רגע לפני שהים בולע את הכנסייה המסתורית של פיצו
לפני שבועיים, ממש בבוקר הטיסה חזרה מאיטליה, ירדתי 142 מדרגות אל חוף בקלבריה ונתקלתי די במקרה במערה הזו. מבחוץ היא נראית כמו פתח סתמי בסלע, אבל בפנים מביטות בכם כמאה דמויות אבן חצובות שפניהן נאכלות אט-אט על ידי מלח הים והלחות. מדריכי התיירים ימכרו לכם אגדה יפהפייה על מלחים ניצולי סערה מהמאה ה-17 שהקימו את המקום כאות תודה, אבל האמת מסתירה פסיכולוגיה שונה לגמרי. המסע אל תוך כנסיית פיידיגרוטה חושף סיפור שמתחיל במחצבה רומית, ממשיך באובססיה בת עשרות שנים של חנווני איטלקי מקומי, ונגמר באוצר תרבותי הולך ונעלם שכלוא בין פוליטיקה, ביורוקרטיה ואיתני הטבע - רגע לפני שהים בולע אותו בחזרה.
החזית לא מכינה אותך לשום דבר. יורדים מכביש 522 מצפון לפיצו (Pizzo) שבקלבריה, איטליה, חונים בשליים, ואז 142 מדרגות יורדות לכיוון החוף. בתחתית מחכה קיר סלע חום-בהיר עם כמה חלונות קמורים חסומים בסורגים, דלת פשוטה וצלב ברזל. זה הכל. מישהו שיעבור בסירה במרחק מאה מטר לא יבין שיש כאן משהו. בפנים, שלוש מערות מחוברות, אוויר קריר ולח אחרי החום של החוץ, וכמאה דמויות אבן שמביטות בך מכל הכיוונים - רועים, מלאכים, קדושים, גמלים, ושני מדליונים גדולים בפינה עם הפנים של אפיפיור ושל נשיא אמריקאי. ביקרתי שם בבוקר של תחילת אוקטובר, ויצאתי משם עם תחושה שקשה לנסח: לא התפעלות אסתטית, אלא משהו קרוב יותר לאי-נוחות. מישהו עשה את זה ביד, לבד, לאורך שנים, והשאלה הראשונה שעולה היא לא "כמה יפה" אלא "למה".
הסיפור הרשמי, זה שמספרים בכל אתר תיירות ושכל מדריך יגיד לך בעשרים השניות הראשונות, הוא סיפור טוב. במאה ה-17, אומרת המסורת, ספינת מפרש שיצאה מאזור נאפולי - לפי כמה גרסאות דווקא מטורה דל גרקו - נקלעה לסערה קשה במפרץ סנטה אופמיה (Golfo di Sant'Eufemia). אנשי הצוות התאספו בתא הקברניט, שבו היה תלוי ציור של הבתולה, ונדרו שאם יינצלו יבנו לה קפלה בדיוק במקום שבו תדרוך רגלם על החוף. הספינה התנפצה על הסלעים, אבל כל המלחים הגיעו בשחייה אל החוף - ואיתם, בלי שריטה, גם הציור וגם פעמון הספינה. נאמנים לנדר, הם חפרו גומה בסלע והניחו בה את התמונה. דייגים מקומיים, שחששו שתיגנב, העבירו אותה למערה מוגנת יותר וסידרו שם מזבח קטן. ואז, אחרי סערה נוספת, הים פלש פנימה ונשא את התמונה בחזרה - בדיוק לנקודה שבה הונחה לראשונה. זה חזר על עצמו יותר מפעם אחת. בשלב מסוים הבינו המקומיים את הרמז, הרחיבו את המערה המקורית, ובנו בה מגדל פעמונים שבו נתלה פעמון הספינה - פעמון שנושא את התאריך 1632.
כאן כבר המסורת לא מצליחה להסכים עם עצמה. ויקיפדיה האיטלקית מתארכת את הטביעה לסוף המאה ה-17, מקורות אחרים, ובהם Progetto Storia dell'Arte והקרן האיטלקית לסביבה (FAI), אומרים אמצע המאה, ואנטוניו מונטזנטי (Antonio Montesanti), שאליו נגיע מיד, מתייחס ל-1632 עצמה כתאריך המסורתי של האירוע. הפעמון מכריע לפחות כיוון אחד: אם הוא אכן הגיע מאותה ספינה, הטביעה לא יכולה להיות מוקדמת מ-1632 - מה שמוציא מהמשחק את חלק מהגרסאות המוקדמות.
השם עצמו הוא הרמז הראשון לכך שהסיפור מורכב יותר. "פיידיגרוטה" פירושו פשוט "לרגלי המערה", והוא מגיע מנאפולי - מהבזיליקה של סנטה מריה די פיידיגרוטה (Chiesa di Santa Maria di Piedigrotta), הניצבת סמוך לפתחה של הקריפטה הניאפוליטנית (Crypta Neapolitana), מנהרה רומית החוצה את גבעת פוזיליפו (Posillipo). זוהי מסורת עתיקה של הערצת מרים בנאפולי, שהחג שלו חל ב-8 בספטמבר - יום הולדת מרים - וסביבו נבנתה אחת החגיגות העממיות המפורסמות באיטליה. כלומר, המלחים לא "המציאו" בפיצו מדונה חדשה, הם הביאו איתם קדושה מוכרת מהבית. בפיצו עצמה, אגב, החג נחגג בתאריך אחר לגמרי: ב-2 ביולי, אחרי נובנה (novena) - תשעה ימי תפילה שקודמים לחג - עם תהלוכה ימית שבראשה שטה סירה בשם "פרלה נרה" (Perla Nera) מקושטת בפרחים ובדגלונים צבעוניים.
וכאן מתחיל החלק שבגללו החלטתי לכתוב את המאמר הזה. כי אם נכנסים למקורות הכתובים, האגדה מתחילה להתפורר - ומה שמתגלה מתחתיה מעניין יותר.
העד המרכזי הוא איש כנסייה מקומי בשם אילריו טרנקווילו (Ilario Tranquillo), שנולד בפיצו ב-1668 ומת בה ב-1743, שימש כקאנון הבכיר של הקולג'יאטה של סן ג'ורג'ו בעיר (Chiesa Matrice di San Giorgio Martire), והיה משורר וסופר. ב-1725 פרסם בנאפולי חיבור בשם "היסטוריה אפולוגטית של נפיציה העתיקה הקרויה היום פיצו" (Istoria apologetica dell'antica Napizia, oggi detta il Pizzo). טרנקווילו חי במרחק של כשני דורות מהאירוע הנטען, בעיר קטנה שבה כולם מכירים את כולם, והוא כותב על האתר במפורש. מה שהוא לא עושה הוא לספר את סיפור הטביעה. במקום זה הוא מוסר שם ותאריך אחרים לגמרי: המייסדים, לדבריו, היו ג'ובאני בנדטו דל פיצו (Giovanni Benedetto del Pizzo) ובנו אנטוניו, בשנת 1675. כאן נדרשת הסתייגות מתודית: הציטוט הזה חוזר בעשרות אתרים אבל אף אחד מהם אינו מפנה לעמוד בחיבור המקורי.
מה שכן ניתן לאמת ישירות הוא השתיקה. ההיסטוריון והארכיאולוג אנטוניו מונטזנטי, שפרסם ביולי 2026 מאמר חריף תחת הכותרת "הכנסייה הקטנה של פיידיגרוטה בפיצו, נכס שצריך להציל", כותב שטרנקווילו הכיר היטב את עולם דייגי האלמוגים, תיעד את פעילותם בכתביו ואפילו ציין היכן בדיוק נמצאות שוניות האלמוגים - ובכל זאת אינו מעלה שום השערה בדבר פולחן שנולד מטביעת ספינה. ואם להוסיף על דבריו: זה בדיוק העולם שממנו באה, לפי האגדה, ספינת המפרש. טורה דל גרקו היא בירת האלמוגים של הים התיכון, ותושביה מכונים Corallini, אנשי האלמוג. מה שהוא כן מתעד הוא קיומם המתמשך של רומיטורי, כלומר מגורי נזירים מתבודדים, בשתי כנסיות תת-קרקעיות המוקדשות למדונה די פיידיגרוטה בשטח פיצו: המזרחית, זו שאנחנו מדברים עליה, והמערבית, הקרויה היום "של התחנה" (della Stazione). זו, כותב מונטזנטי, אחת העדויות ההיסטוריות החשובות ביותר על מתחמי פולחן תת-קרקעיים עתיקים באזור. הטיעון מהשתיקה חזק יותר מהטיעון מהציטוט, מפני שאפשר לבדוק אותו מול מה שטרנקווילו כן טרח לכתוב.
ויש עוד. מונטזנטי מדווח על מסמך כלכלי שהתגלה לאחרונה בזיבלדונה של הקולג'יאטה של פיצו - ספר רישומים מקומי - המעיד על קיומה של "הכנסייה הקטנה של פיידיגרוטה לה נובה", מבנה תת-קרקעי נוסף מדרום, כבר בשנת 1583. הוא אינו נותן למסמך סימן זיהוי - לא תאריך מדויק, לא מספר דף, לא הפניה ארכיונית - כך שאי אפשר לעקוב אחריו, ואני מביא אותו בשמו. אם הוא מדויק, פירושו שהשם "פיידיגרוטה" היה נוכח בשטח של פיצו לפחות מסוף המאה ה-16, עשרות שנים לפני התאריך שחרוט על הפעמון. המסקנה שמתבקשת מכך - והיא שלי, לא שלו - היא שסיפור הטביעה לא בהכרח המציא את הפולחן, אלא חיזק וחידש הערצת מרים שכבר הייתה קיימת במקום שנחשב קדוש מזה דורות.
ומתחת לשכבה הזאת יש עוד אחת. הצוק שבו חצובה הכנסייה עשוי קלקרניט (Calcarenite) - סלע משקע שנוצר מהתלכדותם של חלקיקי גיר בגודל חול, לרוב שברי קונכיות, אצות ושלדים ימיים זעירים, לאורך מאות אלפי עד מיליוני שנים. מונטזנטי מצביע על כך שקירות הקלקרניט באזור כולו מראים בנקודות רבות את הסימנים האופייניים לטכניקות החיתוך של מחצבות רומיות, שמהן נחצבו בלוקים לבניינים ולנמל של ויבונה ולנטיה הסמוכה (Vibo Valentia). עם נטישתן ההדרגתית של המחצבות בין המאות הרביעית לשביעית, המערות - הטבעיות והמלאכותיות כאחד - הפכו זמינות לשימוש אחר: מקומות תפילה והתבודדות, תופעה שמונטזנטי מתאר כמוכרת היטב בקלבריה ובדרום איטליה כולו. במילים אחרות, מה שעומד כאן הוא רצף של כמעט אלפיים שנה - מחצבה רומית, מנזר מתבודדים, הערצת מרים בימי הביניים, אגדת הטביעה, ולבסוף הפסלים. כל שכבה ניזונה מהקודמת, ואף אחת מהן לא מחקה את זו שלפניה.
את השכבה האחרונה יצר אדם אחד. קראו לו אנג'לו בארונה (Angelo Barone), והוא לא היה פסל. הוא היה בעל חנות נייר וכלי כתיבה במרכז פיצו. חובב אמנות, מאמין גדול, אוטודידקט. ב-Artribune, אחד מכתבי העת החשובים לאמנות באיטליה, מתארת אותו המבקרת הלגה מרסלה (Helga Marsala) במונח שאיטליה אימצה: artista irregolare, אמן לא-סדיר, אאוטסיידר. הקטגוריה הזאת - אמנות גולמית - נולדה כמושג רק באמצע המאה ה-20, הרבה אחרי שבארונה החל לחפור. בזמן אמת הוא היה פשוט חנווני שקצת יצא מדעתו.
מה שהוא עשה דורש רגע של מחשבה טכנית. הוא לא בנה פסלים והציב אותם במערה. הוא חפר את המערה, ותוך כדי החפירה השאיר במכוון גושי סלע עומדים במקומם - ואחר כך סיתת אותם לכדי דמויות. זהו פיסול בגריעה, ובמקרה הזה גם חציבה ישירה בסלע החי: כל הסרה היא סופית, אין הדבקה, אין תיקון, ואין גרסה שנייה. שגיאה אחת בזווית של כתף או ביד מורמת, וגוש שתוכנן כמלאך הופך לחצץ. הוא עשה את זה שוב ושוב, בכל שלושת החללים, עם מכוש ואת.
לגבי התאריכים יש מחלוקת שראוי לשים עליה את האצבע, ולא רק מטעמי דיוק. הרוב המכריע של המקורות נוקב בשנת 1880 בערך כנקודת ההתחלה. מונטזנטי, לעומת זאת, כותב גרסה אחרת ומאוחרת בהרבה: לדבריו בארונה החל לחפור ולפסל אחרי רעידות האדמה של 1905 ו-1908 - זו של 1908 היא אסון מסינה, שהרג עשרות אלפים ממש מעבר למפרץ - ואחרי ששלח לאפיפיור מכתב נרגש נגד המלחמות. ההבדל אינו טכני. בגרסה המקובלת מדובר ב-35 שנות עבודה, מפעל חיים של חנווני נלהב. בגרסת מונטזנטי מדובר בשבע שנים בלבד - תגובה דחופה של אדם מבוגר לאסון ולמלחמה, מעשה של מישהו שראה את האדמה נפתחת והחליט לחצוב משהו שיחזיק מעמד.
גם שנת מותו שנויה במחלוקת קלה, ובאופן שמרמז על שיבוש בהעתקה ולא על שתי מסורות: ויקיפדיה האיטלקית ו-Artribune מציינות את אביב 1915, בעוד לוח המידע הניצב באתר עצמו נוקב בתאריך מלא - 19 במאי 1917 - שגם הוא אביב. הלוח בכניסה הוא מסמך מעניין בפני עצמו: הוא מספר את סיפור הטביעה, מתארך אותו ל"אמצע שנות ה-1600", ומתאר את אנג'לו בארונה כבעל חנות נייר קטנה במרכז העיר שהחל לחצוב "לקראת 1880". בכל מקרה, מי שהמשיך היה בנו אלפונסו (Alfonso Barone) - צלם וצייר במקצועו - שעבד על המקום, לפי מונטזנטי, עד שנות ה-50. הוא הוסיף קבוצות פיסול, כותרות עמודים עם מלאכים, תבליטים, וצייר פרסקאות על קמרון האולם המרכזי ועל קמרון המזבח הראשי. לפי מונטזנטי, הוא גם הנציח בסלע את עצמו, את אביו ואת דודו הכומר.
ואז מגיעה הטענה שהכי קשה לעכל. מונטזנטי כותב שאלפונסו שחזר בקבוצת פיסול אחת את "הדיג הפלאי", יצירה של צייר שפעל בחצרו של "מלך השמש" - ושהציור, במילותיו, היה אז "בלתי מוכר לאיש", ותלוי היום בלובר. מונטזנטי לא נוקב בשם הצייר אך מדובר ב"La pêche miraculeuse" של ז'אן ז'ובנה (Jean Jouvenet, 1644–1717), אחד הציירים הבולטים של התקופה, שהשלים אותה ב-1706 עבור כנסיית סן-מרטן-דה-שאן בפריז (Saint-Martin-des-Champs). היצירה אכן נמצאת היום בלובר, אבל החלק השני של הטענה פשוט אינו נכון. הציור היה ציור מזבח באולם המרכזי של כנסייה בפריז, ב-1705 הוצג לראווה בפני לואי ה-14 בטריאנון הגדול, והמלך הורה לשזור אותו כשטיח קיר במנופקטורת הגובלנים (Gobelins Manufactory) כחלק מסדרת "הברית החדשה"; והקומפוזיציה נחרטה בתחריט בידי ז'אן אודראן (Jean Audran) והופצה. זהו אחד הדימויים המוכרים של הציור הדתי הצרפתי בתקופתו, ולא יצירה אלמונית. הדרך שבה פסל-חובב קלבריזי הגיע אליו אינה מסתורית כלל - תחריט או גלויה מספיקים. ומה שנשאר מרשים הוא לא הנגישות למקור אלא היכולת לתרגם קומפוזיציה ציורית בת עשרות דמויות לקבוצת אבן אחת, חצובה בסלע רך, מתחת לפני הים.
הפרק האחרון שייך לדור השלישי. בתחילת שנות ה-60 ספגה הכנסייה סדרת מעשי ונדליזם והפכה, לפי התיאורים, לערימת הריסות. לוח המידע באתר מוסר את הפרט בניסוח יבש שהופך אותו לגרוע יותר: נער אחד, ואולי כמה, הצליחו להיכנס פנימה, ובעזרת מקל ערפו ושברו פסלים שונים. חמישים שנות עבודה של שני דורות, מול ילד עם מקל. בסוף אותו עשור הגיע לפיצו ג'ורג'ו בארונה (Giorgio Barone), צאצא של המשפחה שהיגר לקנדה - המקורות חלוקים אם היה בנו של אלפונסו או אחיין, ומתארים אותו כפסל מוכר. הוא תכנן לשהות שבועיים. אחרי שראה את מצב הכנסייה נשאר חודשים, שיקם את מה שאפשר היה לשקם, והוסיף את התוספת האחרונה שנעשתה במקום: שני מדליונים גדולים בפינה, האחד של האפיפיור יוחנן ה-23 והשני של הנשיא ג'ון פ. קנדי. חלק מהמקורות מתארכים את סיום השחזור ל-1968, ואחרים מציינים שהמדליונים נחצבו ב-1969, שתי הקביעות אינן בהכרח סותרות.
הבחירה בשני הדיוקנאות האלה נראית במבט ראשון כמו בדיחה. אבל היא מובנת לגמרי אם זוכרים מי חצב אותם. שניהם מתו ב-1963, בהפרש של כחמישה חודשים: יוחנן ה-23 ב-3 ביוני, קנדי ב-22 בנובמבר. בשביל קהילות המהגרים האיטלקיות בצפון אמריקה הם היו הצמד המדויק: אפיפיור איטלקי מסוטו איל מונטה (Sotto il Monte), כפר קטן במחוז ברגמו שבלומברדיה, שכינס את ועידת הוותיקן השנייה ופתח את הכנסייה אל העולם, ונשיא קתולי ראשון בבית הלבן. ג'ורג'ו בארונה לא חצב בקלבריה שני אייקונים פוליטיים - הוא חצב את הקיר שעליו תלויות תמונות בכל סלון של מהגר איטלקי-אמריקאי באותן שנים. הכנסייה הזאת תיעדה את ההגירה בדיוק כפי שתיעדה את הבשורה. לוח מתכת המונח היום מתחת למדליונים מנסח את זה אחרת, בשפת התקופה: שתי הדמויות נחצבו בשנות המלחמה הקרה, כסמל של שלום. בין שני הדיוקנאות חצובים לפיד וענפי דפנה.
מה שרואים היום בפנים הוא קולאז' מצטבר של שלושת הדורות ושל כל מה שקדם להם. המדריכים מונים כמאה דמויות: לידת ישו עם הרועים, השור, החמור והמלכים על גמלים ברקע מדברי; סן ג'ורג'ו, פטרון העיר פיצו, דוקר את הדרקון; סן פרנצ'סקו די פאולה חוצה את מצר מסינה על גלימתו; סנט אנטוניו מפדובה עם היתומים; ומלאך המוות מכתיר את סנטה ריטה. במערה צדדית ניצבת מדונה של לורד, שלפי מחקר שפורסם נמצאה ככל הנראה ביער בשנות ה-50 והוצבה שם. על קיר האולם המרכזי יש ציור עגול של ספינת מפרש בלב סערה - האגדה, מצוירת על ידי מי שהאמין בה; ובין הפרסקאות שעל הקמרונות מופיעים עלייה לרגל ללורד, נישואי המדונה, הטביעה עצמה, וגם קרב לפנטו - הקרב הימי של 1571 שהנצרות הקתולית ייחסה את הניצחון בו להתערבותה של מרים, ושמקומו בכנסייה של מלחים קלבריזים מובן מאליו. על המזבח הראשי מוצב עותק של ציור המדונה. המקור הועבר לעבודות שחזור, ולפי פרסום נמצא בסנטואריו של סן פרנצ'סקו די פאולה (Sanctuary of Saint Francis of Paola) בעיר פאולה (Paola).
והמקום הזה גוסס. לא במובן מטפורי. קלקרניט היא אבן רכה שנוטה להתפורר, וחדירת מים מלוחים, לחות ורוח פועלות בה ללא הפסקה. שחיקת החופים במפרץ, שמצמצמת בהדרגה את רצועות החול, מוסיפה גורם אי-יציבות נוסף. את זה אי אפשר לפספס גם בלי להיות שמרן: פני השטח של הדמויות מתקלפים בקרומים לבנים, פריחת מלח נוזלת על תבליטים שלמים כמו נטיפים, הסלע מסביב לכמה מהפסלים חרוץ בכוורת שחיקה, והחלק התחתון של הקירות - בדיוק בגובה שבו הלחות עולה מהרצפה - מכוסה שכבה ירוקה של אצות. פנים של דמויות שלמות פשוט אינן עוד; במקרה אחד הדמות נמסה אל תוך הקיר שממנו נחצבה. ויש גם נזק שהפסלים עשו לעצמם: לחנית של סן ג'ורג'ו ולמקל של סן פרנצ'סקו נוספו בשעתו מוטות ברזל אמיתיים, והברזל מחליד עכשיו בתוך האבן, מכתים אותה ומפצל אותה מסביבו. מונטזנטי מנסח את זה בלי כפפות: ריבוי טעויות בניהול זרמי המבקרים ותנאי לחות פנימיים שיצאו משליטה הורסים, לדבריו, פיסה מהאתר מדי יום.
יש כסף, והוא נע לאט. באפריל 2026, אחרי ישיבה שנערכה בפרפקטורת ויבו ולנטיה, דיווחו כלי התקשורת המקומיים שכ-1.8 מיליון יורו המיועדים לשיקום נותרו תקועים בהמתנה לחתימה על הסכם בין הסופרינטנדנצה לבין חבל קלבריה; ההסכם נחתם בסוף יולי 2026, וכל השלבים - תכנון, עבודות, מסירה ודיווח - חייבים להסתיים עד 31 בדצמבר 2028. ואז, בתחילת ספטמבר 2026, התפטרה מריאנג'לה פרטה (Mariangela Preta), הארכיאולוגית שעמדה בראש המוזיאונים העירוניים של פיצו מאז הקמתם בנובמבר 2024, ושלזכותה נזקף שחרור המימון. היא הכחישה סכסוך עם העירייה. בעיתונות המקומית התפרסמה דאגה מפורשת: מנהל אין, והפרויקט הרגיש ביותר בעיר נכנס בדיוק עכשיו לשלב הביצוע.
כשעמדתי שם בבוקר ההוא לא ידעתי אף אחד מהדברים האלה. ראיתי מערה מוזרה ומרשימה, שילמתי את דמי הכניסה ועליתי בחזרה במדרגות. רק אחר כך, כשהתחלתי לחפש, התברר לי מה בדיוק ראיתי: לא "אטרקציה", אלא מקום שבו מחצבה רומית הפכה למקלט נזירים, שהפך לאתר פולחן, שהפך לאגדה, שהפכה לבמה של חנווני אחד עם מכוש, ואחריו בנו, ואחריו נכד שחזר מקנדה. ואז הכל נעצר, לפני שישים שנה, והים התחיל לקחת את זה בחזרה. כדאי להגיע לפני שזה קורה. הכנסייה נמצאת כקילומטר צפונית לפיצו, באזור הקרוי מדוננלה, על ויה ריביירה פראנג'י שלאורך כביש 522, עם חניון משלה, יורדים אליה במדרגות. בין מרץ לאוקטובר היא פתוחה בשעות 9:00–13:00 ו-15:00–18:00, בחורף בסופי שבוע בלבד ובימי חול בתיאום מראש, אבל העבודות הצפויות עשויות לשנות את הכל - כדאי לבדוק לפני הנסיעה.
תגובות