לעיתים האמת מוזרה יותר מהמיתוס.
ראיות גדלות והולכות חושפות את השערת ההתנגשות הענקית הקובעת שכוכב לכת בגודל מאדים התנגש בכדור הארץ הצעיר ויתכן שזה מה שהוליד כמה מהמיתוסים הקוסמולוגיים העתיקים הנוגעים לכוכבים.
זה לא סוד שקוסמולוגיה לא היתה זרה לתרבויות עתיקות כמו המצרים, השומרים, הפיניקים, הבבלים ואחרות, והן חלקו מיתולוגיה דומה, נראה כי מקורה במסופוטמיה והיא מתחילה בשומר ויש המאמינים כי רוב המיתוסים המסופוטמיים העתיקים הם אלגוריות המבוססות על אירועים קוסמולוגיים וקטקליזמיים.
לבבלים יש מיתוס על אלה בשם תיאמת שהייתה אלה קדמונית במיתוס הבריאה הבבלי שמוזכרת בלוח אנומה אליש לפני כ-3,500 שנה כמסייעת ביצירת כדור הארץ, הירח והרקיע (מערכת השמש).
המיתוס האגדי בלוח חושף מיתוס על איך מרדוך (יופיטר) הורג את תיאמת (כדור הארץ) כאשר דמעות התבוסה שלה הפכו לנהר הפרת. למרדוך היו רשת, קשת, מקבת וארבע הרוחות כשהלך להתמודד מול תימאת, שהופיעה בצורת דרקון. מרדוך שלח ארבע רוחות אל פיה והיא התפוצצה כמו פצצה לאחר ירייה של חץ דרך ליבה. לאחר שמרדוך חתך את תיאמת לשניים, הוא עיצב את החצי העליון כדי ליצור את השמים ואת החצי התחתון כדי ליצור את הארץ.
נושא שחוזר על עצמו בכל המיתולוגיות העולמיות הוא בריאת שמים וארץ באמצעות הקרבה של אלוהות או ישות ראשונית. מרדוך חילק את תיאמת לשניים ועיצב שמים וארץ מצלעותיה. דמעותיה הפכו למקור של שני הנהרות הגדולים במסופוטמיה, החידקל והפרת. במיתולוגיה ההודית, פורושה, הישות המקורית, מוקרב על ידי האלים ומגופו נוצרים השמיים, הירח, הארץ, השמש וארבעת הקסטות של החברה ההודית. סיפורי הבריאה הללו מצביעים על כך שאנשים תמיד חיפשו מקור אלוהי לקיומם.
תיאמת לא הייתה האלה המיתולוגית היחידה שגופה הפך לחלק של כדור הארץ כשזה מגיע למיתולוגיות אחרות. בכמה מיתוסים דומים, גופה של האלה היוונית הקדומה תיאה הופך לארץ, בעודה מביאה 2 ילדים שהפכו לשמש ולירח.
ומה קורה בעולם המדע כיום? מהו הסיפור המדעי של הירח? בהתחלה, לפני כ-4.6 מיליארד שנה, הכל היה כאוס בתוך ענן גז שנשאר מדור קודם של כוכבים. לא היה דבר מלבד מולקולות של אבק וגז, מסתחררות בחלל הריק. חומרי הכוכבים התקרבו זה לזה, ואז קרה משהו.
החומר התחיל לקרוס תחת כוח המשיכה שלו. השמש ניצתה, ויהי אור... רוחות יללו החוצה מהשמש הצעירה, בעוצמה רבה יותר מהחלקיקים הטעונים שזורמים ברוח השמש עכשיו, והסערות דחפו את האבק והגז שנותרו מסביב. התערובת המסתחררת נפרדה בסופו של דבר לגושים, שצמחו למערומים גדולים יותר, ובסופו של דבר הפכו לכוכבי הלכת.
היו יותר מהשמונה שיש לנו היום. חלק מכוכבי הלכת המקוריים של השמש כנראה נידונו לאבדון. אינטראקציות כבידה גרמו לכוכבי לכת ולפלנטסימלים (למעשה עוּבָּרים של כוכב לכת) להתנגש זה בזה כמו כדורי ביליארד, וחלקם כנראה יצאו ממערכת השמש ונגזר עליהם להפליג בדממה בין הכוכבים.
לעולם לא נדע כמה נידונו לגורל הזה. אבל אנחנו כן יודעים שאחד מכוכבי הלכת הקדומים הללו נמחק לחלוטין. אחד מהם, שנולד באותה חבורה של כוכבים כמו חמה, נוגה, כדור הארץ ומאדים, אינו עולם עוד. הוא כנראה היה בערך בגודל של מאדים, בערך 45 אחוז מהמסה של כדור הארץ של היום. שמו היה תיאה, על שם האלה היוונית שהייתה אמו של סלנה, הירח. תיאה הושמד וכדור הארץ והירח בנו את ביתם בשרידיו.
עד שהאסטרונאוטים של אפולו נחתו על הירח, ניקדו אותו במכשירים מדעיים והחזירו חלקים ממנו הביתה, לא ידענו על תיאה. לא היה לנו שמץ של מושג איך הירח הגיע לכאן, רק סדרה של ניחושים מושכלים. משימות אפולו שכתבו לחלוטין את סיפור מקורות הירח.
במקביל, מדעני כדור הארץ החלו לשכתב את סיפור היווצרותו של כדור הארץ וההיסטוריה הגיאולוגית הייחודית, והם החלו להבין שגם לירח יש הרבה מה לספר על כדור הארץ. הסיפור של הירח הוא ההיסטוריה המשותפת של כוכב הבית שלנו, אחרי הכל. וסלעי אפולו עדיין מספקים רמזים חדשים. הביקורים על הירח סיפקו כל כך הרבה חומר חדש, וכל כך הרבה שאלות בלתי צפויות, שהם אילצו מדענים לדמיין מחדש לחלוטין את יצירת מערכת השמש, יותר מפעם אחת. בדיוק כפי שהירח משקף את האור של כדור הארץ, תפקידו העיקרי במדע המודרני הוא לספר את הסיפור שלנו בחזרה אלינו.
הסיפור הוא יותר מסקרנות מדעית. מקורות הירח יכולים לשפוך אור על איך כולנו הגענו לכאן, ואולי אפילו למה. לא יהיה נפלא לדעת? למה אנחנו, למה כאן? למה לא בכל מקום?
ישנם כוכבי לכת סלעיים אחרים, אך אף אחד מהם אינו כמו כדור הארץ. גם מאדים הוא עולם יבשתי סובב באיטיות, נוטה על צדו כמעט בדיוק כמו כדור הארץ. אבל הוא איבד את המים ואת האטמוספירה שלו ואין לו ירח, רק אסטרואידים שנלכדו. נוגה הוא עולם סלעי סובב מהר יותר עם אטמוספירה צפופה, אבל מעטה העננים שלו הלך וגדל מדי עם הזמן וחנק את הפלנטה למוות. אם לנוגה אי פעם היו מים, הם אינם עכשיו. חמה, קרוב מדי לשמש, איכשהו עדיין אוגר כמויות זעירות של מים בצללים הכהים של המכתשים העמוקים ביותר שלו. אבל הוא מופצץ על ידי קרני השמש. לא לנוגה ולא לחמה יש ירחים.
למה אנחנו? מה היה בתיאה, כדור הארץ המקורי, וההרס ההדדי שלהם שהוליד את כוכב הלכת הזה? מדוע בסופו של דבר קיבלנו ירח ענק, רבע ממשקלו של כדור הארץ? מה קרה באותה קטסטרופה שהביא למערכת זוגית של עולמות, אחד יבש ומת לחלוטין, ואחד שטוף מים וחיים?
גודלו הנראה של הירח בהשוואה לשמש, והעובדה שיש לנו ליקוי חמה, גרמו לבני אדם קדומים רבים לחשוב שהירח הוצב בשמים לצד השמש מסיבה כלשהי. אנשי הנאוואחו בדרום מערב אמריקה מאמינים, כמו כל כך הרבה תרבויות, ששתיהם נוצרו בו-זמנית, ולמטרות דומות: אחת כדי להאיר את היום, אחד כדי להאיר את הלילה. דתות רבות לאורך הדורות חשבו אותו הדבר. אנשים גם הגיעו להנחה שהירח ניתן לנו כשעון. אפלטון אפילו טען שרצף הימים והלילות, המוארים על ידי השמש והירח, לימד אותנו איך לספור - ואיך לחשוב.
עם הזמן, התפיסה שהירח נוצר בצורה מכוונת ומופלאה הפכה לתיאוריה מדעית. פילוסופים ומדענים טענו שהירח נוצר יחד עם כדור הארץ, מחושל מאותו חומר ראשוני המרכיב את השמש וכוכבי לכת אחרים. הירח כנראה נוצר באותו זמן ובאותו מקום כמו כדור הארץ, ונשאר כאן בגלל המשיכה ההדדית של כדור הארץ והירח. מדענים קידמו גרסה כלשהי של זה עד לתחילת המאה ה-20, כאשר אסטרונום חלוץ בשם ג'ורג' הווארד דרווין (George Howard Darwin) הגיע עם הסבר חלופי.
ג'ורג' - בנו של הביולוג המפורסם צ'רלס ואשתו אמה - החל את התיאוריה שלו במחשבה על הגאות. אביו כתב שייתכן שהשליטה של הירח בגאות ובשפל הייתה אחראית למקור החיים, כשהם מבעבעים ב"איזו בריכת גאות חמה".
אבל ג'ורג' תהה אם לגאות יש קשר לקיומו של הירח עצמו. הודות לעבודתם של מדענים קודמים, הוא ידע שסיבוב כדור הארץ מואט, במעט, באמצעות אינטראקציות גאות ושפל עם הירח. ההאטה בסיבוב היומי של כדור הארץ פירושה שכדור הארץ מאבד מומנטום זוויתי. מומנטום זוויתי נשמר תמיד, כלומר ניתן לצבור או לאבד אותו רק אם משהו אחר מתערב. ג'ורג' דרווין הבין שהשימור הזה של התנע הזוויתי אומר שככל שכדור הארץ מאט, הירח מתרחק. אם הוא מתרחק כל הזמן, אז הוא היה הרבה יותר קרוב בעידנים קודמים.
דרווין ערך כמה חישובים ומצא שבעבר הלא רחוק, כדור הארץ והירח שלו כמעט נגעו, ויומו של כדור הארץ היה באורך ארבע שעות. איכשהו, הירח הושלך. בשנת 1899, הוא הציע סיפור על היווצרות ביקוע: הירח התנתק כמו קרחון, נשבר מכדור הארץ למשהו נפרד. הוא חשב שהירח כנראה נגזז מאיפשהו באוקיינוס השקט, וזו הסיבה שהאוקיינוס הזה כל כך עמוק.
זה לא מה שקרה, אבל לג'ורג' מגיע קרדיט על שהגה את המתווה הבסיסי של רעיון שנמצא כעת נכון: הירח לא נוצר בנפרד, והוא גם לא נאפה לצד כדור הארץ באיזה תהליך מוזר של יצירת תאומים. הירח הגיע מכדור הארץ וחולק את ההיסטוריה שלו.
הבסיס העובדתי לסיפורו של ג'ורג' דרווין מגיע ממשימות אפולו. הוא מגיע מכמה אבנים שתפס ניל ארמסטרונג ברגעיו הראשונים על הירח. הוא מגיע מסלעי אפולו מאוחרים יותר, מפורסמים יותר. והוא עדיין נפרם דרך סלעים חוצניים יפים במיוחד, מוזרים, כמו הסלע הפנינתי, המנומש-ירוק המכונה טרקטוליט 76535 (troctolite 76535).
סלעי ירח רבים הם גושים לבנים ואפורים של משהו שנקרא אנורתוזיט, סוג מוזר של חומר בצפיפות נמוכה שנוצר כאשר מינרלים מתגבשים בתוך סלע מותך. הם בין הדגימות הראשונות שניל ארמסטרונג אסף, ומכיוון שהם היו כל כך יוצאי דופן, משימות אפולו המשיכו לחזור עבור עוד.
חלקי הירח הנוצצים הללו מיוחדים בין השאר בגלל שהם כל כך טהורים. העידון שלהם, במיוחד בהשוואה לסלעי כדור הארץ הממוצעים, הפתיע את הגיאולוגים בשנות ה-70. סלע טיפוסי על פני כדור הארץ מגיע באחד משלושה סוגים: גס, שנוצר כאשר סלע מותך מתקרר; משקע, אשר מושקע על ידי מים ורוח לאורך עידנים; ומטמורפי, שהוא שני הסלעים האחרים שהשתנו בכור היתוך של הדורות. כל הסלעים הללו יכולים להכיל המוני מינרלים. אבל אנורתוזיט ירחי לא. הוא עשוי כמעט כולו ממינרל שנקרא פצלת השדה (Feldspat).
כמו סלעים, החומר הזה קיים בשפע, הן באופן פיגורטיבי והן מילולית. פצלת השדה נפוץ כל כך על פני כדור הארץ שהוא משמש לעתים קרובות באבקת ניקוי מטבח מכיוון שהוא מתפורר ובעל צפיפות נמוכה. על הירח, תכונות אלה הופכות אותו למיוחד. סלעי האנורתוזיט מצפים את פני הירח מכיוון שהם צפו שם. הם קפצו בים של ירח מותך כמו קרחון באוקיינוסים של כדור הארץ. דברים כבדים יותר שקעו בתוך המאגמה הנוזלית ויצרו את ליבת הירח, בעוד גבישי האנורתוזיט צפו למעלה ויצרו קרום דק כמו הקרום על גביע פודינג בן יום. כשהירח האפוי הטרי התקרר, הסלעים ננעלו במקומם, רק כדי להשתחרר מאוחר יותר במהלך פגיעות אסטרואידים.
כדי שהחומר הזה ייפרד משאר הירח, כדי שהאנורתוזיט ייצור קרום טהור לבן, דמוי ירח, הוא היה צריך אוקיינוס לצוף בו. הוא היה צריך אוקיינוס סלעים בגודל ירח שלם. ואוקיינוס מאגמה המשתרע על כל הירח יכול להיווצר רק באמצעות אלימות בלתי נתפסת: כמו פגישה עם תיאה.
