חֲנוֹךְ - 3 - ספר המְשָׁלִים

עודכן: 21 באוק׳ 2020

מאת: Leslie Baynes

מקור: The Watchers Traditions in 1 Enoch’s Book of Parables


זהו המאמר השלישי בסדרת המאמרים על חנוך, אחרי שסקרנו את ספר העירים במאמר הקודם, במאמר זה נסקור את ספר המשלים שהיא המגילה השנייה בספר חנוך א'.


מאמרים קודמים בסדרה:

  1. מבוא לספר חנוך

  2. חֲנוֹךְ - 1 - ההסטוריה של ספר חנוך א'

  3. חֲנוֹךְ - 2 - ספר העִירִים


ספר המשלים כולל את פרקים לז–עא של חנוך א', זהו החלק המאוחר ביותר של הספר והחלק היחיד שלא נמצא בין מגילות ים המלח. הוא קיים כיום רק בגְעֵז, השפה הליטורגית העתיקה של הכנסיה האורתודוכסית האתיופית. ההתפתחות הבולטת ביותר מספר העירים לספר המשלים היא שהוא קושר בעקביות את המלאכים שכשלו עם מלכים וגבורים ארציים שהם היריבים של עדת הצדיקים, אדון הרוחות, והנבחר/בן האדם (Son of Man). בזמן שספר העירים דן את כל בני האנוש החוטאים ללא בידול משמעותי ביניהם, ספר המשלים מפריד את העוצמתיים מבינהם ומשלב את עונשם בזה של העירים, ובמיוחד של עֲזָזֵאל. סמיכות זו ייחודית בקורפוס החנוכי ומובילה למחשבה לגבי תיארוך ספר המשלים וזהוי מטרותיו.


מחבר

כמו יתר החלקים של חנוך א', ספר המשלים טוען כי חנוך כתב אותו, אך זה למעשה שם עט. המחבר האמיתי אינו ידוע; אנחנו יכולים רק לשער את זהותו מתוך התוכן של עבודתו. למען הפשטות, נתייחס ל"מחבר" של ספר המשלים בלשון יחיד זכר. אין ספק שכמה ידיים תרמו לספר. נראה שיש לספר המשלים מקורות משולבים (למשל, ספר נח), ופרקים ע–עא הם ככל הנראה נספח שנוסף לאחר שחלק הארי של הספר קובץ בתחילת המאה הראשונה.



תקציר

מחבר ספר המשלים משתמש בספר העירים אך יצר עבודה חדשה משלו. פרופ' פיירלואיג'י פיוואנלי (Pierluigi Piovanelli) מכנה את ספר המשלים "סוג של שכתוב מדרשי של ספר העירים בתוספת מוטיבים רבים חדשים." ההתייחסות הראשונה לעירים מתרחשת במשל הראשון משלושת המשלים המהווים את מבנה המאקרו של הספר.

(חנוך א' פרק לט פסוק א)

באילו ימים?

(חנוך א' פרק לח פסוק ד)


פיוואנלי מונה 15 ציטוטים של "מלכים", 13 ציטוטים של "תקיפים", 6 ציטוטים של "רמים", ו-6 ציטוטים של "היושבים על הארץ" בספר. נראה ברור מההקשר של המשלים שכינויים אלה מיועדים לקבוצה אחת מבחינת המטרה הרטורית של הספר. לדוגמא בהצמדת הביטויים כאן:

(חנוך א' פרק נה פסוק ד)


המשל הראשון נפתח במטח מילולי נגדם, משווה את גורלם (הרע) לזה של הצדיקים, כאשר נראה שהצדיק שופט חוטאים ומגלה את דבריו הנסתרים.

(חנוך א' פרק לח פסוקים א-ו)


המשל הראשון מנבא את ההרס האולטימטיבי של התקיפים, אך הם צצים במלוא עוצמתם במשלים השני והשלישי, שמונים את פעילויותיהם החוטאות. ההתחלה של המשל השני פונה אליהם באופן ספציפי:

(חנוך א' פרק מה פסוק א)


קבוצה זו אשמה גם בחטאים רבים אחרים. הם לא מהללים את האדון ולא מכירים בו כמקור מלכותם; הם שופטים את הכוכבים, מגלים את עוולתם במעשיהם, כוחם תלוי בעושרם, מאמינים באלילים ואולי המשמעותי ביותר, רודפים את מי שדבקים בשם אדון הרוחות:

(חנוך א' פרק מו פסוקים ה-ח)


על חטאיהם, בן האדם ישמיד אותם באמצעות הצדיקים ומלאכי העונש:

(חנוך א' פרק מו פסוקים ד-ו)

עם עזזאל וצבאותיו:

(חנוך א' פרק נד פסוקים א-ה)


מאוחר יותר בתוך אותו נרטיב הדין (שהופרע על ידי סטייה למבול), אדון הרוחות מצווה על "מלכים אדירים היושבים על הארץ" לחזות בנבחר על כסאו, שופט את עזזאל ועדתו:.

(חנוך א' פרק נה פסוק ד)


בדיוק כמו שנאלצו העירים בספר העירים לצפות בהשמדת צאצאיהם, כך המלכים והאדירים חייבים לצפות בדין עמיתהם, עדתו של עזזאל. דניאל אולסון (Daniel Olson) כותב בספרו, "הסיפור הראשון [ספר העירים] מציג מלאכים כדמויות הראשיות (העירים) ... המחבר [של המשלים] מציג עמיתים ארציים לישויות הרוחניות של הסיפור הראשון ... לפיכך 'המלכים והאדירים' המדכאים את הצדיקים ומתנגדים לאלוהים האמיתי הם במובן מסוים העירים שהתגלגלו מחדש." תיאוריה נוספת המדגימה את חיבור העירים-אדירים בספר המשלים ככלל, מגיעה מדייוויד סוטר (David Suter), שטוען באופן משכנע שהצמדת גורלם של המלאכים לזו של מלכי הארץ היא מדרש מישעיהו:

פַּחַד וָפַחַת, וָפָח; עָלֶיךָ, יוֹשֵׁב הָאָרֶץ. וְהָיָה הַנָּס מִקּוֹל הַפַּחַד, יִפֹּל אֶל-הַפַּחַת, וְהָעוֹלֶה מִתּוֹךְ הַפַּחַת, יִלָּכֵד בַּפָּח:  כִּי-אֲרֻבּוֹת מִמָּרוֹם נִפְתָּחוּ, וַיִּרְעֲשׁוּ מוֹסְדֵי אָרֶץ. רֹעָה הִתְרֹעֲעָה, הָאָרֶץ; פּוֹר הִתְפּוֹרְרָה אֶרֶץ, מוֹט הִתְמוֹטְטָה אָרֶץ. נוֹעַ תָּנוּעַ אֶרֶץ כַּשִּׁכּוֹר, וְהִתְנוֹדְדָה כַּמְּלוּנָה; וְכָבַד עָלֶיהָ פִּשְׁעָהּ, וְנָפְלָה וְלֹא-תֹסִיף קוּם. וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, יִפְקֹד יְהוָה עַל-צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם; וְעַל-מַלְכֵי הָאֲדָמָה, עַל-הָאֲדָמָה. וְאֻסְּפוּ אֲסֵפָה אַסִּיר עַל-בּוֹר, וְסֻגְּרוּ עַל-מַסְגֵּר; וּמֵרֹב יָמִים, יִפָּקֵדוּ. וְחָפְרָה הַלְּבָנָה, וּבוֹשָׁה הַחַמָּה:  כִּי-מָלַךְ יְהוָה צְבָאוֹת, בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלִַם, וְנֶגֶד זְקֵנָיו, כָּבוֹד.

(ישעיהו פרק כד פסוקים יז-כג)


התרחיש האפוקליפטי בתחילת קטע זה כולל את המבול ("אֲרֻבּוֹת מִמָּרוֹם נִפְתָּחוּ, וַיִּרְעֲשׁוּ מוֹסְדֵי אָרֶץ"), מרכיב חשוב בספר המשלים, שמחברו ירש ממסורת העירים המוקדמת יותר. גם בפרק כד בישעיהו וגם בספר המשלים, אך לא בספר העירים, אלוהים פועל כנגד עדת השמים ומלכי הארץ אשר יאספו יחד לבור ואז יענשו. הוספת תמונות קוסמיות לרעיונות האלה ("וְחָפְרָה הַלְּבָנָה, וּבוֹשָׁה הַחַמָּה") והניצחון האולטימטיבי של האל, מצביעה על כך שמחבר ספר המשלים מצא השראה ליצירתו שלו בישעיהו כד.


העירים, והמלכים והאדירים, חולקים יותר מגורל אֶסְכָטוֹלוֹגִי אחד משותף. ספר המשלים מציג תרחישים אלטרנטיבים של הסוף המשותף שלהם עם תיאורים של הפעילויות המשותפות שלהם. שניים מהפעילויות המשותפות הללו מספקים לקוראים רמזים לתיארוך של הספר. הראשון: