רָאשֵׁי בְשָׂמִים או צמחים פסיכואקטיביים במקרא?

בשלהי תקופת הברונזה, חלק מהמסורות שבעל פה תועדו על ידי משוררים כשאלים בקולמוסיהם וצמחים בגניהם. האודיסיאה והוודות כוללים פסוקים המתארים צמחים פסיכואקטיביים ואת ההשפעות שלהם, אך האוסף המרשים ביותר הוא בתנ"ך:

שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים, עִם פְּרִי מְגָדִים: כְּפָרִים, עִם-נְרָדִים. נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם, קָנֶה וְקִנָּמוֹן, עִם, כָּל-עֲצֵי לְבוֹנָה; מֹר, וַאֲהָלוֹת, עִם, כָּל-רָאשֵׁי בְשָׂמִים.

(שיר השירים ד פסוק יד)

מאמר זה אוסף עדויות מתוך פסיכופרמקולוגיה (Psychopharmacology), כתבי קודש וארכיאולוגיה כדי לבחון כמה פורמולות לצריכה המתוארות בתנ"ך: מן, לחם הפנים, שמן המשחה וקטורת הסמים. המשחה והקטורת הם תכשירים צמחיים ששימשו את הכוהנים כדי להקל על החוויה הישירה של האל. מגוון רחב של רכיבים פסיכואקטיביים נמצאים בתכשירים אלה, כולל אגוניסטים לקולטני 'גאבא' (GABA-receptor agonists), ווסתים, אגוניסטים לקולטני אופיואידים וחומרים אחרים. בדרך כלל הם מפורקים על ידי האנזימים בגוף, ולכן אינם פעילים דרך הפה, אך שמן המשחה מכיל גם מעכבים ספציפיים לאנזימים המדוברים. ההכנות מצביעות על כך שלבני ישראל הקדומים הייתה הבנה עמוקה של סינרגיזם, והאופן בו הם נצרכו והאיסורים סביבם מרמזים מאד על השימוש בהם כגורמים פסיכואקטיביים.


פרקטיקות שמאניסטיות בקרב בני ישראל

הגדרות השמאניזם הן שנויות במחלוקת ובעייתיות, ובכל זאת ניצפת עקביות בין חברות ברחבי העולם ולאורך זמן. החוקר ד"ר מייקל ג'יימס וינקלמן (Michael James Winkelman) סקר "מתרגלים מכשפים-דתיים מוכרים" ב-47 חברות מסורתיות, והרכיב רשימה של מוטיבים תרבותיים:

  • תפקיד חברתי דומיננטי כמנהיג הכריזמטי הבולט;

  • טקסים קהילתיים בלילה;

  • שימוש בפזמון, שירה, תיפוף וריקוד;

  • משבר יזום הכרוך בחוויית מוות ולידה מחדש;

  • אימון שמאני הכרוך בהשראת מצב תודעה משתנה (ASC), במיוחד עם צום ובידוד חברתי;

  • חווית מצב תודעה משתנה המאופיינת כמסע נפש (אך לא השתלטות);

  • מצב תודעה משתנה הכרוך בחוויות חזונית;

  • יכולות חיזיון, אבחון ונבואה;

  • תהליכי ריפוי הממוקדים באובדן נשמה ובהחלמה;

  • מחלה שמאמינים כי נגרמת על ידי רוחות, מכשפים, וחדירת חפצים או ישויות;

  • קשרים עם בעלי חיים כמקור כוח, כולל שליטה ברוחות בעלי חיים;

  • יכולתו של השמאן להפוך לבעלי חיים;

  • מעשים או כשפים מרושעים, כולל יכולת להרוג אחרים;

  • קסמי ציד, סיוע בהשגת בעלי חיים למאכל.

כמעט כל נקודה מופיעה בסיפורים של משה ואחיו (בין אם הם היו קיימים או לא זה אינו משנה; הספרות מוכיחה כי בני ישראל הכירו את הדמויים השמאניסטיים). משה נחנך ביחסיו המיוחדים עם יהוה במהלך מצב תודעה משתנה עם חוויות חזון הסנה הבוער:

וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהוָה אֵלָיו, בְּלַבַּת-אֵשׁ--מִתּוֹךְ הַסְּנֶה; וַיַּרְא, וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ, וְהַסְּנֶה, אֵינֶנּוּ אֻכָּל.

(שמות ג', ב')


ויהוה מתנבא שהוא זה שיוביל את בני ישראל לחירות:

וְשָׁמְעוּ, לְקֹלֶךָ; וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל-מֶלֶךְ מִצְרַיִם, וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו יְהוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ, וְעַתָּה נֵלְכָה-נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר, וְנִזְבְּחָה לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ. וַאֲנִי יָדַעְתִּי--כִּי לֹא-יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם, לַהֲלֹךְ: וְלֹא, בְּיָד חֲזָקָה. וְשָׁלַחְתִּי אֶת-יָדִי, וְהִכֵּיתִי אֶת-מִצְרַיִם, בְּכֹל נִפְלְאֹתַי, אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה בְּקִרְבּוֹ; וְאַחֲרֵי-כֵן, יְשַׁלַּח אֶתְכֶם.

(שמות ג', יח–כא)


למרות שמשה מתלונן על כך שהוא לא מוכן למשימה שתאתגר את פרעה:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-הָאֱלֹהִים, מִי אָנֹכִי, כִּי אֵלֵךְ אֶל-פַּרְעֹה; וְכִי אוֹצִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם.

(שמות ג', יא)


יהוה מבטיח לנהוג בו כבן ברית ולהעניק לו כריזמה ורהיטות:

וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם-פִּיךָ, וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר.

(שמות ד, יב)


הוא לוקח על עצמו את תפקידו כמנהיג בני ישראל, והחניכה מסתיימת עם סימן של מוות כאשר נאמר:

וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְהוָה, וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ.

(שמות ד', כד)


הנביא אמנם אינו הופך לחיה, אך מטהו הופך לנחש:

וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה, שְׁלַח יָדְךָ, וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ; וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק בּוֹ, וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ.

(שמות ד', ד)

משה ואהרון לפני פרעה / (1537) Metropolitan Museum of Art

וכך גם זה של אחיו אהרון בקרב נגד קוסמים מצרים:

וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶל-פַּרְעֹה, וַיַּעֲשׂוּ כֵן, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה; וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת-מַטֵּהוּ, לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו--וַיְהִי לְתַנִּין. וַיִּקְרָא, גַּם-פַּרְעֹה, לַחֲכָמִים, וְלַמְכַשְּׁפִים; וַיַּעֲשׂוּ גַם-הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם, בְּלַהֲטֵיהֶם--כֵּן. וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ, וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם; וַיִּבְלַע מַטֵּה-אַהֲרֹן, אֶת-מַטֹּתָם.

(שמות ז, י–יב)


כוחות אחרים כוללים כישוף מרושע ששולט בבעלי חיים:

וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת-יָדוֹ עַל מֵימֵי מִצְרָיִם וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ וַתְּכַס אֶת-אֶרֶץ מִצְרָיִם.

(שמות ח', ב)


וכן הם גרמו למחלות כמו שחין:

וַיִּקְחוּ אֶת-פִּיחַ הַכִּבְשָׁן, וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי פַרְעֹה, וַיִּזְרֹק אֹתוֹ מֹשֶׁה, הַשָּׁמָיְמָה; וַיְהִי, שְׁחִין אֲבַעְבֻּעֹת, פֹּרֵחַ, בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה.

(שמות ט', י)


ומוות:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, כֹּה אָמַר יְהוָה: כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה, אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם. וּמֵת כָּל-בְּכוֹר, בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם--מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל-כִּסְאוֹ, עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם; וְכֹל, בְּכוֹר בְּהֵמָה.

(שמות יא', ד–ה)


משה מתווך בין יהוה לשבט, לפעמים מציג את אמירותיו בשירה:

אָז יָשִׁיר-מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, לַיהוָה, וַיֹּאמְרוּ, לֵאמֹר: אָשִׁירָה לַיהוָה כִּי-גָאֹה גָּאָה

(שמות טו', א)


אחותו מרים הנביאה עוקבת אחר שיריו עם שלה, מנגנת בכלי הקשה ומובילה ריקוד:

וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן, אֶת-הַתֹּף--בְּיָדָהּ; וַתֵּצֶאןָ כָל-הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ, בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת.

(שמות טו', כ)


משה גם מייסד שלושה טקסים קהילתיים ליליים בשנה:

שָׁלֹשׁ רְגָלִים, תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה. אֶת-חַג הַמַּצּוֹת, תִּשְׁמֹר--שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב, כִּי-בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם; וְלֹא-יֵרָאוּ פָנַי, רֵיקָם. וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ, אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה; וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה, בְּאָסְפְּךָ אֶת-מַעֲשֶׂיךָ מִן-הַשָּׂדֶה. שָׁלֹשׁ פְּעָמִים, בַּשָּׁנָה--יֵרָאֶה, כָּל-זְכוּרְךָ, אֶל-פְּנֵי, הָאָדֹן יְהוָה.

(שמות כג', יד-יז)


גם האמצעים והמטרות של טקסי ההכנה במשכן עוקבים אחר המתכונת השמאנית, כאשר האורים והתומים המסתוריים הם כלי ניבוי במקום קונכיות או עצמות השמאן.

וְנָתַתָּ אֶל-חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט, אֶת-הָאוּרִים וְאֶת-הַתֻּמִּים, וְהָיוּ עַל-לֵב אַהֲרֹן, בְּבֹאוֹ לִפְנֵי יְהוָה;

(שמות כח', ל)


שאמאנים הפועלים להגנה על שבטיהם נועדו באופן מסורתי לטקטיקות צבאיות וכך גם משה:

וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי ה