האם המוטיב המיתולוגי החוזר של אלה שהופכת לארץ היה אלגוריה המתייחסת להשערת ההתנגשות הענקית?
תיאה הייתה האלה הטיטאנית של הראייה (thea) והאתר הבוהק של השמים הבהירים והכחולים (aithre). היא גם הייתה, בעקיפין, האלה שהעניקה לזהב וכסף את הברק והערך המהותי שלהם. תיאה ילדה עם הטיטאן היפריון שלושה ילדים זורחים - הליוס השמש, אאוס השחר וסלנה הירח.
השערת ההתנגשות הענקית קובעת שכוכב לכת בגודל מאדים בשם תיאה (תיאמת) התנגש בפרוטו-כדור הארץ לפני כ-4.5 מילארד שנה. כוכב הלכת התפצל לשניים כאשר חצי נבלע בכדור הארץ כשליבת הברזל שלו והחצי השני יצרו את הירח (סלנה).
האם זה היה סיפור סמלי של אירוע שמימי שהתרחש לפני עידנים?
בין הליבה למעטפת כדור הארץ ישנם אזורים מוזרים שנקראים (LLSVP) Large low-shear-velocity provinces שנחקרו באופן סייסמי ושיחקו תפקיד חשוב באבולוציה של הליבה והמעטפת של כדור הארץ. לפי ראיות אלה, אנו יכולים להסיק שבכדור הארץ יש שרידים חוץ-ארציים קדומים שעזרו ליצור את ליבת הברזל, שממנה מורכב הירח.
השערת ההתנגשות הענקית היא באמת אחד המודלים הנבדקים ביותר להיווצרות הירח, אך ראיות ישירות המצביעות על קיומה של הפגיעה של תיאה נותרו חמקמקות במיוחד. מודלים ותחזיות של עקרונות ראשונים בהחלט מסובכים בגלל אי הוודאות של הגודל וההרכב של תיאה עצמו.
כאן, אנו באמת מדגימים שהמעטפת של תיאה עשויה להיות צפופה בכמה אחוזים ממעטפת כדור הארץ, מה שמאפשר לחומרי מעטפת תיאה לשקוע אל המעטפת הנמוכה ביותר של כדור הארץ ולהצטבר לערימות תרמוכימיות שעשויות לגרום ל-LLSVP הנצפה סיסמית, אשר פשוטו כמשמעו, היא די משמעותית.
כדור הארץ הוא תערובת של הרכבים ייחודיים שונים של יסודות המצטברים באזורים מסוימים בתוך המעטפת. אם נשלב את המסה של ה-LLSVP של כדור הארץ והירח, אז נקבל בערך תיאה בגודל מאדים, שתומך במיתוסים שנוצרו מהתנגשות פלנטרית ענקית. כדור הארץ החדש שנוצר יהיה צפוף יותר ב-2-3.5% מה-LLSVP, בגלל יסוד הברזל הכבד יותר, ויחזור לעצמו בתוך המעטפת העמוקה של כדור הארץ.
אנו מחשבים את המינרלוגיה והצפיפות עבור המעטפת של תיאה ומעטפת כדור הארץ באמצעות תוכנית המודלים התרמודינמיים PerpleX, מערך הנתונים התרמודינמיים ושתי גיאותרמיות שונות, מכיוון שהברזל (Fe) הוא הכבד ביותר מבין היסודות העיקריים, הרכבי מעטפת תיאה העשירים ב-FeO צפופים יותר באופן שיטתי מאשר תפזורת סיליקט כדור הארץ (BSE) לאורך המעטפת. ברוב עומקי המעטפת, קומפוזיציות מעטפת תיאה צפופות יותר ב-2.0 עד 3.5% מה-BSE, מה שעולה בקנה אחד עם חריגת הצפיפות הנדרשת של 1.5- עד 3.5% כפי שמוגבלת על ידי הדמיה גיאודינמית.
האם ייתכן שתיאוריית ההתנגשות הענקית והמיתוסים הקדומים הם זהים?
איך ידעו הקדמונים על התיאוריה הזו אם זו המשמעות של האלגוריות? נראה שיש כמה חורים בעלילה בסיפור שלא מתאימים לפאזל. יתכן שרק מעטים ידעו על המסתורין האמיתי של כדור הארץ, אבל אנחנו מדברים על הבנה בלתי נתפסת כדי להגיע למסקנה הזו, איכשהו הם לא היו צריכים את הטכנולוגיה כדי לחקור סלעי ירח, פעילויות סיסמיות של כדור הארץ, או חתימות תרמיות, או שהם שמעו סיפור?
מקורות:
