מאת: Shai Tubali מקור: BigThink

מאז הולדת הקוסמולוגיה המודרנית בשנות ה-20 של המאה הקודמת, הוצפנו בגילויים כה מדהימים עד שהם גובלים בסוריאליסטי. ישנן יותר משני טריליון גלקסיות ביקום הנצפה. הזהב שבתכשיטים שלנו נוצר בהתנגשות קטסטרופלית של כוכבי נייטרונים. כיום אנו מסוגלים לזהות את הזוהר החיוור של האור שנפלט כאשר היקום היה בן 380,000 שנה בלבד. 95 אחוזים מן הקוסמוס - החומר האפל והאנרגיה האפלה - נותרו בגדר חידה פתוחה. והאטומים שבגופינו היו פעם בתוך כוכבים שמתו בהתפוצצות מרהיבה.

אלו אינן רק עובדות אסטרונומיות - אלא רסיסים מתוך סיפורנו שלנו. ובכל זאת, הקוסמוס נותר מוזר ו"שם בחוץ", כמו ציור קיר מרהיב שאין לנו ביטחון כיצד להיכנס לתוכו. גילויים אלה מכים בנו ביראת כבוד אינטלקטואלית, אך נותרים חסרי משקל באופן מוזר, דווקא מפני שהם בלתי נתפסים. מה, בסופו של דבר, יכולה תודעה אנושית יחידה לעשות לנוכח קני מידה שכאלה?

ובכל זאת, מספר הולך וגדל של קוסמולוגים ואסטרופיזיקאים מביטים באותם נתונים ומתחילים לראות את הציור כולו. לא כרשימה קרה של חומר וחוקים, אלא כסיפור דינמי, מתהווה - קוסמוס בתהליך. מה שמתעצב הוא לא רק שרשרת אירועים, אלא קו התפתחותי עשיר בפנימיות.

בסיפור הזה, בני האדם אינם ניצבים מקריים אלא משתתפים בדרמה אבולוציונית רחבה. היא מתחילה לפני 13.8 מיליארד שנה ומגיעה, באופן בלתי צפוי, לכוכב לכת סלעי קטן בפרוור שקט של גלקסיה, שם שרידי כוכבים התארגנו לחיים - ואז לתודעות המסוגלות לחוות יראה ולשאול שאלות. טלסקופים, לוויינים ומשוואות הפכו לכלי נגינה של אותן תודעות. ודרכנו, היקום חצה סף: לראשונה, הוא החל להתבונן בעצמו.

אך הדבר אינו מסתיים כאן - אפילו לא בהישג הקוסמי המדהים הזה. לאחר הנגאובר ממושך ומערער מהמהפכה הקופרניקאית, שגירשה את האנושות ממרכז היקום והשליכה אותה אל מדבר של גלות וחוסר שייכות, ישנם קוסמולוגים ואסטרופיזיקאים הסבורים כעת שהיקום מדבר אלינו. לא רק דרך עובדות מעוררות יראה והסברים אלגנטיים, אלא באמצעות סיפור משמעותי, טרנספורמטיבי. סיפור שאם נלמד להאזין לו, עשוי לשנות את הזהות האנושית, החוויה, המשמעות והאתיקה.

יש המציעים שהוא עשוי להעניק מפתח לשלב האבולוציוני הבא של האנושות. מעטים אף הולכים רחוק יותר: הם מדמיינים מסורת חוכמה חדשה המבוססת על מדע - כזו שמתקדמת מעבר לחלוקה הישנה בין מדע שמסביר איך דברים עובדים, לדת שמסבירה מדוע הם חשובים. נתיב שבו תובנה ומשמעות עשויים סוף סוף להתלכד.

השאלה האם הסיפור המתהווה של היקום יוכל להפוך בעתיד לנתיב של חוכמה מבוססת־עובדות ולא דוגמטית, היא עדיין שאלה נועזת - אולי מוקדמת מדי. כדי שדבר מה ישפיע ויהפוך חיים אנושיים, כפי שעשו דתות או פילוסופיות עתיקות, עליו להציע יותר מידע. הוא זקוק לסיפור בריאה, שייכות ותכלית; חזון של אידאל אנושי; מצפן לשאלה כיצד לחיות, לאהוב, לסבול ולמות; פרקטיקות שמעמיקות את החיים הפנימיים; ורגעים של מפגש עם מה שמעבר לנו.

ובכל זאת, חמשת הקוסמולוגים והאסטרופיזיקאים שהתראיינו ל-Big Think - אלן לייטמן (Alan Lightman), מרסלו גלייזר (Marcelo Gleiser), נחום ערב (Nahum Arav), בריאן סווים (Brian Swimme) וג'ואל פרימאק (Joel Primack), יחד עם המחברת-השותפה שלו, הפילוסופית ננסי אלן אברמס (Nancy Ellen Abrams) - רומזים כיצד עבור חלק מהאנשים, התבוננות במרחבי הגילוי המדעי העצום עשויה להתחיל לשרטט את קווי המתאר של נתיב כזה. כל אחד בדרכו מדבר על סוג חדש של חוויה אינטימית, כמעט מקודשת, שנפתחת מבעד למבט הקוסמי; על משמעות שנובעת לא ממיתוס - אלא מחומר; על אתיקה הנולדת מתוך הסתבכותנו עם כל החיים - ועל מדע שעשוי, יום אחד, להבשיל לחוכמה.

הכוכבים הם אבותינו

מסורות חוכמה לאורך הדורות פנו אל הקוסמוס כדי למצוא בו כיוון ומשמעות. הסטואים, למשל, תרגלו התבוננות בכוכבים ודמיון מודרך פנימי כדי להמיס את תחושת העצמי אל תוך השלם - לאמץ נקודת מבט שמימית, שממנה נראים ענייני האדם בפרופורציות נכונות. ב"רעיונות" שלו, מעודד אותנו מרקוס אורליוס לראות את היקום כיצור חי אחד, בעל נשמה אחת, ול"רוץ לצד הכוכבים", ולאפשר למסלולם השקט לטהר אותנו מהאבק והסערה של החיים על פני האדמה.

אך שאלה מעוררת מחשבה אף יותר היא האם הקוסמולוגיה המודרנית עשויה להעמיק את תחושת השייכות שלנו ליקום, ואולי אף להציע צורות חדשות של חוויות שמשנות תודעה. בריאן סווים, פרופסור במכון ללימודים אינטגרליים בקליפורניה, פיתח תרגולים מדיטטיביים המבוססים על קוסמולוגיה אבולוציונית. אחד מהבולטים שבהם מופיעה בספרו "הלב הנסתר של הקוסמוס" ("The Hidden Heart of the Cosmos").

כדי להיכנס אל הסיפור החדש של היקום המתפשט, הוא מציע להתחיל בשינוי זווית הראייה הרגילה שלנו. שכבו על הגב במקום פתוח בלילה, מתחת לשביל החלב. כעת, בדמיון, השתחררו מהרגל בן 70 מיליון שנה של עמידה זקופה. דמיינו את כדור הארץ מרחף בחלל - אך הפעם, מקמו את עצמכם בצידו התחתון של הגלובוס. הביטו מטה אל תוך השמיים. הכוכבים אינם מעליכם. הם רחוקים מאד, מתחת. ובכל זאת - אינכם נופלים. מוחזקים בכוח המשיכה של כדור הארץ, אתם מרחפים במעמקי הגלקסיה. באותו רגע של היפוך, אינכם עוד יצורים אנושיים המתבוננים בכוכבים - אלא לרגע, אתם הופכים לשביל החלב המשתקף על עצמו מבפנים.

"יש חוויות עמוקות שאדם יכול לעבור בתוך המסגרת הקוסמולוגית הזו - שהן ממש בגדר התגלות", אומר סווים ל־Big Think. "מה שנגלה הוא דרך חדשה להיות אנושי. דרך חדשה להיות בריאן. אלה חוויות כל כך עוצמתיות שאתה מבין - זה שינה את חיי". במשך חמישים שנה, לדבריו, הטבע ההתפתחותי של היקום ממשיך להמם אותו. "לפעמים אני יכול להניח את דעתי על העובדות של הקוסמולוגיה, ואז פתאום אראה את הדברים מזווית אחרת - והיראה שוטפת אותי מחדש".

סווים חי את היראה הזו. קחו, למשל, את תהליך היווצרות היסודות הכבדים בכוכבים - הגילוי שהאטומים שבגופנו נוצרו בכוכבים קדומים. "אנחנו חייבים להפנים את זה", הוא אומר. "הכוכבים אינם 'שם בחוץ' - הם דומים לאימהות. הם יצרו אותנו". כשאנחנו מביטים בשמי הלילה, איננו רק רואים אורות רחוקים - אנחנו צופים בתהליך שבנה את גופנו, את מערכת העצבים שלנו, ואת התודעה עצמה שמתבוננת בכך כעת. הכוכבים יצרו את מחשבותינו, וכעת מחשבותינו מביטות לאחור. "היקום חזר על עצמו", אומר סווים. "כשאנחנו מביטים בכוכבים, אנחנו מסתכלים בתהליך שמביט".

הוא נזכר ברגע מילדותו שקיבל משמעות עמוקה יותר שנים מאוחר יותר: עומד על חוף ים, מתבונן בעינו של דג מת. אז, הוא היה ילד סקרן שתהה איך העין מתחברת למוח. אך עשרות שנים לאחר מכן, כחוקר אבולוציה, הזיכרון שב - והפעם, טעון בהתגלות. הוא הבין שהמוח שבו השתמש כדי לחקור את הדג - התפתח בעצמו מדגים. "לא הסתכלתי על יצור נפרד. הסתכלתי על משהו שהוליד אותי". באותו רגע, הגבול בין הסובייקט לאובייקט נמחק. הדואליות נעלמה.

השבת הליבה הרגשית של המדע

בריאן סווים אינו לבד בתחושת החיבור הישיר והיראתי שבין תגליות קוסמולוגיות לבין החיים הפנימיים. האסטרופיזיקאי נחום ערב נזכר ברגע שחרוט בזיכרונו: בגיל 14, לאחר שסיים קורס חובבים באסטרונומיה, יצא לחצר האחורית של הוריו עם מפת כוכבים ביד. "התחלתי לזהות את הכוכבים והקונסטלציות", הוא מספר ל־Big Think. "זו הייתה אחת החוויות הרוחניות ביותר בחיי, משום שהרגשתי כל כך מחובר ליקום שסביבי".

תחושת האינטימיות הזו לא דעכה - אלא העמיקה ככל שהבנתו המדעית התרחבה. "עבורי, ככל שאני מבין יותר פרטים, כך אני מרותק יותר, וכך גם היראה שלי מפני היופי והקסם של הטבע גוברת - גם אם זה נשמע פרדוקסלי, כי אני עושה זאת באופן רציונלי, מדעי ואמפירי לחלוטין". כמו סווים, הוא מהרהר לעיתים קרובות במקור הקוסמי של גופנו: "כל היסודות שמהם אנחנו עשויים נוצרו בכור ההיתוך של כוכבים עצומים". עבור ערב, העובדה הזו לבדה היא רוחנית. "אני מרגיש אחד עם היקום... אני רואה בכוכבים ובקונסטלציות חברים שלי בשמיים".

גם הפיזיקאים אלן לייטמן וג'ואל פרימאק מביעים רגשות דומים. בספרו "חיפוש אחר כוכבים על אי במיין" ("Searching for Stars on an Island in Maine"), לייטמן מתאר לילה קיצי שבו שכב לבד בסירה קטנה תחת שמיים זרועי כוכבים. בשקט הזה, הוא חש כי תחושת האני שלו נמסה - "אירוע מיזוג קוסמי", כהגדרתו. "אחדות נשגבת ונצחית, רמז למשהו מוחלט ולא חומרי". על אף שהוא מטיל ספק בכך שעובדות מדעיות עצמן יכולות לעורר מצבים כאלה ישירות, הוא מאמין שהן עשויות להוות השראה להם. "ההבנה של הבסיס המדעי והחומרי לשקיעות, ברקים, וטבעות שבתאי", הוא אומר, "רק מעצימה את היראה שלי". פרימאק, ממפתחי מודל החומר האפל הקר, מדבר על סוג אחר של טרנסצנדנציה: היראה שמתעוררת כאשר חישוב מורכב מתגלה כנכון. "אתה מרגיש", הוא אומר, "כאילו אלוהים מדבר אליך". רגעים כאלה, עבורו, הם "מספקים, מעמיקים, מעוררי התעלות ומשני חיים - כמו חוויה דתית".

אבל מה איתנו - אלו שלא שומעים את אלוהים בלחישת המשוואות? פרימאק ושותפתו לכתיבה, הפילוסופית ננסי אלן אברמס, מאמינים שיראה עדיין יכולה להיות נגישה - באמצעות אמנות, סמלים ומדיטציות מודרכות, כפי שהם מציעים בספרם "הנוף ממרכז היקום" ("The View from the Center of the Universe"). גם סווים סבור שפריצות הדרך הללו אפשריות, אך רק עם תרגולים שמערבים דמיון, התבוננות פנימית וזיכרון עמוק - בדומה למשמעת הפנימית שפותחה במנזרים או בבתי ספר סיניים עתיקים. "עלינו להמציא תהליכי חינוך שמעוררים טיפוס חדש של בן אנוש", הוא אומר. עבורו, המודעות הקוסמולוגית היא סוג של מחרוזת תפילה מודרנית: מדיטציה על דגים, כוכבים והמוח החושב עליהם.

גם הפיזיקאי מרסלו גלייזר מסכים, אך מדגיש שהכול תלוי באופן שבו הסיפור מסופר. "התבונה היא הכלי, לא ההשראה", הוא אומר. "החיבור המיסטי היווה השראה למדענים במשך מאות שנים - אבל המדע המודרני נוהג לעיתים קרובות לקלף ממנו את הליבה הרגשית". כדי להשיבה, עלינו לחרוג מעבר לאינטלקטואליות היבשה. "הייתי מציע טבילה קוסמית", הוא אומר. "חשיפה עמוקה לשמי הלילה - לא רק לימוד של 'מה זה מה', אלא תקשורת עם האינסוף - יכולה לפתוח שערים של תפיסה. הנחיתי מפגשים כאלה לא פעם. זה עובד".

נרטיב של שייכות

אך תחושת היראה לבדה אינה מספיקה. האם הנתונים העצומים של הקוסמולוגיה יכולים להפוך לסיפור חי ומלא דמיון שיספיק כדי לעצב מחדש את הדרך שבה אנו רואים את עצמנו, את מקורות המשמעות שלנו, ואת האופן שבו אנו חיים? בספרו "השחר של יקום מודע" ("The Dawn of a Mindful Universe"), מציע מרסלו גלייזר כי כל העובדות הדרושות כבר מונחות לפנינו; מה שחסר הוא המסגרת הדמיונית. "אותו סיפור", הוא אומר, "ניתן לספר באינספור דרכים שונות". מה שנדרש הוא להפסיק לקלף מהנרטיב המדעי את השכבה הרגשית שלו - לשמור על דיוקו, כמובן, אך גם להחזיר לו את תחושת הפלא שפעם הייתה בו. אז, כך נדמה, משהו שהיה קבור זמן רב מתחיל שוב לזהור. "הסיפור הקוסמולוגי המודרני אומר לנו שאין הפרדה בינינו לבין העולם, ואפילו לא בינינו לבין הקוסמוס כולו". זוהי תפנית רדיקלית: אנו נעים מעבר לתסריט המערבי של שליטה - “הטבע שייך לנו” - לעבר נרטיב של שייכות, מן המפץ הגדול ועד החוט החי של החיים על פני האדמה.

מעבר לשחזור תחושת הקסם האבודה, נראה כי חמשת המדענים הללו - ואחרים כמותם - עוסקים בליקוט הפרי הרוחני מתוך עובדות יבשות, מרהיבות ככל שיהיו. "מיליוני בני אדם הקדישו את חייהם לעבודה הקשה של מעקב אחר העולם במונחים של ידע אמפירי", אומר בריאן סווים. "וכך יש לנו היום נתונים מדהימים על היקום". אך בשלב מסוים, הוא מתעקש, עלינו לקצור מתוך הרישום העצום הזה גם את המשמעות הפילוסופית, האתית והאישית שלו - להגיע אל "הבנה שמעבר לנתונים בלבד". זה, לדבריו, הרגע שבו היקום מתחיל לדבר. "יצאנו מתוך התהליך הזה, ובאמצעות מורכבות הולכת וגדלה, הגענו ליכולת להבין כיצד כל זה קרה. היקום, בדמות בני אדם, מתחיל כעת להבין את ילדותו, את נעוריו ואת שלביו המאוחרים. אנחנו המקום שבו כל רצף האירועים הזה הפך להיות מודע לעצמו".

