חלום צלול

עודכן ב: 22 דצמ 2020

חלום צלול הוא תופעה המתרחשת כאשר אדם מודע לכך שהוא נמצא בחלום כאשר הוא ישן. תודעה זו מאפשרת לאותו אדם לשלוט על פעולותיו במרחב החלום בו האפשרויות הינן למעשה בלתי מוגבלות.

אדם הנמצא במצב של חלימה מודעת ולו שליטה מלאה יכול להפוך את מרחב החלום לכל מציאות מדומה שבה יחפוץ. שליטה בחלום צלול פירושה להיות מסוגל להגשים את הפנטזיות האולטימטיביות שלך, לעתים קרובות בדיוק בבהירות ובמוחשיות של חיי הערות. בעת החלום ניתן להשתמש בכל חמשת החושים בדיוק כמו בעולם האמיתי וכל החוויות הינן אמיתיות לחלוטין פרט לעובדה כי החוקים הפיזיקליים והחברתיים לא קיימים במרחב החלום. ניתן להשתמש בחלומות צלולים על מנת לתרגל, ללמוד ולהתנסות בחוויות שהמציאות לא מאפשרת ומשם להעביר אל המציאות את הידע והנסיון אותם צברנו בחלום.


חלום צלול בהסטוריה

למרות שהקהילה המדעית לא הכירה בחלימה צלולה עד שנת 1978 ,חווית חלימה ייחודית זו מתוארת אלפי שנים קודם, יתכן שמהתקופה הפליאוליתית. התיאור הכתוב הראשון של "חלום צלול" מתוארך לסביבות שנת 1000 לפנה"ס ומופיע בספרות האופנישד (Upanishad), התורה ההינדית שבעל פה הכוללת שיעורים רוחניים, פילוסופיה ופתגמים. ויגאן ביארב טנטרה (Vigyan Bhairav Tantra) הוא מקור הינדי עתיק נוסף המתאר את הדרך לכוון מודעות בתוך מרחב החלום ובמצבי השינה השונים. באזור ההררי של טיבט, במסורת האנימיסטית של בונובו (Bonopo) נטען כי תירגול חלימה צלולה במדיטציות מתקיים כבר 12,000 שנה.


יוון הקלאסית

במערב, הרעיון של "חלום צלול" עתיק כמעט כמו האותיות עצמן. באופן כללי, לחלומות הייתה חשיבות רבה ביסודות הפילוסופיה היוונית; סוקרטס, אפלטון ואריסטו, כולם קישרו את המציאות אל המסעות הליליים שלנו. חלומות צלולים תוארו לראשונה באופן ברור על ידי אריסטו (350BC), בחיבורו על חלומות. אריסטו כותב: "כאשר אדם ישן, יש משהו בתודעה אשר אומר לנו כי מה שמציג עצמו אינו אלא חלום." כעבור כמה מאות שנים, בשנת 415 לספירה, דו"ח החלום הצלול הראשון נכתב, ע"י אחד החולים של סנט אוגוסטין.


יהדות

מתוך עיון בדברי חז"ל, עולה כי ישנם 3 סוגי חלומות.

  1. חלום דימיון - הגמרא (ברכות נה,ב) אומרת: "אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו". בשפה חופשית נאמר: מה שהאדם חושב ביום, על זה הוא חולם בלילה. הם נחשבים "חלומות שווא" ומלשון הגמרא מתבאר, שסוג החלומות הזה מהווה את רוב חלומותיו של האדם.

  2. חלום על ידי שד - הגמרא אומרת כי ישנם חלומות שווא הבאים על ידי שד ותחביבם של השדים - לצחוק על בני האדם ולשטות בהם, ולכן הם מראים חלומות ביעותים לבני האדם כדי שיפחדו. אין לאדם להתייחס ברצינות יתירה לחלומות מפחידים מסוג זה.

  3. חלומות אמיתיים - הגמרא מתייחסת לסוג זה של חלומות הבאים משמיים לבשר לאדם בשורה טובה שתגיע אליו בעתיד, או להזהירו מגזירה רעה שעתידה לבוא עליו, ושעליו לפשפש במעשיו לביטול הגזירה.

היהדות ברובה מתייחסת אל "חלום צלול" כחטא בשל האפשרות של האדם לחטוא מרצון בחלומו כרצון השדים המובילים אותו.


איסלם

חלימה צלולה כנראה שחקה חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של האיסלאם. ליילת אל מיראז' (Laylat Al-Miraj) של מוחמד מתאר חזון לילי שסיפק לו חניכה רוחנית. במאה ה-12 הספרדי הסופי איב אל-ערבי (Ib El-Arabi) טען כי שליטה על מחשבה בחלום היא יכולת חיונית למיסטיקנים. שלוש מאות שנה מאוחר יותר, המיסטיקן הסופי שמסודין להז'י (Shamsoddin Lahiji) תיעד חזון לילי מלא השראה של הרקיעים, שיכול להתפרש כחווית חלום צלול. בשל הבדלים תרבותיים והסטוריים בין ההבחנה של חזיונות וחלומות אי אפשר לדעת בודאות אם תיעוד זה, כמו גם של מוחמד, התרחש במהלך מצב שינה או חזון במצב ערות, אך שניהם ללא ספק צלולים.


ימי הביניים

למרות ההסטוריה העצמתית של "חלום צלול" המחקר של חלימה צלולה דוכא על ידי האווירה הדתית הדומיננטית לאחר עליית רומא הקיסרית. תרבות זו חשדה בחלומות, תיאולוגים סברו שחלק מהחלומות היוו גישה לאמיתות גבוהות, אך רובם היו כוזבים. בימי הביניים, תומאס אקווינאס (Thomas Acquinas) חיזק דעה זו, בטענה כי חלומות רבים מגיעים משדים. לאחר אזהרה חמורה זו, החשש של העולם הנוצרי מהנושא גרם לכך שהוא נותר רדום במשך מאות שנים, וחלימה צלולה ירדה למחתרת. תפיסה מוטעת זו של עולם החלום היא כנראה הסיבה הגדולה ביותר לכך שהתרבות המערבית ברובה עדיין מתעלמת מחלומות ומחזיקה באמונות תפלות רבות בנושא. עד היום, תרבויות נוצריות רבות מקשרות חלימה צלולה לשטן ולכשפים.


עידן הנאורות

במאה ה-17, חלומות צלולים החלו לצוץ שוב, הפעם דרך התפיסה הראציונלית של התרבות האירופאית. חולמים רבים הניחו בצד את האמונות התפלות הישנות והחלו להסתכל שוב פנימה )או לפחות לדבר על כך בגלוי(. פיר גיסנדי (Pierre Gassendi) ותומאס ריד (Thomas Reid) הם שני פילוסופים של עידן הנאורות שדנו ברמות השונות של מצבי הערות וההכרה בתוך עולם החלום. באופן מפתיע, רנה דקארט (Rene Descartes), הדמות המזוהה ביותר עם ביטול המציאות הסובייקטיבית, כתב בלהט על החלומות הצלולים שלו ביומנו האישי הידוע כיום בשם אולימפיקה (Olympica). חוקרי חלומות, כקלי באקלי (Kelly Balkeley) והארי האנט (Harry Hunt) , טענו כי חלומות צלולים עזרו לדקארט לתת מסגרת לשיטה המדעית המתבססת על האימרה "אני חושב משמע אני קיים" (Cogito ergo sum). דקארט הסתיר את חקר החלומות שלו עד יום מותו, אולי בגלל הלחץ החברתי האינטנסיבי של הכנסייה כמו גם של המעגל המדעי שלו.


חלום צלול בעידן הנוכחי

התיעוש, עליית הלאומיות, הלוחמה המודרנית, וההתפשטות העצומה של הקולוניאליזם יצרה עניין מחודש בשבטי הילידים ובחברות המסורתיות והרבה בזכות יכולת הצילום. עם המבול הזה של מחקרים אנתרופולוגיים הגיעו סיפורים ותמונות ביזאריות של מצבי טראנס, כישוף וטקסים מיסתוריים. בעולם המערבי, המונח "חלום צלול" זוהה לראשונה על ידי המרקיז דהרווי דה סנט-דניס (Marquis d'Hervey de Saint-Danys) בשנת 1867 בספרו "חלומות והדרכים לכוון אותם: תוכן מעשי" (Les Reves et les Moyens de les Diriger: Observations Partiques).

קרלוס קסטנדה

המחקר והספרים של קרלוס קסטנדה חשפו בפני דור שלם אפשרויות תודעתיות חדשות. בחוגים העוסקים בחלימה צלולה קסטנדה ידוע כהוגה בדיקת המציאות "הסתכל על ידך וכך תוכל להבין שאתה חולם". אך ההשפעה שלו הייתה רחבה בהרבה. הוא בעצם שבר את החומה בין עובדה לבדיה, פנימי וחיצוני, מדעי ושאמני וזאת באמצעות סדרת רבי המכר שלו. אנתרופולוגים ואנשי אקדמיה קיימו ויכוחים קולניים לגבי האם קסטנדה דובר "אמת" בעודנו משתמש בסמים פסיכדליים בחברת חברות הילידים אותם חקר. בארצות הברית ובאירופה, תנועת האקדמיה המחתרית הגיעה לשיאה בשנות השישים הפסיכדליות. הומינזם ופסיכולוגיות טרנספרסונלית (רוחנית-מעבר לאדם) גם הם הופיעו בעידן זה, תוך התמקדות בפסיכולוגיה חיובית, פוטנציאל אנושי ומצבי תודעה משתנים. פילוסופיות המזרח - זן בודהיזם, הינדואיזם, ויוגה הוסיפו עוד לתערובת העשירה וחוצת התרבויות.