם נמצאו כלי חרס מצריים, ייבוא קפריסאי, וכלים בסגנון פלשתי מוקדם. ותיארוכי פחמן מהאתר לא מצאו שכבת חורבן גדולה ולא נתק יישובי במעבר בין הברונזה לברזל - אלא התפתחות הדרגתית לכיוון תרבות פיניקית. וזה ממצא מעניין בפני עצמו. הוא לא מתיישב היטב עם תמונה של פלישה אלימה וכיבוש, והוא מציע משהו מורכב יותר: השתקעות, ואולי מיזוג.
והוויכוח השלישי, וזה שהביא אותי לכתוב את המאמר הזה, הוא על אלים.
בשנת 2000, בעונה האחרונה של עשרים שנות החפירה של שטרן, נמצאה בדור עדות למקדש יווני. זה לא היה עוד מבנה. זה היה המקדש היווני הראשון שנמצא אי פעם בארץ ישראל או בפיניקיה. ובתוכו, או בקרבתו, נמצא ראש גורגונה - אותו פרצוף מפלצתי עם שיער נחשים, שהיווני הקדום הציב בחזיתות מקדשים כדי להרחיק רעה. שטרן פרסם ב‑2007 מאמר שלם על הממצא. ומה שהוא לא הצליח לומר בו הוא לאיזה אל המקדש הוקדש. וזו איננה בעיה ייחודית לו. בדור, הבעיה הזו חוזרת שוב ושוב.
קחו למשל את השאלה שהתעוררה סביב אזורים F ו‑H, בנמל המערבי. שם נמצאו שני מקדשים זה לצד זה, מהתקופה הרומית הקיסרית - התקופה הסוורית, המאות ה-2 וה-3 לספירה. הם עמדו על החוף, מול הים. וזוגות מקדשים אינם מקרה. הם מרמזים על זוג אלים. וזוגות כאלה מוכרים גם במסורת היוונית וגם בפיניקית: תנית ובעל חמון, אפרודיטה ואדוניס. איזה זוג עמד שם בדיוק - אין הסכמה. הבעיה, כשמנסים לענות, היא שדור לא הייתה עיר יוונית ולא עיר פיניקית. היא הייתה שתיהן בבת אחת, ולעתים גם בבת אחת עם עוד שכבות.
ומי שמבקר שם היום רואה את זה. המקדשים במערב העיר הם השרידים המרשימים באתר - בסיסי עמודים על רכס הכורכר, ממש מול הים, בתוך מתחם מקודש שהשתרע על שטח ניכר. לצדם, שרידי תיאטרון רומי. ואת המתחם הזה זיהה ג'ון גרסטנג כבר בשנות ה-20 כמקדש לפוסידון, אל הים - זיהוי שנשמע הגיוני לחלוטין לעיר נמל. הוא נחפר מחדש בין 1986 ל‑1997 בידי משלחת מאוניברסיטת קליפורניה. שני סייגים שכדאי לדעת לפני שעומדים שם. הראשון: בסיסי העמודים שרואים היום אינם במקומם המקורי - הם הוזזו. והשני: הספרות העדכנית נוטה לתאר את הממצא כ"מתחמים מקודשים עם מקדשים" בלי לנקוב בשם אל. הזיהוי של גרסטנג הוא מלפני מאה שנה, והוא לא אושר מאז. ומכאן שהזיהוי מסתבך. אלים באגן הים התיכון המזרחי היו זולגים זה לתוך זה (סינקרטיזם). עשתורת הפיניקית זוהתה עם אפרודיטה היוונית. מלקרת, אל העיר צור, זוהה עם הרקלס. בעל זוהה עם זאוס. פסלון או כתובת שמציגים דמות יוונית אינם בהכרח מעידים על פולחן יווני - הם עשויים להיות הצורה היוונית שבה בני המקום ציירו את האל שלהם.
וזה בדיוק מה שנמצא שם.
