למצרים הקדומים הייתה הערכה רבה לחיים המתוארת בבירור באמצעות האמנות שלהם. תמונות של אנשים שנהנים - בין אם בחיים אלה ובין אם באלה שלאחר מכן - נמצאות בשפע לפחות כמו תמונות האלים או טקסי הלוויה. האגיפטולוגים המוקדמים שנתקלו לראשונה בתרבות המצרית מיקדו את תשומת ליבם בדוגמאות הרבות לאמנות הלוויות שהתגלו בקברים והגיעו למסקנה כי התרבות המצרית הייתה אובססיבית למוות כאשר, במציאות, המצרים הקדומים רצו וחיו את החיים במלואם ובכל כוחם.
המצרים קישטו את בתיהם, גינותיהם, הארמונות והקברים ביצירות אמנות מרשימות אשר שיקפו את הערכתם לכל מה שהאלים העניקו להם והדגישו את התיאורים הללו בצבעים עזים. הארמון של אמנחותפ השלישי (1386-1353 לפנה"ס) במלקתה (Malkata) נצבע בבהירות, הקירות החיצוניים בלבן והחללים הפנימיים בכחול, צהוב וירוק, עם ציורי קיר ועיטורים אחרים בכל רחבי הארמון. צבעים אלה לא נבחרו באופן אקראי, אלא לכל אחד מהם היתה סמליות ספציפית מאד עבור המצרים והם שימשו להעברת משמעות זו. האגיפטולוגית רוזלי דוד (Rosalie David) כותבת על כך:
"צבע נחשב כמרכיב אינטגרלי בכל ייצוגי האמנות, כולל ציורי קיר, פסלים, חפצי קבר ותכשיטים, והם האמינו כי איכויות הקסם של צבע ספציפי הפכו לחלק בלתי נפרד מכל אובייקט שאליו התווסף."
צבע ('איוון' במצרית עתיקה) שימש לא רק בייצוגים ריאליסטיים של סצנות מהחיים אלא גם כדי להמחיש את העולמות השמיימים של האלים, את העולם הבא ואת הסיפורים וההיסטוריה של אלי הפנתיאון המצרי. לכל צבע היתה סמליות מסוימת משלו והוא נוצר מאלמנטים שנמצאו בטבע. האגיפטולוגית מרגרט בונסון (Margaret Bunson) כותבת כיצד "בעלי מלאכה החלו להתבונן בהתרחשות הטבעית של צבעים בסביבתם וריסקו תחמוצות שונות וחומרים אחרים כדי לפתח את הגוונים שרצו". תהליך זה של אמנים מצריים שיצרו צבעים לאמנותם מתוארך לתקופה הקדם שושלתית (בערך 3150-2613 לפנה"ס) אך הפך להיות בולט יותר בתקופת הממלכה הקדומה (בערך 2613-2181 לפנה"ס). מהממלכה הקדומה ועד שסופחה מצרים על ידי רומא אחרי שנת 30 לפנה"ס, צבע היה מרכיב חשוב בכל יצירת אמנות שעוצבה על ידי המצרים.
ריאליזם בצבע
כל צבע נוצר על ידי ערבוב של אלמנטים שונים המופיעים באופן טבעי וכל אחד מהם הפך סטנדרטי לאורך זמן על מנת להבטיח אחידות בעבודות האמנות. גבר מצרי, למשל, תואר תמיד עם עור חום-אדמדם שהושג על ידי ערבוב כמות מסוימת של מתכון הצבע האדום הסטנדרטי עם חום סטנדרטי. שינויים בתערובת התרחשו בתקופות שונות, אך בסך הכל היא נשארה פחות או יותר זהה. צבע זה לעור הגבר נבחר עבור ריאליזם ביצירה, על מנת לסמל את חיי החוץ של רוב הגברים, ואילו נשים מצריות נצבעו בעור בהיר יותר (תוך שימוש בתערובות צהובות ולבנות) מכיוון שבילו זמן רב יותר בבית.
האלים מיוצגים בדרך כלל עם עור זהב, מה ששיקף את האמונה שלאלים היה, למעשה, עור זהב. יוצא מן הכלל הוא האל אוסיריס שכמעט תמיד מוצג עם עור ירוק או שחור המסמל פוריות, התחדשות ואת העולם התחתון. אוסיריס נרצח, הוחזר לחיים על ידי איזיס, ואז ירד לשלוט על עולם המתים, הצבעים המשמשים בתיאוריו מסמלים כולם היבטים בסיפורו. בין אם סצנה מציגה גבר ואשתו בארוחת הערב או את האלים בדוברת השמש, כל צבע ששימש היה צריך לייצג במדויק את הנושאים השונים של אירועים אלה.
