ההיסטוריה הארוכה של ההילה האנושית
- גור זיו
- 26 במאי
- זמן קריאה 8 דקות
עודכן: לפני יומיים
למרות שמעטים מאיתנו ראו אי-פעם הילה (aura) בעיניהם שלהם, נדמה שכולנו יודעים, פחות או יותר, כיצד היא אמורה להיראות: ענן או ערפל זוהר ברכות, טבעת של להבות, דיסק שמשי, כתר של ברקים. אלה הם רק כמה מהאופנים שבהם אמנים, הילרים, בעלי ראייה על-חושית ונביאים מהעולם האזוטרי, בזמנים ובמקומות שונים, דמיינו גופים פיזיים או איברים כשהם עטופים באיזשהו סוג של אנרגיה קורנת או כוח בוהק.
גם אם לא תמיד כונתה בשם זהה, דימוי ההילה זכה בפועל להיקף היסטורי וחוצה-תרבויות מרשים. מזה זמן רב היא משמשת כאמצעי אמנותי המסמן את נוכחותם של אלים, קדושים, קיסרים ואנשים אחרים שניחנו בתכונות יוצאות דופן. היא קיבלה צורה באיורים ודיאגרמות אנטומיים המייצגים את הכוחות החיוניים שאומרים שהם מרכיבים את הפיזיולוגיה ה"עדינה" (“subtle”) שלנו. והיא אף התגשמה בדפוסי אור שתועדו בצילומים, אשר מובנים ככאלה שחושפים את קווי המתאר של שדות אנרגיה מסתוריים החבויים בעצם מרקם היקום. שזורה בתוך פרקטיקות אמנותיות, דתיות, מדעיות, טיפוליות ומסחריות שונות, נראה שדימוי ההילה עתיק כמו שהוא נפוץ. אחד הפרשנים הידועים ביותר של התופעה, ולטר בנימין, אף הרחיק לכת והציע שהילות "מופיעות בכל דבר".
כמובן, בנימין דיבר באופן אלגורי, ולא התכוון לתיאור מילולי של ההילה. ובכל זאת, מסתבר שהיכולת שלנו עצמה להבחין בין שיח מילולי לאלגורי בנוגע להילות נובעת מתפנית מכרעת שאירעה רק בשלב מאוחר יותר בהיסטוריה הארוכה של ההילה.
במהלך שלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, נעשה מאמץ חסר תקדים לבחון את מידת האמינות והסבירות של ההילה, לצד תופעות אחרות שבלבלו את ההסברים הקיימים בגישה הנאטורליסטית. תוצאתם של מאמצים אלה, אם נאמר זאת בפשטות, הייתה גיבוש של עמדה מונופוליסטית בקרב סמכויות מדעיות, ולפיה הילות אינן קיימות באמת בעולם הטבע. מכאן ואילך, קיומן יוכל להיתפש רק כתוצר של מבנים תרבותיים, פרי הדמיון, עיוותים פסאודו-מדעיים או אפקטים מיוחדים שמקורם בטכנולוגיה.
ובכל זאת, למרות עוצמתו המשמעותית של הקונצנזוס הזה, הניסיונות להמחיש הילות לא דעכו - אלא רק התעצמו. כפי שהסופר ג'רמי סטולו (Jeremy Stolow) מתעד בהרחבה בחיבורו "Picturing Aura", דורות עוקבים של שחקנים עסקו בפועל באימוץ והתאמה של מכשירים, טכניקות, פלטפורמות, מוסדות ושווקים משתנים – במסגרת מאמציהם המתמשכים ללכוד את ההילה, לחדור לסודותיה, ולהרחיב את נוכחותה הנראית לעין.
חלק מהקוראים, ובצדק, ירצו לדעת תחילה: מהי בדיוק הילה? בואו נתחיל באיור. התמונה שלמעלה פורסמה במקור כעיטור הפותח את הספר "The Human Aura: A Study", מסה מסוף המאה ה־19 שנכתבה בידי אוגוסט ז'אן בפטיסט מרקס (Auguste Jean Baptiste Marques) – רופא, דיפלומט, והמזכ"ל לשעבר של סניף הוואי של האגודה התיאוסופית.
בתמונה נראית צללית של פלג גוף עליון וראש – ככל הנראה של גוף אנושי "רגיל". סביב הצללית הזו משורטטות קשתות צבעוניות דמויות עננים, שכל אחת מהן נראית רחבה, שקופה ואוורירית יותר מקודמתה. על פי הכיתוב שבתחתית הפאנל, לקשתות הצבעוניות האלה – העוטפות את דמות הגוף – ניתנו שמות שמקורם באידיומים בודהיסטיים והינדואיסטיים טנטריים, כמו למשל "המעטפת הקאמית" (kamic sheath). כאשר השכבה החיצונית ביותר, המקיפה את כולן, נושאת את השם "ביצת ההילה" (auric egg). המחבר מזהיר את הקורא שהרוחב של השכבות המתוארות באיור אינו מדויק מבחינה פרופורציונלית; קנה המידה היחסי שלהן הותאם כדי שיוכלו להיכנס לעמוד. אך כאשר מתייחסים לתמונה זו כדיאגרמה, היא מתווה את גבולותיו של יצור חי שאינו מתחיל או מסתיים בדיוק היכן שאנו רגילים להניח – כלומר, על פני שטח העור – אלא מתפשט איכשהו מעבר לו. המרחב ההולך ומתפוגג בהדרגה, השקוף יותר ויותר ככל שמתרחקים מהגוף הפיזי, מסמן את תחום ההילה.
תיאוסופים כמו מרקס מילאו תפקיד מפתח בגיבוש דרך מסוימת לתפוס את ההילה כ"מהות עדינה, בלתי נראית, או נוזל כלשהו הנפלט מגופים אנושיים, מגופים של בעלי חיים, ואף מדוממים" – תפיסה ששולטת בהבנת התופעה הזו עד ימינו אנו.
ובכל זאת, לא המילה הילה (aura) ואף לא הדמות הכפולה של גוף והארתו הקורנת הם המצאות תיאוסופיות. ניתן למצוא את שניהם, שוב ושוב, לאורך שושלות ארוכות של הפצה שבה מאמינים, הילרים, בעלי ראייה על-חושית, סינסתזיים ונביאים מחוננים אחרים לאורך ההיסטוריה דיווחו על תפיסותיהם את ההילה, וניסו לתאר את אשר ראו.
הרבה לפני שהתיאוסופים או כותבים מודרניים אחרים ניגשו לנושא, תיאורים אלו תועדו, שוכפלו, עובדו לדימויים חזותיים ופורשו במסגרת מסורות ותיקות של אמנות, מדע, רפואה וקוסמולוגיה, אשר העניקו לדימוי ההילה יציבות גם בהקשרים מקומיים וגם בנתיבים הרחבים שדרכם נדד. לכן אין זה מקרי שהתמונה מציגה בפנינו לא רק המחשה של "הילה", אלא גם שורה של מונחים תיאוריים, המדגישים את חוסר האפשרות להפריד בין חוויות תפיסתיות לבין המסגרות הדיבוריות כמו גם החזותיות שבתוכן הן שזורות. עצם היכולת לדמיין הילה מחייבת תחילה הכרה בצורתה ויכולת לקרוא לה בשם.
אבל מדוע דווקא אאורה (aura)? כמה רמזים לכך אפשר למצוא בהיסטוריה של המילה עצמה, שמקורה במילה היוונית העתיקה αὔρα – מונח שפירושו משב רוח עדין, ארומה, נשימה, או פליטה / הקרנה כלשהי. לפי המיתולוגיה היוונית, אאורה הייתה נימפה קלת כנף, אחת מבנותיו של בוריאס – אל הרוח הצפונית. מהירה אך עדינה בתנועותיה, אאורה גילמה את עצם הרעיון של הופעה מעודנת. אין זה מפתיע, אפוא, ששמה שימש בסופו של דבר לתיאור דברים כגון ריח של בושם, הופעה פתאומית של ליחת גוף (humor) היורדת על גוף חי, או מעגלי האור המסתוריים שמקיפים מלאכים, אלים, קיסרים ודמויות יוצאות דופן אחרות. שימוש בולט אחד במילה אאורה ניתן למצוא בשיח הרפואי המערבי, החל בתיאוריו של הרופא היווני מהמאה השנייה לספירה, גלנוס, את תחילתם של התקפים אפילפטיים השוטפים את הגוף — תיאור שנותר גם במונח הרפואי בן זמננו אאורה (aura epileptica). בכל המקרים הללו, הדימויים של משבים עדינים, ניחוחות ופליטות מעודנות אך זוהרות, מזמנים דברים שנמצאים איכשהו בין הפיזי הגשמי לרוחני חסר-הגוף: ממד מעודן של המציאות, או דבר-מה שלישי (tertium quid), שחומק מההבחנות הנוקשות של הפילוסופיה האפלטונית-דקארטיאנית בין גוף לנפש, חומר לכוח, או מהות לרעיון.
כאשר משתמשים במילה הילה בהקשר של הגוף החי — כפי שעושה מרקס באיור שלו — נראה שהיא מציינת גבול כמעט בלתי ניתן לתפיסה, שמתרחב מעבר לגוף הפיזי אך גם מרחף סביבו. ב־The Book of Skin, מציע סטיבן קונור (Steven Connor) הגדרה עכשווית יותר להילה, כמעין שלד חיצוני אתרי: עור שני שהוא, כמו צל, "נתפש לא כישות נפרדת המסוגלת להתקיים בנפרד מהגוף". הילה זו, שהיא גם לימינלית וגם חדירה, תמיד בתהליך של היווצרות מחדש, נעה כרוח קלה ששוזרת את פנים הגוף וחוץ הגוף בתוך אחדות שאי אפשר לנתחה או לחלקה — לא יותר משהאדם יכול לחתוך את האוויר בסכין.
האיכויות המעודנות שמעוררת המילה הילה עודדו לא פעם השוואה לדמויות ולמונחים אחרים, שנראים גם הם כשוברים את ההבחנות בין פנים לחוץ, בין חומרי ללא-חומרי. לעיתים מופעלת ההילה דרך מטאפורות של אדים או רוחות, לעיתים באמצעות שפת האור הזוהר, העננים, הרקמות השקופות או חלקיקים מעודנים כמו "אבק כוכבים" – נוכחות עדינה זו כונתה בשלל שמות: pranamayakośa, sūkṣma śarīra, qi, ochêma-pneuma, archeus, lumière astrale, perianto, force vitale, psychotronic vibrations, ו-bioplasma. במצרף שלהם, מונחים אלה מדגישים עיסוק ממושך ורב-תרבותי שנמשך לאורך מאות שנים — מן הנאופלאטוניזם ועד לבודהיזם הטנטרי, מהנטורפילוסופיה הרומנטית הגרמנית ועד לרפואה הסינית המסורתית.
אפילו דמות מרכזית כמו אריסטו ניסתה להתמודד עם בעיית הדואליזם של גוף/נפש (או גוף/נשמה), באמצעות הצעה של ישות מתווכת: phantasmic pneuma — מעטפת דקה המקיפה את הנשמה, העשויה מאותו חומר מעודן כמו הכוכבים, ושבה ראה הפילוסוף את האמצעי שמאפשר לנשמה לבוא במגע עם העולם החומרי והחושי. בתוך המסגרת האריסטוטלית הזו, הוגים נוצריים מימי הביניים, כמו תומאס אקווינס, הרחיבו את הדיבור על שלל תופעות שנראו אפשריות רק בזכות תיווך עדין כלשהו שבין הפיזי לרוחני: מחום הנשימה האנושית המחיה, ועד להבעות של ידידות וחיבה הדדית, או הריגוש שמעורר מראה של יופי עוצר נשימה. מצידם, פנו ה"מאגים הטבעיים" ההרמטיים של הרנסנס — מרסיליו פיצ'ינו, פאראצלסוס, ג'ורדנו ברונו ואחרים — אל הפילוסופיה הנאופלטונית כדי למצוא שפה שתוכל להסביר דמות מתווכת מעודנת כלשהי, בעלת אופי פנאומטי (Pneumatic), שלפי הבנתם קישרה בין גופים פיזיים לבין רשת קוסמית עצומה של כוחות בלתי נראים של משיכה ודחייה, הנפלטים מהכוכבים ומהפלנטות.
תיאורים דומים של טווח מתווך ומדורג בין חומר לרוח, בין גוף לנשמה, או בין הארצי לשמימי, ניתן למצוא גם באינספור מסורות טקסטואליות, פולחניות ורפואיות מחוץ לעולם המערבי. דוגמה לכך היא תורה הינדית בדבר "הגוף השלישי" (sūkṣma śarīra) — שמוזכרת לראשונה באופנישדות ומאוחר יותר הפכה לנושא מפתח בפילוסופיות הסאנקיה והודאנטה, כמו גם בפרקטיקות של יוגה וטנטרה.
בעוד שכל אחד מהתיאורים של הילות ושל תופעות דמויות־הילה ניתן למקם בתוך הקשר תרבותי והיסטורי מובהק, קשה לעמוד בפני הפיתוי לרקוח מהם תמונה כללית יותר. בשנים האחרונות, מספר חוקרים אימצו מסגרת השוואתית חוצת־תרבויות מתוך כוונה מפורשת לזהות רצפים והמשכיות בין פרקטיקות, מושגים וחפצים — ובתוכם גם ההילה — תחת הכותרות של "חומר מעודן" ו"הגוף המעודן".
בתוך מסגרת זו, המילה מעודן (subtle) מציינת משפחה של כיוונים תפיסתיים וחווייתיים, טכניקות, אוצרות מילים, מקורות דמיון וטענות לידע — חלקם חופפים לפחות באופן חלקי — אשר התגבשו בהקשרים היסטוריים ותרבותיים מגוונים. עם זאת, החיפוש אחר קטגוריה כללית, גם כאשר הוא נעשה אך ורק כאמצעי מתודולוגי היוריסטי, משתלב בתוך מסורת הרבה יותר ותיקה וסבוכה.
למעלה ממאה שנה, הדמיון הנתפש בין מסורות מטפיזיות שונות במערב ובמזרח מזין מסורת תוססת של חקר הדתות ההשוואתי, ובמקביל – מעניק השראה לכותבים פופולריים למלא את מדפי ה"אזוטריקה" בחנויות הספרים (ובעשורים האחרונים – גם אתרי ניו-אייג') בכל מיני תבונות על ההרמוניות הקוסמיות שלכאורה מגשרות בין הדתות, הפרקטיקות הרוחניות והמדעים הנאורים של העולם.
סכמות הסיווג שעליהן נשענים חוקרים בני זמננו כמו גם כותבים פופולריים, כאשר הם מתארים תופעות כלליות כמו "הגוף המעודן" או "הילה", מבוססות בפועל ישירות על עבודתם של כותבים אזוטריים ואוקולטיסטים — ובראשם התיאוסופים — שפעלו לפני למעלה ממאה שנה.
אף שלכאורה, בתור מילה, דימוי חזותי ורעיון, ההילה זכתה להיסטוריה ארוכה במיוחד, התרחש דבר מה ייחודי בשלהי המאה ה־19 וראשית המאה ה־20. ניתן למדוד את קנה המידה של התמורה הזו דרך העלייה הפתאומית בשימוש במילה aura בפרסומים באנגלית, צרפתית, גרמנית, ספרדית ורוסית בתקופה זו.
על פי הכלי הדיגיטלי Ngram Viewer של גוגל (שמתעד את תדירות הופעתן של מילים בפרסומים מאז שנת 1500), המילה aura חוותה זינוק דרמטי בשכיחות הופעתה בין השנים 1890 ל-1920 בכל אחת מהשפות הללו. במקרים מסוימים — כמו בגרמנית וברוסית — המילה כמעט ולא הופיעה כלל בפרסומים עד אמצע המאה ה־19, ואז צמחה בהתמדה עד לפרץ עצום של שימושים החל משנות ה־90 של המאה ה־19. כאן, פחות או יותר, אפשר למקם את לידתה של המילה הילה במובנה המודרני.
אחת מהתכונות הבולטות ביותר של השימוש החדש במונח היא ההתרחבות המשמעותית של תחום המשמעויות שלו: אפשר לומר שזו דמוקרטיזציה של תופעה שבעבר נחשבה שמורה לגופים או למצבים גופניים יוצאי דופן בלבד.
כיום, השימוש במילה הילה הורחב כך שהיא משמשת לתיאור כל מה שקיים בבריאה; ונחזור שוב להגדרתו של מרקס שהוזכרה קודם: מדובר ב"מהות עדינה, בלתי נראית, או נוזל, שנפלט מגופים אנושיים, מגופים של בעלי חיים, ואפילו מדברים דוממים".
סוף המאה ה־19 היה רגע מכריע במיוחד בגיבושו מחדש של המושג הילה, במידה רבה משום שהתיאוסופים ובני בריתם הרעיוניים הצליחו לנצל שינוי חסר תקדים במבנה המדע, הטכנולוגיה, הדת והתרבות בתקופה זו. בקרבם היה גם ג'ורג' רוברט סטואו מיד – תיאוסוף וחוקר של מסורות אזוטריות – שראה במדע המודרני כלי לגילוי אמיתות נסתרות על אודות הגוף המעודן. הרהוריו על "האפשרויות שעד כה לא העז הדמיון להעלות, ואשר טמונות במעמקיו של הטבע" מדגישים הבנה רווחת של שלהי המאה ה־19 וראשית המאה ה־20 כתקופה של שינוי מדעי וטכנולוגי מסחרר ומערער יסודות, שבה מוסכמות מבוססות על חומר, אנרגיה וחיים עמדו לפתע לדיון פומבי – לריתוקם של עיתונאים, אמנים ושלל מתבוננים אחרים.
בתוך תחומים רבים כל כך — ניסויים מעבדתיים, כתבי עת מדעיים פופולריים, הדגמות פומביות, קסמי במה, ראשית הקולנוע, צילום אשלייתי, סיאנסים ספיריטואליסטיים ותנועות אמנות אוונגרדיות — יצרו המדעים החדשים דרכים חדשות בתכלית להפוך את הבלתי־נראה לנוכח, ולגעת בממדים הסמויים והמסתוריים של הקוסמוס. בתוך הקשר זה, כותבים אזוטריים כמו מרקס ומיד מצאו עצמם בעמדה ייחודית: הם יכלו להגדיר מחדש את ההילה ואת התופעות הקרובות לה גם כאובייקט של חוכמה עתיקה וגם כנושא למחקר מדעי פורץ דרך — בעת ובעונה אחת.
במהלך המאה ה־20 ועד ימינו, הצמתים הללו בין מדע לאוקולטיזם הניחו את התשתית שבתוכה התעצב, קיבל צורה ועובד דימוי ההילה המודרני. מבחינה רעיונית, שיחית ואף ביצועית, המתווכים, המטפלים, המשתמשים והקהל המעורב בזירת הרוחניות הניו-אייג'ית של ימינו נשענים בפועל על כתפיהם של התיאוסופים שקדמו להם — כמו מרקס ומיד. אין בכך כדי לטעון שכל הכלים, הטכניקות, המומחים והחומרים הוויזואליים שנכנסים כיום תחת הקטגוריה של דימוי ההילה משתייכים תמיד או בהכרח למרחב הניו-אייג'י הקלאסי.
ובכל זאת, לא ניתן לכתוב תיאור מקיף של הפרקטיקה הזו מבלי להביא בחשבון כיצד אותה היסטוריה מוקדמת של שזירה בין מדע לאוקולטיזם עיצבה את דרכי החשיבה, החושים והטכניקות לטיפול בגוף — עבורם הפכה המחשת ההילה לבלתי נפרדת. מאז שלהי המאה ה־19 ועד היום, הצירוף הזה של אוצרות מילים אזוטריות ורעיונות מטפיזיים, יחד עם אמצעים טכנולוגיים חדשים ליצירת דימוי, ונהלים של תצפית מדעית — יצר את הבמה שעליה נפרשה ההיסטוריה המודרנית של המחשת ההילה.
מקורות:
קטעים מ- The long history of the human aura מאת the MIT Press שנכתב ע"י: Jeremy Stolow.
קטעים מ- A Brief Introduction to the History of Aura Seeing מאת SpiritualGrowthEvents.
קטעים מ- 'Physiology and the ‘Aura מאת Nature שנכתב ע"י: Prof. D. F. Fraser-Harris.
Comentarios