מסע בשביל האלים שמעל חוף אמלפי
לפני מספר ימים, בצהרי סוף ספטמבר, מצאתי את עצמי צועד על שביל צר תלוי מעל הים, שניחן בשם המפוצץ "שביל האלים". אבל כשהעיניים שלי התרגלו לסנוור, התחלתי לראות את מה שהתיירות המודרנית כמעט הצליחה להעלים. אין בדרך הזו שום דבר אלוהי - במשך מאות שנים היא הייתה נתיב הישרדות קשוח, מסלול של עבודה קשה שחיבר כפרים מבודדים מעל חוף אמלפי. המסע שלי אל מאחורי הקלעים של הגלויה האיטלקית חושף מציאות שונה לחלוטין: מערכת טרסות בת אלף שנה שגוועת לאיטה, מיתולוגיה שיוצרה למטרות שיווק רק בשנות השבעים, ורועה צאן אחד עם מאה עיזים שמסרב להיכנע לרגולציה שמנסה למחוק את ההיסטוריה של ההר. זה מה שבאמת קורה כשנוף פראי הופך למוזיאון, והאנשים האמיתיים נשארים בחוץ.
יצאנו מנוצ'לה (Nocelle) בשעה הגרועה ביותר להלך בה ובשעה הגרועה ביותר לצלם: צהריים של סוף ספטמבר, אור מאונך, שמיים שטוחים, הים מימין מנצנץ עד כדי עיוורון. הרגליים שלי כבר היו גמורות מהמדרגות של פוזיטנו ושל נוצ'לה, ולא ידעתי אז שבסוף היום יחכו לי גם המדרגות של פְּרַיָאנוֹ (Praiano). שביל האלים (Sentiero degli Dei) אינו שביל קשה במובן הטכני. ברוב המקטעים הוא עפר מהודק ואבן גיר מרוסקת ברוחב שישים עד מאה סנטימטרים, חתוך לרוחב מדרון עשב יבש שיורד ישירות לים כמה מאות מטרים מתחת, בלי מעקה, בלי גדר, בלי שום דבר. במקום אחד הוא עובר מתחת לגוש גיר תלוי שנראה כאילו הוא מחכה. במקום אחר הוא נכנס לתוך קמרון סלע ענקי ויוצא ממנו, ומתוך הפתח רואים את קו החוף נמשך מערבה ואת שלושת האיונים הקטנים של לִי גַאלִי (Li Galli) מבצבצים מהים כמו קוצים.
ואז, כשהעיניים מתרגלות, מתחיל להתגלות הדבר האמיתי. על כל המדרון שמסביב, למעלה ולמטה מהשביל, יש מדרגות. לא מדרגות הליכה - טרסות. שורות של קירות אבן יבשה, בנויות בלי טיפת מלט, שמחזיקות רצועות קרקע ברוחב שני מטרים או שלושה על מדרון שאחרת היה פשוט נשפך לים. בחוף אמלפי קוראים להן macere, והאזכור התיעודי הראשון שלהן הוא משנת 1012, כשתושבי רוולו בנו טרסות מאדמה ומאבן בלבד. המערכת כולה מיוצבת בצורתה הנוכחית מהמאה ה-11–12, והיא עצומה: מחקר מ-2010 העריך שיש בחוף אמלפי כ-4,000 קילומטר של קירות כאלה - כחמישית מאורך החומה הסינית - שנבנו ביד, אבן על אבן, על ידי אנשים שרצו לגדל לימונים במקום שבו אין קרקע.
ומהשביל רואים בבירור את מה שקרה להן. הקירות עומדים - לא ראיתי אף קריסה ממשית. אבל מה שעליהם לא מעובד: עשב יבש, שיחי בר, עצים בודדים שצמחו בתוך המדרגה. ממש מעבר לערוץ, סמוך לבתים, אותן טרסות בדיוק נראות אחרת לגמרי: ירוקות, מסודרות, מטופחות. הניגוד הזה הוא כל הסיפור של המקום בתמונה אחת. מרינה פוּמוֹ (Marina Fumo), אדריכלית ומנהלת המרכז הבין-מחלקתי למחקר טכניקות מסורתיות באזור הים התיכון (CITTAM) באוניברסיטת פדריקו השני בנאפולי, מסבירה למה זה לא רק עניין אסתטי: הטרסה היא מערכת אחת של קיר האבן ושל הקרקע שמאחוריו, והיא מתוחזקת על ידי העיבוד עצמו. הצמחייה המעובדת סופחת מים ומחזיקה את הקרקע בשורשים. "אם מפסיקים את הגידול הזה", היא אומרת, "ברור שגשם חריג הופך לבעיה".
הנטישה ההמונית התחילה בשנות ה-50 וה-60, כשעלויות הייצור והתחרות הים-תיכונית הפכו את הלימון המדורג ללא כלכלי. ב-26 באוגוסט 2025 הכיר ארגון המזון והחקלאות (FAO) במערכת הטרסות והלימונים של אמלפי כאתר מערכות מורשת חקלאית בעלות חשיבות עולמית (GIAHS). ראש עיריית אמלפי קרא לזה "קו הסיום של מרתון שנמשך כמעט עשר שנים".
את השם "שביל האלים" הוא קיבל, ככל שניתן לתעד, בשנת 1973.
זה אולי הפרט הכי לא אינטואיטיבי בכל הסיפור, והוא גם המפתח אליו. התיעוד הביבליוגרפי המוקדם ביותר של השם הוא בידיעון של סניף נאפולי של המועדון האלפיני האיטלקי (CAI), ספטמבר 1973, עמוד 46 - שבו מדווח על טיול שנערך ב-15 באפריל 1973, ואחריו עוד אחד ב-4 בנובמבר. כאן צריך להיות כנה לגבי טיב הראיה: הידיעון הזה אינו דיגיטלי, ולא מצאתי לו שום עקבה ברשת מלבד אצל חוקר מקומי אחד שמצטט אותו, כך שלא הצלחתי לאמת אותו עצמאית. אבל אם הוא נכון, הוא אומר דבר חד: ברגע שהדרך הזאת התחילה לשמש להליכה למטרות פנאי, היא קיבלה שם פואטי. השם לא עתיק. הוא לא נובע ממסורת מקומית. הוא נולד בדיוק כשהדרך חדלה להיות דרך עבודה.
כי במשך מאות שנים זאת הייתה פשוט הדרך. ויקיפדיה האיטלקית מנסחת זאת בפשטות: "במשך מאות שנים, הקישור היחיד בין הכפרים של חוף אמלפי". לא "אחד הקישורים" - היחיד. באתר הרשמי של אתר המורשת העולמית של החוף כתוב במפורש שהשביל "היווה את הדרך היחידה שחיברה בין היישובים הקטנים של האזור, לפני בניית כביש החוף". ומה עבר בה? התיעוד הטוב ביותר שמצאתי מונה: אנשים, בעלי חיים וסחורה - פחם, סיד, חלב, יין, שמן, תבלינים, אריגים, עורות, כלי חרס, סלים ונאדות. התושבים עברו בשביל כמה פעמים ביום עם sporta, סלי נצרים, בסחר חליפין של תוצרת חקלאית ודגים. חפצים כבדים - מקררים, כיריים, ולפי מקור מקומי אחד גם פסנתרים - הועלו במאמץ משותף של כמה משפחות. הנוצ'לזים ירדו לפוזיטנו במדרגות עם הקניות על הגב, ועלו חזרה 1,700 מדרגות. הפרדות היו פריבילגיה למי שיכול היה להרשות אותה. הכפרים ההרריים האלה סיפקו את פוזיטנו: תוצרת טרייה, עצי הסקה, מוטות ערמון לתמיכת הדרים, חלב, גבינות. ב-1977 התקין ג'ילְיוֹ צִ'ינְקוֶה (Gilio Cinque), ששנים העלה חומרים במדרגות בעצמו והבין שהפרד לא מספיק לצורכי הכפר, מתקן כבלים להובלת מטענים מכביש החוף בוואלונה פורטו אל נוצ'לה, בעזרת אחייניו. הוא אושר להובלת סחורה בלבד ולא לנוסעים, הנסיעה ארכה שש דקות, והוא העלה רהיטים וחומרי בנייה. הוא עבד 24 שנים, עד שבאוגוסט 2001 הגיע הכביש הסלול.
