השער לים הקרח: טרומסו בין אגדה להיסטוריה
טרומסו אוהבת להתהדר בתארים נוצצים: "פריז של הצפון", "השער לים הקרח" או "העיר הצפונית בעולם". אבל מה קורה כשמגרדים את שכבת המיתוסים שמדריכי התיירים מוכרים לנו? מתחת לסלוגנים ולחנויות המזכרות מתגלה היסטוריה מחוספסת ומרתקת הרבה יותר. זוהי עיר שצמחה מסחר מחתרתי עם רוסים ומשפה אבודה של 400 מילים, התעשרה מציד אכזרי באוקיינוס הקפוא, ושימשה תפאורה לדרמות אנושיות עמוקות - מהטיסה האחרונה והטרגית של מגלה הארצות רואלד אמונדסן אל הלא-נודע, ועד לסיפורה הנשכח של הקהילה היהודית הזעירה שנמחקה בשואה. הצטרפו למסע אל טרומסו האמיתית, המקום שבו האמת ההיסטורית, כשהיא נחשפת, חזקה ומעניינת יותר מכל אגדת תיירים.
יומיים אחרי ההופעה של סטיבי וונדר באוסלו נחתתי בטרומסו (Tromsø), יותר מ-1000 קילומטרים צפונה וכ-350 קילומטרים מעבר לחוג הארקטי. בסוף אוקטובר השמש עוד עולה שם, נמוכה וחיוורת, אבל בעוד כחודש היא תיעלם לגמרי. ליל הקוטב בטרומסו נמשך בערך מסוף נובמבר ועד אמצע ינואר. באתי בשביל הזוהר הצפוני והלווייתנים, ועל שניהם אכתוב בנפרד. בין סיור לסיור הסתובבתי בעיר עצמה, וגיליתי שלעיר הקטנה הזאת יש כמה סיפורים שהיא אוהבת מאוד לספר על עצמה.
בחנויות המזכרות ובאתרי התיירות טרומסו היא "פריז של הצפון" ו"השער לים הקרח". היא גם העיר של "הצפוני בעולם": לשכת התיירות המקומית מחזיקה רשימה שלמה של מוסדות שנושאים את התואר הזה, מהאוניברסיטה ועד המבשלה ואפילו סניף מקדונלד'ס. על הנמל עומד מחסן מכס מעץ שנבנה ב-1833, ובו שוכן היום מוזיאון הקוטב (Polarmuseet). המוזיאון נפתח ב-18 ביוני 1978, חמישים שנה בדיוק אחרי שרואלד אמונדסן, מגלה ארצות נורווגי, המריא מכאן בפעם האחרונה. על מה שהמוזיאון בוחר לא לספר, על הסאמים, העם הילידי של הצפון, אכתוב מאמר נפרד.
לא הרחק משם, בין פסל הברונזה של אמונדסן לקתדרלה העירונית, עומדת אנדרטה צנועה ועליה שבעה-עשר שמות. קל מאד לעבור לידה בלי לשים לב. המאמר הזה הוא ניסיון לבדוק את הסיפורים שטרומסו מספרת על עצמה, ולמצוא גם את אלה שהיא מספרת בשקט.
הסיפור מתחיל הרבה לפני שהיה כאן משהו שאפשר לקרוא לו עיר. חריטות סלע בסקבברגט (Skavberget), לא רחוק מהעיר, מעידות שבני אדם חיים באזור לפחות 7000 שנה. השם בא מהמילה הנורדית העתיקה Trums, שהייתה במקור שמו של האי שעליו שוכנת העיר, ומשמעותו אינה ודאית. בסאמית קוראים לאזור רומסה (Romsa). האזור היה מרחב מפגש בין הנורדים, שהתיישבו לאורך החוף, לבין הסאמים.
בסביבות 1250 הורה מלך נורווגיה הוקון הוקונסון לבנות על האי את הכנסייה הראשונה. המקור היחיד מימי הביניים על כך הוא הסאגה של המלך, שאומרת שהוא "ציווה לבנות את כנסיית ישוע בטרומס" ואינה נוקבת בשנה. השנה 1252, שמופיעה במקומות רבים, אינה מופיעה בה. מקור קרוב יותר לאגדה הוא הכינוי הלטיני שכל מדריך בעיר מצטט בהתלהבות: Ecclesia Sanctae Mariae de Trums juxta paganos, "כנסיית מריה הקדושה בטרומס שליד הפגנים". הציטוט הזה הפך לסמל של טרומסו כמוצב קדמי של הנצרות מול העמים הפגניים של הצפון. אלא שהוא לקוח ממכתב של האפיפיור קלמנס החמישי מ-1308, כחמישים שנה אחרי הקמת הכנסייה, ובמקור כתוב בו בכלל לא Trums אלא Trinis. ההיסטוריוגרפיה הנורווגית ראתה בכך שגיאת העתקה.
בשנת 2007 טען האדריכל וההיסטוריון טרונד גבריאלסן (Trond Gabrielsen), בעבודת תזה לתואר שני באוניברסיטת אוסלו, שזו כלל לא טעות. מאז הוא מקדם את הטענה בחריפות בכתבים שהוא מוציא בעצמו, ומאשים חוקרים מאוניברסיטת טרומסו בכך ששינו את שם המקום מסיבות פוליטיות. לדעתו Trinis הוא מקום בשם טרנס (Trennes), בשפך נהר פונוי (Ponoy) בחצי האי קולה. יש גם סתירה פשוטה: הסאגה מדברת על כנסיית ישוע, והמכתב על כנסיית מריה. אין לי דרך להכריע ביניהם, אבל ייתכן שהמשפט המפורסם ביותר על טרומסו עוסק בכלל במקום אחר. גם תואר "הכנסייה הצפונית בעולם" עבר מיד ליד: חיבור איסלנדי מסוף המאה ה-12 כבר העניק אותו לכנסיית לנוויק (Lenvik), מדרום לטרומסו. מה שכן מתועד הוא שלצד הכנסייה נבנה, באותה תקופה או מעט אחריה, ביצור קטן להגנה מפני קרלים ורוסים. הגבול היה אמיתי.
במשך מאות שנים עמדו כאן בעיקר כנסייה, בית כומר וכמה בתים לאורך החוף. המסחר בצפון היה מונופול של סוחרי ברגן וטרונדהיים, ורק כשהפריבילגיות שלהם בוטלו ב-1789 הפכה טרומסו לתחנת מכס. ב-20 ביוני 1794 קיבלה מעמד של עיר מסחר בצו מלכותי. באתרים רבים כתוב שחיו בה אז כשמונים איש, אבל לא מצאתי למספר הזה מקור. הנתון המתועד הוא שב-1807 עוד לא היו במקום מאה תושבים. העיר הקטנה הזאת אפילו הייתה זירה במלחמות נפוליאון: ב-2 באוגוסט 1812 נכנסו לנמל סירות מהפריגטה הבריטית הוריישו (HMS Horatio) ולכדו שתי ספינות תותח דניות-נורווגיות.
מה שהצמיח את העיר הגיע דווקא מהמזרח. ב-1725 נרשמה הספינה הרוסית הראשונה שקנתה דגים בטרומסו. בעקבותיה באו הפומורים (Pomors), סוחרים מחופי הים הלבן, שהביאו דגנים, בעיקר קמח שיפון, ולקחו דגים. במאה ה-18 הסחר הזה היה בעצם בלתי חוקי. הוא הותר חלקית ב-1796 ובמלואו רק ב-1839, ובשיאו הגיעו לצפון נורווגיה יותר משלוש מאות ספינות פומוריות בשנה. מרכז הסחר העיקרי היה ורדו (Vardø), לא טרומסו. בחלקים מצפון נורווגיה שימש הרובל כמטבע מקומי, ועל הרציפים נולדה שפת מסחר מעורבת, רוסנורסק (Russenorsk). נשתמרו ממנה כארבע מאות מילים, והיא נקראה גם "מויה פו טבויה" (moja på tvoja), בערך "שלי בשלך". הכל נגמר בבת אחת ב-1917: המהפכה סגרה את הגבול. לפי האנציקלופדיה הנורווגית, המכה הקשה ביותר נפלה על קהילות הדייגים הסאמיות.
המנוע האמיתי של טרומסו היה הציד בים הקרח. הוא התחיל בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-19, והעיר גדלה איתו. ב-1830 חיו בה כ-1,200 איש, וב-1834 עבר לגור בה הבישוף של צפון נורווגיה. אחרי 1850 עקפה טרומסו את המרפסט והפכה לנמל הארקטי המוביל של נורווגיה. ספינות עץ קטנות יצאו ממנה לסבאלברד, לים ברנץ ולחופי גרינלנד וחזרו עמוסות עורות, שומן ושנהב. מהכסף הזה נבנו רבים מבתי העץ של המרכז (העתיק שבהם עוד מ-1789), וגם הקתדרלה העירונית, כנסיית עץ שהושלמה ב-1861.
באותה תקופה נולד הכינוי המפורסם מכולם, "פריז של הצפון". אתרי התיירות מספרים שמבקרים במאה ה-19 הופתעו לגלות בקצה העולם אופנה ונימוסים של עיר גדולה, אבל אף אחד מהם לא מביא מקור. המקור המוקדם ביותר שמצאתי הוא ספר מסעות של הנוסע הגרמני גאורג הרטונג (Georg Hartung) מ-1877. במהדורה הדנית-נורווגית שלו נכתב: "שטוקהולם נחשבת לפריז של הצפון. אם גם לצפון הרחוק המיושב צריכה להיות אחת, היא יכולה להיות רק טרומסו". במילים אחרות, התואר הראשון שייך לשטוקהולם, וטרומסו קיבלה בסך הכול מחמאה מותנית. אגב, טרומסו רחוקה מלהיות היחידה: גם ריגה וסנט פטרבורג נקראות כך.
כמה מסמלי העיר של היום נולדו באותן שנים. ב-1872 הוחלט על הקמת מוזיאון טרומסו, ביוזמת הגאולוג קרל פטרסן (Karl Pettersen). ב-1877 ייסד לודוויג מאק (Ludwig Mack), בנו של אופה שהגיע מבראונשווייג, את מבשלת הבירה שלו. מאק מכנה את עצמה עד היום "המבשלה הצפונית בעולם", אבל הייצור העיקרי עבר ב-2012 לנורדקיוסבוטן (Nordkjosbotn), כשבעים קילומטר מהעיר. מאז נפתחו מבשלות צפוניות יותר בגרינלנד ובסבאלברד, ומאק שומרת על התואר בזכות המטה שנשאר בטרומסו. הפאב שלה, אולהאלן (Ølhallen), פועל מאז 1928.
לתהילה הזאת היה מחיר. צי ציד כלבי הים של צפון נורווגיה, שרובו יצא מטרומסו, גדל משש ספינות ב-1859 ל-46 ב-1909, והשלל השנתי קפץ מפחות מ-1,500 ליותר מ-30 אלף כלבי ים. בין 1871 ל-1973 נרשם צידם של 30,294 דובי קוטב, ובשנת השיא, 1924, נהרגו 901 דובים. הנרי רודי (Henry Rudi), יליד טרומסו שכונה "מלך דובי הקוטב", ירה לבדו ב-713 דובים במשך 27 חורפים. הניבתנים של סבאלברד כמעט נכחדו: ב-1952 נותרו שם כמאה פרטים, ורק אז הם זכו להגנה. בספירה שנערכה ב-2018 כבר נמנו 5,503 ניבתנים. גם הציידים שילמו: ב-1952 נספו בים הקרח קרוב לשמונים ציידים, וזכרם נשמר באנדרטה בכיכר המרכזית של העיר. ובין כל הגברים הללו הייתה גם אישה אחת. וואני וולדשטאד (Wanny Woldstad), שנולדה ב-1893 באי סומראוי (Sommarøy), עבדה בטרומסו כנהגת מונית עם מכונית משלה. בשנות ה-30 בילתה חמישה חורפים במפרץ הורנסונד (Hornsund) שבסבאלברד, והייתה לאישה הראשונה שעבדה שם כציידת.
בתחילת המאה ה-20 הפכה טרומסו לנקודת יציאה למשלחות ציד, מחקר ותיירות, וכך נולד הכינוי "השער לים הקרח" (Porten til Ishavet). הסיבה הייתה מעשית: הספנים והציידים של העיר הכירו את הקרח טוב מכל אחד. העיר קלטה גם את מי שנכשל. כשהעיתונאי האמריקאי וולטר וולמן (Walter Wellman) ניסה ב-1894 להגיע לקוטב והספינה ששכר נמחצה בקרח, אנשיו הוחזרו לטרומסו.
שנתיים אחר כך התרחש בנמל אחד המפגשים המרגשים בתולדות חקר הקוטב. ב-1893 יצא פריטיוף ננסן בספינה פראם (Fram) כדי להיסחף עם הקרח לעבר הקוטב. כשהתברר שהסחיפה לא תביא אותו לשם, עזב את הספינה עם חברו יאלמר יוהנסן (Hjalmar Johansen), ושניהם ניסו להמשיך ברגל. הם לא הגיעו לקוטב, שרדו חורף שלם בצריף אבנים בארכיפלג פרנץ יוסף, ובקיץ 1896 חזרו לורדו על ספינה בריטית. כעבור שבוע עגנה גם הפראם, שהשתחררה מהקרח, בשיירבאוי (Skjervøy), לא רחוק מטרומסו. ובלשונו של ננסן: "למחרת נכנסנו לנמל טרומסו, ושם עמדה הפראם". היה זה ב-21 באוגוסט 1896, והעיר כולה יצאה לחגוג. באותו קיץ נפגש ננסן בטרומסו, במקרה, עם השוודי סלומון אוגוסט אנדרה (Salomon August Andrée), שחזר מניסיון כושל להמריא לקוטב בכדור פורח. ננסן סיפר לו על מזג האוויר הקשה של הקוטב. אנדרה המריא בכל זאת בשנה שלאחר מכן, ונעלם עם שני חבריו.
הקשר העמוק מכולם הוא של אמונדסן. את גיואה (Gjøa), ספינת הדייג הקטנה שבה עבר ראשון את המעבר הצפון-מערבי, הוא קנה בטרומסו, ומספנה מקומית חיזקה אותה ב-1901 עד 1902. ב-1926 טס אמונדסן מעל הקוטב בספינת האוויר נורגה (Norge), שתכנן והטיס המהנדס האיטלקי אומברטו נובילה. אחרי הטיסה הסתכסכו השניים קשות על הקרדיט. ב-25 במאי 1928 התרסקה על הקרח ספינת אוויר חדשה של נובילה, איטליה (Italia), בדרכה חזרה מהקוטב. עליה היו 16 אנשים. שישה נסחפו עם מעטפת הספינה ונעלמו, אחד נהרג בהתרסקות, והשאר נותרו על הקרח במה שנקרא אחר כך "האוהל האדום".
אמונדסן התנדב לחפש את יריבו. את הלילה האחרון שלו בטרומסו בילה בבית של הרוקח פריץ צאפה (Fritz Zapffe) ברחוב הראשי. לפי עדותו של צאפה, אמונדסן לא יצא מהבית כל זמן שהותו בה, והשאיר לו למזכרת מצית שלא עבד. סיפורים על "הארוחה האחרונה" במלון כזה או אחר לא עמדו בבדיקה. ב-18 ביוני 1928, קצת אחרי ארבע אחר הצהריים, המריא מהנמל מטוס ים צרפתי מדגם לאתם 47 (Latham 47). עליו היו שישה אנשים: אמונדסן, הטייס הנורווגי לייף דיטריכסון (Leif Dietrichson) וארבעה צרפתים בפיקודו של רנה גילבו (René Guilbaud). קשר הרדיו האחרון איתם נקלט בסביבות 18:45, ואז נשמר שקט. חמישה ימים אחר כך חילץ טייס שוודי את נובילה מהקרח, והשורדים האחרונים נאספו ב-12 ביולי בידי שוברת הקרח הסובייטית קרסין. מהמטוס של אמונדסן נמצאו רק מצוף ומיכל דלק שנסחפו לחוף בסתיו של אותה שנה. מקום ההתרסקות לא נמצא עד היום, גם לא בחיפוש שערך הצי הנורווגי ב-2009. במשלחת איטליה ובמבצע החיפוש נהרגו בסך הכול 17 אנשים, ושמותיהם חקוקים על אנדרטה בטרומסו. פסל אמונדסן על הנמל נחנך ב-16 ביולי 1937, יום הולדתו ה-65 שלא זכה לחגוג, בידי הלמר הנסן (Helmer Hanssen), שעמד לצידו בקוטב הדרומי.
באפריל 1940 פלשה גרמניה לנורווגיה, ובמשך חמישה שבועות הייתה טרומסו הבירה בפועל של המדינה. המלך הוקון השביעי (Haakon VII), יורש העצר אולף והממשלה הפליגו ממולדה (Molde) על הסיירת הבריטית גלזגו (HMS Glasgow), ומ-1 במאי עד 7 ביוני פעלו מטרומסו. על אותה ספינה היה גם חלק מעתודות הזהב של הבנק המרכזי. החלק האחרון של הזהב הגיע לטרומסו על סירות דיג, ומשם הועבר לסיירת בריטית נוספת, אנטרפרייז (HMS Enterprise). בסך הכל הוברחו מנורווגיה כחמישים טונות זהב. המלך עצמו לא גר בעיר. כדי לא למשוך אליה הפצצות גרמניות, הוא ויורש העצר התגוררו בבקתת עץ, טרנגהיטה (Trangenhytta), ליד אגם בבלספיורד (Balsfjord), ושם התכנסו שלוש מועצות מדינה. ב-7 ביוני הפליגו המלך והממשלה מטרומסו לבריטניה על הסיירת דבונשייר (HMS Devonshire), ושלושה ימים אחר כך, ב-10 ביוני 1940, נכנעו הכוחות הנורווגיים בצפון.
באותה עיר חיה קהילה יהודית קטנה, שכמעט איש אינו זוכר אותה היום. החוקה הנורווגית של 1814 אסרה על יהודים להיכנס למדינה, והסעיף בוטל רק ב-1851. אחרי 1881 החלו להגיע לנורווגיה יהודים מהאימפריה הרוסית, רבים מהם כרוכלים. חלקם הגיעו עד טרומסו. משפחת קפלן, למשל, באה מקורלנד, כיום בלטביה, דרך אנגליה וטרונדהיים. בית כנסת שנבנה לשם כך מעולם לא היה כאן, אבל ב-1935 הוקם בעיר בית כנסת מאולתר. מאיר לייב שוטלנד (Meyer Leib Shotland), רב וסוחר, ניהל מ-1927 חנות בגדים ברחוב קירקגאטה (Kirkegata). בנו סלומון היה ב-1928 אלוף צפון נורווגיה בריצת 100 מטר ובקפיצה לרוחק.
ב-18 ביוני 1941, 13 שנה בדיוק אחרי שאמונדסן המריא מהנמל, נעצרו הגברים היהודים בגיל עבודה בטרומסו ובנרוויק. תשעה מטרומסו וחמישה מנרוויק רוכזו במחנה סידספיסן (Sydspissen) בקצה הדרומי של האי. לפי השלט שהציבה העירייה במקום, זה היה המעצר ההמוני הראשון של אזרחי נורווגיה בני מוצא יהודי. באפריל 1942 נשלחו 12 מהעצורים דרומה, למחנה גריני (Grini). בסוף נובמבר של אותה שנה יצא גירוש יהודי נורווגיה לאושוויץ, רובם על האונייה דונאו (Donau). מתוך 54 יהודים שחיו בצפון נורווגיה בפרוץ המלחמה, 35 גורשו לאושוויץ. מטרומסו נרצחו 17. מאיר לייב שוטלנד, אשתו רוזה וילדיהם סלומון ואווה נרצחו באושוויץ ב-1943. הרופא אוסקר ברנשטיין הצליח להשתחרר כשהעמיד פנים של חולה קשה, ואנשי המחתרת הבריחו אותו לשוודיה. קורה קלייבאן, בני הזוג פאולינה ומרקוס רוטבולד ובני משפחת נילסן מטרומסו הוכרו ב-2006 כחסידי אומות העולם. קלייבאן גם יזם את האנדרטה מול הקתדרלה. אף יהודי לא חזר לטרומסו אחרי המלחמה כדי לפתוח מחדש את בית הכנסת המאולתר. היום אין בטרומסו קהילה יהודית פעילה.
שלוש שנים אחר כך הגיעה המלחמה למים של העיר. בספטמבר 1944 פגעו מפציצים בריטיים, שהמריאו מברית המועצות, באוניית המערכה הגרמנית טירפיץ (Tirpitz) במעגנה בפינמרק. הגרמנים העבירו אותה ב-16 באוקטובר לאי הוקאויה (Håkøya), ממערב לטרומסו, כדי שתשמש סוללת תותחים צפה. ההעברה הזאת הכניסה אותה לטווח של מפציצים שממריאים מסקוטלנד. ב-12 בנובמבר 1944 הטילו עליה מפציצי לנקסטר מטייסות 9 ו-617 של חיל האוויר המלכותי פצצות טולבוי (Tallboy) במשקל של כ-5 וחצי טונות. שתיים ואולי שלוש פגעו, והענקית התהפכה תוך דקות. ההערכות למספר ההרוגים נעות בין כ-940 ליותר מ-1,200. 87 מלחים חולצו חיים דרך חורים שנחתכו בגוף האונייה ההפוכה. אחרי המלחמה נמכרה הספינה לחברה נורווגית ופורקה במקום עד 1957. לפי כתבה במגזין נורווגי, תושבי אוסלו דורכים עד היום על לוחות פלדה מהטירפיץ.
טרומסו עצמה יצאה מהמלחמה כמעט ללא פגע, ובתי העץ שלה עומדים עד היום. לשכת התיירות של העיר מכנה אותה "העיר הצפונית ביותר ששרדה את ההפצצות ואת השריפות". מצפון-מזרח לה המצב היה הפוך. ב-28 באוקטובר 1944 הורה היטלר לפנות בכוח את פינמרק ואת צפון מחוז טרומס ולשרוף אותן מאחורי הצבא הנסוג, כדי שלא יישאר דבר לצבא האדום המתקדם. כחמישים אלף איש פונו, ויותר מ-30 אלף מהם עברו דרך טרומסו בנובמבר 1944 לבדו.
אחרי המלחמה התחילה טרומסו להתפשט מעבר לאי. ב-1960 הושלם גשר טרומסו, באורך 1,036 מטר, שחיבר את העיר ליבשה. בצד השני של המצר נחנכה ב-19 בדצמבר 1965 הכנסייה שכל תייר מצלם, "הקתדרלה הארקטית" (Ishavskatedralen), בתכנון האדריכל יאן אינגה הוביג (Jan Inge Hovig). למרות שמה, היא אינה קתדרלה אלא כנסיית קהילה, ושמה הרשמי הוא כנסיית טרומסדאלן (Tromsdalen kirke). גם חלון הזכוכית העצום של ויקטור ספרה (Victor Sparre), שמופיע בכל צילום, הותקן רק ב-1972. ב-1964 נפתח נמל התעופה, וב-1972 נפתחה האוניברסיטה, ארבע שנים אחרי שהפרלמנט החליט על הקמתה. היא מכנה את עצמה "האוניברסיטה הצפונית בעולם". בסבאלברד יש מוסד צפוני יותר, אבל הוא מרכז אוניברסיטאי ולא אוניברסיטה מלאה. המחקר המדעי בעיר התחיל עוד קודם: ב-1927 נוסד בה מצפה לחקר הזוהר הצפוני, בכספי קרן רוקפלר. על הזוהר עצמו אכתוב במאמר הבא. ב-1998 השלים המכון הנורווגי לחקר הקוטב את מעברו לטרומסו, ובאותה שנה נפתח מרכז המבקרים פולריה (Polaria).
המלחמה הקרה השאירה בעיר מזכרת מוזרה במיוחד. ברמפיורד (Ramfjord), דרומית לטרומסו, נחצב בתוך ההר בסיס צי בשם אולבסברן (Olavsvern). עיקר הבסיס נמסר לצי ב-1967, רובו במימון נא"טו, בעלות של כארבעה מיליארד כתרים. ב-2013 הוא נמכר לבעלים פרטיים ב-38.1 מיליון כתרים בלבד, והם השכירו את הרציפים גם לספינות מחקר סייסמי ולמכמורות רוסיות. במשך כמה שנים עגנו ספינות רוסיות בבסיס שנבנה בכספי נא"טו. ב-2021 נכנסו למקום נחתים הולנדיים.
המהפך האחרון הוא זה שהביא אותי לכאן. במשך שנים העונה התיירותית של טרומסו הייתה בעיקר הקיץ של שמש חצות, שנמשך כאן בערך מסוף מאי עד סוף יולי. ב-2008 שודר בבריטניה סרט תעודה של השחקנית ג'ואנה לאמלי על הזוהר הצפוני, ומספר הפניות למשרד של חברת הספנות הורטיגרוטן בלונדון הוכפל פי ארבעה. בין 2012 ל-2017 הגיעו לפיורדים שמחוץ לעיר להקות ענק של הרינג בחורף, ואחריהן באו אורקות ולווייתנים גבנוניים. החורף, שבמשך מאות שנים היה העונה הקשה של העיר, הפך להון שלה. ב-2025 נרשמו בטרומסו 1,306,969 לינות מסחריות, עלייה של יותר מ-10 אחוזים לעומת השנה שלפניה. היישוב שלא מנה מאה תושבים ב-1807 מונה היום כ-80,000, והוא העיר הגדולה בצפון נורווגיה.
טרומסו אוהבת תארים: "פריז של הצפון", "השער לים הקרח", "הצפוני בעולם". כשבודקים אותם, חלק מהם מתפוררים. הכנסייה "שליד הפגנים" אולי בכלל עמדה בחצי האי קולה. פריז של הצפון הייתה במקור שטוקהולם. המבשלה הצפונית בעולם מייצרת כבר שנים במרחק שבעים קילומטר, והקתדרלה הארקטית אינה קתדרלה. אבל ההיסטוריה שנשארת אחרי הבדיקה מעניינת יותר מהאגדות. זו עיר שצמחה מסחר לא חוקי עם רוסים ודיברה שפה מעורבת של 400 מילים. היא התעשרה מהריגתם של עשרות אלפי כלבי ים, דובים וניבתנים, ושילמה על כך בחיי הציידים שלה. ממנה יצא אמונדסן לחפש את יריבו ולא חזר. בה ישבה ממשלת נורווגיה החופשית בשבועות האחרונים שלה על אדמת המולדת. וממנה נשלחו 17 יהודים אל הקצה האחר של אירופה, אל מותם.
על הנמל משקיף אמונדסן מברונזה אל הים, וכמה עשרות מטרים ממנו חקוקים 17 שמות. שניהם חלק מהסיפור של העיר, אבל את אחד מהם קל יותר לספר. ומעל כל זה, בלילות, רוקד הזוהר. עליו אכתוב במאמר הבא.
מקורות:
Visit Tromsø, עונת החורף וליל הקוטב — visittromso.no
UiT, מדריך האדריכלות: מחסן המכס מ-1833 — arkitekturguide.uit.no
J. Weekly, יהודי טרומסו, האנדרטה וחסידי אומות העולם (2017) — jweekly.com
Store norske leksikon, "Tromsø" — snl.no
Arild Hauge, "Kirkesteder i Troms" — PDF
Lokalhistoriewiki, "Tromsøs historiske grenser" (20.6.1794) — lokalhistoriewiki.no
SNL, "Napoleonskrigene i Finnmark" — snl.no
Kystmuseene, "The Pomor trade" — kystmuseene
UNIS, תולדות הציד הארקטי — PDF
Mack, "Ølhallen" — mack.no
Kjell-G. Kjær, "Serial slaughter", Polar Record (2009) — openpolar.no
Statistisk sentralbyrå, ציד דובי קוטב 1871–1973 — ssb.no
SNL, "Henry Rudi" — snl.no
SNL, "Selfangst" (הגנת הניבתנים, 1952) — snl.no
MOSJ, ספירות ניבתנים בסבאלברד — mosj.no
Visit Tromsø, "Polar history" — visittromso.no
Tromsø Havn, "Historie" — tromso.havn.no
SNL, "Walter Wellman" — snl.no
Fram Museum, משלחת פראם הראשונה — frammuseum.no
Fridtjof Nansen, Farthest North, כרך ב' — PDF; ספריית UiT, צילום מ-21.8.1896 — ub.uit.no
SNL, "Salomon August Andrée" — snl.no
DigitaltMuseum, "Gjøa og Tromsø Skipsverft" — digitaltmuseum.no
SNL, "Italia-ekspedisjonen" — snl.no
"Latham-ferden. Amundsens endelikt" (כולל עדות צאפה) — PDF
תגובות