עדותו של עץ השיזף מניר עוז
עודכן: לפני שעה (1)
שלוש שנים. נדמה שכבר נכתבו כל המילים, סופרו כל הסיפורים ונזעקו כל הזעקות. ביום השנה השלישי ל-7 באוקטובר, הבנתי שאי אפשר לכתוב על הבוקר ההוא באותה שפה שבה השתמשנו עד כה. חיפשתי נקודת מבט אחרת. חיפשתי עד. לא עד אנושי, שחייו שבריריים וקצרים, אלא מישהו שהיה שם הרבה לפנינו - ויהיה שם הרבה אחרינו. מצאתי אותו ממזרח לבית הקברות של קיבוץ ניר עוז. זהו עץ שיזף עתיק שניצב שם לבדו כשמסביבו היה רק לס ורוח. הוא שורד חסר פשרות שראה אימפריות נחרבות, קצינים אשורים, שיירות ביזנטיות, הסתערויות פרשים אוסטרלים, וצעירים משוגעים לדבר שהגיעו ב-1955 והחליטו לברוא סביבו גן עדן אקולוגי.
והוא עמד שם, אילם מצער ונטוע במקומו, גם בבוקר השבעה באוקטובר.
המאמר שלפניכם איננו עוד טור דעה או סיכום יבש של אירועים. זוהי עדות מטלטלת הנמסרת ממעמקי האדמה - מסע היסטורי, רגשי ופילוסופי דרך שורשיו של מי ששתה את כאבנו, אך מעולם לא ויתר על החיים. קחו לכם כמה דקות של שקט. כנסו אל מתחת לחופה הרחבה של העץ שניסה, ללא הצלחה, לשמור על ניר עוז.
אני לא יודע בן כמה אני. זאת תשובה שמרגיזה בני אדם. אתם אוהבים לדעת בני כמה דברים. אתם תוקעים סרט מדידה סביב הגזע, כותבים מספר בטופס, מצלמים, מסמנים נקודה על מפה. אתם רוצים שנה. רצוי יום וחודש. אצלי זה מסובך יותר. אין בי טבעות מסודרות שתוכלו לספור ולומר: הנה החורף שבו נולד, הנה הקיץ שבו היה בן עשרים, הנה השנה שבה פרצה מלחמה. אני שיזף. הזמן אינו כתוב בי בשורות ישרות. אדם אחד, רן פאוקר, הכיר אותי כמעט כל חייו. כשהגיעו לכאן להקים את ניר עוז ב-1955, הוא אמר שכבר עמדתי כאן. הוא חשב שאולי הייתי אז בן ארבעים. ברישום אחר נתנו לי גיל אחר. איש לא באמת יודע. אבל אני יודע דבר אחד: אני הייתי כאן לפניהם. לפני הבתים. לפני השבילים. לפני חדר האוכל. לפני הילדים על האופניים. לפני המדשאות. לפני שהיו כאן שלושים אלף עצים, כשהיו בכל המרחב הזה חמישה בלבד. אני זוכר את המקום כשהשמיים היו רחבים יותר, לא מפני שהשמיים השתנו, אלא מפני שכמעט שום דבר לא הסתיר אותם.
יש דברים שאני זוכר בעצמי, ויש דברים שהאדמה זוכרת בשבילי. השורשים שלי יורדים אל שכבות שאני לא יכול לראות: חרסים שבורים, אפר, אבנים, גרגירי פחם, עצמות קטנות, אדמה שנחרשה וננטשה ונחרשה שוב. לפעמים הגשם חושף משהו שהיה קבור מאות שנים, ובני האדם מתכופפים, מרימים אותו ואומרים: תראו. בשבילי הוא מעולם לא הלך לשום מקום. שנים לפני שהיה ניר עוז, שנים לפני שהיה קיבוץ, שנים לפני שהייתה מדינה, עברו כאן אנשים. והרבה לפנַי עברו כאן אחרים.
תשעה קילומטרים צפונה מכאן, על גדת נחל הבשור, בני אדם בנו פעם עיר על גבי עיר. אתם קוראים למקום תל גמה. במשך אלפי שנים נבנו שם בתים, נהרסו, כוסו באדמה, ועליהם נבנו אחרים. באחת השכבות מצאתם מבנה בן יותר מ-2700 שנה: שישה חדרים, קירות לבני בוץ, גג מקומר בלי קורות. אתם חושבים שהיה שם מושל צבאי אשורי. אני אוהב לחשוב עליו לפעמים. לא מפני שראיתי אותו. לא ראיתי. אבל אני מכיר את החום שהוא הכיר. אני יודע איך נראה אחר צהריים של אוגוסט במקום הזה, כשאין רוח והלס מחזיר את האור אל הגוף. אני מכיר את האבק שנכנס לפה, את הזבובים, את הציפייה לערב. המושל ההוא ישב בקצה אימפריה שמרכזה היה רחוק מכאן מרחק שאדם בן זמנו היה צריך שבועות כדי לעבור. נינוה הייתה בשבילו מרכז העולם. מצרים הייתה האיום שבדרום. והאדמה הזאת - שעליה יקום יום אחד קיבוץ בשם ניר עוז - הייתה מעבר. כמעט כל מי שחי כאן חשב כך בשלב כלשהו: מעבר בין מצרים לאסיה, בין מדבר לים, בין אימפריה אחת לבאה אחריה. והאדמה נשארה.
באחד הימים הרחוקים ההם התפללו יהודים שני קילומטרים מכאן. בחורבת מעון הם בנו בית כנסת ורצפה צבעונית. ילדים בוודאי התרוצצו מחוץ לו. אנשים רבו בוודאי על דברים שנראו להם חשובים מאד. מישהו איחר לתפילה. מישהו התאהב. מישהו קבר אב. איננו יודעים את רוב הדברים האלה, מפני שהחיים כמעט תמיד נעלמים מן ההיסטוריה. מה שנשאר הוא פסיפס, אבן קטנה ליד אבן קטנה. אחר כך גם היישובים האלה נעלמו. הקירות חזרו לאדמה והגשם התחיל לקחת את הארץ עצמה, גרגר ועוד גרגר. מילימטר בשנה נשמע לכם מעט. לעץ הוא זמן. אחרי אלף שנה ויותר המילימטרים נעשים מטרים. בורות מים שבני אדם חצבו מתחת לפני הקרקע בתקופה הביזנטית בולטים היום מעל פני הקרקע. לא הם עלו. האדמה סביבם הלכה. בדיוק משום כך הם מדד - כ-150 מהם מופו, וכל אחד מהם הוא סימן על קיר שאומר עד כאן הגיעה פעם הארץ. בבתרונות בארי חתרו המים בתוך הלס ויצרו קירות שגובהם עד חמישה עשר מטר. האדמה נראית יציבה רק למי שחי מעט. אני יודע שגם היא זזה.
כשהזיכרון שלי עצמי מתחיל להתבהר, הארץ הזאת פתוחה כמעט לגמרי. אין יער. אין שדרה. אין דשא. בחורף היא ירוקה לזמן קצר. באביב היא מתמלאת פריחה. אחר כך הצבע נסוג. הצהוב משתלט. בסוף הקיץ הכול מאובק. רוח עוברת כאן בלי לבקש רשות מאף אחד. ובמרחב כזה עץ איננו תפאורה. עץ הוא מקום. אפשר לראות אותו מרחוק. אליו הולכים. אצלו מחכים. אינני יודע כמה אנשים ישבו בצלי לפני שמישהו טרח לכתוב את שמם. בני אדם משאירים תיעוד למלחמות ולמלכים, הרבה פחות לאדם עייף שעצר בצהריים. אבל אנשים עצרו. אני יודע זאת כפי שעץ יודע: מהמשקל שנשען על הגזע, מבהמה שנקשרה לענף, מקליפות של פרי שנשארו באדמה, מהאש הקטנה שהדליקו רחוק מספיק כדי לא לשרוף אותי, מן הקולות.
כשהזיכרון שלי עצמי מתחיל, רוב הקולות האנושיים סביבי היו בערבית. אבל האדמה הזאת שמעה שפות רבות הרבה לפניי: עברית קדומה, ארמית, יוונית, לטינית, ערבית, טורקית, ושוב עברית - אחרת מן העברית העתיקה, ובכל זאת אותה שפה שחזרה להיות שפת יום יום. שמעתי רועים קוראים זה לזה מעבר לשדה. שמעתי ילדים. שמעתי ויכוחים. אולי מישהו סגר כאן עסקה. אולי שניים קבעו גבול בין חלקות. אולי נער חיכה לנערה. אני לא יכול לתת לכם את שמותיהם, ולכן לא אמציא אותם. אבל אני יודע מה היה עץ יחיד במרחב כזה. הוא היה המקום שאליו נטתה הדרך גם כשלא הייתה דרך. המקום שבו האטו צעדים, שבו הורידו משא מן הכתפיים, שבו השקו בהמה וחיכו שהשמש תרד מעט. מרחוק ראו קודם את החופה ורק אחר כך את האדם היושב תחתיה. ובארץ חשופה, שבה הצל היה נדיר כמעט כמו מים, עץ אחד היה לפעמים ההבדל בין להמשיך ללכת לבין לעצור לרגע ולהיות בבית.
ואז הגיעו החיילים. אותם אינני צריך לקבל בירושה מן האדמה. את המלחמות של המאה ה-20 כבר אפשר היה לשמוע. בנובמבר 1917 רעד המקום הזה. העות'מאנים החזיקו קו ארוך מעזה לבאר שבע. הבריטים ניסו פעמיים לפרוץ אותו מול עזה ונכשלו, ואז באו מן הצד. בשבעה בנובמבר נלחמו באזור תל א-שריעה. אם מעולם לא שמעתם מאות פרסות על אדמה יבשה, קשה להסביר את זה. בהתחלה זה לא נשמע כמו סוסים. זה נשמע כמו סערה. רטט נמוך עובר בקרקע, אחר כך הקצב נעשה ברור, ואז מתערבבים בו ירי וצעקות. פרשים אוסטרלים הסתערו שם על עמדות עות'מאניות בשטח פתוח תחת אש מקלעים. 15 חיילים מן החטיבה נהרגו באותו יום. גם 19 סוסים. בני אדם סופרים בני אדם וסוסים בנפרד. האדמה לא. דם הוא דם.
חצי שנה קודם לכן, עשרה קילומטרים מזרחה מכאן, חפרו חיילים עות'מאנים תעלה בגבעה שמעל נחל הבשור. באפריל 1917, אחרי שהעמדה נלקחה, מצאו שם חיילים אוסטרלים מתחת לרגליהם רצפת פסיפס של כנסייה. כתובת בתוכה מתארכת אותה לשנת 622 לעידן עזה - 561 לספירה. 1465 שנים. המלחמה פתחה את האדמה ומצאה עולם אחר שהיה קבור בתוכה. האוסטרלים הוציאו את הפסיפס, הוא נתקע בקהיר עד יוני 1918, וב-1941 הותקן בקנברה. כך קורה לפעמים כאן. אנשים באים לכבוש מקום ומוצאים מתחת לרגליהם אנשים שהיו בטוחים לפניהם שהמקום שלהם.
אחר כך המלחמה התרחקה. שוב חיטה. שוב קיץ. שוב חורף. ושוב בני אדם ששמותיהם אינם בספרים. אני מעדיף אותם. מלכים, גנרלים ומדינות עושים הרבה רעש, אבל רוב הזמן העולם מוחזק דווקא בידי אנשים שמביאים אוכל לילד, מתקנים כלי עבודה, מוצאים כבשה שאבדה וחוזרים הביתה לפני החשכה.
ואז, ב-1948, רעדה הארץ שוב. כאן אני חייב להיות זהיר. אם רן פאוקר צדק בהערכת הגיל שלי, כבר עמדתי כאן. אם טעה, אולי גם את המלחמה הזאת אני מכיר רק מן האדמה ומן הסיפורים שבאו אחריה. אבל לא רחוק מכאן, בנירים הישנה, בדנגור, כ-40 מגינים חיכו בבוקר 15 במאי לצבא מצרי שהגיע עם חי"ר, תותחים, משוריינים וכלי טיס. שבעה מן המגינים נהרגו, ולפי מקורות אחרים שמונה. כמעט כל מה שהיה בנוי בנקודה נהרס. על קיר חדר האוכל, שנשאר עומד, הייתה סיסמה שהועלתה שבועיים קודם לכן בחגיגות אחד במאי: "לא הטנק ינצח כי אם האדם". בני אדם אוהבים משפטים כאלה אחרי שהם שורדים. שבועיים לפני הקרב זאת הייתה סיסמה לחג. אני אינני יודע אם שמעתי את התותחים ההם בעצמי. אני יודע שהאדמה הזאת שמעה אותם, וששנים אחר כך יבנו עליה שוב בתים כאילו זו תשובתה הקבועה למלחמות.
ואז, ב-1955, הגיעו אנשים אחרים. צעירים מאד. הם באו להקים יישוב. הם קראו לו ניר עוז. כשהגיעו היו כאן חמישה עצים. אני הייתי אחד מהם. אני זוכר אותם היטב. הם לא ידעו עדיין מה המקום הזה יעשה מהם. בהתחלה הם נראו כמעט מגוחכים בתוך המרחב: כמה מבנים, כמה בני אדם, הרבה תוכניות, מעט מים. המים היו הסיפור כולו. קו של מפעל ירקון-נגב הגיע לכאן ואִפשר להשקות כמאתיים דונם. מים למאתיים דונם הספיקו לבני האדם כדי להאמין שאפשר לבנות כאן בית.
בטקס העלייה על הקרקע נטעו כאן שבעים עצים. שבעים, מפני שניר עוז היה הקיבוץ השבעים של השומר הצעיר, ושבעים נציגים של הקיבוץ הארצי באו לטקס ונטעו עץ לאדם. אני זוכר את השתילים: דקים, חסרי ניסיון, צריכים תמיכה כדי לעמוד ברוח. אם הייתי אדם אולי הייתי צוחק. אבל עצים אינם צוחקים על שתילים. אנחנו יודעים משהו שאתם נוטים לשכוח: כל דבר גדול היה פעם דבר שאפשר לשבור ביד אחת.
בליל ה-10 באפריל 1956 פוצצו באזור הזה מתקן מים ומעביר מים ליד תקומה, משאבת מים בגבולות, וצינור מים ליד ניר עוז. בני האדם קראו לזה חבלה בתשתית. בשבילי המילה "תשתית" תמיד נשמעה מרוחקת מדי. מים אינם תשתית לעץ. הם ההבדל בין ענף ירוק לענף יבש, בין שדה לבין אבק, בין המקום הזה כפי שהיה לבין המקום שבני האדם החליטו שיהיה. הם תיקנו את המים. ואז המשיכו לשתול.
אחר כך הגיע רן. רן פאוקר. הוא היה צעיר אז. בשנת 1960 הוא קיבל עליו את הגינון. שנתיים אחר כך נעשה רכז הנוי. נדמה לי שבני אדם מתקשים להבין עד כמה המעשה שלו היה מוזר. הוא עמד במקום שבו כמעט אין עצים והחליט שיהיו אלפים. לא רק עצים שיתקיימו מפני שמזרימים אליהם מים בלי סוף. אביו, יעקב פאוקר, אגרונום ומומחה לגינון מממייסדי נהריה, תכנן את הנוי ואת הנטיעות עוד לפני שנבנו בתי הקבע. רן עצמו רצה להבין מי באמת יכול לחיות כאן. הוא בדק. שתל. חיכה. עץ שמת לימד אותו משהו. עץ שחי לימד אותו משהו אחר. מינים מן העולם הגיעו אל האדמה הזאת כאורחים. חלקם לא החזיקו מעמד. אחרים התאהבו במקום.
הם קראו למה שיצרו "נקודה ירוקה". השם צנוע מדי. כשהתחילו, כמעט כל הקיבוץ היה נקודה בתוך חום. הם נטעו עצים עוד לפני שהבתים נבנו. תחשבו על המשפט הזה: לפני הבית - הצל של הבית. לפני הילד - העץ שמתחתיו הילד ישחק בעוד עשרים שנה. יש משהו כמעט יהיר בנטיעת עץ. אתה אומר לזמן: אני לא אהיה כאן תמיד, אבל הדבר הזה אולי כן. ובהדרגה השתנה הנוף. עשרה עצים. מאה. אלף. עשרות אלפים. במקום שבו עמדנו פעם חמישה, גדלו במשך השנים כשלושים אלף. פתאום היו שבילים מוצלים. היו ציפורים שלא הכרתי. היו ילדים שמבחינתם עצים הם דבר מובן מאליו. זו אולי המחמאה הגדולה ביותר שאפשר לתת למי שהפריח מקום: שהדור הבא כבר אינו מסוגל לדמיין שהיה פעם ריק.
ב-1967 שוב נעלמו מכאן גברים. רבים מחברי הקיבוץ גויסו למלחמת ששת הימים, וחלק משדות ניר עוז נשרפו ונפגעו. אבל כשהמלחמה הסתיימה קרה דבר מוזר: לצד הנזק באה הקלה. רצועת עזה וסיני עברו לשליטת ישראל, והגבול שהיה כמעט בחצר התרחק. האנשים כאן הרגישו בטוחים יותר. אני זוכר כמה בקלות בני אדם לומדים להאמין שמרחק הוא ביטחון. הם חזרו לעבוד. השדות שוקמו. הילדים המשיכו לגדול. ובשנת 1970, 15 שנים אחרי ההקמה, עבר הקיבוץ את מאה החברים. עוד בתים נבנו. עוד עצים נקלטו.
שש שנים אחר כך, ביום הכיפורים של 1973, הביטחון הזה נשבר שוב. חברים רבים גויסו ויצאו למלחמה, והנשים והנוער שנשארו בניר עוז החזיקו את המשק. זו עובדה קטנה בתוך מלחמה גדולה, ולכן קל לאבד אותה: הפרות עדיין צריכות חליבה כשצבא מצרי חוצה את התעלה. שדות עדיין צריכים מים כשהטנקים נלחמים בסיני. ילדים עדיין צריכים לאכול גם כשאבא איננו. את התינוקות הורידו למקלט התת-קרקעי הראשון של הקיבוץ, והוא הפך בזמן המלחמה לבית ילדים מוגן. למעלה הייתה מלחמה, למטה מישהו הרדים תינוק. לפעמים זאת כל ההיסטוריה במשפט אחד.
היו אנשים מניר עוז שהמלחמה הזאת לא הסתיימה אצלם כשהירי נפסק. סעיד משה הגיע לקיבוץ ב-1966. במלחמת יום הכיפורים שירת במילואים בצנחנים ברמת הגולן. ב-12 באוקטובר נפגע נגמ"ש באזור חאן-ארנבה, ואחיו ששון נהרג בו. סעיד הוא שבישר את זה למשפחה. הוא חזר לניר עוז, אל עדינה, אל ארבעת הילדים, אל השדות. עוד חמישים שנה יעברו עליו כאן. חמישים חורפים ואביבים. ב-7 באוקטובר 2023 הוא יירצח בביתו כאן, מול עיניה של עדינה. ואותה ייקחו לעזה, לארבעים ותשעה יום. גם חיים פרי היה שם ב-1973. הוא לחם בסיני. אחר כך חזר אל הקיבוץ, אל העבודה, אל האמנות, אל הילדים והנכדים. אנשים אומרים לפעמים על מלחמה שהיא "נשארת איתך". אולי זה נכון. אבל גם החיים נשארים. הם נערמים סביבה במשך עשרות שנים עד שנדמה שכיסו אותה.
המקלט הראשון שנבנה בניר עוז שימש לאורך השנים לצרכים משתנים, ובשנת 2006 הפכו אותו גדעון פאוקר וחבריו למרתף היין של הקיבוץ. גדעון היה אחיו של רן. האיש ששתל את הגן והאיש שנטע את הכרם היו אותה משפחה. זאת אחת הסיבות שאני אוהב מבנים כמעט כמו עצים. בני אדם משנים להם משמעות. מקום שנבנה כדי להגן על בני אדם מפני מלחמה יכול להפוך למקום שבו מתיישן יין בחושך. החיים אינם מוחקים את השכבות הקודמות. הם פשוט מוסיפים שכבה חדשה.
ראיתי את ניר עוז גדל. ראיתי תינוקות יוצאים בעגלות וחוזרים עשרות שנים אחר כך עם שיער לבן. ראיתי ילדים הופכים להורים. ראיתי אנשים עוברים תחתיי בדרך לעבודה, לחדר האוכל, לשדה, לבית הקברות. זה הדבר שעצים לומדים על בני אדם: אתם אומרים שהחיים משתנים כל הזמן, אבל רוב החיים דווקא חוזרים על עצמם. בוקר. קפה. עבודה. ילד שמאחר. מישהו שקורא למישהו מעבר לשביל. ארוחת ערב. חלון שנדלק. כלב. אופניים. ריב. פיוס. יום הולדת. לוויה. אביב. עוד אביב. אולי משום כך בני אדם אינם מבחינים כמה יקרים הדברים האלה עד שהם נפסקים.
ואז, בתחילת שנות האלפיים, המלחמה התחילה להתקרב שוב. לא כצבאות שלמים שחוצים מדבר ולא כפרשים על סוסים, אלא כצליל. "צבע אדום". שריקה. נפילה. פיצוץ. עוד אחד. ילדים למדו לרוץ למרחב מוגן לפני שלמדו מילים שילדים במקומות אחרים אינם צריכים לדעת. המבצעים קיבלו שמות: עופרת יצוקה, עמוד ענן, צוק איתן. היו נפילות בשטח הקיבוץ ונגרם נזק. ואחרי כל סבב בני האדם עשו את מה שהם עושים כאן כבר שנים: יצאו מן המקלטים, בדקו מה נפגע, תיקנו, חזרו לעבודה.
ב-5 ביוני 2008 נפלה פצצת מרגמה במפעל נירלט בניר עוז. אמנון רוזנברג, בן 51, חבר קיבוץ נירים שעבד במפעל, נהרג. ארבעה עובדים נוספים נפצעו. אני זוכר איך אירוע כזה מטלטל מקום קטן: לא "הרוג אחד", כפי שנכתב בכותרת, אלא כיסא אחד שמתפנה בחדר אוכל של מישהו, טלפון שמצלצל בבית משפחה, שם פרטי שמתחיל להיאמר בזמן עבר. ואחר כך שוב חזרה השגרה. זאת הייתה אולי אחת הסכנות הגדולות ביותר של השנים ההן: לא שהאנשים לא פחדו, אלא שהם למדו שאפשר לפחד ולחיות בכל זאת. אם דבר נורא קורה מספיק פעמים ואחריו החיים ממשיכים, מתחילים להאמין שגם בפעם הבאה הם ימשיכו באותה דרך.
אפילו האדמה נעשתה חשודה. לאורך הגבול התגלו מנהרות. פתאום התברר שהסכנה אינה חייבת להגיע מן השמים או לעבור בדרך שאפשר לראות. היא יכולה לנוע בחושך מתחת לפני הקרקע. אתם יכולים להבין למה הרעיון הזה מטריד עץ. כל חיי האמנתי שהעומק הוא המקום הבטוח. שם נמצאים השורשים. שם נשמרים המים. שם האדמה קרירה כשהעולם מעליה בוער. ואז גם מתחת לאדמה החלו בני האדם לחפור דרכים למלחמה.
ובכל זאת החיים המשיכו. אנשים חגגו חגים. ילדים נולדו. הכרם הניב ענבים. במקלט הישן התיישן יין. רן המשיך לטפל בצמחים. חיים פרי יצר אמנות. סעיד משה נסע בשדות. משפחות אכלו יחד בשישי. אנשים התווכחו על פוליטיקה ועל השקיה ועל כסף ועל מי שכח לסגור משהו. החיים עשו את העבודה הגדולה והשקטה שלהם: הם הפכו את הסכנה לרקע.
ואז הגיע שישה באוקטובר 2023.
חמישים שנה כמעט בדיוק עברו ממלחמת יום הכיפורים. בערב שמחת תורה התכנסה משפחת פרי בביתם של חיים ואסנת בניר עוז. חיים היה כבר בן 79. הילדים והנכדים ישבו בסלון, והוא סיפר להם על המלחמה שבה לחם בסיני חמישים שנה קודם לכן. הוא אפילו הכין מצגת. נכדיו הקשיבו לסבא מספר על מלחמה שהייתה מבחינתם היסטוריה, ואחת הנכדות הקטנות שאלה מה היה קורה לעם שלהם אילו הצבא לא היה מנצח.
אפשר להתפתות לקרוא לזה סימן.
זה לא היה סימן.
החיים אינם רומן והם אינם שולחים לקורא רמזים בפרק הקודם.
זה היה ערב חג. משפחה ישבה יחד. סבא סיפר לנכדים על דבר נורא שקרה כשהיה צעיר ושנגמר לפני חמישים שנה. אחר כך אנשים חזרו לבתים. ילדים הלכו לישון. דלתות נסגרו. אורות כבו. זה היה יום רגיל, והעובדה הזאת קשה יותר מכל מה שאספר אחר כך. איש כמעט לעולם אינו יודע שהוא נמצא בתוך ה"לפני".
גם אני לא ידעתי.
בבוקר שלמחרת הגיע הרעש. לא, זה לא מדויק. עצים אינם ישנים כפי שאתם ישנים. אבל יש שעה שבה האור עולה והציפורים מתחילות לזוז, והאוויר עדיין קריר מעט לפני שהנגב נזכר שהוא נגב. ואז באו הפיצוצים. אחד. ועוד אחד. ואז הרבה. אחרי שנים של חיים ליד הגבול כבר הכרתי קולות של מלחמה. היו אזעקות. היו פצמ"רים. היו סבבים. אנשים רצו לממ"דים וחזרו. אבל הבוקר הזה נשמע אחרת. בהתחלה מן השמים. אחר כך מן האדמה. מנועים. יריות. צעקות. קולות קרובים מדי.
ברכה לוינסון הייתה בת 74. כל בוקר בשבע היא שלחה "בוקר טוב" לשתי בנותיה ולשמונת נכדיה. באותו בוקר, בשש ומשהו, הבנות הספיקו לדבר איתה. הן שאלו אם היא בממ"ד, והיא שאלה אם הן בממ"ד. בשעה 6:57 העלו המחבלים לעמוד הפייסבוק שלה תיעוד של גופתה. המשפחה ראתה את זה בזמן אמת. חמישים שנה ויום קודם לכן פרצה מלחמה שהפכה אצל ישראלים לשם נרדף להפתעה, לכשל, לרגע שבו המציאות מתגלה כשונה לחלוטין ממה שהבטיחו לך שהיא. את שני התאריכים האלה בני אדם יזכרו יחד, ולא מפני שמישהו תכנן את זה. פשוט מפני שזה מה שקרה
ראיתי עשן במקום שבו היה קודם בית, ואז בעוד מקום, ועוד אחד. את מה שקרה בתוך הבתים לא ראיתי. אינני צריך לראות כדי לדעת. אין לי מילה טובה לזה. לכם יש. טבח.
מחבלי חמאס רצחו 50 מחברי הקיבוץ וחטפו 76 חברים לרצועת עזה (בסך הכול כשליש מחברי הקיבוץ). 14 מהחטופים נרצחו לאחר מכן בשבי - סך הכל 64 נרצחים. מחבלים נכנסו לכל בתי הקיבוץ למעט שישה. שישה. זה כל מה שלא נפרץ. המספר הזה בלתי נתפס אפילו בשביל עץ, כי בית הוא מבחוץ דבר קטן: קירות, גג, חלונות. אבל אני ראיתי במשך שנים מה בני אדם מכניסים לתוך בית. תמונה. כיסא של אבא. ציור שילד עשה בגן. כלי שנשאר מסבתא. מגבת שתלויה תמיד באותו מקום. ריח מסוים של ארוחת ערב. היסטוריה שלמה שאינה מופיעה בשום ארכיון. באותו בוקר נכנסו אנשים שוב ושוב אל העולמות הקטנים האלה והשמידו אותם. אנשים נרצחו. אנשים נחטפו. משפחות נקרעו. ילדים הובלו משם. קשישים הובלו משם. בתים בערו.
חיים פרי, שרק ערב קודם ישב עם נכדיו וסיפר להם על המלחמה של 1973, נחטף לעזה. הוא לא שב בחיים. סעיד משה, שאיבד את אחיו במלחמת יום הכיפורים. וחזר משם כדי לבנות עוד חמישים שנות חיים בניר עוז, נרצח. פתאום המרחק בין שתי המלחמות לא היה חמישים שנה. הוא היה לילה אחד.
ואני עמדתי.
זה המשפט שאני מתקשה איתו יותר מכול: אני עמדתי. עץ אינו יכול לרוץ אל בית. אינו יכול לפתוח ממ"ד. אינו יכול לעצור אדם חמוש. אינו יכול להרים ילד. אינו יכול להתקשר לצבא. כל חיי אתם השתמשתם בביטוי "עומד מן הצד" כאילו זו בחירה מוסרית. אצל עץ זו אנטומיה. השורשים שלי נמצאים כאן. בשבעה באוקטובר הבנתי בפעם הראשונה מה פירוש הדבר להיות נטוע.
אחר כך בא שקט. לא מיד, אבל בסוף הוא בא. ושקט במקום שבו חיו מאות אנשים אינו באמת שקט. הוא חסר. אין אופניים. אין דלת. אין שיחה מעבר לשביל. אין מי שיאמר "בוקר טוב" בלי לחשוב על זה. האנשים שנותרו בחיים עזבו. הקיבוץ התרוקן. בתים נשארו פתוחים. מכוניות עמדו. חפצים חיכו לבעליהם כאילו הזמן רק התעכב. אבל הוא לא התעכב. הוא נשבר.
