הג'אגלינג בחלום שגילה: למה אנחנו לא באמת הבוסים של התודעה שלנו בלילה

האם אי פעם חלמתם שאתם יכולים לתרגל מיומנות חדשה בזמן שאתם ישנים? מחקר חדש ומרתק לקח את הרעיון הזה למעבדה וביקש מחולמים צלולים לעשות דבר אחד פשוט: ללהטט בכדורים. מה שהם גילו על המוח שלנו הוא סיפור מדהים על שליטה, התנגדות, ותפוזים טלקינטיים. מתברר שרק בגלל שאתם יודעים שאתם חולמים, זה לא אומר שעולם החלום שלכם יקשיב לכם. לפעמים הוא פשוט אומר "לא".

דמיינו לרגע שיש לכם גישה לסימולטור המציאות המדומה המתקדם ביותר בעולם. הוא כל כך מציאותי עד שכל החושים שלכם משתכנעים שהחוויה אמיתית. במרחב האינסופי הזה, אתם יכולים לתרגל כל מיומנות שרק תרצו: לנגן סונטה של בטהובן, לקלוע סל ניצחון בשנייה האחרונה, או לבצע ניתוח לב פתוח. אתם יכולים לחזור על הפעולה שוב ושוב, ללא הגבלה, עד שהיא מוטמעת בזיכרון השריר שלכם. כעת, דמיינו שהסימולטור הזה נמצא כולו בתוך הראש שלכם, והוא זמין לשימושכם מדי לילה, בזמן שאתם ישנים. הפנטזיה המדע-בדיונית הזו אינה רחוקה מהמציאות כפי שאנו חושבים. היא נקראת "חלום צלול", אותו מצב תודעתי נדיר ומופלא שבו אנו הופכים מודעים לכך שאנחנו חולמים, ויכולים, באופן תיאורטי, להפוך לבמאים הכל-יכולים של עולמנו הפנימי.

הרעיון של שימוש בחלומות צלולים ככלי לאימון מוטורי אינו חדש. מחקרים קודמים כבר הראו שפעולות שאנו מבצעים בחלום מפעילות את אותם אזורים מוטוריים במוח שפועלים כשאנו מבצעים אותן במציאות. מחקרי דימות תהודה מגנטית תפקודי (fMRI) ואלקטרואנצפלוגרם (EEG) הדגימו כי תנועות ידיים בחלומות מדליקות את האזורים הסנסורי-מוטוריים כאילו היד אכן נעה. זהו "דמיון מוטורי" על סטרואידים, חזרה מנטלית סוחפת שיכולה לשפר ביצועים בעולם האמיתי. אך בין ההבטחה העצומה הזו לבין המימוש שלה עומדת משוכה אחת, גבוהה ומסתורית: השליטה. רק בגלל שאנחנו יודעים שאנחנו חולמים, האם זה אומר שאנחנו באמת יכולים לשלוט בחלום? האם המוח, אותו סימולטור מופלא, הוא גם שחקן צייתן, או שמא יש לו רצונות משלו? זו בדיוק השאלה שעמדה במרכזו של מחקר חדש ומרתק שנערך במכון למדעי הספורט באוניברסיטת ברן שבשוויץ, ופורסם לאחרונה בכתב העת Brain Sciences. צוות החוקרים, בהובלתם של אמה פיטרס (Emma Peters) ודניאל ארלכר (Daniel Erlacher), החליט לבחון את גבולות השליטה בחלום באמצעות משימה אחת, פשוטה ומורכבת בו-זמנית: ג'אגלינג.

מדוע דווקא ג'אגלינג? כי להטוטנות בכדורים היא ריקוד מושלם בין שני סוגי תהליכים מוחיים. מצד אחד, היא דורשת זיכרון פרוצדורלי, אותו "זיכרון שריר" אוטומטי שמאפשר לנו לבצע פעולות מורכבות בלי לחשוב עליהן (תהליך "מלמטה-למעלה", Bottom-up). מצד שני, כדי להתחיל ללהטט בחלום, צריך לרצות לעשות זאת, למצוא או ליצור את הכדורים, לייצב את הסביבה ולוודא שכוח המשיכה מתנהג כמצופה - כל אלו דורשים שליטה רצונית, מודעת וניהולית (תהליך "מלמעלה-למטה", Top-down). המשימה הזו, אם כן, היוותה מבחן מושלם לאינטראקציה בין היכולת לבצע משימה מוכרת לבין היכולת לשלוט במרחב החלומי עצמו. לשם כך, גייסו החוקרים ארבעה חולמים צלולים מנוסים והזמינו אותם לבלות לילה במעבדת שינה, מחוברים לאלקטרודות שתיעדו את פעילותם המוחית. המשימה שלהם הייתה פשוטה: ברגע שתהפכו צלולים, נסו ללהטט בשלושה כדורים. התוצאות, כפי שתועדו בדיווחי החלומות המפורטים, היו מרתקות, משעשעות ומאירות עיניים, וחשפו את האופי הקפריזי והבלתי צפוי של התודעה שלנו.

הבה נצלול אל תוך מוחו של משתתף מספר 1 (P1), חולם צלול ותיק החווה צלילות מספר פעמים בשבוע. באחד הלילות במעבדה, הוא מצא את עצמו צלול, זכר את משימת הג'אגלינג והחל לחפש כדורים. אך כאן התחילה ההתנגדות. "רציתי ללהטט, אבל לא יכולתי כי לא היו לי כדורים... ברגע שהיו לי כדורים, אני לא יודע אם הייתי עצבני, או שעולם החלום לא רצה שאני אלהטט. אז פשוט החזקתי את הכדורים ביד", דיווח. החלום סירב לשתף פעולה. לאחר מכן, הוא חווה "התעוררות שווא", חלם שהוא נופל שוב ושוב מהמיטה במעבדה עד שהחוקרת הופיעה לעזור לו. ואז, בהתעוררות שווא נוספת, החוקרת הופיעה שוב, הפעם עם תפוזים, ודחקה בו לנסות ללהטט בהם.

ברגע הזה, השליטה חזרה אליו. הוא החל לזרוק תפוז אחד מיד ליד, התקדם לשלושה בתנועה מעגלית, ולבסוף, בפרץ של שליטה חלומית, החל לשלוט בהם באופן טלקינטי, גורם להם לנוע באוויר בתבנית נחש. הוא אפילו הרגיש שהוא יכול לשנות את משקלם כרצונו. אך אז, קרה דבר מדהים. ברגע שהוא הפך מודע לכך שהפעולה הזו סותרת את חוקי הפיזיקה של העולם האמיתי, השליטה קרסה. התפוזים נפלו ארצה. המודעות הרציונלית שלו, אמונותיו המושרשות מהמציאות, חלחלו אל תוך החלום וניפצו את האשליה. לעיתים, הוא תיאר קונפליקט פנימי: "הייתי מודע שאני חולם, אבל הגוף שלי לא רצה... יש לי את המטרה עכשיו, אבל עד שהגעתי למטרה, זה לקח קצת זמן". סיפורו של P1 ממחיש באופן מושלם את הדינמיקה העדינה: שליטה בחלום אינה מתג "כבוי/דלוק", אלא משא ומתן מתמיד בין הרצון המודע, הזיכרון האוטומטי, והתסריט הבלתי צפוי שהמוח עצמו מייצר.

גם סיפורו של משתתף מספר 2 (P2) חושף את האתגרים. בלילה השני שלו במעבדה, הוא הפך צלול והבין מיד שהחלום עומד להיות קצר. מתוך דחף לפעול מהר, הוא התחיל לבצע את תנועות הג'אגלינג בידיו, גם בלי שהיו לו כדורים. הוא קיווה שהכדורים פשוט יופיעו כתוצאה מהפעולה, מתוך ציפייה - אך הם לא הופיעו. "חשבתי שאולי הכדורים יבואו, אבל הם לא. חשבתי, 'מאחר שאני יכול לעשות את זה בעצמי, זה לא יהיה שונה בהרבה'. אז פשוט עשיתי את התנועה", סיפר. רגע לאחר מכן, החלום התערב: דמות חלום של החוקרת הופיעה, פנתה אליו וחסמה את עיניו בידיה, כאילו מנסה לעצור אותו מלבצע את המשימה. החוויה שלו מדגישה עיקרון נוסף: בחלומות, ציפייה היא כלי רב עוצמה, אך היא אינה ערובה להצלחה, והסביבה החלומית יכולה להגיב באופן בלתי צפוי ואף עוין לכוונותינו.

שני המשתתפים האחרים, שהוגדרו כבעלי שליטה נמוכה יותר בחלומות, התקשו עוד יותר. הם דיווחו על קושי לשנות את סביבת החלום, ועל כך שניסיונות לבצע פעולות על-טבעיות גרמו לחוקי הפיזיקה של החלום להפוך לבלתי יציבים. מה אם כן ניתן ללמוד מהחוויות הללו? המחקר מצביע על כך שהיכולת לבצע משימה בחלום צלול תלויה באופן הדוק בגורמים אישיותיים וקוגניטיביים. אחד הגורמים המרכזיים שנבדק הוא "מסוגלות עצמית" - האמונה של אדם ביכולתו להצליח במשימה. ואכן, המשתתפים שדיווחו על ביטחון גבוה יותר ביכולת הג'אגלינג שלהם בעולם האמיתי, גם הצליחו יותר במשימה בתוך החלום. נראה שהביטחון העצמי שלנו "זולג" מהמציאות אל תוך עולם החלום ומעצב את גבולות האפשרי עבורנו.

ממצא זה מוביל להבחנה קריטית שהחוקרים מדגישים: יש להבדיל בין ביצוע משימה המבוססת על זיכרון פרוצדורלי קיים (כמו ג'אגלינג עבור מי שכבר יודע ללהטט) לבין שליטה רצונית כללית בחלום. ייתכן שאדם יצליח ללהטט בחלום פשוט כי המוח שלו מפעיל "הקלטה" של מיומנות קיימת, אך אותו אדם יתקשה מאד ליצור כדורים יש מאין או לשנות את צבע השמיים. שליטה בחלום, במובנה הרחב, דורשת תפקודים ניהוליים גבוהים - גמישות קוגניטיבית, ריכוז, ויכולת מטא-קוגניטיבית - יכולות שאינן בהכרח מתחזקות רק מתרגול המשימה עצמה. זו הסיבה, כנראה, שמשתתפים בעלי שליטה גבוהה יותר דיווחו על יותר אתגרים - הם פשוט ניסו לעשות דברים מורכבים יותר, דחפו את גבולות הסימולציה, ולעיתים קרובות גרמו לה לקרוס. כפי שאמר דניאל ארלכר בראיון ל"גרדיאן" בהקשר רחב יותר של אימון בחלומות: "אם אתה מעוניין לשפר את חייך בעירות, אז אתה יכול להשתמש בחלומותיך. אתה יכול לתרגל דברים בחלום הצלול, כל דבר שאתה יכול לדמיין". המחקר הנוכחי מוסיף הסתייגות חשובה לאמירה זו: אתה יכול לתרגל כל מה שאתה יכול לדמיין, בתנאי שעולם החלום שלך יסכים לשתף פעולה.

אז האם ניתן לאמן את יכולת השליטה בחלום? זוהי שאלת מיליון הדולר שהמחקר מותיר פתוחה. אם חשיפה חוזרת ונשנית לחלומות צלולים מאפשרת לאנשים להתמודד עם משימות מורכבות יותר, ייתכן שניתן לפתח פרוטוקול אימונים מובנה. אולי, כפי שמציעים החוקרים, טכניקות עתיקות כמו "יוגת החלום" הטיבטית, המתמקדות באימון המודעות בתוך מצבי שינה, מחזיקות במפתח. ייתכן שאימון בחלום צלול דורש לא רק תרגול של המשימה עצמה, אלא אימון ביכולת "לתפעל" את סביבת החלום - ללמוד לשנות את האמונות והציפיות שלנו, להתמודד עם הסחות דעת, ולנווט בעולם שאינו כפוף לחוקי המציאות, אך עדיין מושפע מהם עמוקות. המחקר הקטן והאלגנטי הזה, עם ארבעת החולמים האמיצים שלו, לא נותן לנו את כל התשובות, אך הוא מצייר תמונה מרתקת של מוחנו בלילה: לא רק קולנוע פרטי, אלא מגרש אימונים אינטראקטיבי, עם פוטנציאל אדיר ועם באגים משלו. הוא מזכיר לנו שהגבול בין שליטה לאשליה, בין כוונה לביצוע, הוא דק ושברירי - גם כשאנחנו ערים, ובוודאי כשאנחנו חולמים.

המחקר:

Juggling the Limits of Lucidity: Searching for Cognitive Constraints in Lucid Dream Motor Practice: 4 Case Reports