זוגות צבעים
לעתים קרובות צבעים חולקו לזוגות. כסף וזהב נחשבו לצבעים משלימים, כלומר הם יצרו דואליות של ניגודים בדיוק כמו השמש והירח. אדום השלים לבן, כמו הכתר הכפול (Pschent) ממצרים התחתונה, וירוק ושחור ייצגו היבטים שונים של תהליך ההתחדשות.
טוהר הצבעים היה חשוב למצרים הקדומים והאמן היה בדרך כלל משלים הכל בצבע אחד לפני שעבר לשני. הציורים הושלמו עם עבודות מכחול עדינות כדי להוסיף קווי מתאר ופרטים פנימיים לעבודה. מידת שילוב הצבעים של אמנים ובעלי מלאכה מצריים קדומים משתנה בהתאם לשושלת. אבל גם במקרה היצירתי ביותר, ערבוב צבעים לא התקיים באופן נרחב. שלא כמו הפיגמנטים של ימינו שנותנים תוצאות עקביות, כמה מאלה שהיו זמינים לאמנים מצריים קדומים היו יכולים להגיב כימית זה עם זה, לדוגמא, כאשר מערבבים עופרת לבנה עם אורפימנט (Orpiment - צהוב) נוצר למעשה שחור.
שחור ('קם' במצרית עתיקה)
עשוי מפחמן, פחם טחון, מעורבב במים ולעתים עם עצמות שרופות של בעלי חיים, מסמל מוות, חושך, העולם התחתון, כמו גם חיים, לידה ותחייה. ריצ'רד וילקינסון (Richard H. Wilkinson כותב, "ייתכן שהקשר הסמלי של הצבע לחיים ולפריון מקורו בסחף השחור הפורה שהופקד על ידי הנילוס בהצפה השנתית שלו ואוסיריס - אל הנילוס והעולם התחתון - תואר לעתים קרובות עם עור שחור". 'קם' הוא מה שהוליד את השם המצרי הקדום למדינה: "קמט" - הארץ השחורה. שחור וירוק משמשים לעתים קרובות בהחלפה באמנות המצרית, למעשה, כסמלי חיים. פסלי האלים היו מגולפים לעתים קרובות מאבן שחורה, אך באותה תדירות גם מירוקה. אף על פי ששחור היה קשור למוות, לא היתה לו שום משמעות של רוע - שמיוצג על ידי אדום - והוא מופיע לעתים קרובות יחד עם ירוק, או במקום ירוק, בתיאורים של החיים שלאחר המוות. אנוביס, האל שמנחה את המתים להיכל הדין ונוכח בשקילת לב הנשמה, כמעט תמיד מתואר כדמות שחורה כמו גם בסתת, אלת הנשים, אחת האלות הפופולאריות ביותר במצרים כולה. קעקועים של בס נעשו בדיו שחור ותמונות של החיים שלאחר המוות השתמשו לעתים קרובות ברקע שחור, לא רק כדי להבליט את הזהב והלבן של החזית אלא גם כדי לסמל את קונספט הלידה מחדש. שחור שימש לעתים קרובות בפסלים וארונות קבורה כדי להפעיל את תהליך ההתחדשות המיוחס לאל אוסיריס. שחור שימש גם כצבע סטנדרטי לשיער וכייצוג צבע העור של אנשים מהדרום - נובים וכושים.
לבן (הדג' במצרית עתיקה)
עשוי גיר מעורבב עם גבס, שימש לעתים קרובות כמבהיר לגוונים אחרים, ומסמל טוהר, קדושה, ניקיון ובהירות. כלים, חפצים קדושים ואפילו סנדלי כהנים היו לבנים מסיבה זו. בעלי חיים קדושים גם תוארו כלבנים. לבוש, שלעתים קרובות היה מפשתן פשוט ולא צבוע, תואר בדרך כלל כלבן וסימל את חיי היומיום. אך לעתים קרובות לבן שימש באמנות כדי לסמל גם את אופי החיים הטרנסצנדנטי. כהנים לבשו תמיד לבן וכך גם משרתי המקדש וצוות המקדש שלקחו חלק בפסטיבל או בטקס. החפצים ששימשו בטקסים (כמו קערות, צלחות, מזבחות, שולחנות) היו עשויים מאלבסטר לבן. הלבן, כמו שאר הצבעים, שימש באופן ריאליסטי בתיאור בגדים וחפצים בצבע זה בחיים האמיתיים, אך לעתים קרובות הוא שימש להדגשת החשיבות של אספקט כלשהו של ציור, במקרים מסוימים הוא עשה את שני הדברים האלה. הכתר הלבן של מצרים העליונה, למשל, היה באופן שגרתי לבן - וכך הוא מתואר באופן ריאליסטי - אך גם סימל את הקשר ההדוק לאלים ממנו נהנה המלך - וכך הוא מייצג באופן סמלי את הטהור והקדוש.
כסף (הדג', אך כתוב עם תווי למתכת יקרה) ייצג את צבע השמש של השחר, את הירח, ואת הכוכבים. כסף היה מתכת נדירה יותר מזהב במצרים העתיקה ובעל ערך רב יותר.
כחול ('אירטיו' במצרית עתיקה)
אחד הצבעים הפופולריים ביותר, המכונה בדרך כלל "כחול מצרי", עשוי תחמוצות נחושת וברזל עם סיליקה וסידן, ומסמל פוריות, לידה, לידה מחדש וחיים ובדרך כלל משמש לתיאור מים ושמים. וילקינסון כותב, "בדרך דומה, כחול יכול לסמל את נהר הנילוס ואת הגידולים, המנחות והפוריות הנלווים אליו, ורבות מדמויות "הפוריות" המייצגות את שפע הנהר הן בגוון זה". פסלים ותיאורים של האל תחות הם כחולים, ירוקים-כחולים, או שיש בהם היבט כלשהו של כחול המקשר את אל החוכמה עם השמים נותני החיים. כחול סימל גם הגנה. קמיעות הפריון של האל המגן בס היו לרוב כחולים וכך גם הקעקועים של בס או של דפוסים בצורת יהלום שנשים היו נושאות על הבטן התחתונה, הגב והירכיים. מאמינים שקעקועים אלה קועקעו כקמיעות על מנת להגן על נשים במהלך ההריון והלידה.
למרות שהמצרים הקדומים העדיפו אבנים יקרות למחצה כמו אזוריט ('טפר' במצרית עתיקה) ולפיס לזולי (חזבדג' במצרית עתיקה, שיובא במחיר עתק דרך מדבר סיני) עבור תכשיטים ולשיבוץ, הטכנולוגיה הייתה מתקדמת מספיק כדי לייצר את הפיגמנט הסינטטי הראשון בעולם, הידוע מאז ימי הביניים ככחול מצרי. בהתאם למידת הטחינה של הפיגמנט הכחול המצרי, הצבע יכול היה לנוע בין כחול כהה עשיר (טחינה גסה) לכחול חיוור, אתרי (טחינה עדינה מאד). כחול שימש לשיער של אלים (במיוחד לפיס לזולי, או הכחול הכהה ביותר של הכחול המצרי) ולפניו של האל אמון - מנהג שהורחב על ידי הפרעונים שהיו קשורים אליו.
ירוק (ווהדג' במצרית עתיקה)
עשוי ממלכיט, מינרל נחושת, ומסמל טוב, צמיחה, חיים, חיי העולם הבא ותחיית המתים. החיים שלאחר המוות נודעו בשם שדה הקנים, ובעידן מסוים, כשדה המלכיט ותמיד היו קשורים בצבע הירוק. וילקינסון כותב כיצד ירוק היה "באופן טבעי סמל של דברים צומחים ושל החיים עצמם" וממשיך ומציין כיצד, במצרים העתיקה, "לעשות 'דברים ירוקים' היה מטבע לשון לציון של התנהגות חיובית ומייצרת חיים בניגוד ל"דברים אדומים" שסימלו את הרוע". ירוק הוא צבעו של האל המת והנולד מחדש אוסיריס וגם של עין הורוס או "וודג'אט", אחד האובייקטים הקדושים ביותר במיתולוגיה המצרית שהיה בעל כוחות ריפוי והגנה, ולכן הצבע גם ייצג רווחה. בציורי קברים מוקדמים רוח המתים מוצגת כלבנה אך מאוחר יותר כירוקה כדי לקשר בין המתים לאוסיריס הנצחי. בהתאם לסמלי התחיה, ירוק שימש לעתים קרובות גם כדי לתאר את האלה חתחור, גברת השקמה. חתחור היתה קשורה קשר הדוק לעץ השקמה, עם ההתחדשות, הטרנספורמציה והלידה מחדש. מומיות של נשים מקועקעות מצביעות על כך שהדיו יכול היה להיות ירוק, כחול או שחור וקעקועים נקשרו לפולחן חתחור.
ההירוגליף לירוק הוא גומא פפירוס ועלה שסוע. כשכתוב עם התווי למינרלים (שלושה גרגרי חול) המילה ווהדג' מתייחסת למלכיט, צבע המייצג שמחה. כמו עם הכחול, המצרים הקדומים יכלו לייצר גם פיגמנט ירוק - ורדיגריס ('הס-ביאה' במצרית עתיקה שפירושו למעשה נחושת או קרום חמצון ברונזה). למרבה הצער, ורדיגריס מגיב עם סולפידים, כמו למשל פיגמנט צהוב, ומשחיר (אמנים מימי הביניים השתמשו בזיגוג מיוחד על גבי ורדיגריס כדי להגן עליו).
טורקיז ('מפקהט' במצרית עתיקה), אבן כחולה-ירוקה מסיני שהוערכה במיוחד, ייצג גם הוא שמחה, כמו גם את צבע קרני השמש עם שחר. באמצעות האלה חתחור ששלטה בגורלם של תינוקות שזה עתה נולדו, הוא יכול היה להיחשב כצבע של הבטחה וניבוי.
צהוב ('חנט' במצרית עתיקה)
במקור עשוי מאוכרה ותחמוצות, אך מהממלכה החדשה (בערך 1570-1069 לפנה"ס) היה מעורבב מטריסולפיד ארסן (arsenic trisulphide) ומסמל את השמש והנצח. צהוב הוכהה עבור צבע עור זהוב של האלים או הובהר עם לבן כדי להצביע על טוהר או היבט קדוש כלשהו של דמות או אובייקט. איזיס, למשל, מתוארת תמיד עם עור זהב בשמלה לבנה, אך לפעמים שמלתה צהובה בהירה כדי להדגיש את ההיבט הנצחי שלה בסצנה או בסיפור. מאמינים כי כוהנים וכוהנות של אלים של מצריים התלבשו לפעמים כאלוהויות שלהם, ווילקינסון מציע שכוהני האל אנוביס צבעו את עורם בצהוב בהזדמנויות מסוימות כדי "להפוך" לאל באירוע. למרות שאנוביס היה מיוצג באופן מסורתי עם עור שחור, ישנם מספר טקסטים המתארים אותו בגוון הזהב של האלים האחרים.
צהוב היה צבע עור הנשים, כמו גם עורם של אנשים שהתגוררו בסמוך לים התיכון - לובים, בדואים, סורים וחתים. הצהוב היה גם צבע השמש ויחד עם הזהב יכול היה לייצג שלמות. כמו עם הכחול והירוק, המצרים הקדומים ייצרו אנטימונטה (Antimonate) עופרת צהוב סינטטי - אולם שמו המצרי העתיק אינו ידוע.
כשמסתכלים על האמנות המצרית העתיקה בימינו יכול להיות קשה להבחין בין אנטימונטה עופרת, (שהוא צהוב חיוור), לבן עופרת (שהוא מעט צהוב אך יכול להכהות לאורך זמן) לבין אורפימנט (צהוב חזק יחסית הדוהה באוֹר שמש ישיר). זה הביא כמה היסטוריונים לאמנות להאמין שלבן וצהוב היו ניתנים להחלפה. ריאלגר (Realgar), שכיום אנו מחשיבים כצבע כתום, היה מסווג כצהוב. המונח 'אורנג'' לא נכנס לשימוש עד שהפרי הגיע מסין לאירופה בימי הביניים - אפילו כתבי קניני (Cennini) מהמאה ה-15 מתארת אותו כצהוב.
זהב ('נואב' במצרית עתיקה) ייצג את גוף האלים ושימש לכל דבר שנחשב לנצחי או בלתי ניתן להשמדה (למשל, זהב שימש בסרקופג מכיוון שהפרעה הפך לאל). בעוד שעלה זהב יכול היה לשמש בפיסול, צהובים או אדמדמים-צהובים שימשו בציורים לעור האלים (חלק מהאלים נצבעו גם עם עור כחול, ירוק או שחור).
אדום ('דשר' במצרית עתיקה)
עשוי מברזל מחומצן ואוכרה אדומה, שימש ליצירת גווני עור ומסמל חיים אך גם כאוס, רוע והרס. האדום היה קשור גם לאש וגם לדם ולכן סימל חיוניות ואנרגיה, אך יכול היה לשמש גם כדי להדגיש סכנה מסוימת או להגדיר אלוהות הרסנית. האל סת, למשל, שרצח את אוסיריס והביא כאוס למצרים בתחילת הזמן, יוצג תמיד עם פנים או שיער אדומים או לגמרי באדום. ניתן לראות דפוס זה גם בעבודות כתובות, כאשר לעתים השתמשו בצבע האדום כדי לסמן דמות או היבט מסוכן בסיפור. בציורי קיר ובסצינות קבר יש לפרש את האדום בזהירות בקונטקסט של הסצנה. למרות שהוא שימש לעתים קרובות להדגשת סכנה או אפילו רוע, הוא גם נראה באופן נפוץ כמסמל חיים או ישות גבוהה יותר (כמו בתיאורים של העין של רע) או מעמד גבוה כמו בכתר האדום (Deshret) של מצרים.
האדום היה צבע המדבר ('דשרת' במצרית עתיקה - הארץ האדומה) שנחשב לניגוד לאדמה השחורה הפורה ('קמט'). אחד הפיגמנטים האדומים העיקריים, אוכרה אדום, הגיע מהמדבר. ההירוגליף לאדום הוא מגלן מצויץ צפוני (Hermit Ibis), ציפור אשר, שלא כמו שאר האיביסים המצריים, חיה באזורים יבשים ואוכלת חרקים ויצורים קטנים.
האדום היה גם צבע האש ההרסנית והזעם ושימש לייצוג של משהו מסוכן. באמצעות יחוסו למדבר, האדום הפך לצבע האל סת, אל הכאוס, והיה קשור למוות - המדבר היה מקום אליו אנשים הוגלו או נשלחו לעבוד במכרות. המדבר נחשב גם ככניסה לעולם התחתון בו נעלמה השמש בכל לילה.
ככאוס, האדום נחשב למנוגד לצבע הלבן. כמוות, הוא היה המנוגד לירוק ושחור. בעוד שהאדום היה החזק ביותר מכל הצבעים במצרים העתיקה, הוא היה גם צבע של חיים והגנה - מה שנגזר מצבע הדם ומכוח האש התומכת בחיים. לכן שימש בדרך כלל לקמיעות מגן.
צבעי יסוד אלה היו לעתים קרובות מעורבבים, מדוללים או משולבים בדרך אחרת כדי ליצור צבעים כמו סגול, ורוד, צהבהב, זהב, כסף וגוונים אחרים. אמנים לא היו מוגבלים ע"י המינרלים מהם ערבבו את הצבעים אלא רק ע"י דמיונם וכישרונם ביצירת הצבעים הדרושים להם כדי לספר את הסיפור.
צבעים בהקשר
לשיקולים אסתטיים הייתה חשיבות רבה עבור המצרים. אמנות וארכיטקטורה אופיינו על ידי סימטריה ואפילו מערכת הכתב שלהם, ההירוגליפים, נקבעו בהתאם ליופי הוויזואלי כהיבט אינטגרלי של תפקודם. בקריאת הירוגליפים מבינים את המשמעות בכך שמציינים לאיזה כיוון הסימנים פונים; אם הם פונים שמאלה, קוראים שמאלה ואם למעלה או למטה או ימינה, אז לאחד מכיוונים אלה. כיוון הדמויות מספק את ההקשר של המסר וכך מספק אמצעי להבנת הכתוב.
באותו אופן, יש לפרש צבע באמנות המצרית באמצעות ההקשר. בציור מסוים, אדום עשוי לסמל רוע או הרס, אך לא תמיד יש לפרש באופן מיידי כך את הצבע. שחור הוא צבע שפורש לעתים קרובות באופן לא נכון באמנות המצרית בגלל האסוציאציה המודרנית של שחור ורוע. ציורים של תות ענח' אמון, שנמצאו בקברו, מתארים אותו לעיתים עם עור שחור ובמקור הם נקשרו למוות וצער על ידי הארכיאולוגים המוקדמים שפירשו את הממצאים; אף על פי שההקשר עם המוות יהיה נכון, והצער אכן ליווה את אובדנו של כל אדם במצרים העתיקה, בדיוק כמו היום, פרשנות ראויה תהיה ההקשר של תות ענח' אמון עם אוסיריס וקונספט הלידה מחדש והתחייה.
לבן שומר בימינו על אותה משמעות שהייתה לו עבור המצרים הקדומים, אך, כאמור, גם אותו יש לפרש בהקשר. השמלה הלבנה של איזיס תסמל טוהר וקדושה, אך החצאית הלבנה הקדושה של סת תהיה פשוט ייצוג של לבוש מצרי גברי. הכרה של סמלי הצבעים המצריים, ומדוע השתמשו בהם, מאפשרת הערכה רבה יותר לאמנות המצרית והבנה ברורה יותר של המסר שהאמן הקדום ניסה להעביר.
מקורות:
