מומלץ לקרוא את הפרקים הקודמים:
בשנת 1923 פורסם מחקר על אובליסקים שכותרתו "הבעיה עם האובליסקים" ("The problem of the obelisks") מאת המהנדס והארכיאולוג הבריטי רג'ינלד אנגלבך (Reginald Engelbach). הטירוף המודרני לכל עניין אגיפטולוגי היה בעיצומו והציבור השתוקק לעוד ועוד מידע על מצרים העתיקה ולכן זה היה בלתי נמנע שיכתב ספר על אותו אובייקט מסתורי מכל האובייקטים המצריים העתיקים: האובליסק.
ספרו הנדיר כעת של אנגלבך היה בן 150 עמודים בלבד, אך הוא כלל כמה תמונות ודיאגרמות טובות והיה הספר הראשון שהסתכל בקפידה על המונוליטים התמוהים הללו. הספר שימש כ"תנ"ך" לחוקרים המעטים שטרחו לבדוק את ה"בעיות" השונות הקשורות בחציבה, הוצאה, הזזה והצבת אובליסק - מאמץ שהוא אתגר משמעותי עבור כל מהנדס. מטרתו של אובליסק היא בעיה נוספת, שכן ההסבר על אובליסק הוא כה מעורפל באגיפטולוגיה המודרנית עד שהוא מגוחך. אנגלבך אומר, בניגוד להסברים מאוחרים יותר, שלאובליסקים "לא היה קשר מובהק עם פולחן השמש, תפקידם היחיד הוא עיטור נוסף לעמודים, אם כי ידוע שהם זכו להערכה רבה והונחו להם מנחות".
אומר אנגלבך בציטוט המלא מהפרק הראשון שלו, "אובליסקים ומחצבות", בו הוא מספר לנו שכמה ערים היו מלאות באובליסקים (לאן נעלמו כולם?):
בימי קדם בטח היה מספר רב של אובליסקים גדולים במצרים. סתי הראשון מספר לנו שהוא "מילא את הליופוליס באובליסקים", וידוע כי לרעמסס השני היו ארבעה עשר בטאניס לבדה, אם כי לא ברור אם הוא הקים אותם או רק גזל אותם, על פי מנהגו. מלבד מבמקדשים המרכזיים הגדולים כמו כרנכ ולוקסור, הליופוליס וטאניס, בוודאי היו רבים מהם גם במקדשים במקומות אחרים. יש לנו תיעוד ממשי של אובליסקים בפילה, אלפנתין, סולב (Soleb - בנוביה), במקדש המתים של אמנחותפ השלישי, מאחורי פסלי הענק של ממנון בתבאי ובמקומות אחרים. המספר הכולל של האובליסקים שאורכם עולה על 30 רגל חייב להיות הרבה יותר מחמישים. מקורו ומשמעותו הדתית של האובליסק מעט מעורפלים.
במקדשים המלכותיים של מלכי השושלת החמישית בשולי המדבר המערבי באבוסיר (Abusir), לא הרחק מהפירמידות של גיזה, תפס האובליסק את מקומו של קודש הקודשים של המקדשים המאוחרים. חפירות אחרונות הראו שהאובליסקים הללו היו שונים מאד מאלה המוכרים כיום למבקרים, שכן אורכו של הבסיס היה שליש מזה של העמוד, שהיה עשוי בבנייה ורק שימש את המטרה של הרמת הפירמידה הקדושה או הבנבן, כפי שכינו זאת המצרים - סמל השמש האמיתי. לאובליסקים של מצרים העליונה, לעומת זאת, לא היה קשר מובהק מאוד עם פולחן השמש, תפקידם היחיד הוא עיטור נוסף לעמודים, אם כי ידוע שהם זכו להערצה רבה והונחו להם מנחות. הם הוקמו בזוגות, וכאשר תחותמס השלישי הציב אחד בכרנכ, הוא אמר שזו הייתה הפעם הראשונה שזה נעשה.
עד שנדע כיצד הוצבו אובליסקים מוקדמים לפני העמודים של מצרים העליונה, די קשה לומר אם הם פותחו מהאובליסקים הסולארים של השושלת החמישית או באופן עצמאי, בעיקר כאשר מבינים שאם רוצים מונומנט אבן גבוה וצר, האובליסק הוא הצורה המעשית היחידה שנעימה לעין ונוחה לכתובות. בכל מקרה, הנושא ממש מחוץ לתחום הספר הזה, שעוסק דווקא בצד המכני של מסורת האובליסקים.
הוא ממשיך ומספר לנו שהאובליסק הבלתי-גמור נוקה לראשונה מלכלוך ופסולת ב-1922 ושלכמה אובליסקים מצריים היו ראשי נחושת או אפילו אלקטרום (כסף וזהב) או זהב טהור. היה נהוג לערבב זהב עם מתכות אחרות כדי ליצור סגסוגות שונות במצרים, שומר, הודו ופרו. דרום מזרח אסיה נודעה בסנסקריט בשם סוברנבומי (Suvarnabumi), או "ארץ הזהב" והיא כללה את תאילנד, קמבודיה, וייטנאם, מלזיה, אינדונזיה ואיים באוקיינוס השקט. זהב הוא מוליך טוב לכל סוגי החשמל ואנרגיות האדמה והוא לא יחליד, מה שהופך אובייקטים העשויים מזהב כמעט בלתי ניתנים להריסה. לכן, הוספת כמות קטנה של זהב לכל סגסוגת תגביר את העמידות שלו כמו גם את המוליכות. אולם אנגלבך רואה בקישוט כזה על אובליסקים שיגעון גרידא להזהבת חפצים.
אנגלבך מודה שכמה מחוקרי המונומנטים האמינו שהמצרים ידעו על מכונות וכוחות טבע שכרגע איננו יודעים עליהם. בזמן כתיבת הטקסט הזה חשמל וכוח שידור, כמו המגדלים עליהם עבד טסלה, היו בחיתוליהם. אנגלבך פשוט לא יכול היה לדעת על הפונקציות הרבות של מגדלים ואנטנות בשידור אותות רדיו, טלוויזיה וטלפון ואפילו מתח עבור מנורות ומכשירים חשמליים אחרים. אנגלבך מרגיש שיש יצירה בצעד אחר צעד של אובליסק וזה ניתן לזיהוי, לפחות בחיתוך בפועל של האובייקט הענק ממחשוף של גרניט. על הקושי בחציבת אובליסקים הוא אומר:
למרות שהמחקר המודרני גוזל מהמצרים את כוחות הקסם המיוחסים להם, הוא הופך אותם לנערצים יותר בעיני האדם המעשי, כשהוא מראה שהם יכלו ליצור, בכלים הפרימיטיביים ביותר, פלאי הנדסה שאנו, עם כ-3,000 שנים של התקדמות מכנית מאחורינו, בקושי מצליחים להעתיק. מחקר של אובליסק אסואן מאפשר למבקר להסתכל בעיניים אחרות על המונומנטים המוגמרים, ולהבין, לא רק את העבודה העצומה שהושקעה בהובלת הבלוקים הענקיים והשנים של חילוץ מייגע של אבן במחצבות, אלא גם את הכשלים קורעי הלב. מה שבוודאי דחף לפעמים את המהנדסים הקדומים לסף ייאוש לפני שהמלך יכול היה להציג מונומנט מושלם לאלוהיו.
בימינו, אם משהו יוצא ממקומו, נדרש ג'ק, כננת או מנוף, והצרה נפתרת במהרה; בימי קדם, קולוסוס או אובליסק שירד בצורה רעה על הבסיס שלו היה משהו בסגנון של טרגדיה. אנגלבך מתפעל מהעבודה הפואטית של הסתתים והמלטשים על מכסי הארון השבורים, הסרקופגים והפסלים הבלתי גמורים, חלקים נטושים של כלי גרניט או בזלת או חפצים שנותרו באופן מסתורי לא גמורים בבית המלאכה הפתוח של גושי הגרניט והשבבים ליד האובליסק הבלתי גמור:
להסתובב במחצבות שבין מסילת הברזל לכביש המאגר בבאר אסואן מחייה את הצרות. כאן אנו עשויים לראות סוללות ענק, שאורכן כמעט חצי מייל, שעליהן הועברו הבלוקים הגדולים מהמדבר הגבוה אל הנילוס; אנו יכולים לראות סרקופגים גמורים למחצה ופסלים, נטושים, אף אחד לא יודע למה, בשלבים שונים של עבודה; אנו יכולים לראות כתובות, חלקן קריאות וחלקן לא, מצוירות או חרוטות על הסלעים בידי המהנדסים הקדומים, ובכל מקום נוכל לראות את סימני הטריזים שלהם, חלקם מראים היכן הוסר בלוק, אחרים היכן הטריז לא הצליח לעבוד, או שפיצל את הסלע לכיוון הלא נכון.
האתר זועק לחפירה, שבהחלט עשויה לחשוף שבבים מהאזמלים ששימשו לחיתוך הגרניט, וכך ליישב, אחת ולתמיד, אם הם היו מנחושת מחושלת או לא; מונומנט נטוש אחר עשוי לספק לנו מידע מכריע באשר לשיטות שבהן הם נותקו מלמטה, וכיצד התכוונו לשנע אותם ממקומם. חפירה עשויה לספק לנו מנופים ורולרים עתיקים - או עקבות שלהם - שבקושי ידוע עליהם כיום, ומה שידוע, רק בגודל קטן. מחצבה גדולה מעולם לא נוקתה, ואיננו יכולים להאמין שהשטח הקטן שנחפר סביב האובליסק חשף את כל הסודות.
במשך אלפי שנים מחשוף הגרניט הגדול הזה ליד העיר המצרית אסואן, המפורסמת במקדשים העתיקים באי אלפנתין, בסופו של דבר ננטש כמתקן לייצור חפצי גרניט והותר למלא אותו בחצץ, עפר וסוגים שונים של אשפה עתיקה עד שראו רק את הפסגה, או את קצהו, של האובליסק השוכב בבסיס הסלע. כשנחשף כעת בשנת 1922, ארכיאולוגים ומהנדסים הצליחו לבחון את האובייקט הענק בפעם הראשונה ונדהמו מהגודל המדהים של המונוליט.
אנגלבך מודה בשלווה שהאובליסק הבלתי גמור הוא "עצום" ואז נותן לנו את הנתונים הסטטיסטיים, בפעם הראשונה מעולם, של המונוליט הבלתי גמור. הוא לא מספר לנו שהאובליסק הטיפוסי שוקל כ-300 טון ואובליסק גדול שוקל כ-500 טון. אפילו בלוק גרניט או בזלת ששקלו 50 עד 80 טון היו אובייקט משמעותי להזזה. משקלו המשוער של אנגלבך של 1,168 טון, אם האובליסק היה מחולץ אי פעם, נדון באופן ענייני מאד. העובדה שמהנדסים מלפני אלפי שנים ניסו לחלץ, להזיז ולהקים בלוק גרניט כה מסיבי - ללא סיבה מעשית מובחנת - כנראה הותירה את אנגלבך עם פליאה ותהייה כלפי המהנדסים והמשימה המונומנטלית שעמדה בפניהם.
לגבי התיארוך של האובליסק, יש מעט מאוד אינדיקציות; מכיוון שהוא היה כישלון, זה לא היה באינטרס של אף אחד לתעד את זה. ייתכן שזה היה בתקופתה של המלכה חתשפסות (כלומר, בערך 1500 לפנה"ס), שכן נראה כי אובליסקים גדולים היו הכלל בתקופתה. יתר על כן, קווי המתאר של אובליסק קטן יותר המשורטט על פני השטח של הגדול, אותם ניתן לראות היטב מיד לאחר הזריחה, הם כמעט באותם מימדים כמו זה המכונה כיום אובליסק הלטראנו ברומא, פרי יצירתו של תחותמס השלישי, יורש העצר והיורש שלה. עם זאת, יש לקבל עדויות אלו לתיארוך בזהירות רבה.
האובליסק ננטש בגלל סדקים בגרניט, מכיוון שהאפשרות להציב אובליסק גדול מאד תלויה לחלוטין בשלמות הסלע, במיוחד בסמוך למרכזו. כאן, למרות שהגרניט באיכות טובה במיוחד, הוא בשום פנים ואופן לא נקי מפגמים, ומרגע תחילת העבודה נראה שהבקיעים והסדקים עוררו חרדה רבה אצל המהנדסים הקדומים. למרות הפרדה די טובה עם פעולת טריזים, הסדקים הטבעיים בגרניט מאד לא יציבים; סדק קטן במפלס או בנקודה אחת עלול, תוך כמה מטרים, להפוך לסדק רחב שאליו ניתן להחדיר את להב הסכין; לעומת זאת, מה שנראה כסדק עמוק עלול להיעלם במפלס נמוך יותר. לפיכך, כל סדק היה צריך להיבדק בקפדנות כדי לראות את סבירות ההשפעה שלו על האובליסק המושלם.
אנגלבך מספר בקצרה גם על מאות כדורי האבן מדולריט (Dolerite) - חומר גרניטי קשה יותר מגרניט רגיל - ששימשו לפחות חלק מהסתתים. אומרים שכדורי הדולריט האלה היו הכלי העיקרי לניפוץ אבנים גדולות כמו אובליסקים במחצבות גרניט כמו זו באסואן. לאחר מכן ממשיך אנגלבך על השימוש השנוי במחלוקת בכלי ברזל כמו טריזי ברזל על הגרניט במחצבת אסואן, דבר שאגיפולוגים מודרניים פוסלים (אומרים שלמצרים הייתה רק נחושת רכה לעבוד איתה):
אני נוטה לחשוב שהשיטה הרגילה הייתה להשתמש בטריזים ממתכת - אולי ברזל, עם לוחות מתכת דקים בין הטריז לאבן שכיום ידועים כ"נוצות". ייתכן שהפטישים היו מאבן בנוסח פטיש הממלכה הקדומה מגיזה (מגרניט שחור). השיטה הנהוגה בימינו היא ליצור, בעזרת אזמל פלדה, סדרה של חורים קטנים לאורך הקו שבהם נדרש שבר, ועל ידי החדרת מוטות פלדה קטנים ורחבים לתוכם ומכות קשות עם פטיש, כל אחד בתורו, במעלה ובמורד הקו, בצורה מתונה. בפינוי האובליסק היה צורך לפרק כמה מאות בלוקים גדולים באמצעי זה לפני שיכלו להוציא אותו בנוחות. אלה ככל הנראה הושלכו למטה מהמחצבה.
השלב הבא, תהליך מייגע ביותר, היה להפוך את פני בלוק האבן לשטוחים. כל זה נעשה על ידי מכות עם כדורי הדולריט שנמצאו בשפע רב במחצבה. דוגמאות לחלק עליון לא גמור ניתן לראות בפירמידיון ובחלק התחתון, שם העבודה ננטשה מוקדם. ספק אם הכדורים האלה שימשו ביד, או ננעלו בדרך כלשהי על הלמנים. סביר להניח שהם הותקנו והופעלו על ידי מספר אנשים, שכן ניתנו מכות עד שהכדורים התפצלו לפעמים לשניים - זה כמעט בלתי אפשרי ביד. משטח ישר חלק לאורך ולרוחב מה שהיה אמור להיות הפן העליון של האובליסק הושג כמעט בוודאות על ידי שימוש במה שאנו מכנים כיום "boning-rods".
זהו סט של חלקי עץ באורך שווה בדיוק, עשויים בדרך כלל בצורת T. מוט אחד מוחזק זקוף בכל קצה של המשטח אותו הוא נדרש ליישר. אדם העומד בקצה אחד יכול, אם הוא צופה לאורך החלק העליון של המוטות הללו, לראות אם מוט שלישי, המוצב איפשהו ביניהם, נמצא בקו אחד איתם או לא. כך ניתן לבדוק את המשטח בכל מקום לאורך האובליסק ולתקן אותו עד שהוא ישר למדי. למעשה נמצאו מוטות כאלה בגודל קטן, ששימשו לישור בלוקים בינוניים. גובהם של אלה כ-8 ס"מ בלבד, והחלק העליון שלהם היה מחובר במיתר. במקרה של מונומנט כמו אובליסק, המיתר היה שוקע ויוצר שגיאה קעורה. השיטה הוויזואלית, פשוטה וברורה לא פחות, נראית כהנחה לגיטימית. הדיוק בעבודת האובליסקים אינו ברמה גבוהה במיוחד, בניגוד לדיוק האדיר שנראה בפירמידות של גיז'ה ובמונומנטים מסוימיים של הממלכה הקדומה והתיכונה. שגיאה בדפנות הבסיס היא די רגילה, ולפעמים מסתכמת בכמה סנטימטרים.
אנגלבך אמר שהוא מאמין שכדורי הדולריט שנמצאו בשפע בסביבת האובליסק הבלתי גמור שימשו כדי להפוך את פני השטח למישורי על ידי מכות עם כדורי האבן - שהם קשים יותר מגרניט - שוב ושוב. אנגלבך מזכיר אז איך כלי נחושת רכים מכדי לעשות את העבודה, אבל מתעקש שלמצרים הקדומים היו ברזל ופלדה כפי שהתעקש גם האגיפטולוג הבריטי פלינדרס פיטרי. על קשיות הכלים שוודאי שימשו באובליסקים אומר אנגלבך:
בדיקה של מבנה אזמלי נחושת עתיקים מראה באופן מוחלט שהנחושת מעולם לא חוממה לטמפרטורת החישול. נטען שאם המצרים היו מכירים פלדה היא הייתה מתכלה על ידי חמצון. הדבר אינו מוכח בחפירות, שכן נמצאו כלי ברזל רבים כמו טריזים, קרדומים וכדומה, שכמעט ולא החלידו כלל. בקרקעות מסוימות כמעט כל דבר יישמר; באחרות הכל, מלבד אולי חרס, מתכלה. בחינה של שברי כלי ברזל כאלה עשויה לתת לנו מידע מסוים אם חלק מהם היו מפלדה, וכך לפתור שאלה מעיקה. ביליתי שעות בניסיון לחתוך גרניט עם אזמלים מברזל, נחושת ואפילו דולריט, ולמרות שאפשר לחתוך גרניט - ניתן לומר - עם כולם, אני משוכנע שהמצרים השתמשו בכלי הרבה יותר קשה. עדיין יש חילוקי דעות גדולים בנושא זה, שעדיף להשאירו פתוח עד שיגיעו ראיות נוספות.
על חילוץ אובליסק מהמחצבה הוא אומר:
פני הסלע חלקים והעבודה על הבורות שסביב האובליסק נעשתה היטב. נראה שהשלב הבא היה לסמן על פני הסלע את קווי המתאר של האובליסק המוצע. זה בוודאי נעשה בשיטה המצרית הרגילה של מתיחת חוט מכוסה אוכרה או פחם שחור על קו המרכז המוצע ולאפשר לחוט, כשהוא ממוקם נכון, לגעת באבן. הקווים נוצרו לאחר מכן כקבועים על ידי חריטה שלהם בכלי מתכת. כד המכיל אוכרה אדומה נמצא במהלך פינוי האובליסק. האוכרה או הפחם כנראה עורבבו, לפני השימוש, עם גומי ערבי (acacia gum). מקו מרכז זה, בעזרת מדידה, סומנו פינות הפירמידיון והבסיס בצורה נכונה וחוברו. הבה נבחן את המבנה של פנים התעלה; אנו נדהמים מהיעדר סימנים כלשהם של טריזים או אזמלים. האזמלים העתיקים משאירים עקבות שניתן לזהות בקלות, אבל כאן יש לנו את האפקט של סדרה של "חתכים" מקבילים ואנכיים ממש כאילו הסלע חולץ עם כף גבינה ענקית. מאפיין נוסף של התעלה הוא שאין פינות - הכל מעוגל. המוזרויות הללו נראות, לא רק בתעלה, אלא בבורות שבתוך התעלה ואפילו בפירי הבדיקה C ו-D.
הכלים היחידים שיכולים לייצר את האפקט הזה הם כדורי הדולריט שכבר הזכרנו. לכן התעלה והבורות לא נחתכו, אלא נחבטו החוצה. כדורים אלה בקוטר של 12 עד 30 ס"מ, משקלם בממוצע 5.5 ק"ג. הם מופיעים באופן כמעט טבעי בחלק מהעמקים במדבר המזרחי, לאחר שעוצבו על ידי פעולת מים בעידנים הגיאולוגים. בקושי ניתן לחשוב על כלי חסכוני או יעיל יותר. קברתי כמה מאות כאלה מאחורי הקיר התומך, מכיוון שאפילו גודלם ומשקלם לא הגנו עליהם מפני ציידי מזכרות.
המכות עם כדורים אלה הוכו אנכית כלפי מטה, לעתים קרובות בעוצמה כזו שפיצלה אותם לשניים. זה מצביע על כך שהם הונחו על הלמנים, מכיוון שכמעט בלתי אפשרי לשבור אותם ביד. הדרך היחידה שהצלחתי לעשות זאת הייתה בזריקה של אחד מגובה על ערימה של אחרים. הדבר מוכח עוד יותר מהעובדה שהבלאי של הכדורים אינו נראה על פני כל המשטח, אלא מופיע בכתמים, מה שמראה שהשתמשו בהם במצב אחד עד שהמשטח החבוט הפך שטוח, ולאחר מכן שינו אותם למצב אחר. אם ניכנס לתעלה אנו רואים כי במורד החלוקה בין כל "חתך" קעור נמתח קו אדום, ככל הנראה באמצעות אנך עם החוט שלו טבול באוכרה.
על הובלת אובליסק במשקל של למעלה מאלף טון אומר אנגלבך שהארכיטקט/מהנדס ידע מה הוא עושה והאמין שהוא יכול להשלים את המשימה המונומנטלית:
אפשר להעיר שהאובליסק של אסואן - הגדול ביותר הידוע - לא שונע, אבל יש הגיון בהנחה שהאיש האחראי לעבודה לעולם לא היה מתחיל בה אלמלא היו לו את כל הסיבות להאמין שיוכל לבצע אותה. אם לשפוט על פי רישומים של אופיים של מלכי מצרים, הם לא היו צפויים לסבול כישלון, אלא אם כן הוא קרה מסיבה בלתי נמנעת. עלינו גם לזכור שהמהנדסים הקדומים העבירו בלוקים כבדים כמו האובליסק הזה, ואף מורכבים יותר ממנו - פסלי הענק של ממנון והקולוסוס של רעמסס השני בתבאי. לפיכך, ניקח את האובליסק של אסואן כבסיס להשערותינו, שכן אם נוכל להסביר כל צעד בהיסטוריה שלו מהמחצבה ועד למקדש, נוכל להסביר כל אובליסק אחר. הפוך, הסבר מאובליסק קטן, לא בהכרח יהיה נכון. האובליסק, אם כן, שוכב על מצעו מוקף בתעלה, אך מנותק מסלע האם.
אם נסתכל על פני הסלע מחוץ לתעלה הצפונית (בצד העמק), נראה כי מפלסו זהה לזה של פני האובליסק. חלקים A ו-B בהחלט הוסרו במועד מאוחר יותר מהשאר. נראה שבכוונה הושאר משטח של סלע העובר ברציפות לאורך החלק החיצוני של התעלה באותו מפלס של האובליסק. אפשר לטעון שזוהי רק שארית המשטח המשוטח שעליו הוצב האובליסק. זה בהחלט יכול להיות המקרה, אבל אם נשקול בפירוט כיצד היה צריך להוציא את האובליסק מהבור בו הוא שוכן, עולים גורמים המצביעים על סיבה ברורה מאוד להשאיר את המשטח הזה כפי שהוא כעת.
ישנן שתי שיטות שבהן ניתן להוציא את האובליסק ממקומו הנוכחי: האחת היא על ידי הרמתו, והשנייה היא על ידי פינוי הסלע מלפניו; החלקתו החוצה היא בלתי אפשרית במקרה הספציפי הזה. אפשר להזכיר כאן שכדי למשוך את האובליסק על משטח ישר, יידרשו כ-13,000 איש, שנראה שלא ניתן היה לכנס אותם על החבלים בשטח המצומצם של המחצבה. כדי לגלגל אותו כפי שהוא יש צורך בפינוי כמות אדירה של סלע, ואפשר להניח שאם הם התכוונו להשתמש בשיטה הזו, הם היו מתחילים לעשות זאת בהקדם האפשרי. עם זאת, העובדה היא שהם לא התחילו לעשות זאת, למרות שהם התחילו עם פירוק הסלע כדי לתת לקצה האובליסק לעבור.
נראה שהתכוונו לשילוב של שתי השיטות, והסיבה להשאיר את התעלה הצפונית על כנה הייתה שימוש במנופים אנכיים גדולים. אלה היו כנראה גזעי עצים, בקוטר של כ-60 ס"מ ובאורך של 6 מטר או יותר, מוכנסים, עם מערום מתאים, בתעלה, כשגברים רבים מושכים בחבלים המחוברים לראשם. נראה שהפועלים החלו להקטין את הסלע גם בצד המחצבה של האובליסק, כדי שניתן יהיה להשתמש במנופים גם משם. על ידי שימוש במנופים אלה משני צידי האובליסק בתורם, ניתן היה לגרום לו להתנדנד מעט אחורה וקדימה ולהעלות אותו בהדרגה על ידי הגדלת גובה המערום למטה בכל תנועה. על ידי אמצעי זה ניתן היה להגביה את הבסיס כ-2.5 מטר מעל מפלסו הנוכחי, ולצמצם במידה ניכרת את כמות הסלעים שיש להסיר מול האובליסק.
באשר למספרי המנופים הדרושים; ניתן בקלות לחשב שאם היו משתמשים בשלושים גזעי עצים באורך 6 מטר בחישוב של שישה לאחד, עם 50 איש מושכים בחבלים בראש כל אחד, האובליסק יזוז והעצים - בין אם היו אשוח, ברוש או שקמה - לא יתאמצו יתר על המידה. זהו נתון שמרני, וסביר להניח שהם היו משתמשים בגזעים גבוהים בהרבה עם לפחות 100 גברים מושכים בכל אחד מהם. בצד השני של האובליסק, יהיה צורך להסיר כמות קטנה יחסית של סלע כדי להשתמש במנופים, שכן אם הם יכולים לנוע כ-20 מעלות אחורה מהאנך, עלייה מספקת בצד הזה של האובליסק יכולה להיות מושגת.
ככל שבסיס האובליסק עולה גבוה יותר, יהיה צורך לערום סלעים מאחורי המנופים, ובצד העמק זה יצטרך להיות משמעותי מאד, אם כי עם 100 איש בלבד לכל מנוף ניתן יהיה להשתמש בהם במדרון. באשר לבעיה של מערום המנופים ושמירתם יציבים, זה רק עניין של חבלי ראש וחבלי רגליים והיה אפשר לעשות זאת בדרכים רבות.
אנגלבך מתאר אז איך המהנדסים היו משתמשים במנופים כדי להעלות את האובליסק הענק מתוך הסלע שהקיף את מגדל האבן האדיר. זו הייתה רק תחילתו של מסע ארוך שמבלבל את החוקר והמהנדס המודרני כאחד:
מיד לאחר העלאת האובליסק גבוה ככל האפשר, הרס הסלע שלפניו ייעשה על ידי חיתוך ושריפה. עליי לחשוב שהוא יוסר עד שיהיה שיפוע ניכר כלפי מטה לעמק שמתחת, מה שיצמצם מאוד את מספר האנשים הנדרשים לגלגל אותו. בהרמה האחרונה של המנופים מצד העמק, ניתן היה למשוך את המערום לחלוטין ולהחליף אותו בחול; אפשר היה להסיר אותו בהדרגה, ולאובליסק אפשרו להתיישב על צידו, ובזה להשיג חסכון גדול באנשים. על ידי החדרה נבונה של סוללת חול לאן שאמצע פניו של האובליסק אמור להגיע, ועל ידי חפירה מתחת לצידו, ניתן היה לגרום לגלגול קרוב לזה של גליל ולהפוך את המסע שלו כלפי מטה לקל יחסית.
החבלים לגלגול האובליסק החוצה יועברו סביבו ויוצאו אל העוגנים מלפנים. אני מאמין ש-40 חבלי דקל בקוטר 18 ס"מ, שנמשכו על ידי 6,000 איש, יצליחו להתמודד עם האובליסק בכל שלב של שינועו במורד העמק. חבלים גדולים כאלה יצטרכו להימשך על ידי לולאות אחיזה. בסצנת השינוע של השור מכונף הגדול של נינוה, ניתן לראות אותן על כתפי הגברים, מחוברות בשני קצותיהן לחבל הראשי.
אז אנגלבך חושב שהשימוש במנופים, מזחלות ומאות גברים המושכים בחבלים יכול להוציא את האובליסק ולהוביל אותו לסירה שמחכה על הנילוס. לאחר מכן הוא מתמודד עם הבעיה של האם הם השתמשו ברולרים כדי להזיז את האובליסקים הגדולים, והוא מגיע למסקנה שבוודאי נעשה שימוש ברולרים, למרות הספקות של אגיפטולוגים אחרים באותה תקופה. למרבה הפלא, הוא מציע שחישובים העלו נתון שהיה צורך ב-11,000 איש כדי למשוך את האובליסק הבלתי גמור, דבר שלדבריו היה פשוט בלתי אפשרי בהתחשב בשטח המצומצם שהם יצטרכו לעמוד בו כשהם מתקרבים לנהר. תעלה שהיתה נבנת עד האובליסק אולי הייתה משימה קלה יותר, אבל זה מעולם לא נעשה.
אנגלבך ממשיך ואומר שאנחנו לא יודעים הרבה על סירות ודוברות ששימשו להובלת האובליסקים. יתר על כן, אנגלבך רואה את הסצנות כחשודות במקצת בדיוקן:
לגבי הפרטים על הדוברות העצומות שעליהן ידוע כי הובלו אובליסקים, אני צריך להיות יותר ממעורפל, הסצנה היחידה של סירה גדולה מספיק כדי לשאת אובליסק היא זו על הפסל בדיר אל-בחרי, שבה שני האובליסקים - כנראה אלה שנמצאים כעת בכרנכ - מונחים שניהם גב אל גב על אותה דוברה! אורך הסירה שבה נעשה שימוש חייב להיות יותר מ-60 מטר. מוזכרת דוברה גדולה נוספת שאורכה 63 מטר ורוחבה 21 מטר, אשר נשאה את שני האובליסקים של תחותמס הראשון, ויש לנו תיעוד של סירה שלישית בממלכה הקדומה, שנוצרה על ידי יוני (Uni) אחד מהשושלת השישית, שאורכה 31 מטר, ואשר לקח רק 17 ימים לבנות.
סומרס קלארק (Somers Clarke), בספרו 'מצרים העתיקה' (1920), אסף את כל העובדות הידועות על בניית סירות עתיקות. הוא מודה שהפרטים של הספינות הגדולות מאד אינם ידועים, שכן הסירה של דיר אל-בחרי שהתייחסנו אליה היא רק, כביכול, השקפה אימפרסיוניסטית, וממנה אנו יכולים ללמוד מעט על המבנה הפנימי שלה.
הסירות העתיקות במוזיאון קהיר הן רק בגודל קטן למדי, אלה בנויות ללא צלעות, אך לא ברור אם דוברות האובליסק היו מסוג כזה. סירות דיר אל-בחרי מוקשחות באמצעות סדרה של חבלים המחוברים לחרטום ולירכתיים, העוברים מעל תומכים אנכיים בשתי נקודות בגוף הסירה, וכך נוצר מה שמכונה כיום queen truss או hog-frame. ...מוטב להשאיר את שאלת הסירות הגדולות עד שיגיעו עדויות נוספות.
על הדוברות הענקיות שבטח שימשו לגרירת האובליסקים הענקיים אומר אנגלבך שהייתה רק דרך אחת להעמיס על אחת אובליסק. שוב זה דורש הסרה של חול או סוללת נהר:
חבל מאד שסצינות ההובלה בסירה של האובליסקים של חתשפסות אינן מלוות בטקסט תיאורי אמיתי. כל מה שאנו יכולים ללמוד מהכתובות הוא שהסירה נבנתה מעץ שקמה, והעובדה שצבא שלם נאסף באלפנתין, או באסואן, כדי להעמיס עליה את האובליסקים. יש הרבה גם על שמחת הכוהנים, הספנים והמגוייסים על הגעתם לתבאי. הסצינות עצמן, לעומת זאת, מראות לנו שאת דוברת האובליסק גררו שלוש שורות של סירות גרר משוטים, שהיו מסודרות תשע בכל שורה, וכל שורה הובלה על ידי סירת מוביל. ליד הדוברה הגדולה שלוש סירות מלוות אותה, שבהן נערכו ככל הנראה טקסים דתיים. אנו רואים את החיילים על החוף ממתינים לפריקה, ומנחות מוגשות על ידי פקידים וכהנים. שמו של המלך, תחותמס השלישי, מוזכר במשפטי השבח לאחר המלכה. למראה הדוברה הגדולה, שנפגע קשות, מונחים האובליסקים גבוה על הסיפון שלה. זה אולי טריק של האמן כדי שיוכלו להיות גלויים.
יש רק דרך מעשית אחת להכניס אובליסק גדול לתוך דוברה, והיא על ידי התקרבות הסירה לגדה ככל שאפשר, בניית סוללה מסביבה ומעליה, ומשיכת האובליסק ישירות מעל הסירה והנחתו במקומו על ידי חפירת המילוי מתחתיו. ייתכן שסט חדש של כדורים ורולרים כבר הוכן בתוך הדוברה. לאחר מכן תיחפר הסירה והשיט במים יתבצע. סביר להניח כי המסע נקבע ונערך כשמי הנילוס גבוהים כדי למזער את הסיכון של עלייה על שרטון. הפריקה תהיה עניין פשוט יותר. תיבנה סוללה מהחוף ועד לסירה (וסביבתה), אך תגיע רק עד לגובה הרולרים של האובליסק. הסירה תיהרס - או לפחות החרטום יוסר - והמסע ימשך לעבר המקדש.
הפרק השישי בספרו של אנגלבך עוסק בהעמדת אובליסקים, דבר שנדון רבות ושידוע עליו מעט. אין טקסט מצרי או תיאור של הרמת אובליסק. אנגלבך אומר שמהנדסים מודרניים היו משתמשים במעין ג'ק הידראולי או בורג כדי להרים את האובליסק אבל המצרים לא ידעו על המכשיר הזה:
השיטה העתיקה של הרמת אובליסק גדול הייתה נושא פורה להשערות במשך דורות, ותיאוריות רבות ויוצאות דופן הועלו על ידי ארכיאולוגים, מהנדסים, אדריכלים, וגם החרפה הזו של הסטודנט הרציני, הפרשן הפזיז של תורת הנסתר.
בימי הביניים ובזמנים המודרניים, הרמת אובליסק כללה מאז ומתמיד כננות המפעילות מערכת של גלגלות, וברוב המקרים היה צורך להפעיל "ג'ק" - הידראולי או בורג. מקובל להודות שהמצרים לא הכירו גם את הבורג-ג'ק, הכננת או את מערכת הגלגלות המסודרות כדי להעניק יתרון מכני; אפשר אפילו להתווכח על אם הם הכירו את הגלגלת הפשוטה.
ייתכן שמנופים דו רגליים (Sheers) היו ידועים באופן עקרוני, אם כי אין לנו הוכחה לכך, אבל הרמת אובליסק באמצעי זה חייבת להיות כרוכה בשימוש בכננת. זה משאיר מנופי מוט כמקור הכוח היחיד למעט העסקת מספר רב של גברים. לכן עלינו לנסות ולהסביר כיצד הועמדו האובליסקים הגדולים באמצעים אלה בלבד.
שתי תיאוריות בולטות כסבירות, אם כי שתיהן משאירות הרבה ללא הסבר. האחת היא שקצה האובליסק הונח כך שייכנס לחריץ הצר העובר תמיד לאורך צד אחד של פני הבסיס, הוא הונף בהדרגה כלפי מעלה, כשהאדמה הוטתה מאחורי המנופים בכל גובה, עד שהאובליסק נשען על מדרון אדמה בזווית תלולה מספיק כדי לאפשר למשוך אותו להיות זקוף בקלות. למעשה שיטה זו שימשה להקמת אובליסק הזיכרון של סרינגפטאם (Obelisk of Seringapatam), אך משקלו של האובליסק היה כ-35 טון בלבד. חלק מהסיבות שזו לא הייתה השיטה המצרית הן כדלקמן:
המצרים הכניסו אובליסקים לתוך חצרות שקירותיהם היו קצרים מאורך האובליסק. המלכה חתשפסות הציבה את שלה בין הפילונים של אביה היכן שהיתה חצר של פסלי אוסיריס, ואין ראיות כלל לכך שאחד מהקירות הוסר או נבנה מחדש.
כמה אובליסקים כל כך קרובים לפילונים שלהם, שכמעט ולא היה מקום למנופים הענקיים שהיה צריך להשתמש בהם.
לאחר משיכת האובליסק למצבו הזקוף אין שום דבר שימנע ממנו להתנדנד ולצאת משליטה. הצבת האובליסק בניו יורק הראתה בבירור שברגע שהיה בתנועה, חבלי ראש היו יותר מבלתי אמינים באחיזת המומנטום של מסה כזו.
האובליסק של חתשפסות בכרנכ עלה על הבסיס שלו בצורה עקומה, ומעולם וכלל לא נעשה שימוש בחריץ, כיוון ששוליו חדים. זה מראה שהחריץ - החיוני לשיטה זו - לא היה חיוני לשיטה העתיקה.
נראה כי אנגלבך מגבה את התיאוריה השנייה הכוללת החלקה של האובליסק במורד סוללה או בור בצורת משפך כדי להעמידו בבור ואז להסיר עוד חול מהאובליסק. עם זאת, טכניקה זו מחייבת את העלאת האובליסק לגובה ניכר מעל פני הקרקע היכן שהיה אמור לעמוד. אומר אנגלבך:
התיאוריה האחרת היא שהאובליסק נמשך במעלה סוללה משופעת ארוכה עד שהיה בגובה רב מעל לזה של נקודת האיזון או "מרכז הכובד", ושהאדמה נחתכה מלמטה בזהירות עד שהאובליסק התיישב על הבסיס עם שוליו בחריץ, נשען, כמו בשיטה האחרונה, על קצה הסוללה. משם הוא נמשך עד למצב זקוף.
השימוש בסוללה משופעת גדולה הוא סביר יותר, שכן (ראו סעיף 1 לעיל) האובליסק כמובן הונמך על הבסיס שלו ולא הורם כלל; עם זאת, לשיטה זו יש כמה התנגדויות רציניות, שניתן לסכם בקצרה:
זה יהיה עסק מסוכן ביותר לחתוך אדמה מתחת לאובליסק תלוי במשקל 500 טון ומעלה. כל מי שראה אדמה חתוכה מתחת לאבן גדולה בעבודות חפירה או במקומות אחרים, יודע שלאדמה יש נטיה להחליק הצידה לכל כיוון חוץ מהצפוי - עם עדיפות לראשו של אחד הפועלים.
לגרום לאובליסק להתיישב מגובה על הדום קטן על ידי חיתוך מלמטה יהיה בלתי אפשרי. כל שיטה בה המצרים השתמשו היתה בטוחה ולא היתה תלויה במיומנות האנשים עם הדוקרן והסל.
ראו הערה 3 על תיאוריית המנוף, אשר נכונה באותה מידה כאן.
שיטה אפשרית מבחינה מכנית ועונה על כל העובדות הנצפות היא שהאובליסק לא הורד על שפת סוללה, אלא במורד בור בצורת משפך בקצהו, כשההורדה נעשית על ידי פינוי חול, שמילא את הבור, מגלריות שהובילו לתחתית, וכך אפשרו לאובליסק להתיישב לאט. אם לוקחים זאת כבסיס לשיטה, צורת הבור היא משפך בעל חתך מרובע מתחדד - די כמו משפך דלק - רחב למדי בחלק העליון, אך גדול במקצת מבסיס האובליסק בתחתית. האובליסק מוכנס למשפך בדרך מעוקלת המובילה בהדרגה מפני השטח של הסוללה עד שהוא מתחבר בצורה חלקה לדופן של המשפך. החול מוסר על ידי גברים עם סלים דרך גלריות המובילות מתחתית המשפך למקומות נוחים מחוץ לסוללה.
בבסיס האובליסק של תחותמס השלישי שממוטט כעת, שניצב לפני הפילונים של תחותמס הראשון בכרנכ, יש שני שקעים מעוגלים ליד המרכז. ייתכן שאלו שימשו להחדרת קוביות עץ רכות כדי שיפעלו כבולמי זעזועים וכדי למנוע מהאובליסק להטות את עצמו למצב זקוף, בטרם עת, בהורדתו. ייתכן שהסימנים המוזרים על הבסיס של האובליסק המערבי של מקדש לוקסור מילאו מטרה דומה.
ראוי לציין, בבסיס של האובליסקים השונים, החריצים שלהם אינם בצד הנהר של הבסיס, אפילו, כמו במקרה של האובליסק שעמד פעם לפני פילון 7 בכרנכ, כשהמרחק לנהר היה 365 מטר. כדי להשיג גובה מספיק לסוללה, היה צורך לקחת את האובליסק הזה ישירות ליבשה ולהחזיר אותו לסוללה שבוודאי נבנתה ממש מעל האגם הקדוש. פילונים קיימים מנעו את הבאתו אל הבסיס שלו במקביל לנהר, כפי שנעשה במקרה של האובליסקים של תחותמס הראשון והשלישי על ציר המקדש בכרנכ. זהו רמז נוסף לכך שתיאוריית הסוללה נכונה.
אכן נראה ש"הבעיה עם האובליסקים" הגדולה היא המסתורין של איך הם הוצבו. הצבת אובליסק קשה מאד ללא מנופים גדולים או מכשיר לוויטציה כלשהו. כיצד הציבו המצרים - ואחרים - את האובליסקים האדירים שלהם? מדוע מעולם לא תוארה הצבת האובליסקים?
הליטוש והחריטה של אובליסקים לאחר הקמתם הוא עוד עניין מיסתורי, הידע שלנו על חריטת הסלעים הקשים כל כך מעורפל עד שניתן לסכם זאת בפסקה. עקרונות היסוד הם פשוטים למדי, והם מסוכמים ב-"Arts and Crafts of Ancient Egypt" של פרופ' פלינדרס פיטרי. אין ספק שפניהם של האובליסקים הושטחו על ידי כדורי הדולריט עד שהם היו שטוחים ככל האפשר, נערכו בדיקות, כמו בעבודות הנדסיות היום, על ידי הצבת משטח נייד מרוח באוכרה אדומה ושמן, או "“ruddle" כפי שנקראים העופרת האדומה והשמן, המשמשים כיום למטרה זו. פרופ' פיטרי אומר שהאובליסק נחשב שטוח מספיק אם נגיעות האוקר האדום מהמשטח לא היו מופרדות ביותר מ-2.5 ס"מ, אבל נראה שהוא מתייחס לסרקופגים ולמונומנטים בגודל בינוני. באובליסק נראה שהיה פחות דיוק. הבסיס של הליטוש והחריטה היה בהחלט אבן אמרי (Emery stone) ואבקה. ישנן אינדיקציות לכך שגרניט נחתך במקדחות צינוריות ולעיתים נוסר, אבל יש פחות ספק כיצד נעשה שימוש באמרי.
אנגלבך מצטט את עמוד 72 בספרו של פיטרי, שם הוא מציע שחול גס של אבקת אמרי שימש עם מסור נחושת :
השאלה הקשה היא האם החומר (אמרי) שימש כאבקה, או קובע בכלי המתכת כשן נפרדת. דוגמה ממשית נמצאה בארמון היווני הפרהיסטורי של טירינס. אבן הגיר הקשה שם נוסרה, ומצאתי חלק שבור מהמסור שנותר בחתך. להב הנחושת החליד לקרבונט ירוק, ואיתו היו כמה בלוקים קטנים של אמרי באורך של 1.5 מ"מ, מלבניים ודי מתאימים לקיבוע, אבל גדולים מכדי לפעול כאבקה עם להב רגיל. על הדוגמאות המצריות יש חריצים ארוכים בפני החתכים של מסורים ומקדחים; וניתן ליצור חריצים על ידי עיבוד אבקה. אבל, יותר מכך, נראה שהחריץ בהחלט עובר בספירלה סביב ליבה, מה שמראה שהוא נחתך בנקודה אחת... ההירוגליפים הגדולים על אבנים קשות נחתכו על ידי להבי נחושת שהוזנו באמרי, ונוסרו לאורך המתאר ביד; הבלוק שבין החתכים נשבר החוצה, ותחתית הסימן שוטחה בפטיש ולבסוף נטחנה באמרי.
בפרק הבא אנגלבך מספק נתונים מרתקים מטקסטים עתיקים על מספר העובדים ששימשו להובלת פסלי גרניט גדולים או סרקופגים. כך אומר אנגלבך:
מושג כלשהו לגבי מספר האנשים שהועסקו בהובלת אבן ניתן לקבל משלושת התיאורים הבאים של משלחות. המלך מנתוחותפ הרביעי (Menthuhotpe IV), מהשושלת ה-11, שלח משלחת לוואדי חממאת (Wady Hammammat) כדי לחצוב אבן עבור סרקופג גדול, ונכתב כי 10,000 איש נשלחו לשם. עוד נאמר שנדרשו 3,000 מלחים מפרובינציות הדלתא כדי להוביל את המכסה, שרוחבו 1 מטר, אורכו 2 מטר ועומקו 1 מטר, מהמחצבה ועד הנהר. "המלחים" היו כנראה חבורה של התושבים האמפיביים של אגמי הדלתא. נראה שהמשלחת הייתה בת מזל, שכן נאמר לנו שלא נספה איש, אף חייל לא נעדר, אף חמור לא מת, ואף פועל לא היה חלש. בתקופת שלטונו של המלך אמנמחת השלישי, מהשושלת ה-12, נשלח פקיד, שנקרא גם אמנמחת, לאותו מקום עבור 10 פסלים, כל אחד בגובה 2.5 מטר. המשלחת הורכבה באופן הבא:
חיילי נקרופוליס...20
מלחים חוצבים.....30
חיילים............2,000
תחת רעמסס הרביעי (Ramesses IV) נשלחה שוב משלחת גדולה לוואדי חממאת עבור אבן מונומנטלית. היא מנתה 8,362 איש, והורכבה מ:
הכהן הגדול של אמון
רעמסס-נאחת, מנהל העבודות........1
קצינים אזרחיים וצבאיים בדרגה .…9
קצינים כפופים ..........................…362
אומנים וחרשים מיומנים .............…10
חוצבים וסתתים ........................…130
ז'נדרמים ...................................…50
עבדים …......................................2,000
חיילים .....................................…5,000
גברים מאיין (Ayan) .................…800
מתים (לא נכללו בסך הכל) .......…900
סך הכל: 8,362
ניתן לראות מהנתונים הללו שמספר עצום של גברים נשלחו למרחקים עבור מונומנטים קטנים בהרבה מהאובליסק של אסואן. נראה שהיה מנהג להשתמש בחיילים למשימות מהסוג הלא נעים הזה. מכיוון שתמיד היה חיל מצב באסואן, מספר גדול של גברים היה זמין בהתראה קצרה מאד. נקודה נוספת ברשימה היא השיעור הקטן יחסית של חוצבים וסתתים. מכיוון שהסלע בוואדי חממאת היה בזלת - וקשה מאד - סביר להניח שהוצאת המונומנטים נעשתה באמצעות הלמות, וכי היו צריכים את החוצבים והסתתים רק כדי לכוון את הפועלים הלא מיומנים ולבצע את העבודה המיומנת, כמו יצירת חריצי טריז כשהיה צריך ולבחון את איכות הסלע. כמה גימור נעשה במדבר אין לנו שום דרך לדעת.
מטקסטים יווניים ורומיים על אובליסקים אומר אנגלבך שלא ניתן ללמוד הרבה אלא שנחפרה תעלה בתקופה היוונית התלמית המאוחרת כדי להזיז אובליסק שכבר נפל ושכב על הקרקע. מספר אנגלבך:
סופרים יווניים ורומיים שופכים מעט מאד אור על הובלה והקמת מונומנטים גדולים מלבד מתן מידות של הבלוקים המועברים. הרודוטוס מספר לנו שהמלך אמאסיס השני (Amasis II) הביא מבנה מאבן אחת מאלפנתין שגודלו 10 מטר על 7 מטר על 4 מטר חיצוני, ו-9 מטר על 6 מטר על 2.5 מטר פנימי, וש-2,000 אנשים מונו להעביר את זה ולקח להם שלוש שנים תמימות לבצע את משימתם.
פליניוס, בספרו תולדות הטבע, נותן תיאור מעט עשיר יותר כיצד המלך תלמי השני העביר אובליסק לאלכסנדריה. הוא מספר לנו שזה נעשה על ידי חפירת תעלה מהנילוס אל המקום בו שכב האובליסק, שעברה מתחתיו, כך שהאובליסק נתמך על שתי הגדות. שתי דוברות גדולות עמוסות חצץ הובלו מתחת לאובליסק, אשר נערם עד שקיבל את משקל האובליסק. אולי זה היה נכון, אבל זו לא היתה הדרך שבה העבירו אותם המצרים, כי אין זכר לתעלה ליד מחצבות אסואן.
ואכן, חפירת תעלות לאתר האובליסק נראית כמו דרך טובה, בהתחשב בגודל ובמשקל העצום. אבל אנגלבך מציין שלא נחפרו תעלות למחצבות אסואן והיה צורך להעביר את האובליסקים בדרך אחרת. על היעדר תיעוד על חציבה, העברה והקמה של אובליסקים שהותירו לנו המצרים הקדומים עצמם אומר אנגלבך:
המצרים, כפי שכבר צוין, לא הותירו לנו כמעט מידע על כיצד הקימו את האובליסקים שלהם. עם זאת, ישנו קטע בפפירוס אנאסטאזי המתייחס להקמת קולוסוס, ושאולי ראוי לציין כאן, שכן די בטוח שעיקרון הקמת הקולוסוסים הגדולים היה דומה מאד להקמת אובליסק. הטקסט מספר:
נאמר בשבילך: רוקן את המחסן שמולא בחול מתחת למונומנט של אדונך, שהובא מההר האדום. הוא מונה 30 אמות מתוחות על הקרקע ו-20 אמות ברוחב... עם 100 חדרים (?) מלאים בחול מגדת הנהר. ל...לחדריו רוחב של 44 (?) אמות וגובה של 50 אמות, כולם...בשלהם... אתה מצווה להסירו (להופכו) בשש שעות.
כאן, עקב שגיאות בהעתקה חוזרת, והכרתנו המועטה של המונחים הטכניים שהוזכרו, אנו אובדים לחלוטין באשר למשמעות המשפט השני. באותו פפירוס ישנה התייחסות לסוללה שייתכן ויועדה להקמת אובליסק, שכן הבעיה מיד אחריה היא העיסוק בהובלת אובליסק, שכבר צוטט. הסופר מנסח את הבעיה כך:
יש רמפה שתהיה עשויה מ-730 אמות (382 מ') ברוחב של 55 אמות (28 מ') המורכבת מ-120 תאים (?) מלאים בקנים וקורות בגובה של 60 אמות (31 מ') בפסגתו. האמצע שלו 30 אמות (16 מ'), המכה שלו 15 אמות (7 מ'), בסיסו (?) 5 אמות (2.6 מ'). את כמות הלבנים עבורו שואלים את מפקד הצבא. הנה מידותיו לפניך; אורכו של כל אחד מהתאים שלו 30 אמות ורוחבו 7 אמות...
כאן, כמו בקודם, המשמעות של המילים "תא" ו"בסיס" בספק רב, וקשה להגיע לשום רעיון מובהק על בניית הרמפה מלבד מידותיה הכוללות. עם זאת אם מנסים לארגן תאים ברמפה, נוצר מצב בלתי אפשרי, ולכן אנו נאלצים להאמין שיש טעות כלשהי בנתונים עקב העתקה מחדש. סביר להניח שהתאים מתייחסים לחלוקה הפנימית של הרמפה שהיא, כביכול, קופסת לבנים, מלאה באדמה לצורך חיסכון; מצד שני, פירוש המילה עשוי להיות החלקים או המגדלים הנראים כלפי חוץ שנמצאים תמיד בקירות לבנים גדולים מאד.
התיאור היחיד של הקמת אובליסק על ידי המצרים הוא זה שניתן על ידי פליניוס, שאינו יכול שלא לפנות לאלה שהיה להם מזל (?) ליפול לידיו של דרגומן מצרי. הוא בוודאי שימח את המבקרים גם באותם ימים. לפליניוס נאמר שהמלך "רמססיס", כאשר הוצב אובליסק, חשש שהמכונות המופעלות לא יהיו חזקות מספיק, ולכן קשר את בנו שלו לפסגה כדי לגרום לפועלים להיות זהירים יותר. אם ה"רמססיס" הזה היה רעמסס השני, אובדן בן לא היה חשוב, שכן ידוע שהיו לו יותר ממאה, שלא לומר כמה בנות!
אנגלבך מעיר אז על האובליסקים המוזרים והגבוהים מאד של ארכיטקט בשם דהותי (Dhutiy) שטוען, כנראה בשקר, שהוא הקים שני אובליסקים גדולים, גבוהים יותר מהאובליסק הבלתי גמור. מספר אנגלבך:
ארכיטקט אובליסק נוסף תחת המלכה הזו היה דהותי אחד, שקברו (מס' 11 בתבאי) הושחת על ידי תחותמס השלישי. בין תאריו הרבים היה 'מנהל העבודות והבקרה של הבתים הכפולים של כסף וזהב'. היצירה הגדולה שבגינה הוא מוכר היא התיעוד השיטתי של אוצרות משלחת פונט, והוא מופיע - עסוק בכתיבת הערות - בתבליטים במקדש דיר אל-בחרי. כפי שצוין, הוא היה בגלוי במשלחת המלכה, וסבל כתוצאה מכך. בנוסף לעבודת התיעוד שלו, נראה שהוא יצר שערים, מקדשים, כסאות ורהיטים קטנים למקדש כרנכ, והקים שני אובליסקים גדולים בגובה 108 אמות (56 מ'). אין לנו שמץ של מושג איפה האובליסקים הללו הונחו; יתרה מזאת, נראה שאובליסק כה גבוה לא יכול להחזיק במשקל העצמי שלו במהלך הובלתו והקמתו, אלא אם כן הוא היה באופן פרופורציונלי רחב בהרבה מכל האחרים, כך הוצע שהאורך הנתון הוא האורך הכולל של הזוג כאשר הם מוקמו גב אל גב על הדוברה הענקית. סביר יותר שהנתון הוא שגיאה בתמלול מההערות הרהוטות שמהן כתובות הקבר הועתקו.
האובליסק הבלתי גמור באסואן הוא באורך של 41 מטר והיה שוקל כ-1,168 טון. אובליסק שאורכו 56 מטר ישקול יותר מ-1,500 טון ויהיה האבן המונוליטית הגדולה ביותר שהוקמה אי פעם. כפי שהוא אומר, אין לו מושג היכן האובליסק הענק הזה הוקם לכאורה, אם בכלל. הסצנה המדהימה של אובליסק אבוד שוכב שבור בחול איפשהו - גדול יותר מכל אובליסק ידוע - מתעוררת מהטקסט המסתורי הזה. האם זה נכון?
אנגלבך גם מדבר על מהנדס של המלכה חתשפסות בשם פוימרה (Puimre) וכמה אובליסקים חסרים:
פוימרה, ששמו כבר הוזכר בהקשר לסננמות (Senenmut), למרות שהוא עשה חלקים מסוימים של עבודה עבור המלכה חתשפסות, הצליח לשמור על יחסו של תחותמס השלישי כאשר הוא שלט לבד. בקברו (מס' 39 בתבאי, שוחזר לאחרונה) הוא מצהיר שהוא הקים שני אובליסקים עבור תחותמס השלישי בכרנכ. בתהליך אלימינציה, סביר להניח שהם היו אלה שעמדו לפני הפילון השביעי בכרנכ. אם לשפוט לפי מידות הבסיס של השבר המזרחי, הם בוודאי עמדו בגובה של בין 28 ל-35 מטר, כלומר גבוהים מהאובליסק גדול של חתשפסות בכרנכ, ושווים רק לאובליסק הלטראנו ברומא.
אז, באופן ברור, אובליסק רגיל נמדד בין 27 ל-35 מטר. רובם הרבה יותר קטנים מזה. האובליסק הבלתי גמור הוא כבר ענק בגובה 41 מטר ואובליסק שגובהו 56 מטר יהיה הישג הנדסי כמעט בלתי אפשרי. יש ספק אם האובליסקים הללו הוצבו אי פעם בכרנכ, נראה שאם הם היו שם אי פעם, הם הוצבו שם לפני בניית המקדש. רבות מהטענות שנמצאות בכתובות ובטקסטים בפפירוס הן חשודות ואגיפטולוגים מודעים לכך שרבות מהטענות הן כמובן שקריות. נראה שזה כולל גם טענות לגבי אובליסקים.
האם ייתכן שהאובליסקים הם כל כך עתיקים שהם כבר עמדו כאשר נבנו סביבם מקדשים? האם ייתכן שרבים מהאובליסקים היו כל כך עתיקים וללא כיתוב, עד שזה היה קל לפרעה מאוחר יותר ולארכיטקטים שלו לטעון שהם שלהם? אנגלבך מסיק כי למצרים הקדומים היה ידע מתוחכם מאד בהנדסה ובשינוע של בלוקים גדולים. זה שקיים מחסור רציני במידע על יצירה ושינוע של אובליסקים כנראה מטריד את אנגלבך אבל הוא ממשיך קדימה בכל זאת. בפרק האחרון אנגלבך מדבר על ההסרות וההקמות השונות של אובליסקים בתקופה המודרנית, כולל אלה בפריז, לונדון, ניו יורק והותיקן. על הקמת האובליסק בוותיקן הוא מספר לנו:
אובליסק הוותיקן נלקח ממצרים בתקופה הרומית, והוא הועבר בשנת 1586 על ידי דומניקו פונטנה (Domenico Fontana) מקירקוס נירון (Circus of Nero) ברומא לכיכר פטרוס הקדוש, שם הוא כעת. מעוטר בצורה בלתי הולמת - כמו רוב האובליסקים האחרים באיטליה - בצלב. ההסרה בוצעה בהוראת האפיפיור סיקסטוס החמישי. השיטה בה נעשה שימוש הייתה השיטה ההרואית של הרמתו על ידי מערכת של גלגלות המופעלות על ידי מספר רב של כננות. הגלגלות נתלו ממגדל ענק מעץ, הידוע בכינויו "הטירה של פונטנה", שהיה עשוי מקורות עץ מותקנות מעל חצר. הגלגלות הוצמדו לאובליסק בארבע נקודות לאורכו, הכתובות נשמרו על ידי שטיחים וקרשים. האובליסק הורם תחילה מספיק גבוה, כשהוא קובע בו-זמנית מלמטה, כדי לאפשר הכנסת "עריסה", או פלטפורמה על רולרים, מתחתיו. לאחר מכן הוא הורד אל העריסה ונגרר לאתר החדש שלו, תחילה במורד מישור משופע ומשם על קרקע ישרה. ההקמה בוצעה בדיוק בצורה הפוכה להסרה.
על האובליסק של פריז אנגלבך מספר כיצד האובליסק הורד על עריסת עץ ולאחר מכן נגרר אל הנילוס:
הוצאת האובליסק ממקדש לוקסור לכיכר הקונקורד בפריז הוא אולי החמור ביותר מבין מעשי הוונדליזם הגסים הללו, שכן האובליסקים של לוקסור היו הזוג היחיד שעדיין עמד במקומו המקורי. זה נעשה על ידי מהנדס בשם לבאס (Lebas) בשנת 1836. האובליסק הורד והורם באמצעות יריעות ענקיות, שהורכבו מחמישה חלקים, או תמוכות, מכל צד שלו. הכוח סופק על ידי מערכות של גלגלות שהופעלו על ידי כננות. הדגם... מבהיר את השיטה הזו בכל הנוגע לצורה ולמיקום של היריעות, ולאופן שבו האובליסק נתלה מהם, אבל כאן מוצגת רק כננת אחת ומערכת גלגלות. האובליסק הורד על עריסת עץ, עליה הוא נגרר על דרך משומנת, ללא רולרים, אל הנילוס.
שם חיכתה רפסודת פונטון, שחרטומה הוסר זמנית, כדי לקלוט אותו. הרפסודה נגררה הביתה, החרטום שוב הוסר והאובליסק נגרר לכיכר הקונקורד על עריסתו, ולבסוף הועלה במדרון המוביל אל פני הבסיס הגבוה שעליו הוא היה אמור לקום. למרות שהאובליסק שקל רק 227 טון, הוא דרש משיכה של 94 טון מהכננות כדי להזיז אותו במעלה השיפוע ההדרגתי. קצה האובליסק הונח מעל חריץ הבסיס, שבו הוא התחבר כשהוא מתרומם לכיוון האנכי. ספרו של לבאס, שכיום הוא נדיר מאד, מעניין ביותר, הוא מספק רישומים נפלאים רבים של כמה מהמצבים המגוחכים שבהם נתקלו במהלך העבודה, ושל הדרך המלבבת שבה התגברה הקבוצה על קשייה, שנעו בין מגיפה למחסור בעץ.
על האובליסק בניו יורק אומר אנגלבך שהוא אחד משניים ששכבו בחול ליד אלכסנדריה וייתכן שהרומאים העבירו אותם לשם אלפיים שנה קודם לכן במאמץ להביא אותם לרומא. אף על פי שאובליסקים אחרים נלקחו לרומא, שני אלה לא. מהיכן הם הגיעו במקור אף אחד לא יודע. אומר אנגלבך:
האובליסק הניו יורקי יצר במקור זוג עם האובליסק הלונדוני במקדש בהליופוליס, ליד קהיר, ושניהם הועברו בתקופה הרומית לאלכסנדריה, קרוב לחוף הים. האנגלים לקחו את האחד שהיה מונח בחול, והשאירו לאמריקאים את השני, שעמד על הבסיס שלו. בשלב מוקדם יותר של ההיסטוריה שלו כל ארבעת הפינות נשברו, וארבעה מלחצות נחושת - בצורת סרטני ים - הוצבו בפינות כדי לתמוך בו בצורה איתנה. בתקופה המודרנית נותרו רק שניים מהסרטנים, האחרים נגנבו וקוביות אבן הוצבו במקומם.
שיטת הורדת האובליסק הייתה גאונית ביותר. האובליסק הותקן תחילה בזוג צירי (trunnion) פלדה ענקיים (בדומה לאלו הנראים על תותח צעצוע שבאמצעותם הוא יכול להסתובב סביב מרכזו). הצירים נותרו רופפים עד שנבנו שני מגדלי פלדה משני צידי האובליסק, כפי שמוצג בדגם, כדי שישמשו להם כתמיכה. משטח פלדה הועבר מתחת לאובליסק וחובר על ידי סדרה של מוטות פלדה חזקים או "מוטות מתיחה", שניתן לקצר אותם על ידי הברגה. אם במקור היה רווח מתחת למרכז החלק התחתון, או אם האובליסק הורם בעזרת ג'קים או בוכנות ברזל שהונחו מתחת לארבע הפינות המעוגלות, אינני בטוח.
מוטות המתיחה קוצרו על ידי הברגה, והאובליסק נותק כך מהבסיס שלו, כשהוא נתמך על ידי, והחליק דרך, הציר, שהונח כך שיהיה בנקודת האיזון של האובליסק. לאחר מכן, כשהוא היה גבוה מספיק, הוא הוברג חזק והאובליסק עצמו שנתמך במוטות ארוכים, עבר, כפי שמוצג בדגם, על תומך נוקשה במרכזו. מצב זה נועד כדי לתת לקצה האובליסק להתהפך לאט עד שהוא מונח על עריסה של עץ.
מה שקרה בפועל הוא שבגלל חישוב שגוי של נקודת האיזון, הקצה התרסק למטה, ושבר את חבלי האחיזה. הוא פיצל שלוש קורות ובנס התחמק משבירה. עריסה נוספת נבנתה לאחר מכן מתחת לאובליסק. השלב הבא היה להסיר את המגדלים ואת הצירים; זה נעשה על ידי הורדת משקלו של האובליסק מהם על ידי העלאת הנקודה על ידי בוכנות שמן שהוצבו בתוך עריסת העץ. למי שלא מכיר את הבוכנות, ניתן להסביר כי מדובר במכשירים שבאמצעותם ניתן להשיג כוח הרמה גדול למרחק קצר באמצעות שמן שנדחס לתוכם באמצעות משאבה. ל"ג'ק", המאפשר לאדם אחד להרים את החלק האחורי של מנוע כבד, יש תפקיד דומה. בדגם המוצג, הג'ק מופעל ביד דרך כבל בודן (Bowden wire).
[האיור הבא] מראה את משקלו של האובליסק שנתמך על ידי הבוכנות, כדי שניתן יהיה להסיר את המגדלים והצירים. זה נעשה, הבוכנות משתחררות והאובליסק יורד על העריסה. לאחר מכן משתמשים בבוכנות מכל עריסה בתורה, מרימים את הקצה או החלק התחתון כך שניתן להסיר שורה של קורות ולהוריד בעדינות את האובליסק אל השורה שמתחת. [האיור הבא] מראה את האובליסק כשהוא כמעט הגיע לקרקע. במקור תכננו להעביר את האובליסק דרך רחובות אלכסנדריה אל הנמל, אך התושבים, במיוחד הקהילה האירופית, שהתנגדה להעברה בתוקף, השפיעו על מועצת העירייה לאסור זאת. לפיכך היה צריך לבנות מגלשת עץ מיוחדת כדי שניתן יהיה למשוך את האובליסק, שהיה אמור להיות מוכנס לתיבת עץ, למטה אל הים, ולצוף במקום זאת אל הנמל. בנמל הוא הוכנס לספינת קיטור בשם Dessoug, על ידי פתיחת פתח בחרטומה. המסע לאמריקה היה יחסית חסר אירועים, ובין הנמל לסנטרל פארק הוא עשה את הנסיעות הארוכות יותר ברכבת ואת הנסיעות הקצרות יותר כשהוא מתגלגל על כדורי תותח מתגלגלים בצורת U ב"תעלות ברזל"; כלומר, כדורי תותח שימשו כמיסבים! בסנטרל פארק בוצעה ההצבה, בטקסים מתוכננים, בחסות הבונים החופשיים. שיטת ההצבה הייתה בדיוק הפוך מזו ששימשה להורדה, והיא בוצעה ללא תקלות ב-22 בינואר 1881, או רק כשנתיים וחצי לאחר הצבת האובליסק הלונדוני.
לבסוף, אנגלבך מספר לנו על האובליסק האחות שהיה מוטל על החוף בנמל הים אלכסנדריה ונלקח לאנגליה והפך לאובליסק הלונדוני. האובליסק הזה אבד בים אבל אז חולץ:
את האובליסק הלונדוני היה רק צריך להעביר ולהקים, כיוון שהוא כבר שכב בחול באלכסנדריה. העיקרון של תהליך ההקמה היה זהה לזה ששימש עבור האובליסק בניו יורק, אלא שבמקום הצירים, נעשה שימוש בכתפי פלדה עם מיסבים ("bearing surfaces"). אלה חוברו לפיגום עץ ענק במקום לשני מגדלי הפלדה. להובלתו במים הוא היה סגור במכולת פלדה, מצויד, כמו ספינה, בסיפון ובתרנים. ה"ספינה" נקראה קליאופטרה, ספינה זו נקשרה בכבל אל אניית הקיטור "אולגה". במפרץ ביסקאיה ניתק גל גדול את הכבל בין שתי הספינות. ששה מלחים טבעו וקלאופטרה עמדה גם היא על סף טביעה. בסופו של דבר, אניית הקיטור "גלאזגו" הביאה את קלאופטרה לשפך התמזה ב-21 בינואר 1878.
לאחר שהגיע לתמזה, האובליסק הועלה ממש ליד האתר על סוללת התמזה היכן שהוא עומד כעת, כשהוא מקורקע בזמן הגאות. לאחר שנחתכה המכולה, ההרמה אל הסוללה נעשתה כמעט כולה על ידי ג'קים הידראוליים. בהצבתו, שהתקיימה בספטמבר 1878, הונח בבסיס האובליסק הזה אוסף יוצא דופן של חפצים, שנע בין סטים של מטבעות, עיתונים ותנ"ך, ועד לתער, בקבוק האכלה, מארז סיגרים ותצלומים של תריסר אנגליות יפות לטובת הדורות הבאים! מה היה מרגיש תחותמס השלישי כשהזמין את האובליסקים האלה לאל רע, אילו ידע שאחד יילקח לארץ שעל קיומה לא חלם, ושהשני ייפול לידיו של מה שהיה אז עם פרא, ואחרי שיעבור ארועים כמו ספינה טרופה ופגיעות מפצצת אוויר גרמנית, עדיין יעמוד, אם כי אלפי קילומטרים משם, לאחר חלוף של כמעט 3,500 שנה?
אנגלבך מסיים את ספרו במספר נספחים ובהם רשימה של מלכי מצרים השונים המוזכרים בספר, לא אומרים על כולם שהקימו אובליסקים, ולמעשה, הרשימה הזו כנראה די קצרה. במשך למעלה מ-50 שנה ספרו של אנגלבך היה למעשה הספר היחיד שנכתב באנגלית על אובליסקים. ואז ספרו של פיטר טומפקינס (Peter Tompkins) "קסם האובליסקים" (Magic of Obelisks) פורסם ב-1981, והוא מיקד לזמן קצר את תשומת הלב העולמית באובליסקים. בשביל מה באמת יש אובליסקים? האם הם רק סמלים של השמש ומונומנטים של מהנדסים בעלי נטייה פאלית?
אובליסקי הגרניט המונוליטי של העבר לא היו סמל לשמש, הם היו סמל ליכולת האדירה של המלכים ומהנדסיהם שיכלו לחצוב, להזיז ולהקים מונוליטים ענקיים כאלה במשקל של מאות רבות של טונות. האנשים שיתפעלו מפלאי ההנדסה המעולים הללו יהיו מהנדסים ואדריכלים אחרים - מקצוע אצילי, אפילו בימי מצרים העתיקה.
האובליסקים הללו הם סמלים של האינטלקט והיכולת ההנדסית המעולה של הבנאים שלהם, שמגיע להם קרדיט עצום על מבצעיהם. אבל האם הכל רק לשם התרברבות על מי יכול להעמיד את האובליסק הגדול ביותר ולעשות משהו שתרבויות אחרות לא יכולות לעשות? או שמא יש מטרה גדולה יותר שהיתה למגדלי האבן הללו כפי שהתכוונו בוניהם? האם הייתה סיבה מלבד לנסות - וליצור - משהו שמאד קשה רק כדי להרשים אנשים? האם האובליסקים הללו היו חלק ממערכת אנרגיה כלל עולמית בעבר? האם הם היו סוג של מגדל שידור או אנטנה? הבה נסתכל על אובליסקים ברחבי העולם, מעבר למולדתם כביכול במצרים. בעוד מצרים מפורסמת באובליסקים שלה, גם העיר אקסום באתיופיה ידועה באובליסקים העצומים שלה. למעשה, את האובליסק החצוב הגדול ביותר שניצב בעבר ניתן למצוא באתיופיה, כעת שבור לחלקים גדולים. האובליסקים באתיופיה הוא נושא הפרק הבא.
מקורות:
