top of page
הרשמו לידיעון המקוון שלנו

קבלו עידכונים על מאמרים חדשים והתרחשויות אחרות

תודה על הרשמתך

השתתפו במסע אופן הזמן

Ofan Logo a.png

מסע רב חושי בנבכי הזמן, שבו המרבד העשיר של הציוויליזציות הקדומות מתעורר לחיים ושואב אותנו אל תוכו.  

רָאשֵׁי בְשָׂמִים או צמחים פסיכואקטיביים במקרא?

בשלהי תקופת הברונזה, חלק מהמסורות שבעל פה תועדו על ידי משוררים כשאלים בקולמוסיהם וצמחים בגניהם. האודיסיאה והוודות כוללים פסוקים המתארים צמחים פסיכואקטיביים ואת ההשפעות שלהם, אך האוסף המרשים ביותר הוא בתנ"ך:

שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים, עִם פְּרִי מְגָדִים: כְּפָרִים, עִם-נְרָדִים. נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם, קָנֶה וְקִנָּמוֹן, עִם, כָּל-עֲצֵי לְבוֹנָה; מֹר, וַאֲהָלוֹת, עִם, כָּל-רָאשֵׁי בְשָׂמִים.

(שיר השירים ד פסוק יד)

מאמר זה אוסף עדויות מתוך פסיכופרמקולוגיה (Psychopharmacology), כתבי קודש וארכיאולוגיה כדי לבחון כמה פורמולות לצריכה המתוארות בתנ"ך: מן, לחם הפנים, שמן המשחה וקטורת הסמים. המשחה והקטורת הם תכשירים צמחיים ששימשו את הכוהנים כדי להקל על החוויה הישירה של האל. מגוון רחב של רכיבים פסיכואקטיביים נמצאים בתכשירים אלה, כולל אגוניסטים לקולטני 'גאבא' (GABA-receptor agonists), ווסתים, אגוניסטים לקולטני אופיואידים וחומרים אחרים. בדרך כלל הם מפורקים על ידי האנזימים בגוף, ולכן אינם פעילים דרך הפה, אך שמן המשחה מכיל גם מעכבים ספציפיים לאנזימים המדוברים. ההכנות מצביעות על כך שלבני ישראל הקדומים הייתה הבנה עמוקה של סינרגיזם, והאופן בו הם נצרכו והאיסורים סביבם מרמזים מאד על השימוש בהם כגורמים פסיכואקטיביים.


פרקטיקות שמאניסטיות בקרב בני ישראל

הגדרות השמאניזם הן שנויות במחלוקת ובעייתיות, ובכל זאת ניצפת עקביות בין חברות ברחבי העולם ולאורך זמן. החוקר ד"ר מייקל ג'יימס וינקלמן (Michael James Winkelman) סקר "מתרגלים מכשפים-דתיים מוכרים" ב-47 חברות מסורתיות, והרכיב רשימה של מוטיבים תרבותיים:

  • תפקיד חברתי דומיננטי כמנהיג הכריזמטי הבולט;

  • טקסים קהילתיים בלילה;

  • שימוש בפזמון, שירה, תיפוף וריקוד;

  • משבר יזום הכרוך בחוויית מוות ולידה מחדש;

  • אימון שמאני הכרוך בהשראת מצב תודעה משתנה (ASC), במיוחד עם צום ובידוד חברתי;

  • חווית מצב תודעה משתנה המאופיינת כמסע נפש (אך לא השתלטות);

  • מצב תודעה משתנה הכרוך בחוויות חזונית;

  • יכולות חיזיון, אבחון ונבואה;

  • תהליכי ריפוי הממוקדים באובדן נשמה ובהחלמה;

  • מחלה שמאמינים כי נגרמת על ידי רוחות, מכשפים, וחדירת חפצים או ישויות;

  • קשרים עם בעלי חיים כמקור כוח, כולל שליטה ברוחות בעלי חיים;

  • יכולתו של השמאן להפוך לבעלי חיים;

  • מעשים או כשפים מרושעים, כולל יכולת להרוג אחרים;

  • קסמי ציד, סיוע בהשגת בעלי חיים למאכל.

כמעט כל נקודה מופיעה בסיפורים של משה ואחיו (בין אם הם היו קיימים או לא זה אינו משנה; הספרות מוכיחה כי בני ישראל הכירו את הדמויים השמאניסטיים). משה נחנך ביחסיו המיוחדים עם יהוה במהלך מצב תודעה משתנה עם חוויות חזון הסנה הבוער:

וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהוָה אֵלָיו, בְּלַבַּת-אֵשׁ--מִתּוֹךְ הַסְּנֶה; וַיַּרְא, וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ, וְהַסְּנֶה, אֵינֶנּוּ אֻכָּל.

(שמות ג', ב')


ויהוה מתנבא שהוא זה שיוביל את בני ישראל לחירות:

וְשָׁמְעוּ, לְקֹלֶךָ; וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל-מֶלֶךְ מִצְרַיִם, וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו יְהוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ, וְעַתָּה נֵלְכָה-נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר, וְנִזְבְּחָה לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ. וַאֲנִי יָדַעְתִּי--כִּי לֹא-יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם, לַהֲלֹךְ: וְלֹא, בְּיָד חֲזָקָה. וְשָׁלַחְתִּי אֶת-יָדִי, וְהִכֵּיתִי אֶת-מִצְרַיִם, בְּכֹל נִפְלְאֹתַי, אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה בְּקִרְבּוֹ; וְאַחֲרֵי-כֵן, יְשַׁלַּח אֶתְכֶם.

(שמות ג', יח–כא)


למרות שמשה מתלונן על כך שהוא לא מוכן למשימה שתאתגר את פרעה:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-הָאֱלֹהִים, מִי אָנֹכִי, כִּי אֵלֵךְ אֶל-פַּרְעֹה; וְכִי אוֹצִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם.

(שמות ג', יא)


יהוה מבטיח לנהוג בו כבן ברית ולהעניק לו כריזמה ורהיטות:

וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם-פִּיךָ, וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר.

(שמות ד, יב)


הוא לוקח על עצמו את תפקידו כמנהיג בני ישראל, והחניכה מסתיימת עם סימן של מוות כאשר נאמר:

וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְהוָה, וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ.

(שמות ד', כד)


הנביא אמנם אינו הופך לחיה, אך מטהו הופך לנחש:

וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה, שְׁלַח יָדְךָ, וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ; וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק בּוֹ, וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ.

(שמות ד', ד)

משה ואהרון לפני פרעה / (1537) Metropolitan Museum of Art

וכך גם זה של אחיו אהרון בקרב נגד קוסמים מצרים:

וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶל-פַּרְעֹה, וַיַּעֲשׂוּ כֵן, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה; וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת-מַטֵּהוּ, לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו--וַיְהִי לְתַנִּין. וַיִּקְרָא, גַּם-פַּרְעֹה, לַחֲכָמִים, וְלַמְכַשְּׁפִים; וַיַּעֲשׂוּ גַם-הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם, בְּלַהֲטֵיהֶם--כֵּן. וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ, וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם; וַיִּבְלַע מַטֵּה-אַהֲרֹן, אֶת-מַטֹּתָם.

(שמות ז, י–יב)


כוחות אחרים כוללים כישוף מרושע ששולט בבעלי חיים:

וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת-יָדוֹ עַל מֵימֵי מִצְרָיִם וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ וַתְּכַס אֶת-אֶרֶץ מִצְרָיִם.

(שמות ח', ב)


וכן הם גרמו למחלות כמו שחין:

וַיִּקְחוּ אֶת-פִּיחַ הַכִּבְשָׁן, וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי פַרְעֹה, וַיִּזְרֹק אֹתוֹ מֹשֶׁה, הַשָּׁמָיְמָה; וַיְהִי, שְׁחִין אֲבַעְבֻּעֹת, פֹּרֵחַ, בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה.

(שמות ט', י)


ומוות:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, כֹּה אָמַר יְהוָה: כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה, אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם. וּמֵת כָּל-בְּכוֹר, בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם--מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל-כִּסְאוֹ, עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם; וְכֹל, בְּכוֹר בְּהֵמָה.

(שמות יא', ד–ה)


משה מתווך בין יהוה לשבט, לפעמים מציג את אמירותיו בשירה:

אָז יָשִׁיר-מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, לַיהוָה, וַיֹּאמְרוּ, לֵאמֹר: אָשִׁירָה לַיהוָה כִּי-גָאֹה גָּאָה

(שמות טו', א)


אחותו מרים הנביאה עוקבת אחר שיריו עם שלה, מנגנת בכלי הקשה ומובילה ריקוד:

וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן, אֶת-הַתֹּף--בְּיָדָהּ; וַתֵּצֶאןָ כָל-הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ, בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת.

(שמות טו', כ)


משה גם מייסד שלושה טקסים קהילתיים ליליים בשנה:

שָׁלֹשׁ רְגָלִים, תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה. אֶת-חַג הַמַּצּוֹת, תִּשְׁמֹר--שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב, כִּי-בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם; וְלֹא-יֵרָאוּ פָנַי, רֵיקָם. וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ, אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה; וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה, בְּאָסְפְּךָ אֶת-מַעֲשֶׂיךָ מִן-הַשָּׂדֶה. שָׁלֹשׁ פְּעָמִים, בַּשָּׁנָה--יֵרָאֶה, כָּל-זְכוּרְךָ, אֶל-פְּנֵי, הָאָדֹן יְהוָה.

(שמות כג', יד-יז)


גם האמצעים והמטרות של טקסי ההכנה במשכן עוקבים אחר המתכונת השמאנית, כאשר האורים והתומים המסתוריים הם כלי ניבוי במקום קונכיות או עצמות השמאן.

וְנָתַתָּ אֶל-חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט, אֶת-הָאוּרִים וְאֶת-הַתֻּמִּים, וְהָיוּ עַל-לֵב אַהֲרֹן, בְּבֹאוֹ לִפְנֵי יְהוָה;

(שמות כח', ל)


שאמאנים הפועלים להגנה על שבטיהם נועדו באופן מסורתי לטקטיקות צבאיות וכך גם משה:

וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת, בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם: לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן, נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל-הַיָּם. וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ; סָגַר עֲלֵיהֶם, הַמִּדְבָּר. וְחִזַּקְתִּי אֶת-לֵב-פַּרְעֹה, וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם, וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל-חֵילוֹ, וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי-אֲנִי יְהוָה; וַיַּעֲשׂוּ-כֵן.

(שמות יד', א-ד)


ולצורכי חיים, כאשר יהוה מדריך את משה למזון:

וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. שָׁמַעְתִּי, אֶת-תְּלוּנֹּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--דַּבֵּר אֲלֵהֶם לֵאמֹר בֵּין הָעַרְבַּיִם תֹּאכְלוּ בָשָׂר, וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ-לָחֶם; וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

(שמות טז, יא-יב)


ומים:

הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל-הַצּוּר, בְּחֹרֵב, וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם, וְשָׁתָה הָעָם; וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה, לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל.

(שמות יז', ו)

הסנה הבוער / (17th century) Sebastien Bourdon

משה גם מאבחן את הגורם למחלות הפוגעות הן בקולקטיב:

וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה, וַיֹּאמַר: אָנָּא, חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם, אֱלֹהֵי זָהָב. וְעַתָּה, אִם-תִּשָּׂא חַטָּאתָם; וְאִם-אַיִן--מְחֵנִי נָא, מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ. וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה: מִי אֲשֶׁר חָטָא-לִי, אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי.

(שמות לב', לא-לג)


והן ביחידים כן מתמקח עם יהוה למיתון נזקים:

וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן, אֶל-מֹשֶׁה: בִּי אֲדֹנִי--אַל-נָא תָשֵׁת עָלֵינוּ חַטָּאת, אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ. אַל-נָא תְהִי, כַּמֵּת, אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ, וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ. וַיִּצְעַק מֹשֶׁה, אֶל-יְהוָה לֵאמֹר: אֵל, נָא רְפָא נָא לָהּ. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ--הֲלֹא תִכָּלֵם, שִׁבְעַת יָמִים; תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְאַחַר, תֵּאָסֵף.

(במדבר יב', יא-יד)


הדבר היחיד שנעדר מסיפורי המשכן הוא מסע הנפש, אם כי כנראה היה מוכר לבני ישראל כמו שהיה ל-47 החברות שנסקרו; סיפורי הנביאים מרמזים:

וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ, אֶת-הָאֱלֹהִים; וְאֵינֶנּוּ, כִּי-לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים.

(בראשית ה', כד)


אולי משה פשוט לא היה צריך לעבוד כך כיוון שהיה נביא-על:

וְדִבֶּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה פָּנִים אֶל-פָּנִים, כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ;

(שמות לג', יא)


וְלֹא-קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל, כְּמֹשֶׁה, אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְהוָה, פָּנִים אֶל-פָּנִים.

(דברים לד', י)


טכניקות אחרות הם שמאניסטיות. שאמאנים עוברים בידוד וצום לקבלת איקרוס (icaros), או ביטויים מובהקים של מנגינה ופונמות המשדרים את כוחם של צמח, בעל חיים או יסוד נתון. יש הד ברור בסיפורו של משה על הר סיני, שם המילה "ברית" יכולה להיות גם "התקשרות".

וַיְהִי-שָׁם עִם-יְהוָה אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה וַיִּכְתֹּב עַל-הַלֻּחֹת אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים.

(שמות לד', כח)


אנשי מדיסין מג'ונגל האמזונס או מהמישורים הסיביריים נכנסים לבקתות שלהם לבד כדי לפגוש ברוחות המוכרות שלהם. הכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים לבדו כדי להתייחד עם יהוה לפני ארון הברית. כהנים כמו כמה שאמאנים, השתמשו בתכשירים צמחיים באופן אנתוגני כדי להקל על המפגש, כדי לעורר חוויות חזותיות, שמיעתיות ועוד מצבי תודעה שונים (ASC) של אלוהות. התערובות המורכבות של שמן המשחה וקטורת הסמים ייבחנו, יחד עם מן ולחם הפנים.

משה יורד עם לוחות הברית / Phillip Medhurst

היפותזות אנתאוגניות מהמקרא

ההשלכות של השימוש באנתאוגן בתנ"ך חורגות מסקרנות אתנוגרפית. התנ"ך ובניו הברית החדשה והקוראן ממשיכים להנחות את האוריינטציה הפילוסופית של אנשים רבים כיום, ומהווים סטנדרטים משפיעים להתנהלות תקינה במוסר, בפוליטיקה ובמשפט. לנוכח המציאות האכזרית של המלחמה בסמים וההתעניינות האנושית המתמשכת בחוויה מיסטית, בסמים ובכתבים, אין זה מפתיע שנעשו כמה ניסיונות לנתק את התנ"ך מראיות של אנתאוגנים.


איוואסקה אנלוגית

בני שנון (2008) הציע כי אנלוג של איוואסקה נוצר על ידי בישול אחד ממיני השיטה המקומיים המכילה DMT בשפע עם שבר לבן (Peganum harmala), המכיל הרמין (Harmine), מעכב מונואמין אוקסידאז (MAO). הרמין הוא חרמל בערבית, ושנון משייך את המילה לחרם שמשמעותו "טאבו" בעברית, וגם את החרם הערבי שמשמעותו הן "טאבו" והן "קדושה". השיטה המקראית נקראת שיטים. לא משנה איזה עץ זה היה, והזן שנוי במחלוקת, זה היה העץ הנשגב ביותר ששימש לבניית ארון הברית:

וְעָשִׂיתָ אֶת-הַקְּרָשִׁים, לַמִּשְׁכָּן, עֲצֵי שִׁטִּים, עֹמְדִים.

(שמות כב', טו).

שבר לבן (Peganum harmala)

התלמוד מתייחס גם הוא לשיטים הנכבדים ומקשר אותם ל"שטות" (משנה סנהדרין, 106 א) - משחק מילים חסר יראת כבוד והגיוני יותר אם לוקחים בחשבון את ההשפעות הפסיכדליות של DMT. התלמוד מציג גם שיר:

"רוני רוני השיטה התנופפי ברוב הדרך המחושקת בריקמי זהב המהוללה בדביר ארמון ומפוארה בעדי עדיים רב אשי מתני לה להא דר' יצחק אהא"

(משנה, עבודה זרה, כ"ד ב).


בהתחשב בכך שעץ אינו שר ולא מספיד ולא עולה, שיר זה עשוי להכיל התייחסויות סמויות לשימוש אנתאוגני בשיטים או אולי להעלאת עשן של קטורת שיטים המעוררת השפעות על חושיות.


במסורת האיסלאמית חרמל "מגרש שדים ומונע ביש מזל", על פי חדית' אחת או אמרה של הנביא מוחמד. אחרת ממליצה על מינונים יומיים גדולים הן לריפוי והן לתובנה: "כל מי שלוקח מיתקל [4.25 גרם - mithqual] של חרמל במים במשך 40 בקרים בכל יום, כך תאיר חוכמה את ליבו, והוא יירפא / יתחסן בפני שבעים ושתיים מחלות."


שנון מצטט פסוקים המציעים שתי תופעות פסיכדליות. האחת היא אש שנשרפת על חפצים אך אינה מעכלת אותם:

וּמַרְאֵה כְּבוֹד יְהוָה כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

(שמות כד', יז)


אותה הוא מפרש כמטאפורה חזותית לדפוסים המבריקים הנושבים סביב חפצים במצבים פסיכדליים. השני הוא סינסתזיה או עירוב חושים:

וְכָל-הָעָם רֹאִים אֶת-הַקּוֹלֹת וְאֶת-הַלַּפִּידִם, וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר, וְאֶת-הָהָר, עָשֵׁן;

(שמות כ', יד)


אמנם נעשה שימוש באנלוג של איוואסקה במזרח התיכון הקדום, אך אין שום עדות ישירה לכך בתנ"ך ואין שום התייחסות ידועה לשבר לבן. ייתכן שחלק מהמרכיבים הפסיכואקטיביים לא דווחו, שכן הרבה מהמסורת שבעל פה אבדה. לדוגמא, בעוד שבכתבי הקודש היהודיים אין התייחסות ברורה להנבאנה (Henbane), הכהן לשעבר יוסף בן מתתיהו (יוספוס) משאיר תיאור של כובע טקסי של הכהן הגדול המעוטר בעיצוב פרח ההנבאנה, המכיל סקופולמין (Scopolamine) שהוא חומר הזייתי רב עוצמה.

עץ שיטה

ארגוט במקרא - מן

פטריית הארגוט (Ergot) נטפלת למגוון של צמחים ומייצרת הפרשה המכילה ארגוטמין. למרות שארגוט יכול להיות רעיל, ניתן להכין ממנו את החומצה ההזייתית D-lysergic amide (LSA). אלברט הופמן, שהשתמש בארגוט כדי לסנתז חומצה ליסרגית דיאתילאמידית (LSD), כתב:

"ההפרדה של החומרים ההזייתיים על ידי תמיסת מים פשוטה מהארגוטמין הלא מסיס ואלקלואידים ארגוטוקסינים הייתה בטווח האפשרויות שהיו פתוחות בפני האדם הקדום."

המקרא מתאר את התהליך הזה:

שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם, אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה, וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר, וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת;

(במדבר יא', ח)


דן מרקור (Dan Merkur), בספרו The Mystery of Manna: The Psychedelic Sacrament of the Bible, טוען שתהליך זה יפיק אלקלואידים פסיכו-אקטיביים מארגוט, וכיצד:

וְהַמָּן, כִּזְרַע-גַּד הוּא; וְעֵינוֹ, כְּעֵין הַבְּדֹלַח.

(במדבר יא', ז)


או במקום אחר:

וְהוּא, כְּזֶרַע גַּד לָבָן, וְטַעְמוֹ, כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ.

(שמות טז', לא)


טל דבש הארגוט מייצר טעם של דבש ומתייבש על הצמח ככדורים לבנים קטנים, שרפים, בגודל של זרעי כוסברה. מרקור אינו מסביר כראוי את התיאור האחר של המן:

וְהִנֵּה עַל-פְּנֵי הַמִּדְבָּר, דַּק מְחֻסְפָּס--דַּק כַּכְּפֹר, עַל-הָאָרֶץ.

(שמות טז', יד)


עם זאת, הוא גם מתאר ​​ארגוט, כאשר טל הדבש מתיז במקום בו הוא מטפטף ומתייבש כקשקשים דקיקים ולבנים.

ארגוט (Claviceps purpurea)

כל ניחוש לגבי הזהוי יכול להיות ספקולטיבי כמה אלפי שנים מאוחר יותר, אך עדויות אחרות שמרקור לא מביא תומכות בהשערה. לדוגמה, מספר בעיות בקריאה הרגילה של כתבי הקודש נפתרות אם מן מזוהה כארגוט:

וַיִּרְאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו מָן הוּא--כִּי לֹא יָדְעוּ, מַה-הוּא;

(שמות טז', טו)


התרגום אינו הגיוני, כי אם "הם לא ידעו מה זה היה" אז איך הם ידעו לקרוא לזה מן? תרגומי התנ"ך המשיחיים תרגמו את מן הוא כ"מה זה?", אך זו מהווה בעיה שהעלה הרב יצחק עראמה בן המאה ה-15, שציין כי שאלה דורשת כי "הנוסח היה צריך להיות 'שאלו זה את זה, במקום 'אמרו זה לזה'". גם "מה" הוא מה בעברית, לא מן. הרשב"ם הציע כי בני ישראל לקחו את המילה המצרית ל"מה" (שהיא מן), אך מוזר להשתמש במילת מצרית יחידה זו כאשר שאר אוצר המילים היה עברי. בנוסף, בפרשנות אחרת בני ישראל שמרו על שפה משלהם במצרים.


מן הוא יכול גם פשוט להתכוון ל"זה מן", שם המן היא מילה בדואית להפרשה סוכרית המופרשת על ידי חרקים הניזונים ממיץ צמחים. הוא מתקשה ומייצר כדורי שרף לבנבן שטעמם דבש, ובדואים אוספים אותו כמזון. שמעון פריץ בודנהיימר (אנטומולוג וזואולוג) ואחרים מסיקים שמן הוא המן הבדואי, אך אם זה המקרה, הזיהוי של בני ישראל היה נכון, ו"כִּי לֹא יָדְעוּ, מַה-הוּא" מציג שוב סתירה לוגית. זה יותר הגיוני, בלי הסתירות הלוגיות, הלשוניות, המילוניות והרבניות, לפרש את הפסוק כך שבני ישראל חשבו שזה מן בטעות ("כִּי לֹא יָדְעוּ, מַה-הוּא"). זה היה ניחוש סביר במפגש הראשון מכיוון שאנשי מדבר היו מכירים את המן. בבדיקה מעמיקה יותר, השגיאה תתברר. מן צמיגי, לא נוזל כמו אגרוט; הוא יוצר תלוליות כדוריות במקום בו הוא מטפטף, ולא "פתיתים דקים", ולא ניתן לטחון או להכות אותו במכתש. לעומת זאת הפרשת הארגוט מתייבשת שבירה וניתן לטחון אותה לאבקה.

בני ישראל אוספים את המן / Phillip Medhurst

בעיה נוספת היא שאפשר לאחסן את המן הבדואי במשך שנה ויותר, אך משה אמר:

אִישׁ, אַל-יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד-בֹּקֶר. וְלֹא-שָׁמְעוּ אֶל-מֹשֶׁה, וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד-בֹּקֶר, וַיָּרֻם תּוֹלָעִים, וַיִּבְאַשׁ;

(שמות טז', יט-כ)


ריקבון מהיר שכזה תומך בתזה של זיהום אגרוט, כמו גם העובדה שחום עוצר את הזיהום:

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה--שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת-קֹדֶשׁ לַיהוָה, מָחָר: אֵת אֲשֶׁר-תֹּאפוּ אֵפוּ, וְאֵת אֲשֶׁר-תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ, וְאֵת כָּל-הָעֹדֵף, הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד-הַבֹּקֶר. וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ עַד-הַבֹּקֶר, כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה; וְלֹא הִבְאִישׁ, וְרִמָּה לֹא-הָיְתָה בּוֹ.

(שמות טז', כג-כד)


ההקשר הסביבתי תומך גם הוא במרקור. הארגוט מתעורר מתרדמת בתחילת האביב, כאשר בני ישראל נתקלים בו לראשונה:

וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם וַיָּבֹאוּ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶל-מִדְבַּר-סִין אֲשֶׁר בֵּין-אֵילִם וּבֵין סִינָי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

(שמות טז', א)


יתר על כן, פטרייה טפילית דורשת צמחייה ולכן מים. מן לא נמצא במדבר שׁוּר, שהוא יבש, אלא במדבר סיני שבו יש מים.


מן הוא לא המאכל היחיד שבני ישראל מוצאים, מכיוון שגם שליו מגיעים בכל לילה כדי שיאספו אותם אותם. זה נראה מדהים יותר מהפרשת צמחים שאינה שונה מאחרות הידועות לעמים המדבריים, ובכל זאת רק מן נקרא "לֶחֶם אַבִּירִים" (תהילים עח', כה). אולי זה לא בגלל שזה בא ממלאכים אלא בגלל שאנשים שאוכלים את זה נתקלים במלאכים. בשר שליו כמעט לא מוזכר, וכאשר תחושת הסיפוק לא מיוחסת אליו אלא רק למן (המכונה כאן לחם).

בֵּין הָעַרְבַּיִם תֹּאכְלוּ בָשָׂר, וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ-לָחֶם

(שמות טז', יב)

שליו

זה מצביע על כך שמן משביע בצורה עמוקה יותר מבשר. כאשר הם עוזבים את השממה משה מצווה כי על המן להישמר לדורות הבאים:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה--מְלֹא הָעֹמֶר מִמֶּנּוּ, לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם: לְמַעַן יִרְאוּ אֶת-הַלֶּחֶם, אֲשֶׁר הֶאֱכַלְתִּי אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר

(שמות טז', לב)


הוא מיד סותר את עצמו את בפסוק הבא:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן, קַח צִנְצֶנֶת אַחַת, וְתֶן-שָׁמָּה מְלֹא-הָעֹמֶר, מָן; וְהַנַּח אֹתוֹ לִפְנֵי יְהוָה, לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם. כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה; וַיַּנִּיחֵהוּ אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדֻת, לְמִשְׁמָרֶת.

(שמות טז', לג-לד)


המן שנראה עד כה מסיים את דרכו מוסתר מאחורי יריעות בתא הפנימי של המשכן. באופן מוזר יותר, הפקודה ניתנת ומבוצעת, למרות שהמשכן עדיין לא נבנה. חוקרי טקסטים מסיקים כי שורה זו היא אינטרפולציה שהוכנסה לטקסט במועד מאוחר יותר. מרקור מסביר שזה בגלל שהחוויה האנתאוגנית הפכה מחוץ לתחום לאוכלוסייה הכללית. ניתן לטפח את הארגוט בעציצים, והכוהנים היו יכולים להחזיק אותו לעצמם, בעוד שעבור כל האחרים:

וְלֹא-הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, מָן

(יהושע, ה', יב)


ההכנות האנתאוגניות הוגבלו בעיקר למשכן: משחה, קטורת, לחם פנים ובסופו של דבר גם מן.

משה מימין אומר לבני ישראל לאסוף את המן ומשמאל משה מכה בסלע / (1546) Giulio Bonasone

לחם הפנים

מרקור טוען כי לחם הפנים גם היה ארגוט, וציין אזכורים קריפטוגרפיים בתלמוד ובמקומות אחרים, אך כאן הראיות פחות חזקות. סיפור תלמודי מוזר אחד שמרקור לא מצטט הגיוני יותר אם אנו מניחים כי לחם הפנים היה פסיכואקטיבי, אם כי לא ברור אם הוא מכיל ארגוט:

"...ונשתלחה ברכה בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים, וכל כהן שמגיעו כזית יש אוכלו ושבע, ויש אוכלו ומותיר. מכאן ואילך נשתלחה מאירה בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים, וכל כהן מגיעו כפול, הצנועין מושכין את ידיהן והגרגרנין נוטלין ואוכלין. ומעשה באחד שנטל חלקו וחלק חבירו, והיו קורין אותו בן חמצן עד יום מותו."

(ע' יומא לט ע"א)


מינונים זעירים שנמדדים בקפידה מרמזים על פסיכואקטיביות ולא על מזונות, וכך גם התצפית על כך שכהנים מסוימים רצו יותר, ואילו עבור אחרים אפילו מנה אחת הייתה גדולה מדי להתמודדות. העובדה שהוא מוגש יחד עם לבונה שתכונותיה הפסיכואקטיביות והסינרגטיות יידונו בהמשך, מחזקת את הטענה לכך שהוא פסיכואקטיבי.

וְלָקַחְתָּ סֹלֶת וְאָפִיתָ אֹתָהּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חַלּוֹת שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים יִהְיֶה הַחַלָּה הָאֶחָת. וְשַׂמְתָּ אוֹתָם שְׁתַּיִם מַעֲרָכוֹת שֵׁשׁ הַמַּעֲרָכֶת עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהֹר לִפְנֵי יְהוָה. וְנָתַתָּ עַל-הַמַּעֲרֶכֶת לְבֹנָה זַכָּה וְהָיְתָה לַלֶּחֶם לְאַזְכָּרָה אִשֶּׁה לַיהוָה.

(ויקרא כד', ה-ו)


לחם הפנים, פשוטו כמשמעו "לחם פנים/נוכחות". כאשר:

וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ, מִפְּנֵי יְהוָה אֱלֹהִים

(בראשית ג', ח)


וכאשר:

וְדִבֶּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה פָּנִים אֶל-פָּנִים

(שמות לג', יא)


"הנוכחות" וה"פנים" הן אותן מילים. אולי אכלו לחם פנים כדי לקלוט נוכחות אלוהית - וזה היה גם תפקידם של המשחה ושל הקטורת שיידונו בהמשך.

איור משנת 1871 המציג את הכוהנים מחליפים את לחם הפנים

יין המשכן

אלקלואידים פסיכואקטיביים מוצו לתוך יין ביוון העתיקה, בסין, אצל הסקסונים ובתרבויות רבות אחרות. אנטוניו אשוטאדו (Antonio Escohotado) משער כי סיפור לוט ובנותיו כשהוא הכניס אותן להריון כשהוא שיכור הגיוני רק אם: "תערובת כלשהי נוספה ליין - מקבילה לתערובות המצריות (Nepenthe), אם כי שונה בהרכבה - שהיתה מסוגלת לתת ללוט את האנרגיה יוצאת הדופן הנדרשת כדי להתגבר על הטאבו של גילוי עריות, לעורר חוסר מודעות מוחלט והיפראקטיביות בו זמנית... אמנזיה וחוסר רגישות אתית מוחלטת... [תוך מתן] הישג לא מבוטל - לאדם מבוגר - לבתק בתוליהן ולהכניס שתי נערות להריון בשתי לילות רצופים, מבלי שאפילו הבין זאת."


שֶׁמֶן וּקְטֹרֶת, יְשַׂמַּח-לֵב;

(משלי כז', ט)


כאן המילה "שמח" מתארת ​​גם את השפעת היין.

הַגֶּפֶן, הֶחֳדַלְתִּי אֶת-תִּירוֹשִׁי, הַמְשַׂמֵּחַ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים;

(שופטים ט', יג)


ניתן לטעון כי ההשפעות המשנות את מצב הרוח והאנתאוגניות של שמן וקטורת נובעות מהפסיכופרמקולוגיה שלהן.


שמן המשחה

וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. וְאַתָּה קַח-לְךָ, בְּשָׂמִים רֹאשׁ, מָר-דְּרוֹר חֲמֵשׁ מֵאוֹת, וְקִנְּמָן-בֶּשֶׂם מַחֲצִיתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם; וּקְנֵה-בֹשֶׂם, חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם. וְקִדָּה, חֲמֵשׁ מֵאוֹת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ; וְשֶׁמֶן זַיִת, הִין. וְעָשִׂיתָ אֹתוֹ, שֶׁמֶן מִשְׁחַת-קֹדֶשׁ--רֹקַח מִרְקַחַת, מַעֲשֵׂה רֹקֵחַ; שֶׁמֶן מִשְׁחַת-קֹדֶשׁ, יִהְיֶה.

(שמות ל פסוקים כג-כה)


מור ניתן לישו התינוק. הוא מופיע בהרחבה בטקסים יהודיים ונוצריים ובטקסים מצריים מאז 2800 לפנה"ס לפחות. בין המועמדים ניתן למנות את Commiphora abyssinica, Commiphora guidotti, Commiphora africana, Commiphora schimperi, Commiphora myrra. יש המשערים כי מור מתייחס הן ל-C. guidotti הריחני יותר והן ל-C. myrra החזק יותר מבחינה רפואית. אולי חשוב מהבחינה הזו שמתכון המשחה הוא השימוש המקראי היחיד בשם העצם "מור טהור/פורח" (מָר-דְּרוֹר). במקום אחר מדובר ב"מוֹר עֹבֵר", "מור ריחני" (שיר השירים ה', ה) או פשוט מור. "ויתנו לו יין מזוג במר והוא לא קבל" שהוצע לישו בהוצאתו להורג (הבשורה על-פי מרקוס 15:23) מרמז על השפעות משככות כאבים, ו-C. myrra הוא בהחלט משכך כאבים.


בנוגע לקינמון מאמינים כי מדובר ב-Cinnamomum verum. פירושו של קנה בשם הוא "מקל ריחני". אף שתורגם כ"קלמוס" (Acorus calamus) מאז התרגום היווני הראשון לתנ"ך במאה ה-3 לפנה"ס, האנתרופולוג סולה בנט (Sula Benet) טען שהזהוי הנכון הוא קנאביס. קלמוס אינו סביר מכיוון שבני ישראל קברו את מתיהם בחולצות קנאבוס. נעשה שימוש בבגדי קנאביס במשך אלפי שנים, אך איש מעולם לא ייצר טקסטיל מצמח דמוי דשא זה, וחולצה כזו תתפרק תוך מספר ימים. בנט טען כי קנה בשם, ביטוי המתמזג למילה היחידה קנאבוס מאוחר יותר בכתבים היהודיים, הוא מה שכונה קנאביס בשטחים הסקיתיים בצפון ישראל, ונקרא "קאנה בסנסקריט, קונבו באשורית, קנאב בפרסית, קנאב בערבית וקנאבון בכשדית. במאה ה-6 לפנה"ס, הרודוטוס צפה בבני שבטים סקיתים כשהם מכסים את צידי האוהל שלהם ומשליכים קנאביס על אבנים לוהטות:

מיד זה עולה בעשן, ומוציא אדים כאלה שאף אמבט אדים יווני לא יכול לחרוג ממנו; הסקיתים, מרוצים, צועקים משמחה.

(הרודוטוס)


שאריות קנאביס מכלים סקיתיים עתיקים תומכים בתצפית של הרודוטוס, וקנאביס נמצא במומיה של רעמסס השני. היא ככל הנראה הוכנסה למצרים לאורך נתיבי סחר בשטח ישראל. בירמיהו ו', כ: "וְקָנֶה הַטּוֹב מֵאֶרֶץ מֶרְחָק" (הצורה המקוצרת של קנה בשם). חפירה בסמוך לירושלים מאמצע האלף השני לפנה"ס חשפה חשיש בצורות המרמזות על יישום על העור וגם באידוי. בנט מציג עדויות נרחבות מהספרות, הבלשנות והארכיאולוגיה התומכות בכך שקנה בשם הוא קנאביס, והתיאוריה שלו זכתה לעניין בקרב רבנים, בלשנים, ארכיאולוגים, אנתרופולוגים, בוטנאים ואחרים. ברור שיש לכך השלכות על התכונות הפסיכו-אקטיביות של השמן, אך גם אם אנו מבטלים את קו המחקר הזה כספקולציות, פרמקולוגיה של מרכיבים אחרים מציעה תערובת אנתאוגנית.

תיאור של הכהן הגדול / (1890) Holman Bible

שימוש ומקור אפשרי של השמן

שמן המשחה נמרח ככל הנראה על ידי עיסוי. הוא נקרא שמן המשחה, כשהמילה משחה נובעת ממשח שפירושו "לשפשף בשמן, כלומר למשוח; וכהשלכה, לקדש; וגם לצבוע". המלך היה קשר ישיר בין יהוה לעמו הנבחר, וקשר זה נוצר על ידי טקס המשיחה שהתחיל את שלטונו:

וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת-קֶרֶן הַשֶּׁמֶן, וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו, וַתִּצְלַח רוּחַ-יְהוָה אֶל-דָּוִד, מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה;

(שמואל א טז', יג)


דוד, שאול ומלכים אחרים מכונים "אדם משוח", או משיח (בלטינית המשמעות של messiah נסחפה במידה ניכרת). נראה שגם קשר עם יהוה שהופעל על ידי משיחה היה תנאי מוקדם לכהנים המשוחים:

וְאֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו, תִּמְשָׁח; וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם, לְכַהֵן לִי.

(שמות ל', ל)


הרפואה המצרית השתמשה גם בשמן קנאביס, ושמן עיסוי המשלב את שאר המרכיבים - מור, קִדָּה (Cassia) וקינמון - יוצאו על ידי רוקחים מצרים בתקופת הברונזה התיכונה. זה והשימוש במדידה המצרית של "הין" בפורמולה מצביעים על כך שהיא עשויה לנבוע ממצרים. כמו במצרים, הכהנים של בני ישראל קיימו איסורים בנוגע לכהונה ולרפואה. האחד אסר להכין את התערובת לכל מטרה אחרת או לשים אותה על אדם רגיל. איסור אחר שמר על הסשן ועל הסביבה נשלטים:

וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ, פֶּן-תָּמֻתוּ--כִּי-שֶׁמֶן מִשְׁחַת יְהוָה, עֲלֵיכֶם;

(ויקרא י', ז)


מרכיבי שמן המשחה

השילוב של מור, קינמון וקִדָּה מכיל מגוון רחב של אלילבנזנים (allylbenzenes) פסיכואקטיביים, כולל מיריסטיצין (Myristicin), לינולול (Linalool), אלמיצין (Elemicin), אאוגנול (Eugenol), אסטרוגול (Estragole) וספרול (Saffrole). אפילו למינונים גבוהים של כימיקלים פסיכואקטיביים אלה הנלקחים בנפרד תהיה במקרה הטוב השפעה קלה, מכיוון שהאנזימים של מערכת הציטוכרום מפרקים אותם לפני שהם מגיעים למוח - אך ישנן דרכים לעכב אנזימים.


באלכימיה של יערות הגשם, צמח הצ'קרונה (Chacruna) המכיל DMT מעניק את אורו רק בנוכחות גפן האיוואסקה (Banisteriopsis caapi), המספק את מעכב האנזים MAO. עם זאת, עם אלילבנזנים מעורבים אנזימים רבים יותר. אין צמחים המכילים ספקטרום כימיקלים רחב מספיק כדי לחסום את מערכת הציטוכרום (למעט אגוז מוסקט, שנמצא רק באיים זעירים אלפי קילומטרים מדרך הבשמים), מור, קדה וקינמון מעכבים כל אחד בנפרד מספיק אנזימים כדי שפוטנציאלית יכסו חלק ניכר מהספקטרום, בהנתן התנאים הנכונים. הסינרגיה הייתה ידועה לרוקחים המצריים ועורבבה לשמן עיסוי לשימושו הבלעדי של פרעה.


עיסוי מרחיב נימים ומגביר את הספיגה, במיוחד עם קינמון חריף מרוכז (זהירות: אם אתם מכינים אותו, מומלץ להשאיר אזורי גוף מסוימים מחוץ לתחום). הגרסה המקראית מוסיפה לתערובת של פרעה קְנֵה-בֹשֶׂם. גם קנאביס מעכב אנזימי ציטוכרום, והוא שימש את כל השבטים שגבלו בממלכת ישראל. אך גם מבלי להיכנס לספקולציות, הסינרגיות הכימיות של מור, קדה וקינמון היו יוצאות דופן, וההשפעה שנכתבה במקרא הייתה חזקה:

וַיִּקַּ֨ח שְׁמוּאֵ֜ל אֶת־קֶ֣רֶן הַשֶּׁ֗מֶן וַיִּמְשַׁ֣ח אֹתוֹ֮ בְּקֶ֣רֶב אֶחָיו֒ וַתִּצְלַ֤ח רֽוּחַ־יְהֹוָה֙ אֶל־דָּוִ֔ד מֵהַיּ֥וֹם הַה֖וּא וָמָ֑עְלָה

(שמואל א' ט"ז פסוק יג)


תזונה וגנטיקה

תמונה מלאה של הסינרגיות תכניס לשיקלול גורמים אחרים מתחומי האתנוארכיאולוגיה (Ethnoarchaeology) והארכיאוגסטרונומיה (Archeogastronomy). אוכלוסיות אזוריות משתנות מבחינת פרופיל P450. לתפקוד P450 יש השפעה עמוקה על האופן שבו תרופות מתקשרות עם הגוף. לדוגמה, חלק מהתרופות מנוקות מהר יותר בקווקזים מאשר באסייתים. דוגמה לגורם תזונתי משמעותי היא רימון, שהוא מעכב CYP3A בשלב האקוטי, ומשנה את הביטוי של גנים המקודדים לאנזימים CYP1A2 ו-CYP3A לטווח הארוך יותר. בהתחשב בכך שסביר להניח ש-CYP1A2 הופך פעיל יותר על ידי THC, וכי הוא מפרק את הקומרין, הרימון יכול להשפיע באופן עמוק על המצב התודעה שהשתנה כתוצאה מתערובת של שרפים. ייתכן שבני ישראל ידעו על סינרגיה זו:

שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים, עִם פְּרִי מְגָדִים: כְּפָרִים, עִם-נְרָדִים. נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם, קָנֶה וְקִנָּמוֹן, עִם, כָּל-עֲצֵי לְבוֹנָה; מֹר, וַאֲהָלוֹת, עִם, כָּל-רָאשֵׁי בְשָׂמִים.

(שיר השירים ד', יג)


כל הצמחים בגן האלוהי הזה מכילים תרכובות פסיכואקטיביות ידועות, למעט רימונים וכופר לבן (חינה). לכופר לבן יש כמה תרכובות שעדיין לא זוהו, מכיוון שהוא משמש באופן מסורתי כחומר הרגעה ואפרודיזיאק, אך בכל מקרה כל צמח פרט לרימון הוא פסיכואקטיבי או מאמינים כי הוא פסיכואקטיבי. אף על פי שהרימון שיחק כנראה תפקיד מינורי יחסית בתזונתם של בני ישראל, אכילה בכמות זו תתרום לפוטנציאל הפסיכואקטיבי של שאר החומרים. זה עשוי להסביר מדוע מודגשת כמות גדולה כמו "בוסתן רימונים".


עדויות נוספות לסינרגיה

מספר שורות אחרות של עדויות תומכות בהשערה של סינרגיה מורכבת הפותחת פוטנציאל אנתאוגני. ראשית, קהילת חוקרי "Oilahuasca" מגיעה למצבי תודעה שונים (ASC) על ידי ערבוב שמנים אתרים המכילים תרכובות פסיכדליות ואת המעכבים הרלוונטיים. לפני כרומטוגרפיה של גז (gas chromatography) ובדיקת עכברוש על פלטה (Hot plate test), הרבליסטים השתמשו בשילוב דומה של ניסויים עצמיים, שיחה בין עמיתים ותובנות כדי לחקור את הפרמקופיאה שלהם.


תמיכה נוספת ביכולות האנתאוגניות של שמן המשחה היא שהוא מכיל ספקטרום טרפן הדומה במקצת לזה של אגוז מוסקט. אגוז מוסקט כמעט ייחודי בין התבלינים בכך שהוא מכיל מגוון רחב של מעכבים כמו גם חומרים פסיכואקטיביים, כך שאם לאדם יש את ספקטרום ה-P450 המתאים הוא מעורר הזיות שיכולות להימשך עד 48 שעות. חוסר ידיעת המינון עלול לגרום לאכזבה או לכאב ראש איום (אז היזהרו), אך המינון האידיאלי יכול לגרום ל: "תחושות מגע מהנות מאד, שמרגישות כאילו הן מעבירות צמרמורות בעמוד השדרה בכל פעם שאני מכיר בהן. המחשבה היחידה שעברה לי בראש בזמן הזה הייתה, איזה חיים נפלאים יש לי." (Biologyguy, 2013)


תיאור זה מציע MDMA, הגיוני בהתחשב בכך שהרכיבים כוללים אלמיצין (Elemicin), אאוגנול (Eugenol) וספרול (Safrole). כל אלה קשורים ל-MDMA, ונמצאים בשמן המשחה. יתר על כן, דווח על סינרגיה חזקה בין אגוז מוסקט ומור. הטנטרה של קלצ'קרה (Kalachakra Tantra) מתארת ​​את השילוב כמו איחוד בין זכר ונקבה שממנו "נוצר ידע טהור, המסביר את טיבם של כל הדברים" וחוויה של ניסוי עצמי אחד הציגה "אלוהות עזה ותוקפנית... חזיונות של גבר לבן-עור בעל עניים בולטות בשריון טקסי... [ו]נחשף ידע חדש" (Mr. Sunday, 2013). למרות שאפשר היה להניח שה"סט" שלו יהיה צבוע בשירה המינית של הטקסט הטנטרי, התמה הלוחמנית וההתגלותית מעניינים בהתחשב בכך שהוא צרך ללא ידיעה רבים מהטרפנים בשמן המשחה ששימש לעורר התגלות של יהוה:

יְהוָה, אִישׁ מִלְחָמָה;

(שמות טו, ג')

וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים

(דברים ד', לד)


ניתן להסיק מעט מדו"ח יחיד, אך בכל מקרה שמן המשחה מכיל חומרים פסיכואקטיביים עצמתיים ומעכבים של האנזימים שמעכלים אותם, וזה מספיק כדי להדגים מנגנון פיזיולוגי שבאמצעותו ניתן היה ליצור תופעות יוצאות דופן בגוף האדם.


פסיכופרמקולוגיה של שמן המשחה

לימונן ואאוגנול מגבירים את ספיגת הכימיקלים על פני העור. סינאמאלדהיד מרחיב את הנימים ההיקפיים של מערכת כלי הדם, מגביר את זרימת הדם ועוזר להפצת כל הטרפנים הנספגים. לימונן הוא גם אגוניסט קולטן אדנוזין A(2A) המשפיע על תפקוד סרוטונרגי ודופמינרגי במוח של עכברים. שני נוירוטרנסמיטרים אלה מעורבים ברבים מהמנגנונים המתוארים להלן ועשויים לתרום להשפעות מצטברות על החוויה הסובייקטיבית.


אגוניזם של קולטן אופיואידים

מור (C. myrra) מכיל furanosesquiterpenoids פעיל בקולטני אופיואידים μ ו- δ, כולל curzarene, furanodiene ו-furanoeudesma-1,3-diene. מאפייני שיכוך הכאבים שלהם נקבעו בעכברים על ידי מדידת תגובת הכאב שלהם על פלטה חמה וכמות ההתפתלויות לאחר זריקת חומצה אצטית. נמצא כי ל-furanoeudesma-1,3-diene יש 10% מעוצמתו של המורפיום, כך שהגיוני שהוצע לישו "יין מזוג במר" במהלך הוצאתו להורג. אולי הוא סירב כי יש לזה השפעות אחרות:

בעוד שאופיואידים - μ ממשיכים להיות משככי כאבים יעילים ביותר, הם גם משפרי מצב רוח יעילים וגורמים להפעלה של מסלולי תגמולים מרכזיים לדופמין המווסתים אופוריה.

קהילות מסורתיות באפריקה צורכות מור במפגשים חברתיים, מה שמרמז על משיחה חברתית או תכונות משפרות מצב רוח, והיין בחגיגות הרומיות שמזכיר פליניוס הוערך ככל הנראה בגלל השפעות כאלה, יותר מאשר כמשכך כאבים. המור יעיל גם בהיעדר סינרגיה. ההשפעות של הסנפה מתוארות על ידי פסיכונאוט אחד:

מיידי ועמוק. חזק יותר מלוטוס כחול אך לא חזק כמו קרטום (Kratom). ההשפעות הן גירוי נינוח, מיקוד ברור ועמוק, אופוריה קלה, הקלה בכאבי גוף ובחרדה.

אחר מתאר שש טיפות שמן אתרי מור במים:

הגוף שלי מרגיש חי עם חשמל... אופוריה שוטפת שגוברת בעוצמה ברגע ... הכל מתחיל להרגיש די חלומי... האישונים מתכווצים, לא ממש סיכה [כפי שרואים בהרואין] אבל קטנים מהרגיל.

אותו אדם ניסה גם ליישם על העור:

הגירוי לא היה חזק. מצאתי שזה למעשה אופורי יותר מאשר לקחת את השמן דרך הפה.

דיווחים אחרים מזכירים הרואין:

תוך דקות ספורות אחרי שלקחתי 5-10 מנות גדולות של מור... אני מבחין באפקט שלווה/צמרמורת מיידית... התחושה של שום דבר בעולם לא מפריע לך, הכל פשוט מושלם בזמן הנוכחי, אתה מרגיש לגמרי במנוחה עם העולם.

עבדתי עם תמצית X5 שאידתי, והאבקה, שרף המור השלם... כמה פעמים, חוויתי חוויות שהיו אלוהיות עם המור בלבד.

לאיזכורים מנוסחים רע של אנשים אנונימיים עם אווטארים מטורפים במסדי נתונים של אתר אחד אין את האמינות של מודלים של בעלי חיים במדע, אך הם יכולים לספר לנו משהו על האופן שבו מור והלך הרוח משולבים לייצר חוויות אנתאוגניות עמוקות ואפילו "אלוהיות".


תרכובות דמויית MDMA

קרובי משפחה של MDMA בשמן משחה כוללים אאוגנול, אסטרוגול, אלמיצין וספרול; הממריץ הבלתי חוקי והאמפתוגן מיוצרים בדרך כלל מהאחרון. MDMA משחרר סרוטונין, נוראדרנלין ודופמין לסינפסה ומאט את ספיגתה מחדש. לאאוגנול, אסטרוגול, אלמיצין וספרול יש השפעות מדידות על התנהגות בעלי חיים. ספרול גורם ל"עיכוב קיצוני" בפעילות תנועתית של עכברים על גלגל. אלמיצין קרוב מבחינה מבנית למסקלין; דו"ח אחד מתאר "המון אופוריה, השפעות פסיכדליות קלות, חזותיות קלה, מרגישים פנטסטי". קריסטיאן ראטש (Christian Ratsch) מציג מחקר המצביע על תכונותיו המעוררות והפסיכואקטיביות של אאוגנול; האחרון אושר על ידי פסיכונאוט שאכל 30 גרם ציפורן (עם תכולת אאוגנול גבוהה) ודיווח:

נופל כל הזמן לתהום כלשהי בתוכי, האורות מעוותים... אני לא יכול ללכת כי אני מרגיש סחרחורת, קהות ועייפות.

אסטרגול נמצא בריכוזים גבוהים בבזיליקום מתוק (Ocimum basilicum). 25 טיפות של שמן אתרי בזיליקום מתוק שנלקחו לאחר תה כוכב אניס (star anise tisane) נתנו לפסיכונאוט אחד:

טיול אופורי ואנרגטי עם ראש LSD ותחושת גוף חמה ומעורפלת; אבל יכול להיות שעשיתי לי טיפה או שתיים יותר מדי, מכיוון שזה גרם לגירוי עצבני כלשהו אבל היה בסך הכל ממש ממש נחמד.

ניסוי נוסף של אותו אדם משולב עם קינמון, רימון, פלפל קאיין, כוכב אניס וצ'אי יחד עם 26 טיפות בזיליקום מתוק ומעט קנאביס:

הרגשתי שיש לי שמיכה מטושטשת חמה עטופה סביבי בלי מעכב CYP2D6; אבל עם מעכב CYP2D6 אני מרגיש שאני השמיכה המטושטשת החמה ההיא.

וויסות קולטן GABA

לפחות 40% מהעיבוד הסינפטי כרוך במוליך העצבי GABA, ומעכבי סינפסות GABA משתתפים כמעט בכל מעגל ותפקוד עצבי של מערכת העצבים. α-pinene הופך את קולטני ה-GABA לקולטים יותר, מה שמגביר את ההשפעה המעכבת של ה-GABA. האדים שלו היפנוטיים (מעורר שינה) ונוגדי חרדה אצל חולדות. האחרון הודגם על ידי ניצול הסלידה הטבעית של חולדה משטחים פתוחים; הם מבלים זמן רב יותר בחלקים פתוחים של מבוך בהשפעת α-pinene.


מירצין (Myrcene) הוא מווסת קולטן GABA שעובד בצורה דומה, עם שיכוך כאבים ותכונות מרגיעות שרירים במודלים של בעלי חיים. אסקונדידו (N. Escondido) משער כי "המירצין הוא המרכיב העיקרי האחראי ל'הפיכת' ההשפעה האנרגטית הרגילה של THC אל השקיעה בספה [כלומר אפקט קטטוני]."


לינלול (Linalool) גם מווסת מוליך עצביים GABA וגם מוליך עצביים גלוטמט (Glutamate), ויש לו תכונות נוגדות חרדה. עכברים מראים ירידה של 73% בתנועתיות כאשר הם נחשפים לריכוז אדים נמוך במיוחד (4.22 ננוגרם/מ"ל). בנבדקים אנושיים השואפים לינלול:

שמיעת צליל סביבתי [שירת ציפורים, פכפוך נחל וכו'] לא רק גרמו להתרשמות חיוביות הרבה יותר במבחן חושי אלא גם לוו בירידה גדולה יותר של גלי בטא.

אגוניזם של קולטן GABA

ווסתיי קולטן ה-GABA שתוארו לעיל לא רק מחזקים את ההשפעה המעכבת של GABA אנדוגני (Endogenous) אלא גם של כל האגוניסטים האקסוגניים של קולטן GABA כמו ספרול. לאגוניסטים של קולטן GABA יש השפעה מעכבת על נוירונים, מה שהופך את הסבירות שידלקו לקטנה יותר, ולכן לווסתי קולטני ה-GABA יש תכונות הרגעה ושינוי מצב רוח. בסך הכל, לאגוניסטים של קולטן GABA ולווסתים של קולטן GABA תהיה השפעה מצטברת על מערכת העצבים המרכזית ועל החוויה האנתאוגנית.


מעכב α-pinene הוא ממעכבי אצטילכולין אסטראז (ACH) המעכב את חילוף החומרים של האצטילכולין ומגדיל את ריכוזו ומשך הזמן שלו בסינפסה. מעכבי ACH הוכחו כמגבירים את תנועת העיניים המהירה (REM), אשר קשורה הן לחלום והן למצבי טראנס. בנוסף להשפעות פסיכואקטיביות, כימיקלים אלה מסייעים ביצירת זיכרון, ואולי עלולים לנטרל איבוד זיכרון לטווח קצר הנגרם על ידי THC.


הגנה עצבית

מעכבי אצטילכולין אסטראז של ה-α-pinene עשויה להיות אחת מסינרגיות הגנה עצבית (Neuroprotection) רבות. טכניקות הממתנות את ההשפעות השליליות של תרופות היו ידועות לאדם הקדום; פליניוס ממליץ על צנובר, שגם מכיל α-pinene, כנוגד להשפעות הקנאביס. הרופא הפרסי של המאה ה-10 אל-ראזי רשם פירות חומציים (המכילים לימונן) כדי למנוע נזקי קנאביס. סינרגיות הגנה עצבית אפשריות אחרות במשחה כוללות קומפרפנטים במור המגנים מפני מוות של תאים עצביים, ורכיבי קינמון המכוונים למסלולים דלקתיים.


שאיפת אדים במשכן

כמעט כל חפצי הקודש במשכן נמשחו יחד עם הכהנים, והתאדות מתמדת של שמנים נדיפים הייתה הופכת את האוויר לעשיר בכימיקלים פסיכואקטיביים. לטרפנים בשאיפה יש זמינות ביולוגית גבוהה באמצעות צריכת הריאות, בסביבות 60% עבור α-pinene ולימונן. ארומתרפיסטים משתמשים בכמה טיפות שמן בחדרים מאווררים בדרך כלל כדי לעורר השפעות מרגיעות, מעוררות, אפרודיזיאק, מוטיבציה, מיקוד ואחרות, וטענותיהם נתמכות במחקרים אנושיים המראים ויסות של מצב רוח, זיכרון וביצועים קוגניטיביים. הלויים השתמשו במינונים גדולים בהרבה בחום המדברי, ועיצוב המשכן הותאם ללכידת כימיקלים מזוככים, כאשר ארבע שכבות בד נמשכו בחוזקה מעל מסגרת והוצמדו לקרקע. החיצונית ביותר היתה מעור לא מזוהה ששימש לנעליים, וככל הנראה היה חזק ואטום למדי.


שום דבר אחר במקרא אינו מתואר בדומה לפירוט של בניית המשכן, עם למעלה משישה פרקים המציינים הכל, מאורכם המדויק של קרשי השיטה ועד למרחב שבין הטבעות המהדקות את הכיסויים. מאחור היה חדר בנפח 4.5 מ"ק שנקרא קודש הקודשים ששימש אך ורק את הכהן הגדול לצורך תקשורת עם האלוהי.

המשכן בשממה. איור מתוך תנ"ך הולמן, שנת 1890

קטורת המשכן

הארון והמחתה היו החפצים היחידים שהותרו בתוך קודש הקודשים. בנט מציין כי הוא נבנה בצורה של תאי עשן אחרים בעולם העתיק, שם נספגו חומרים פסיכואקטיביים על ידי אידוי כאמור בתיאור הרודוטוס את התרבות הסקיתית. יחד עם ארבע שכבות הבד, הפרוכת היתה:

עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְבֵין שְׁתֵּי הַפָּרֹכוֹת הַמַּבְדִּילוֹת בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים, וּבֵינֵיהֶן אַמָּה.

(משנה יומא ה׳)


וככזו נראה שהיא נועדה לאטום ולהוות מלכודת עשן.


הֵבִיאוּ לוֹ בִגְדֵי לָבָן, וְלָבַשׁ, וְקִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו. נִכְנַס לְהוֹצִיא אֶת הַכַּף וְאֶת הַמַּחְתָּה. קִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו, וּפָשַׁט וְיָרַד וְטָבָל, עָלָה וְנִסְתַּפֵּג. הֵבִיאוּ לוֹ בִגְדֵי זָהָב וְלָבַשׁ, וְקִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו, וְנִכְנַס לְהַקְטִיר קְטֹרֶת שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם וּלְהֵטִיב אֶת הַנֵּרוֹת, וְקִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו, וּפָשַׁט. הֵבִיאוּ לוֹ בִגְדֵי עַצְמוֹ, וְלָבַשׁ. וּמְלַוִּין אוֹתוֹ עַד בֵּיתוֹ. וְיוֹם טוֹב הָיָה עוֹשֶׂה לְאוֹהֲבָיו בְּשָׁעָה שֶׁיָּצָא בְשָׁלוֹם מִן הַקֹּדֶשׁ:

(משנה יומא ז׳)


כמו הכהן הגדול של בני ישראל, האורקל מדלפי ניבאה לאחר אידוי בחדר. היא שרפה לבונה, מור, דפנה, אוליבנום והנבנה במערה שלה (Fausto, 2012), תערובת המכילה רבים מאותם מרכיבים וכימיקלים כמו קטורת המשכן, אולי כולל הנבנה אם נקבל את איזכורו של יוספוס. כוהני מצרים שרפו קטורת קיפי (Kyphi) במקדש אדפו. כמו בדמיון של שמן המשחה למנדסיום (Mendesium), יתכן שיש עדויות לקשר תרבותי כאן כי לבונה, מור, קינמון, מסטיק, זעפרן ושיבולת נרד (Spikenard) מופיעים בשתי הפורמולות וכמה מרכיבים לא מזוהים עשויים להיות משותפים לשניהם.


רכיבים

קטורת המשכן נקראת קטורת הסמים. סמים בעברית מודרנית היא "סמים", כולל MDMA והרואין. בעוד שהעברית המקראית שונה מהעברית המודרנית, נראה ש"קטורת הסמים" מתאימה כאן. בני שנון ואחרים הציעו כי ייתכן שהיא הכילה רכיבים פסיכואקטיביים, אך מציין שרוב המרכיבים אינם ידועים לנו כיום. עם זאת, ישנן עדויות מהתלמוד ומכתבים יהודיים מאוחרים יותר המאפשרות לנו לשער במידת מסויימת של ביטחון מה היו אותם רכיבים אלמונים:

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה קַח-לְךָ סַמִּים, נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה, סַמִּים, וּלְבֹנָה זַכָּה: בַּד בְּבַד, יִהְיֶה. וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת, רֹקַח מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ, מְמֻלָּח, טָהוֹר קֹדֶשׁ.

(שמות ל', לד-לה)


בפסוק מוזכרים רק ארבעה מרכיבים, אבל בנוסח פיטום הקטורת המפורסם אנו מוצאים 11 מרכיבים. ישנם מסבירים שהשבעה הנוספים נאמרו על ידי האל למשה אך לא נכתבו בתורה, ונמסרו מפה לאוזן במשך הדורות. אחרים אומרים שהבורא ציווה את משה להוסיף לארבעת הרכיבים שפירט עוד שבעה נוספים אך לא פירש איזה רכיבים.


התלמוד מוסיף נטף (צרי), שחלת (ציפורן), חלבנה, לבונה, מור, קציעה, שיבולת נרד, כרכום (זעפרן), קושט (אגוז מוסקט), קלופה (קנה) וקינמון, שכולם מכילים רכיבים פסיכואקטיביים. מלבד אחד עשר רכיבי הבושם הוסיפו אל הקטורת רכיבים נוספים כמו בורית כרשינה, יין מקפריסין, מלח שנקרא בשם מלח סדומית, ענבר ירדן וצמח בשם מעלה עשן שגרם לעשן להיתמר מעלה בצורה ישרה. היו איסורים בנוגע להכנתו ואם אחד משמיט את אחד המרכיבים, הוא צפוי לעונש מוות.


שימוש בקטורת

הכהן הגדול נמשח לפני כניסתו לחדר, כך שה-P450 שלו כבר היו מעכבים ומרכיבים פסיכואקטיביים בשאיפה יישארו פעילים זמן רב יותר.

וְלָקַח מְלֹא-הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי-אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ, מִלִּפְנֵי יְהוָה, וּמְלֹא חָפְנָיו, קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה; וְהֵבִיא, מִבֵּית לַפָּרֹכֶת. וְנָתַן אֶת-הַקְּטֹרֶת עַל-הָאֵשׁ, לִפְנֵי יְהוָה; וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת, אֶת-הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל-הָעֵדוּת--וְלֹא יָמוּת.

(ויקרא טז', יב)


שני חופנים של קטורת טחונה דק בחדר קטן ואטום היטב היו מייצרים ענן סמיך ביותר, וריק שטרסמן (Rick Strassman) מציין כי הענן עצמו היה אמצעי התקשורת, ותרגם את "כִּי בֶּעָנָן, אֵרָאֶה עַל-הַכַּפֹּרֶת." (ויקרא טז', ב) כ"דרך תיווך הענן אני אופיע על כיסוי הארון". בעוד שהוא מוצא "מעט עדויות, אם בכלל, בטקסט [ש]אישיות תנ"כית עברית חוותה נבואה על ידי צריכת צמחים או סמים פסיכואקטיביים", הוא מודה כי שיטה זו "מרמזת על גורם אקסוגני לשינוי תודעה", למרות שהוא מפסיק במהרה לחקור את הפסיכופרמקולוגיה של המרכיבים.


הכהן הגדול נכנס לחדר לבדו עם צמחי העצמה שלו, מוקף בחפצים אלוהיים וברוחות מוכרות, כמו שעשו אנשי המדיסין של האמזונס והמישורים הסיביריים, וחזר מטקס ההתייחדות עם חוכמה לחלוק עם השבט. כאשר הכהן הגדול משך את פרוכת המשכן, עמוד עשן היה עולה מהפתח. עמוד העשן המנחה את בני ישראל מתואר כמופיע בפתח המשכן, ואולי הוא הוביל את השבט על ידי הובלת השמאן שלו, כפי שמתאים לאותם ימים. במעקב אחר סימנים אלוהיים, משה מוביל את עמו לחזיון הר סיני.


תפקידם של יין מקפריסין ובורית כרשינה מעידים על אלכימיה מעודנת של הייצור. מדוע הובאה בורית כרשינה? כדי לעדן את השחלת (Onycha), שיהיה נעים. מדוע הובא יין מקפריסין? לחדד את השחלת, שיהיה חריף. יתכן שיש כאן קשר נוסף לכוהנים המצריים, מכיוון שפלוטרכוס מתאר כיצד קיפי (Kyphi) היה ספוג גם ביין.


הוצעו מועמדים שונים לענבר ירדן. זהותו של מעלה עשן נשמרה בקנאה אפילו מפני הסופרים שתיעדו את המסורות בתלמוד, אף שמטרתו מסומנת בשמו "מה שגורם לעשן לעלות"; אפשרות אחת היא Leptadenia pyrotechnica. על פי רש"י (משנה מנעות כא), מלח סדומית הוא מלח מרוסק דק (התבלינים "מומלחים יחד" במתכון). אברהם סנד (Avraham Sand) מציין כי תכולת האשלגן הגבוהה במלח מסדום תוסיף ליכולת העלאת העשן של הקטורת.


זיהויים ופסיכופרמקולוגיה של רכיבי הקטורת

נטף (Stacte)

המילה נובעת משורש שמשמעותו "להפיל, לטפטף, לזקק, להתנבא, להטיף, לשוח", מה שמרמז על משהו נשגב שיופיע בהדרגה. במקום אחר זה מתייחס לטיפות גשם מזוקקות מהאדים באוויר:

כִּי, יְגָרַע נִטְפֵי-מָיִם; יָזֹקּוּ מָטָר לְאֵדוֹ.

(איוב לו', כז)


דיוסקורידס ותאופרסטוס ראו את זה כמור מזוקק, ואילו עבור פליניוס מדובר במסטיק שזורם מעץ המור מבלי החיתוכים לאיסוף לפני הקציר. הוצעו צורות נוזליות אחרות, אך היות והוא נטחן היטב זה מרמז שה"טיפות "התקשו.

נטף (Stacte) ??

שחלת (Onycha)

הגרסה היוונית הראשונה של התנ"ך תרגמה את השחלת כאוניקס (onyx), שפירושו "טפר" או "ציפורן אצבע". עבור תיאולוגים נוצרים רבים, זהו חלק מקליפת רכיכות, אם כי יש בעיות בזיהוי הזה. ההתנגדות החזקה ביותר היא שרכיכות אינן כשרות, אלא מתוארות כתועבה, ובעלי חיים טמאים אינם נכללים בטקסים כמו גם במזון. תועבה במקומות הקדושים ביותר בקוסמוס הישראלי נראית בלתי סבירה.


התלמוד קובע כי "ושחלת ה"א גידולי קרקע אין אבל מין אילן" (משנה. כריתות ו', ב), שפוסל את הרכיכות וגם את הבנזואין (Benzoin) והבדליום (bdellium) שהציעו חוקרים אחדים, שכן שניהם מעצים. הרב סעדיה גאון הנודע מהמאה ה-10, ראה בשחלת שרף לבדנום (Labdanum) המופרש משני מינים של שיחי סלע (לא עצים), Cistus ladanifer ו-Cistus creticus. אברהמס (Harold J. Abrahams) והמילון המאויר של התנ"ך מסכימים עם זיהוי זה. פירוש השורש הוא "לקלף", אשר עשוי להיות קשור לשיטה בה נאסף לבדנום באופן מסורתי, מגורד מהשיחים או מזקני העזים שאוכלות את השיחים. כלי הגירוד הוא סוג של טפר, אולי מסביר מדוע שחלת תורגם ליוונית כ-onycha שמשמעותו טפר.


לבדנום מכיל קרוקין (Crocin), קרוקטין (Crocetin) וספרנל (Safranal), כמו גם פיקוקרוקין (Picrocrocin) וזקסנטין (Zeaxanthin), שהגוף מעכל לספרנל. ספרנל הוא אגוניסט של קולטני GABA ואנטי דיכאוני. הוא גם מגרה β2-adrenoreceptors, משפר את זרימת הדם ומסייע לתפוצה, במיוחד בשילוב עם קרוקטין, שהוא מרחיב כלי דם. לקרוקין יש גם תכונות נוגדות דיכאון, והוא מעניק לחולדות זקפה.

שחלת (Onycha) ??

חלבנה (Galbanum)

הייחוס הפופולרי ביותר הוא Ferula gummosa, תרופת הרגעה עם רכיבים הפועלים בקולטני אופיואידים. הוא מכיל גם כמה מעכבי ACH, כולל Auraptene, Farnesiferol A ו-Kellerin. התכונות הפסיכואקטיביות והנוטרופיות של מעכבי ACH כבר נדונו.

Ferula gummosa

לבונה (Frankincense)

מתנה נוספת של המאגי (Magi), הלבונה היא אחד החומרים הנשגבים ביותר במסורת הנוצרית, שנשרפה לבעל הכנעני לפני שנשרפה ליהוה ולרע במצרים. לפחות מאז המאה ה-16 לפנה"ס אנשים חשו שהיא מצדיקה מסע גמלים של 6 חודשים, למרחק של 2500 ק"מ, דרך מדבריות שורצות שודדים. זה עושה רושם של מאמץ גדול מדי רק בשביל ריח יוקרתי, לא?


המין של עץ הבוסווליה (Boswellia) שנוי במחלוקת. הרוב מציעים Boswellia sacra, אחרים מעדיפים Boswellia carterii, ובוטנאים לא מסכימים על השאלה האם מדובר למעשה במינים שונים. בכל מקרה, הם דומים מבחינת המרכיבים שלהם. מרכיב החומצה הדה-הידרואביטית (Dehydroabietic acid) הוא ווסת קולטן GABA עם פעולות הרגעה, אנטי דיכאוני ואנטי חרדתי בעכברים. לאצטט האינסול (Incensole acetate) יש פעולות חזקות על ערוץ היונים TRPV3, אשר מעורב בתחושת הטמפרטורה בעור ומופץ באופן נרחב במוח שם תפקידיו אינם ידועים. על פי כרמן דרהל (Carmen Drahl), לבונה אולי "מגבירה את התחושה האופורית שנוצרת במהלך תפקודים דתיים". רכיבים נוספים שכבר נדונו כוללים: α- and β-pinene, camphene, sabinene, myrcene, limonene, and linalool.

עץ הלבונה ושרף הלבונה המופק ממנו

קינמון, קדה ומור (Cinnamon, cassia, and myrrh)

בנוסף לפסיכופרמקולוגיה שכבר דנו בה, אאוגנול ו-α-pinene הם מרחיבי סימפונות שמגבירים את הספיגה. אאוגנול הוא גם מייצב תאי פיטום המדכא היסטמין, ובכך מפחית את הגירוי שעשן סמיך עלול לעורר. האלימיצין (Elemicin) האנטי-ספאזמי מדכא את תגובת השיעול. אאוגנול, סינאמאלדהיד ו-α-terpeniol בקינמון הם חומרים אנטי דלקתיים, אשר גם היו מקלים על בעיות בראות.

עץ המור ושרף המור המופק ממנו

כרכום (Saffron)

זעפרן הוא הצלקת של Crocus sativus. הוא מכיל ספרנל (Safranal) ספרול, (Safrol) וקרוקין (Crocin), אשר כולם כבר נדונו. הרב עמנואל לעף מתאר מתכון עתיק לפסח עם זעפרן מעורבב ביין (יחד עם משהו שעשוי להיות קנאביס), ולדבריו של גאורג מוסט (Georg Most), שצוטט ע"י קריסטיאן ראטש (Christian Ratsch), "זעפרן מתקרב לאופיום; במינונים נמוכים הוא מרגש, מעודד ומייצר צחוק... במינונים גבוהים הוא מרגיע, מקדם שינה, תרדמה". פליניוס תיאר כיצד "יש לו השפעה עדינה על הראש והוא מעורר את הדחף המיני". זה הוכח בחולדות עם קרוקין (Crocin), מה שגורם להן ליותר זקפה מהרגיל. זעפרן גם מגביר את הזמינות הביולוגית ומשפר את הספיגה של תרופות אחרות.

פרח הכרכום וזעפרן המופק ממנו

קציעה (Costus)

הצמח Saussurea costus משמש באסיה כחומר אפרודיזיאק, במקלות קטורת סיניים ובמרשמים איורוודים, וכתרופה פרסית מסורתית להפרעות קוגניטיביות. בנוסף לקרוקין, הוא מכיל Dehydrocostus lactone ו-Costunolide, שהם שניהם אנטי-פסיכוטים, משככי כאבים ומרגיעים הגורמים לחוסר קואורדינציה מוטורית וקטלפסיה (Catalepsy). Costunolide עשוי גם למלא תפקיד הגנה עצבית, מכיוון שהוא מגן על תאים דופמינרגיים (Dopaminergic cells) מפני אפופטוזה המושרה על ידי דופמין.

Saussurea costus

עץ האגר (Agarwood)

מוערך ברפואה הסינית לתכונות מווסתות צ'י, קרמינטיביות (סופח גזים ממערכת העיכול) ושיכוך כאבים, ומשמש כקטורת בטקסים בודהיסטים, הינדים ואיסלאמים, עץ האגר הוא שרף המיוצר על ידי מינים שונים של עץ אקווילריה (Aquilaria) כאשר הוא נפגע או נגוע. 300 התרכובות המבודדות שלה מחזקות קולטני GABA באופן שונה, מעכבות ACH וגם ספיגה חוזרת של סרוטונין ונוראדרנלין, הן מעודדות שינה, הרגעה ויש להן פעילויות נוגדות דיכאון בבעלי חיים.

עץ האגר (Agarwood)

שיבולת נרד (Spikenard)

שיבולת נרד היא Nardostachys jatamansi. היא "יקרה מאד" במקרא, כך שיהודה מתלונן כאשר משתמשים בה באופן חופשי על רגליו של ישו (יוחנן 12: 3–5). בעכברים, שיבולת נרד מציגה פעילות נוגדת דיכאון. המרכיב העיקרי (82.3%) הוא Calarene, שכאשר צורכים אותו לבד יש לו השפעת הרגעה "מיידית ועזה". שיבולת נרד עצמה היא חומר הרגעה במינונים נמוכים וממריץ במינונים גבוהים, דבר המצביע על פסיכופרמקולוגיה מורכבת יותר.


שיבולת נרד משפיעה על תפקוד סרוטונינרגי, דופמינרגי וגאבאנרגי ומשפרת את הלמידה והזיכרון בעכברים. המנגנון עשוי להקל על העברה כולינרגית (Cholinergic transmission), כלומר הוא עשוי להיות בסינרגיה עם מעכבי ACH כגון α-pinene להשפעה נוטרופית מצטברת. בהתחשב בכך שהשמן והקטורת מכילים ווסתי קולטני GABA, אגוניסטים של קולטני אופיואידים ו-THC, שכולם משבשים את היווצרות הזיכרון, שיבולת נרד עשויה לשמש תפקיד חשוב של עזרה לכוהן הגדול בלזכור את פרטי החוויה האלוהית שלו. יש לה גם תכונות הגנה עצבית.

פרח ה-Nardostachys jatamansi ושמן שיבולת נרד המופק ממנו

עמוד העשן

כאשר הפרוכת העבה נמשכה לאחור בסוף טקס האידוי, היה נשפך העשן מקודש הקודשים ודרך המשכן מגיע עד הכניסה, שם הוא היה עולה לשמים בהשפעת 'מעלה עשן'. זה מה שאנשים בחוץ ראו:

וְהָיָה, כְּבֹא מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה, יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן, וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל; וְדִבֶּר, עִם-מֹשֶׁה. י וְרָאָה כָל-הָעָם אֶת-עַמּוּד הֶעָנָן, עֹמֵד פֶּתַח הָאֹהֶל; וְקָם כָּל-הָעָם וְהִשְׁתַּחֲווּ, אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ.

(שמות לג', ט–יא)


עמוד עשן זה מנחה את בני ישראל. ניתן לפרש זאת בכך שהוא הנחה את השבט על ידי שיחה עם מנהיגו בחזיונות הכרוכים בשינוי מצב תודעה (ASC) המופעל באופן אנתאוגני. מתכונת זו משותפת לתרבויות שמאניסטיות רבות.

עמוד העשן / (J.J. Derghi (1866

מסקנות

גם אם נוציא את הספקולציות לגבי קנאביס, הקטורת והשמן הכילו מגוון רחב של מעכבי אנזים ורכיבים פסיכואקטיביים עם תכונות משנות מצב רוח, נוגדות חרדה, מרגיעות, היפנוטיות, אפרודיזיאקיות, נויטרופיות, ממריצות ואופוריגניות. אך האם הם היו אנתאוגנים?


חוויה אנושית היא מורכבת, במיוחד חוויה אנושית טרנסצנדנטלית. המקרא מבטא את מה שפסיכולוגים רבים יודעים, שאותו חומר יכול לייצר השפעות שונות במסגרות שונות. מור, למשל, מוזכר בהקשרים המרמזים על שיכוך כאבים ותכונות אפרודיזיאק, כמו גם על המצבים הנבואיים במשכן. אנשים הנוטים רוחנית שלוקחים פסיכדלים למטרות רוחניות משיגים ציונים גבוהים יותר בסולם המיסטיקה (Mysticism Scale) בהשוואה לאתאיסטים שחגגו במסיבות, וכל 10 חניכי האלוהות שקיבלו פסילוסיבין בכנסיה ביום שישי הגדול דיווחו על חוויות מיסטיות שהם עדיין תיארו 25 שנה אחר כך כמעצבות. כוהני ישראל המשוחים בשמן המשחה צפויים היו להיתקל ביהוה ולהשתנה על ידי החוויה, להיות מסוגלים לשרת אותו ולהבין את רצונו.


אם חוויה של יהוה יכולה להיגרם על ידי תרכובת פסיכואקטיבית, האם עלינו להסיק שהוא תוצר לוואי של פסיכופרמקולוגיה? כתבי התנ"ך מצביעים אחרת, עם מצבי תודעה שונים, חזיונות וביקורים, פרכוסים, כפייתיות ושיחות שאינן מופעלות על ידי צמחים אלא על ידי צום, מדיטציה, לחץ, החזקת תנוחות, ביקור במקומות חזקים או התרחשות ספונטנית. טכניקות כאלה נפוצות במסורות שמאניסטיות.


ההנחה הבסיסית של הנוירואולוגיה היא שחוויות מיסטיות ורוחניות מופעלות על ידי כימיקלים אקסוגניים או אנדוגניים, ולכן המקור הסופי שלהן הוא המוח. שטרסמן מסתובב עם תפיסתו של התאונוריולוגיה (Theoneurology), שם ישויות מתחומים טרנסצנדנטיים מתקשרות דרך המוח. לא מוכרחים להסכים איתו כדי להבין שהמושג תאונוריולוגיה הוא תובנה חשובה ועדכנית. אפשר לטעון כי הנוירואולוגיה, בהכחשת הקוסמולוגיות והחוויות של כמעט כל תרבות בהיסטוריה, היא תרגיל בניאו-קולוניאליזם. בסופו של דבר, המוח לא יכול להבין את המוח, וגם המוח לא יכול להבין את המיינד, כי עין לא יכולה לראות את עצמה. בהיעדר חוויה מיסטית או סינכרוניות של מוזרויות שמפוצצות את הראש, הבחירה בין תאונוריולוגיה או נוירולוגיה היא עניין של אמונה או העדפה אישית. תאונוריולוגיה מעניקה לחכמים הקדומים והשמאנים המודרניים מידה של כבוד שהנוירולוגיה אינה מעניקה.


השמן והקטורת הם ככל הנראה לא רק פסיכואקטיביים אלא אנתאוגנים, חושפים כוחות שכבר קיימים, כמו שמשקפיים מביאות פנים לפוקוס או מיקרוסקופ חושף תאי דם. במקרא, אינטראקציות אלוהיות עם העולם הן בעיקר התערבויות במחשבות, בחזונות, בחלומות ובדחפים של בני אדם אגדיים, אך רגילים, העוברים חוויות לא רגילות - חומר של פסיכיאטריה, פאראפסיכולוגיה ומיסטיקה.


הרמב"ן, שהיה מגדולי חכמי ההיסטוריה היהודית, משחק משחק מילים המציג את התנ"ך כמדריך לחוויה נפשית. הוא מציע הגייה חלופית של 14 האותיות הראשונות של התנ"ך, שאותן ניתן לקרוא "בראש יתברא אלוהים אתה שמיים ואתה ארץ". קריאה מדוקדקת של התנ"ך חושפת לא רק את יהוה אלא גם שמות שונים של אלוהים עם אג'נדות מתחרות, עקביים בהתנהגויות שלהם, אך לעיתים מנוגדים זה לזה ולעתים התנגדו להם הנביאים לטובת השבט. יש בתנ"ך אנתאוגנים, אך בספר זה יש גם הרבה מה ללמד אותנו על גורמים אחרים המניעים חוויה "בראש", תהליכי תפיסה ותודעה רגילים ולא רגילים.

מקורות:

1,134 צפיותתגובה 1

1 ความคิดเห็น


דן  שניידר
דן שניידר
18 ก.ย. 2565

לדעתי אתה חייב לעיין בספר 'מורה נבוכים' של הרמב"ם כדי להבין קצת את השקפת התורה בראי האספקלריה המאירה

(ובמיוחד בענייני צמחים, שמאניזם, ופגניות- ע"פ שיטתו של הרמב"ם זצ"ל)

עיין חלק ג' פרק כז'

וכן חלק ג' פרק פרק ל'

חלק ג' פרק כט'

חלק ג' פרק לז'

[מהדורת הר' קאפח]

ถูกใจ

בקרו בחנות שלנו

הגמל המעופף מביא לכם פריטים יוצאי דופן ומותרות של ימי קדם אל מפתן דלתכם, כמו גם כלים ועזרים למסעות מחקר והרפתקה.

Site banner copy_edited.png
bottom of page