והסיבה שהדרך הזאת נשארה הדרך היחידה כל כך הרבה זמן היא, בחלקה, החלטה תכנונית אחת. הרעיון לכביש שיחבר את קסטלמארה לאמלפי דרך אגרולה (Agerola) - כלומר ממש דרך ההר שמעל השביל - הוא בן המאה ה-18, והוא הגיע לסף ביצוע ב-1807. הוא נזנח ב-1828, בין היתר בגלל נזקי שיטפון. במקביל אושר ב-1811, בצו של ז'ואקים מירא, תוואי אחר לגמרי: פנימי, מאמלפי דרך אטרני, מינורי ומאיורי, בעלייה לטרמונטי (Tramonti) עד מעבר צ'יוּנצי (Chiunzi) ומשם לנוצ'רה. רק ב-1832 התחילו לבצע את התוואי החופי, פרדיננדו השני לבית בורבון אישר את התוואי המתוקן ב-1835, והכביש - שנקרא על שמו Strada Ferdinandea - נחנך רשמית ב-12 בינואר 1853, במכוון ביום הולדתו של המלך. אבל זה היה הקטע וייטרי-אמלפי. פוזיטנו עצמה לא חוברה לכביש החוף עד שנות ה-90 של המאה ה-19. ואגרולה, שהייתה אמורה לשבת על ציר ראשי, קיבלה כביש משלה רק אחרי 1873, עם חניכת מנהרת פאלומבלה (Palombelle) באוגוסט 1880 וההארכה לאמלפי בשנות ה-30 של המאה ה-20. נוצ'לה, מצדה, לא הייתה מחוברת בכביש כלל עד 2001. שני קצות השביל נותרו מעל ומחוץ - וזה מה שהשאיר את הדרך הזאת בחיים כדרך עובדת עד מאוחר כל כך.
על המיתולוגיה כדאי לומר דבר אחד ברור: היא אמיתית, אבל לא במקום שבו מוכרים אותה. האיים שרואים מהשביל אכן נקראו "הסירנות" כבר בתחילת המאה הראשונה לספירה. סטראבון, בגאוגרפיה, כותב שאחרי שעוקפים את הכף מגיעים ל"איונים סלעיים ושוממים, הנקראים הסירנות". ובאותו סעיף עצמו מופיע פרט שאתרי התיירות מפספסים בעקביות: Sirenussae הוא אצלו שמו של הכף - "הכף של הסירנוסאי", כפי שקוראים לו לדבריו אחדים - ולא שמם של האיים. האיים הם פשוט "הסירנות". פליניוס הזקן, בתולדות הטבע, ממקם את הסירנות גם הוא בכף: "סורנטו עם כף מינרווה, שהיה פעם מושב הסירנות". הומרוס, באודיסאה, אינו נוקב בשום מקום גאוגרפי כלל - האי שלו אנונימי, וכל זיהוי הוא פרשנות מאוחרת. סטראבון עצמו מסייג: הוא מכנה את הסירנות, את סקילה ואת כריבדיס סיפורים ש"אין לבדוק בקפדנות", ובפועל הוא עצמו מונה שלושה מקומות שונים שהמסורת קושרת לסירנות - נאפולי, שבה הוא מזכיר את קברה של פרטנופה; הכף הסורנטיני; והאי ליקוסה (Licosa) שמול מפרץ פאסטום. גם פליניוס עושה בדיוק אותו דבר.
מה שמודרני הוא דווקא מה שמוכרים כעתיק. הסיפור שהשביל נקרא על שם האלים שירדו בו להציל את אודיסאוס מהסירנות הוא פולקלור תיירותי, לא מיתולוגיה קלאסית. גם השם "לי גאלי" - "התרנגולים" - שאתרי התיירות מסבירים דרך האיקונוגרפיה היוונית הארכאית, שבה הסירנות הן חצי אישה וחצי ציפור, נראה כאטימולוגיה עממית-רומנטית. מחקר מקומי שמבוסס על ה-Codice Perris, הקרטולריו (cartulario) האמלפיטני, מצביע על כך שהשם נגזר משם המשפחה Gallo: תעודה משנת 1258 מזכירה נכסים במקום "הנקרא a Milline ו-ali Galli", ובני משפחת גאלו מתועדים באגרולה כבר ממאי 1192, כשג'ובאני גאלו ואשתו מוכרים חורשות ערמונים. "אין ספק", כותב המחקר, "ששם המשפחה הוא שהוליד את שם המקום". ובאותו עניין: באתרי התיירות של האזור - כולל בפורטל התיירותי האזורי הרשמי של קמפניה - מופץ ציטוט על השביל המיוחס לאיטלו קאלווינו, על "אותה דרך תלויה מעל מפרץ הסירנות הקסום". הוא מופיע בשני נוסחים שונים, אחד מהם שבור דקדוקית, ואף מקור אחד אינו נוקב בספר, בשנה או בעמוד. זאת מיתולוגיה שמיוצרת בזמן אמת, על שביל שכל קיומו התרבותי הוא ייצור מיתולוגיה.
אבל יש מיתולוגיה אחת שכן נוגעת לקרקע, והיא קשורה לחלב. רכס ההרים שהשביל חצוב בו נקרא מוֹנטִי לטרִי (Monti Lattari) - "הרי החלב". השם לטיני, Lactarii, והעדויות הכתובות הקדומות ביותר שלו הן שתיהן מהמאה ה-6: קַאסִיוֹדוֹרוּס מזכיר את "תרופותיו של הר הלטריוס", ופרוקופיוס מקיסריה, בתיאור הקרב של 553 לספירה, כותב על ההר "שהרומאים קוראים לו לקטריוס". מאחורי השם עומד כנראה גלנוס, רופאו של מרקוס אורליוס, שבמאה השנייה שיבח את איכות החלב שיוצר בגבעות שליד סטביאה (Stabiae) - אף שהוא עצמו לא נקב בשם ההרים ודיבר רק על מרעה בגובה בינוני, בקירוב אותה חגורה של 400 עד 600 מטר שבה עובר השביל. ההר קרוי על שם החלב.
ובסביבות 12:55, בדיוק כשהגענו לקטע שנראה הכי צר והכי חשוף ביום, הופיעו העיזים. שש או שמונה מהן, שחורות וחומות ואחת לבנה-מנומרת, משוטטות חופשי על שביל העפר מעל התהום, אוכלות שיחים, מתעלמות מאיתנו לחלוטין. הן של אנטוניו, ועוד מעט נגיע אליו. יצאנו לטרק עם סילביה, שגרה בין פריאנו לפוזיטנו, עובדת ב-B&B בפריאנו וגם מטפסת הרים. אני מכיר אותה כבר כמה שנים, והיא חברה של אנטוניו מאז הקורונה, כשברחה אל ההרים, הכירה אותו, ובילתה איתו ימים שלמים על גג העולם שלו. אנטוניו בן 33, מאגרולה, דור רביעי של רועים באזור, ויש לו כמאה עיזים. השטח שלו נקרא Rifugio Del Pastore, והוא יושב על השביל עצמו, מתחת לגג סלע ענקי - המקורות ממקמים את חוות האבן הנטושה (masseria) שהוא שיקם סמוך לגרוטה דל ביסקוטו (Grotta del Biscotto), מחסה הסלע שקיבל את שמו מהפריכות של דפנותיו.
הייתי שם שעתיים, ואין לי דרך טובה לתאר את המקום. מבחוץ זה אתר חי ובבנייה: מכלאות של קורות עץ ערמון, ערימות רעפי טרקוטה חדשים על הקרקע, משטחי עץ, חול ומלט, מרזב חדש וחלון במסגרת ירוקה. מתחת לפרגולה על עמודי עץ גולמיים, עם גג מחצלות קנים, עומד שולחן שהוא לוח יחיד מגזע עץ מבוקע באורך חמישה מטרים, על ספסלי גזע תואמים, בקצה מדף סלע שמעבר לו יש חמש מאות מטר של אוויר. ובפנים, בחדר המקומר של בית האבן, יש אח פתוחה עם ארובה מטויחת, תנור לחם מכיפה, וקורת ערמון קבועה לקיר ועליה תלויים מחבתות נחושת, סיר, סל וכלי עץ. על קיר חיצוני תלוי אוסף שלם של כלי ברזל חקלאיים חלודים: מזמרות, להב חרמש, אנקולים מחושלים, ראש גרזן, מכוש, ופעמון עדר.
אנטוניו דובר רק איטלקית, והוא אדם קולני, אקטיבי וחמוד באופן שלא משתמע לשתי פנים. כל הזמן שהיינו שם הוא לא הפסיק להוציא כיבוד: גבינות, לחם, פסטה, יין, לימונצ'לו, מלון, עגבניות קטנות ומתוקות מקומיות. הוא מייצר קאצ'וריקוטה (cacioricotta) בשלוש דרגות - טרייה מיום אחרי החליבה, בת שבוע, ובת ארבעים יום - ומוביל את החלב לעיירה על גב פרד וחמור. והוא לא מוכר כלום. "אני רוצה לארח אנשים בביתי ולהראות להם את העבודה שלי", הוא אמר בראיון לפרויקט התיעוד Va' Sentiero. "אני לא מוכר שום דבר, אין לי מכשיר אשראי, מי שרוצה משאיר תרומה". ובאותו ראיון: "אני נותן את זה לאנשים במתנה, כדי שיבינו שאנחנו הרועים עוד קיימים". ולכתב Internazionale הוא אמר משפט שאני לא מצליח להפסיק לחשוב עליו: "זה כלא בדלתות פתוחות". אנשים שמכירים אותו מספרים שהוא אומר תמיד שהוא רצה לסובב את העולם, ובמקום זה העולם בא אליו הביתה.
וזה בדיוק מה שקרה שם באותן שעות צהריים. סביב השולחן ישבו, חוץ מאיתנו, חבורה נאפוליטנית, זוג צרפתים, שני מטיילים שוויצרים ובחורה אירית מקסימה - כעשרה אנשים שהתמזגו סביב שולחן אחד בלי להיות קבוצה אחת. ואנטוניו שר וניגן. בתוף מסגרת מעור טבעי בהיר, וחישוק עץ ובו שורת זוגות צלצלי מתכת משוקעים. זאת טמורה (tammorra) - תוף המסגרת האופייני לקמפניה, הכלי המכונן של הטמוריאטה (tammurriata), משפחת הריקודים על התוף. הצלצלים, שנקראים cicere או cimbale, נחתכים באופן מסורתי מפחיות שימורים, המסגרת לעתים ממוחזרת מנפות קמח. ויש אפילו דקדוק מגדרי בנגינה: כשהכלי נאחז ביד שמאל ומוכה ביד ימין, אומרים שהוא מנוגן "בצורה הגברית". ובתצלומים נראה על השולחן גם תוף מסגרת שני, קטן ומעוטר, ושני חפצי עץ זהים בצורת T - ידית גלילית וקורה רוחבית עם פרופיל משונן ודסקיות תלויות, מאותה משפחה של כלי הקשה עממיים נאפוליטניים. כל הכלים האלה שלו, והם מונחים שם, על השולחן, כמו הלחם והיין. וכשהוא התחיל לשיר ולנגן, שתי נשים מהחבורה הנאפוליטנית - ארבעה אנשים שעצרו שם באמצע הטרק שלהם - הרימו את הכלים והצטרפו אליו בהקשה ובשירה. הן ידעו את כל השירים. אף אחד לא ארגן את זה ואף אחד לא התכונן. זה לא היה מופע שהוכן למטיילים, זה היה רפרטואר שכולם מכירים, ושולחן שמונחים עליו הכלים כדי שמישהו ירים אותם.
והטמורה אינה פרט דקורטיבי. מתוך ארבעת הסגנונות של הטמוריאטה, אחד נקרא במפורש "פימונטזה וחוף אמלפי", והוא משתמש במשקל שלישונים עם רטט תוף רציף ושולל כלים לא-מסורתיים. הטמוריאטה קשורה קשר בלתי-נפרד למעגל הצליינות של "שבע המדונות" בקמפניה, מאפריל עד ספטמבר, ואחד מאתרי המעגל הוא הסנטואריו דל'אבוקטה (Santuario di Maria Santissima Avvocata) מעל מאיורי - על מונטה פלרציו (Monte Falerzio), באותו רכס מונטי לטרי. הצליינים עולים לשם ביום שני שאחרי הפנטקוסט, חג השבועות הנוצרי, "לצלילי tammorre", וכל אותו יום יש שם ריקודים בליווי התופים. ומקור המקדש, לפי המסורת המתועדת: בשנת 1485 מצא רועה צאן בשם גבריאלה צ'ינמו (Gabriele Cinnamo) מערה בהר, והבתולה נגלתה לו בחלום וביקשה שיבנה שם מזבח, והציעה את עצמה כמגנתו - ומכאן השם Avvocata, סנגורית. רועה צאן, מערה בהר הזה, ותוף.
ועכשיו הפרדוקס. העז היא הסמל ההיסטורי של ההר הזה מאז קאסיודורוס, והיא החיה היחידה שהרגולציה של רג'ונה קמפניה אוסרת על רעייתה ביערות באופן גורף. בצו מנהלי של האזור מ-5 בנובמבר 2024 כתוב, בלי סייגים: "il pascolo delle capre nei boschi è sempre vietato" - רעיית עיזים ביערות אסורה תמיד. אותו צו קובע שבחגורת הגובה שבין 400 ל-800 מטר - שהשביל כולו, בין 437 ל-630 מטר, יושב בתוכה - רעייה מותרת רק מ-1 באוקטובר עד 15 במאי, ושבשטח שנשרף אסורה רעייה במשך שנה. וחוק מניעת השרפות האיטלקי משנת 1975, שבוטל ב-2000, התיר במפורש להכניס בעלי חיים לחורש כדי להפחית חומר דליק - ומנה בקר, כבשים וחזירים, לא עיזים. זה למרות שהספרות המקצועית מצביעה דווקא על עיזים כיעילות במיוחד למטרה הזאת, כי הן אוכלות חלקים עציים ושכבות צמחייה גבוהות שמינים אחרים פוסחים עליהם. במקביל, העז הנפוליטנית (Napoletana goat) - הגזע האוטוכטוני של הלטרי - נמצאת על סף היעלמות, אומדן שדה מ-2009 דיבר על 400 עד 500 ראש שמגודלים "כמעט אך ורק על הרי הלטרי", וספר הגזע, שנפתח ב-2002, מנה בסוף 2013 שבעים ואחד ראשים רשומים. ה-FAO סיווג את הגזע כנתון בסכנה כבר ב-2007.
ואז יש את ההיעדרות. בדף ההכרה של ה-FAO מאוגוסט 2025, זה שחוגג את מערכת הטרסות של אמלפי כמורשת חקלאית עולמית, המילה פסטורליזם אינה מופיעה אף פעם. וגם לא עיזים, לא כבשים, לא מרעה, לא בעלי חיים ולא חלב: הדף מדבר על לימונים, על זיתים, על גפנים, על שמונה מאות עצי לימון להקטר, על קטיף ידני ועל "חקלאים מעופפים". לעומת זאת, ברישום אונסק"ו של חוף אמלפי משנת 1997, קריטריון (v), מופיעה המילה במפורש: החוף מייצג דוגמה להתיישבות מורכבת "הנעה מיישובים עירוניים עתיקים, דרך אזורים של שימוש אינטנסיבי בקרקע ועיבוד ופסטורליזם, ועד אזורים שיד אדם לא נגעה בהם". תוך 28 שנה, ההכרה הבינלאומית בנוף הזה איבדה את הרועה.
מה שגם איבדה, או בכל אופן לא הזכירה, זה ההקשר של השרפות. בספטמבר 2026, שבועיים לפני שהגענו, בערו ההרים האלה. השרפה הראשונה פרצה בווטיקה (Vettica Minore) שבאמלפי בלילה של 13 בספטמבר, והאש נמשכה עד ה-16, בקומונות אמלפי, אגרולה, קונקה דיי מריני, פוזיטנו, ויקו אקוונסה ופיאנו די סורנטו (Piano di Sorrento). עשרות הקטרים של חורש. פרקליטות סלרנו פתחה שלוש חקירות פליליות בעוון שרפת יערות. ראשי העיר של אמלפי ושל פוזיטנו שללו גורם טבעי. סגן ראש עיריית אגרולה אמר "זאת הייתה פעולה פלילית, מישהו הדליק את האש הזאת". ההודעה של הקומונה של אגרולה הייתה חריפה במיוחד: "זאת לא פשוט אדמה שרופה. זה טבע שנאנס".
היה שם רגע אחד שבו הכל התחבר. באמצע הביקור אנטוניו נעלם לחצי שעה בערך, הלך לבדוק שהעיזים לא מחסלות את הגפנים של השכן. הן עושות את זה לפעמים, והשכן - מגדל ענבים משובחים מאד ליין - מאד לא אוהב את זה, והנזק חמור. כשהוא הלך אמרתי לסילביה שאולי בפעם הבאה שנבוא נביא לו רחפן פשוט, כדי שיוכל לחסוך את ההליכה הזאת ופשוט להטיס אותו ולראות איפה העיזים. סילביה התלהבה מהרעיון, וכשהוא חזר היא שיתפה אותו בהתרגשות. הוא ענה לה: "אבל אז אני לא אהיה רועה צאן".
אני לא חושב שזה היה סירוב לטכנולוגיה. זאת הייתה הגדרה. אם ההליכה אל העיזים אינה עוד חלק מהעבודה, מה שנשאר הוא מישהו שמחזיק עיזים.
בדרך מטה לפריאנו עצרנו במנזר. מנזר סנטה מריה א-קאסטרו (Santa Maria a Castro), הידוע גם כמנזר סן דומניקו (Convento di San Domenico), שיושב בגובה 364 מטר על מורדות מונטה סנט'אנג'לו א-טרה פיצי, בדיוק בחצי הדרך בין פריאנו לשביל. השם, לפי אתר המורשת של החוף, נגזר ממערך ה-castra - תחנות התצפית וההגנה של דוכסות אמלפי. ההיתר האפיפיורי לבניית הספינה השמאלית של הכנסייה ניתן ב-3 ביוני 1430, ובאפסיס שלה פרסקו Madonna delle Grazie המתוארך לסביבות אותה שנה, בהשפעה ביזנטית, שנערץ מאות שנים כמחולל נסים. התיעוד הכתוב הראשון על המנזר עצמו הוא שטר שערך הנוטר צ'נסונה (Censone) בנאפולי ב-2 באוקטובר 1599, שבו ה-Università - הגוף המוניציפלי של פריאנו ושל וטיקה מאיורה - מעניקה את הכנסייה לנזירים הדומיניקנים ומתחייבת לבנות לידה מנזר: ארבעה תאים, מטבח ותנור בקומה העליונה, חדר אוכל ובור מים מתחת. באתר יש גם מזבח אבן שחוקרים מפרשים כמזבח פגאני, כלומר ייתכן שהיה שם פולחן עוד לפני הנצרות. בארבעת הימים הראשונים של אוגוסט נערכת שם ה-Luminaria di San Domenico, חג אור שבו מאירים את כל הרכס בלפידים, עד כנסיית סן ג'נארו (Church of San Gennaro).
בפנים ראינו ספינה מקומרת ומסוידת לבן, אפסידות צד בקשתות בארוקיות, ופרסקו אפסיס שהשתמר בצורה מפתיעה - ישוע בהוד על כס, מדונה עם הילד תחת חופה מצוירת, קדושה בגלימה ירוקה אוחזת ספר, קדוש-בישוף בקאפה זהובה ומטה רועים מעוקל, ושורה של ראשי תורמים קטנים בשוליים. במזבח צד יש ציור שמן של קדוש בטוניקה לבנה וקאפה שחורה, אוחז ספר אדום וענף שושן - סן דומניקו, בלי צל של ספק. הנזיר המתבודד שחי שם הוא גם הוא חבר טוב של סילביה, אבל הוא לא היה, הוא ירד לפריאנו להביא משהו. נכנסנו בלעדיו.
ההערכה המצוטטת ביותר היא ש-300 עד 500 אלף מטיילים עוברים בשביל האלים בשנה, ואין שום ספירה רשמית שתאמת אותה. בקטע המכונה "לי קאנאטי" (Li Cannati), סמוך לבומראנו, התמוטטה מפולת ב-2017 והשאירה מעבר ברוחב ארבעים סנטימטרים. ב-1 ביולי 2023 נפלה שם נטליה ורה ויהלמינה הֶגסטרֶם (Natalia Vera Wilhelmina Högström), תיירת פינית בת 21, ומתה. היא ניסתה לצלם עיזים שראתה על השביל, ואת הנוף, וכשעשתה זאת איבדה את שיווי המשקל. הקטע שבו זה קרה היה פגוע מאז 2017 - לא חסום, לא מגודר, פשוט פגוע. רק אחרי מותה הוא הוחרם משפטית על ידי הקרבינרי ונאסר למעבר. ב-14 במאי 2025 מתה שם תיירת אמריקאית מהתקף רפואי פתאומי ליד מטונלה 5 (לוחית סימון מקרמיקה). ב-31 במאי 2026 החליקה ונפלה אנאריטה פצ'יני, בת 75 מרומא, נשיאת מרכז הקשישים "טאלנטי" במוניציפיו השלישי, את גופתה חילצו על הכתפיים עד בומראנו. באוגוסט 2025 הוקצו שני מיליון יורו לפרויקט בטיחות שכולל שילוט חדש, עמודי מידע עם בינה מלאכותית, WiFi חינם וכיסוי תקשורת לחילוץ. יש דיון על אגרת כניסה במודל צ'ינקווה טרה, ויש הצעה לניהול משותף של אגרולה ופוזיטנו עם תחנת עזרה ראשונה קבועה. אף אחד מהם לא נכנס לתוקף. עד היום הכניסה חופשית, לא מוגבלת ולא מבוקרת.
סוף המסלול שלנו היה בבר בפריאנו שנחקק לי בזיכרון לפני שלוש שנים, כשסילביה לקחה אותי אליו ושתיתי שם את הקוקטייל הטעים ביותר ששתיתי בחיי - וודקה חריפה עם מיץ לימון וגרידת לימון. לבר קוראים Cafe Mirante, ברחוב Via Masa, ולקוקטייל קוראים Lemon Zest. הוא הגיע בכוס קופֶּה מחורצת על גבעול ארוך ומסותת, צהוב-קרמי אטום עם שכבת קצף דקה, שתי רצועות גרידה מסולסלות וענף נענע, בלי קרח, מול השמש ששקעה אל הים.
כי בסופו של דבר, מה שראיתי באותו יום הוא רצועת קרקע באורך כמה קילומטרים שבה שלוש מערכות שונות מתקיימות זו על גבי זו. יש מתחתיה מערכת חקלאית בת אלף שנה, שהקירות שלה עומדים והקרקע שעליהם כבר לא מעובדת. יש עליה מערכת תיירותית בת חמישים שנה, שהביאה לה שם של אלים, מאות אלפי מבקרים בשנה. ובדיוק באמצע, מתחת לגג סלע, יושב אדם עם מאה עיזים מגזע מקומי של הלטרי שעומד להיכחד, שאין לו מכשיר אשראי ולא רוצה אחד, שההר קרוי על שם החלב שהוא מייצר, שהרגולציה של האזור שלו אוסרת עליו לרעות ביערות, שהכרת ה-FAO על הנוף שהוא חי בתוכו לא מזכירה אותו אפילו פעם אחת - והוא מנגן בתוף שהתוף הזה, במסורת שלו, הגיע לכאן בעקבות חלום של רועה צאן אחר, לפני 541 שנה.
ואת הרחפן הוא לא רצה.
מקורות:
"The timeless appeal of the famous Path of the Gods", Authentic Amalfi Coast
"Le Sirenuse guide to Montepertuso and Nocelle", Le Sirenuse Journal
“Antonio Milo: Goatherd 2.0”, Le Sirenuse Journal
(Natalino Russo), "Costiera amalfitana, il sentiero dei...", Internazionale/Essenziale, 4
"The Pentecost Pilgrimage to the Santuario dell'Avvocata", Travel Amalfi Coast
תגובות