באחד הבורות נמצאה משקולת עופרת שעליה, בצד אחד, סימן תנית - האלה הפיניקית שזוהתה גם עם עשתורת, ובצד השני האלה של הרקלס - שזוהה עם בעל מלקרת. שני האלים, על אותו חפץ. ובבור אחר נמצא ראש פסלון אבן קפריסאי של עשתורת, חבושה כתר של טיכֵה — אלת המזל היוונית ומגִנת הערים. שטרן ציין שזה הפסלון הקפריסאי הקטן ביותר שנמצא עד אז. אלה אינם ממצאים שמעידים על אל אחד. הם מעידים על תרבות שבה הזהות הדתית עצמה הייתה מרובדת.
והדוגמה החדה ביותר לקושי הזה היא טבעת.
בעונת 2009 או בסמוך לה, בבור אשפה ליד מבנים הלניסטיים, נמצאה טבעת חותם מברונזה. היא הגיעה מכוסה באדמה ובקורוזיה, ואיש לא ידע מה יש מתחת. רק אחרי ניקוי במעבדת השימור של האוניברסיטה העברית התגלה מה שעליה: פרופיל של גבר צעיר, חסר זקן, בעל שיער ארוך, עטור זר דפנה. בהודעה לעיתונות היא תוארה כדיוקן של אפולו. גלבוע אמרה שיצירה באיכות כזו מעידה על אליטות מקומיות שפיתחו טעם לאמנות משובחת גם בעיירות פריפריאליות, ולא רק בבירות הממלכות ההלניסטיות. אבל בפרסום האקדמי שבא אחר כך, הכיתוב זהיר בהרבה. הוא מתאר טבעת שנושאת פני אל יווני - "אולי אפולו או דיוניסוס".
זה נראה כמו פרט קטן. הוא איננו. אפולו ודיוניסוס הם שני אלים שונים לחלוטין - אחד מייצג סדר, מידה ובהירות, השני יצר, שכרון והתמוססות. ובכל זאת, בפורטרט הלניסטי של גבר צעיר ללא זקן עם שיער ארוך, ההבחנה ביניהם אינה ודאית. ובאותה חפירה נמצאה גם אבן חן מגולפת מקרנליאן - צעיר ללא זקן, עם דיאדמה, ועם בסיס של כתר קרניים. גם היא לא זוהתה בוודאות.
וכאן אפשר לעצור על משהו שקל לפספס.
הקושי לזהות אינו כישלון של החופרים. הוא ממצא בפני עצמו. כשארכיאולוג חופר באתר יווני בפלופונסוס ומוצא מקדש, יש לו בדרך כלל כתובת הקדשה, יש לו טיפולוגיה מוכרת, ויש לו מקבילות. בדור אין את זה - לא מפני שהמידע אבד, אלא מפני שדור מעולם לא הייתה מקום אחד. היא הייתה נמל. ובנמל עוצרים כולם. מלחים קפריסאים, סוחרים פיניקים, שכירי חרב יוונים, פקידים פרסים, לגיונרים רומאים. וכל אחד מהם הביא איתו את האלים שלו, ואז מצא שהאל המקומי דומה מספיק כדי להסתדר. וזה מסביר ממצא נוסף שנמצא שם, ושהוא אולי היפה מכולם: עצם שכמה של בעל חיים (scapula), מעוצבת בסגנון פיניקי‑קפריסאי, שעליה חרוטה סצנה ימית.
חוקרת שבחנה אותו מחדש הציעה שמדובר בתיאור של טקס לאלה הגדולה - אפרודיטה או עשתורת - שנערך לפני יציאת ספינה קפריסאית לדרך. שתי סצנות: אחת במקום מקודש, אולי מקדש או מתחם פתוח, ואחת על החוף בזמן ההפלגה, עם תפילה או מזמור בליווי נֶבֶל. כלומר טקס ביטוח, בגרסה של המאה ה-10 לפנה"ס. מה שון-אמון ביקש מהנסיך בדר בלשון משפטית, מלח קפריסאי ביקש מאלה. ומה שקרה לדור בסוף אינו פחות מעניין, כי הוא לא היה כיבוש.
היא פשוט טבעה.
ב‑732 לפנה"ס כבש תגלת-פלאסר השלישי את דור והפך אותה לבירת המחוז האשורי "דוֹאְרוּ". אחר כך באו הבבלים, אחר כך הפרסים, ותחתיהם היא שגשגה כנמל פיניקי. אחר כך יוונים, ואז רומאים.
ואז נעלמו הנמלים.
זו הייתה חידה ארכיאולוגית ממשית: דור ההלניסטית והרומית הייתה עיר משגשגת - ולא נמצאו לה מתקני נמל. מחקר ימי וחופי בשנים האחרונות, בהובלת אסף יסעור-לנדאו ועמיתיו, מצא את התשובה. פני הים עלו. הצוות מיפה ביצור הלניסטי טבוע באזור T, מזח רומי טבוע באזור X, ומבנה ימי גדול במפרץ הצפוני שזוהה בזהירות כרציף רומי. הביצור ההלניסטי, שמתוארך לכ-2200 שנה, נבנה בשעתו על החוף - והיום הוא מתחת למים. זה הופך את דור לאתר מדידה של עליית פני הים, ולא רק לאתר ארכיאולוגי. מחקר שפורסם ב‑2021 השתמש במבני דור מהברונזה התיכונה ועד התקופה הרומית כדי לשחזר את מפלס הים במזרח הים התיכון לאורך אלפיים שנה. ומה שהוא מראה הוא סיפור אנושי ולא רק גאולוגי: בתקופה ההלניסטית הים חדר, והשקעה בתשתיות החוף נפסקה. בתקופה הרומית היא חודשה. מישהו החליט, בשלב מסוים, שכבר לא שווה לבנות מחדש - ואז מישהו אחר החליט שכן.
אחרי התקופה הרומית נשארה כנסייה ביזנטית ממזרח לתל, ואחריה מצודה צלבנית קטנה בפינה הדרום־מערבית, במאות ה-12 וה-13.
ואז - כלום.
מהתקופה הממלוכית ועד ימינו האתר נטוש. המבקר הבולט ביותר שנרשם שם בכל התקופה הזו היה נפוליאון בונפרטה ב‑1799, במהלך נסיגתו מעכו. וזו, למען האמת, הסיבה שאפשר לחפור שם בכלל. תל שלא נבנה מעליו הוא מותרות ארכיאולוגית. בירושלים, ביפו, בעכו - כל שכבה נהרסה חלקית בידי הבאה אחריה, ובמאה ה-20 נבנו עליהן ערים. בדור, השכבה האחרונה נשארה במקומה, ומתחתיה הכל.
ואם לחזור לשאלה שפתחנו בה - לאיזה אל הוקדשו המקדשים - התשובה הכנה היא שאיננו יודעים, ושייתכן שהשאלה עצמה מנוסחת לא נכון. היא מניחה שלמקדש יש אל אחד, ושלאל יש שם אחד, ושאפשר להצמיד ביניהם. בעולם שבו עשתורת ואפרודיטה הן אותה אלה בשתי שפות, ושבו סוחר פיניקי שנשא משקולת עם סימן תנית מצד אחד והאלה של הרקלס מצדו השני לא ראה בזה סתירה - ההנחה הזו אולי שלנו ולא שלהם. וזה מה שהופך את דור למקום מעניין במיוחד. לא כי היא מסתירה תשובה, אלא כי היא מקשה על השאלה.
התל עומד שם, שלושים קילומטרים מדרום לחיפה, בין שלושה מפרצים שבהם עגנו ספינות במשך אלפיים שנה. אפשר להגיע אליו ברכב, ללכת עליו, ולראות את הים מאותה נקודה שממנה ראה אותו ון-אמון כשהבין שהכסף שלו לא יחזור. ורוב האנשים שנוסעים לקיסריה עוברים לידו בלי לדעת שהוא שם.
מקורות:
Stern, E. (2002). Gorgon Excavated at Dor. Biblical Archaeology Review
Stern, E. (2007). A Gorgon's Head and the Earliest Greek Temples
Stern, E. (2000). Dor — Ruler of the Seas. Jerusalem: Israel Exploration Society
Nitschke, J. L., Martin, S. R., & Shalev, Y. (2011). Between Carmel and the Sea. Tel Dor: The Late Periods. Near Eastern Archaeology 74: 132–154
תגובות