"אנחנו באמת צריכים להשתמש בידע האמפירי הזה ולהבין כיצד הוא יכול לעזור לנו בחיינו האישיים. איך אנחנו יכולים לגדול ממנו?" שואלת פילוסופית המדע ננסי אלן אברמס, בשיחה עם שותפה לכתיבה, ג'ואל פרימאק. "זה כמו ברפואה - אנחנו לא עושים את התגליות, אבל נהנים מהן כשאנחנו חולים". היא מציינת כי רק אלפים בודדים למדו לחשוב על היקום בשלמותו, על בסיס ראיות ולא מיתוסים. "מה שאנשים יכולים לעשות עם זה הוא להעריך מחדש מה פירוש הדבר להיות אנושי".

וזה מתחיל, לדבריהם, באימוץ קנה המידה של מיליארדי שנים - לא כרקע בלבד, אלא כחומר הגלם של הזהות שלנו. "אנחנו לא חבילה של איברים בתוך עור", אומרת אברמס. "אנחנו התגלמות של ההיסטוריה של היקום - ממש, היסטוריה שהתגלמה בתופעה מתהווה ונפלאה כאן". מנקודת מבט זו, חיינו שואבים משמעות מ"עומק הזמן".

ומכאן נובעת משמעות עמוקה נוספת - זו שלדעת פרימאק ואברמס עשויה להיות המתנה הגדולה ביותר של הקוסמולוגיה. במשך עשרות אלפי שנים, בכל תרבות הייתה גרסה משותפת של סיפור היקום. "זה יצר תחושת שייכות בין בני השבט", אומרת אברמס, "כי כולם חלק מאותו סיפור". אך מאז המאה ה-17, המדע והדת התפצלו - והתמונה הקולקטיבית שלנו התנפצה. "לכל דת יש היום תמונה שונה של היקום", היא מציינת. "וזו אחת הסיבות שיש כל כך הרבה סכסוכים". עכשיו, לראשונה, הקוסמולוגיה מציעה סיפור של מוצא האדם שהוא מבוסס ראיות, ואוניברסלי באמת. "יש לנו את אותו הסיפור". אם נצליח להסכים על קנה המידה הזה, הם מאמינים, אולי סוף-סוף נוכל לבנות אחדות על בסיס קוסמי משותף.

לא משאבים - אלא קרובים

מסר נוסף העולה מתוך הנתונים השקטים של האסטרונומיה הוא שאולי אנחנו התבונה הראשונה מסוגה בגלקסיה. "יכול להיות שאנחנו הזרעים של התבונה בגלקסיה", אומרת ננסי אלן אברמס. "אנחנו למעשה המוח של כדור הארץ. אנחנו היחידים שיכולים לחשוב על זה, והיחידים שיש להם בכלל נתונים להתבסס עליהם". אולי קיימים חייזרים, ואולי לא - אבל עלינו לפעול כאילו אנחנו הראשונים. "אנחנו צריכים לראות באנושות את הסטארט-אפ הלוהט ביותר בהיסטוריה. יש לנו חובה כלפי היקום להמשיך להתקיים. האנושות היא התודעה העצמית של הקוסמוס. להבין את זה יעניק לאנשים תחושת אחריות עמוקה יותר לגבי ההגנה על המין האנושי".

כל הדוברים מסכימים: אף שגורשנו מכס המלכות הקוסמי הישן, נדירותם המדהימה של החיים - ושל יצורים תבוניים כמונו - דוחפת אותנו לעבר אתיקה חדשה של שייכות ארצית. אלן לייטמן מתאר את הקשת הזו. האטומים שבנו נוצרו בכוכבים, הוא מציין, מה שאומר ש"כולנו קשורים זה לזה ברמה עמוקה מאד; כולנו באנו מאותו המקום - לא רק אנחנו על פני כדור הארץ, אלא כל יצור חי בכל הקוסמוס". והחיים עצמם? "פחות מאחד למיליארד של מיליארד" מחומרי היקום - כמו גרגר חול יחיד במדבר גובי. נדירות כזו משנה את האופן שבו אנו רואים את עצמנו. "אנחנו, היצורים החיים בעלי התבונה הגבוהה", הוא מוסיף, "הם הדרך היחידה שבה היקום יכול להתבונן בעצמו ולדבר על עצמו". מכאן, הוא אומר, נגזרת "חובה מוסרית ורוחנית". מרסלו גלייזר קורא לכך ביוצנטריות - תפיסת עולם אתית שמקדשת מחדש את כדור הארץ, מציבה את החיים במרכז, ומחברת אותנו מחדש לאמת שמסורות קדומות תמיד ידעו: אם נהרוג את הטבע - נמות גם אנחנו.

סווים מחזק בחום את הפנייה הזו לביוצנטריות. "הסיפור החדש של היקום", הוא אומר, "הוא דרך עוצמתית לצאת מהדואליות שגורמת לנו כל כך הרבה צער וייסורים". בחשיבה התעשייתית המודרנית, כדור הארץ מצטמצם למחצבה - חנות חומרי גלם של 'משאבים'. אך השקפת העולם הזו מתפוררת. במקומה הולכת ומתהווה הכרה עמוקה יותר. "אלה לא משאבים", מתעקש סווים. "אלה קרובים". מנקודת המבט הזו, היראה מחליפה את הניצול. "קשה מאד להתאכזר ליצורים חיים אחרים כשיודעים שלקח ליקום 14 מיליארד שנה להביא אותם לכאן".

אברמס שואבת לקח פוליטי מלוח הזמנים העצום של הקוסמולוגיה: אם אנחנו מסוגלים להבין יקום בן מיליארדי שנים, אנחנו מסוגלים גם להתחיל לדאוג לעתיד הרחוק. את הדאגה הזו, היא אומרת, יש להפוך מעתה לפלנטרית. "זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שבה באמת אפשר לחשוב קוסמית ולפעול גלובלית. אפילו דתות על פני כדור הארץ לא מלמדות אותנו איך לעשות את זה. אבל זה בדיוק מה שאנחנו צריכים כעת".

נתיב חדש לחוכמה

הדבר מעלה שאלה נועזת: האם ייתכן שסיפורו המתהווה של היקום - כאשר הוא מסופר מתוך רגש ובלב פתוח - יוכל להציע לנו משהו מעצב נשמה כמו זה שהדת העניקה, או נהגה להעניק בעבר? לא אמונה חדשה או קתדרלה שנבנתה בידי נאס”א, אלא מסגרת משותפת של משמעות, מושרשת בראיות: דרך חיים שמושתתת על יראה, שייכות ותכלית קוסמית.

למרבה ההפתעה, סווים, ערב, גלייזר ופרימאק אינם נרתעים מהמחשבה הזו. סווים מאמין שהמדע עצמו עומד בנקודת מפנה. "הדואליות הישנה מתפוררת", הוא אומר. "היא כבר לא דרך ברת קיימא להבין את המציאות". מתקופתו של פיתגורס והמדע המתמטי שלו, דרך המודל המכאני של ניוטון - כל תקופה הגדירה מחדש את תפיסת עולמנו. כעת, סווים רואה את המדע מתפתח ל"צורת חוכמה" - לא כתחליף לדת, אלא כהעשרה שלה. תרבויות קדומות, הוא מציין, הבינו את האמיתות הללו דרך התגלות רוחנית; המדע מגיע אליהן בדרך אמפירית. "יש כאן סינרגיה אמיתית", הוא אומר. "המדע הקוסמולוגי החדש הזה לא ימחק את הדת - אבל אולי יסייע לעצב דרך חדשה להיות אנושי".

עבור נחום ערב, המדע אינו גוזל מהרוחניות את כתרה - אלא ממציא אותה מחדש. מושרשת בקרבתנו האבולוציונית ליקום, צורת ההתפעמות החדשה הזו אינה נשענת על כתבים אלוהיים או על הבטחות לעולם הבא, אלא על דבר מה מדהים עוד יותר: הסיפור האמיתי. הדתות המסורתיות, הוא אומר, העניקו יתרון דרוויניסטי. הן סיפקו לאבותינו נחמה, ודאות, וסיבה להמשיך. "אבל ב-500 השנים האחרונות", מציין ערב, "רכשנו מסגרת רציונלית להבנת היקום - ועבורי, המסגרת הזו היא רוחנית מאד".

המדע, הוא מודה, משתנה כל הזמן - מה שלעתים עשוי להרגיש פחות מקרקע. אך האפוס שהוא מספר - מסע בן 13.8 מיליארד שנה מאבק כוכבים אל תודעה עצמית - הוא, עבורו, "עשיר ומסעיר הרבה יותר מכל מה שדמיינו אי פעם". והוא לא לבד. "חלק ניכר מהמדענים", הוא מציין, "מוצאים כיום שהמדע עצמו ממלא את צרכיהם הרוחניים". ייתכן שבתקופה זו של ראיות, המשמעות נולדת מחדש - דווקא מתוך העובדות.