ואנחנו נשארנו. העצים. זה לא מפני שאנחנו חזקים יותר מבני אדם. אל תעשו מאיתנו משל מהר מדי. הרבה עצים יכולים למות מאש, מצמא, מפגיעת מתכת אחת במקום הנכון. גם צמח הוא גוף. גם הוא נשבר. אבל משהו מוזר קרה בניר עוז. הגן נשאר ירוק. בדצמבר, חודשיים אחרי הטבח, מישהי שהגיעה לכאן הסתכלה סביב וכתבה: "הצמחים עוד עומדים וההשקיה עוד עובדת". אני חושב על ארבע המילים האחרונות האלה הרבה. ההשקיה עוד עובדת. בתים שרופים. קהילה מפונה. אנשים בשבי. אנשים בקברים. והמים עדיין עוברים בצינורות אל השורשים. אין בזה נחמה. יש דברים שעץ אינו צריך לנסות לנחם בהם. אבל יש בזה עובדה. חיים המשיכו להיכנס לאדמה.
גם במקלט הישן, זה שבו ישנו תינוקות במלחמת יום הכיפורים ואחר כך רקדו בני נוער ואחר כך הבשיל יין, נשארו חביות מבציר 2022 ומבציר 2023, ענבים שנקטפו רק חודש לפני הטבח. גדעון פאוקר, שטיפל בכרם וביקב, נרצח ב-7 באוקטובר. שלושה מחבריו לחבורת היין - חיים פרי, יורם מצגר וגדי מוזס - נחטפו לעזה. פרי ומצגר לא חזרו בחיים. מוזס חזר, אחרי 482 יום. שבועיים אחר כך נכנסו רז וגל פאוקר, בנו ונכדו של גדעון, עם אנשי יין אל הקיבוץ המפונה כדי להציל את מה שנשאר בחביות. הנה עוד דבר שלמדתי על בני אדם: לפעמים כשהעולם מתפרק הם עושים פעולה קטנה שנראית כמעט חסרת חשיבות - משקים צמח, מצילים חבית, מתקנים חלון - ובדיוק מפני שהיא קטנה היא נעשית חשובה.
ורן חזר. כבר לא הבחור הצעיר שהכרתי. בשנת 2025 הוא היה בן 89 לפי הכתבה שנכתבה עליו. הוא גר אז בקריית גת והגיע לניר עוז שוב ושוב, ארבע או חמש פעמים בשבוע. אל הגן. אל המים. אל הצמחים. כמעט שבעים שנה קודם הוא הגיע למקום שבו היו עצים בודדים והתחיל לשתול. עכשיו הוא הגיע למקום שבו כמעט כל מה שבני אדם בנו נפגע, והמשיך לטפל במה שצמח. "אני לא גאון", הוא אמר. "יש לי סבלנות ואורך רוח". יכולתי לומר לו שעצים מעריכים תכונות כאלה. אבל היה לו משפט אחר שאהבתי יותר: "חקלאי כל הזמן עוסק בהתחדשות ומעגליות". כן. את זה הוא הבין.
יש כאן עץ אחר, גדול ממני, ואותו כולם מכירים. פיקוס, על הדשא שליד חדר האוכל. הוא לא עמד כאן לפניהם - הם נטעו אותו, לפי הרישום בשנת 1976, 21 שנים אחרי שהגיעו. כשנטעו אותו הוא היה דבר שאפשר לשבור ביד אחת. ובשני בנובמבר 2025, בצלו, נפרדו מעמירם קופר. הוא היה ממייסדי הקיבוץ, בן 85, נחטף מביתו יחד עם נורית אשתו, ונרצח בשבי. גופתו הושבה אחרי 755 יום, ועם שובו חזרו כל 76 החטופים של ניר עוז. חדר האוכל שלידו עמדו היה מחורר כדורים. אחר כך הביאו אותו לבית הקברות, וזה נמצא ממש כאן, מצדי המערבי. בני אדם אוהבים עצים זקנים ומספרים עליהם שראו דברים. אבל העץ שהם עמדו תחתיו באותו יום לא ראה כלום ממה שקרה כאן לפניו. הוא צעיר מהקיבוץ. הוא איננו עד. הוא תוצאה.
עברו שלוש שנים. שבעה באוקטובר 2026. בני האדם סופרים אותן. שלוש. אני אינני יודע אם שלוש שנים הן הרבה או מעט. למי שאיבד ילד, שלוש שנים יכולות להיות חיים שלמים. למי שמחכה לבית, הן יכולות להיות נצח. לעץ הן שלושה חורפים, שלושה אביבים, שלוש פעמים שבהן האדמה התקשתה ואז התרככה. אבל גם אני יודע שהמקום השתנה. היום יש בניר עוז שוב תוכניות. מדברים על בתים חדשים, על שכונות, על בתי ילדים, על שבילים, על עצים, על זיכרון. מדברים על מה צריך להישאר מן המקום שהיה ועל מה חייב להשתנות כדי שאפשר יהיה לחיות כאן שוב. זו שאלה שרק בני אדם יכולים לשאול. עץ אינו יכול לעבור דירה מפני שהזיכרונות קשים מדי.
גם עכשיו אינני יודע מה יהיה. אולי לכן אני נזהר מן המילים הגדולות שאתם אוהבים כל כך. תקומה. ניצחון. חוסן. אלה מילים של בני אדם שמביטים קדימה ורוצים שהעתיד יציית להם. אני מכיר רק תהליך פשוט יותר. שורש מוצא מים. ענף שנשבר מוציא לעיתים ענף אחר. זרע נופל. חלק נקלטים. רובם לא. אין בטבע הבטחה שהכול יהיה בסדר. יש רק ניסיון נוסף לחיות.
כשהגעתי לכאן - מתי שזה לא היה - העולם סביבי היה כמעט ריק מעצים. אחר כך באו בני אדם והקימו כאן בית. הם שתלו שבעים. ואחר כך מאות. ואלפים. ועשרות אלפים. במשך עשרות שנים הם עשו במקום הזה דבר פשוט מאוד וקשה מאד: הם גרמו לדברים להכות שורש. בשבעה באוקטובר 2023 הגיעו בני אדם אחרים וניסו לעקור עולם שלם בתוך כמה שעות. הם הצליחו לעקור בני אדם מבתיהם. הם הצליחו לקחת חיים. הם הצליחו לקחת אנשים מעבר לגבול. הם שרפו בתים. הם השאירו חדרי ילדים בלי ילדים. אסור להקטין את מה שעשו באמצעות סוף יפה. יש דברים שאין להם סוף יפה. יש אנשים שלא יחזרו בשבילי הקיבוץ. יש משפחות שעבורן שום בית חדש לא יהיה הבית שהיה. ויש בוקר אחד שיישאר כאן גם בעוד מאה שנה, אפילו אם כל סימני השריפה ייעלמו.
אבל אני עדיין כאן. לא אלפיים שנה. כנראה אפילו לא מאות רבות. די זמן כדי לדעת משהו. ראיתי שדה הופך לקיבוץ. ראיתי מקום ובו חמישה עצים הופך למקום ובו שלושים אלף. ראיתי מים מפוצצים בצינור ואז זורמים בו שוב. ראיתי שדות נשרפים ב-1967 וצומחים מחדש. ראיתי גברים יוצאים למלחמה ב-1973 ונשים ונערים מחזיקים את המשק עד שיחזרו. ראיתי מקלט הופך מבית תינוקות למועדון ריקודים וממועדון ריקודים למרתף יין. ראיתי פצצות מרגמה ורקטות ואז ילדים שחוזרים לשחק שעה אחר כך. ראיתי בני אדם משוכנעים שהמדבר חזק מהם, וראיתי אותם שותלים בכל זאת. ראיתי גם את הבוקר שבו נדמה היה שהכול נגמר.
ועכשיו אני רואה אותם חוזרים למדוד, לסמן, לתכנן, להתווכח, לבנות, לשתול. זה לא אותו קיבוץ. אסור שיהיה. אדם שחוזר מאסון אינו האדם שהיה לפניו, ומקום אינו יוצא מן הכלל. אבל לאחרונה אני שומע שוב קולות שלא שמעתי כאן הרבה זמן: צעדים, עבודה, מנועים שאינם באים להרוס, אנשים שמדברים על איפה יהיה הבית, איפה יעבור השביל, איפה יהיו הילדים.
ואולי יום אחד, כשהבתים החדשים כבר ייראו כאילו היו כאן תמיד, ילד שאינו זוכר את שבעה באוקטובר יעבור לידי. אולי הוא יעצור בצל. אולי לא. ילדים אינם נוטים להתרגש מעצים זקנים, וטוב שכך. אולי הוא יניח אופניים על הגזע שלי וילך לשחק. אולי מישהו יספר לו שפעם הייתי אחד מחמישה. והוא לא יאמין, כי מכל עבר יהיו עצים.
ואם זה יקרה, אני לא אצטרך שיזכרו בן כמה אני. זה יספיק. כי אני כבר יודע דבר אחד על המקום הזה: אנשים יכולים לשרוף בית ביום אחד. כדי לגדל עץ צריך שנים.
ובכל זאת, שוב שותלים.
מקורות:
רשומה 3157 במרשם עצי המורשת של משרד החקלאות — שיזף מצוי, "בגן בוטני 'נקודה ירוקה' ממזרח לבית הקברות"
סיגל הדר ואורן צבדה, "הגן הבוטני 'נקודה ירוקה' בקיבוץ ניר עוז
דוד טברסקי, "זה מה שיש לנו היום בניר עוז – חורבן ונוי. שחור וירוק", דבר, 6 באוקטובר 2025
מוזאיקת שלאל — גילויה ב-1917 בידי סמל אוסטרלי בשם מק'אוון בתוך חפירה עות'מאנית
תגובות