ידע הקוסמוס יוצא הדופן של אנשי הדוגון

צרפת, 1920: מרסל גריאול (Marcel Griaule) הוא בחור צעיר מצליח מאד בלימודיו, במיוחד במתמטיקה. לאחרונה הוא שירת כמתנדב בחיל האוויר הצרפתי ושואף להתקבל לתיכון היוקרתי לואי הגדול (Lycée Louis le Grande). למרות שעתידו כבר נראה מובטח, לגורל יש תוכניות אחרות עבורו - דרך חדשה שמתחילה להתגבש כשהוא מחליט להשתתף בכנס באותה שנה. הדוברים הם מרסל מוס, אנתרופולוג, סוציולוג והיסטוריון דתות, ומרסל כהן, בלשן.


גריאול מוכה בתדהמה מדבריהם ומחליט להתמסר באופן מלא לחקר האנתרופולוגיה. בין השנים 1928 ו-1933 הוא משתתף בשתי משלחות אתנוגרפיות, ובתקופה זו (1931) הוא בא במגע עם שבט אפריקני מסתורי: הדוגון (Dogon). הוא קיבל את ההזדמנות בתקופת מחקר במאלי לצד תלמידתו ז'רמן דיטרלן (Germaine Dieterlen), שהיתה גם תלמידתו של מוס והתעניינה מאד בחקר מיתוסים קדומים. מאותו הרגע נולד המסתורין של הנומו (Nommo). זהו אלמנט ממורשת קדומה שלא נוכל להרחיב עליו מבלי שנעסוק קודם באנשי הדוגון.

מרסל גריאול במאלי

עם אחד, תעלומות רבות

אנשי הדוגון הם שבט המתגורר באיזור המדברי של מאלי, סמוך לגבול עם בורקינה פאסו. זה מקום שקיבל את פניהם לאחר מנוסתם מלחץ ההתפשטות של האימפריות של ימי הביניים... זה התרחש בסביבות שנת 1000, במהלך הקרבות העזים על גדות נהר הניז'ר.


חוקרים רבים כבר דנו במגוון התעלומות הסובבות אנשים אלה, אך מה שמעניין אותנו במיוחד לפיתוח ההשערות הכלולות במאמר זה היא הקוסמוגוניה המורכבת שלהם, המבוססת על אמונה באל יוצר, אמה (Amma), וביצירה שהופקה על ידי התנועות של "ביצת העולם".


על בסיס אמונות אלה, ה"נומו", שמונת האבות הקדמונים (pro-genitors) של הדוגון, הביאו לכדור הארץ סל ובו החימר הדרוש לבניית מאגרי התבואה של כפריהם. בדימוי זה, שנראה ממבט ראשון די פשוט ונטול משמעות מיוחדת, מסתתר ידע עמוק מאד על היקום ועל גרמי השמים.


האסם מייצג את היקום, הסלים מסמלים הן את הזכרים והן את הנקבות שיצרו את הדוגון ואת הקונסטלציות והכוכבים השונים: במובן זה אנו נמצא את הפליאדות בצפון, אוריון בדרום ושביט במערב. אז הכל התחיל ב"סל", או מיכל, שנשא חיים.

ריקוד מסכות של אנשי הדוגון במאלי

הידע האסטרונומי של אנשי הדוגון

הדבר שהכי הדהים את שני החוקרים היה הגילוי שלמרות שאנשי הדוגון באו במגע עם הציוויליזציה שלנו בתקופה מאוחרת למדי (בערך בתחילת המאה ה-19), הם היו בעלי ידע מדעי ואסטרונומי מדהים. חלק מהידע הזה היה ללא ספק תוצאה של מורשת תרבותית בת אלפי שנים, אך אלמנט אחד הפליא באופן מיוחד - הידע המפורט של הכוכב סיריוס.


סיריוס הוא הכוכב הבהיר ביותר בשמיים והיה לו מקום בולט בתרבויות עתיקות רבות. לסיריוס, שנמצא במרחק של כ-8.7 שנות אור מכדור הארץ, כוכב לוויה, ננס לבן בשם סיריוס B. לא ניתן לראות את סיריוס B בעין בלתי מזוינת, ואסטרונומים ניחשו את קיומו לראשונה בשנת 1844. בהמשך המאה ה-19 הם פיתחו מודל מתמטי תיאורטי של מסלולו סביב סיריוס (המכונה כיום סיריוס A).


האסטרונומים ידעו כי סיריוס B חייב להיות עשוי מחומר דחוס ביותר, אך הפרטים היו מעבר להבנתם עד שפיזיקת הקוונטים עזרה להסביר זאת בשנת 1926. בשנת 1894, אי סדרים בתנועתו של סיריוס B הובילו את האסטרונומים לחשוב שכוכב שלישי, סיריוס C, עשוי להתקיים ולהשפיע על מסלולו של סיריוס B. קיומו של סיריוס C עדיין מצוי במחלוקת.

סיריוס A וסיריוס B כפי שנראה דרך טלסקופ החלל האבל

מספרים שאנשי הדוגון ידעו זאת בכל מאות השנים הללו לפני שהאסטרונומים המערביים החלו להרהר בזה. מבחינתם סיריוס היא מערכת של שלושה כוכבים. לכאורה הם מתארים במדויק את סיריוס B: הם אומרים שזה כוכב נלווה לסיריוס שאינו נראה מכדור הארץ, שיש לו מסלול הקפה של 50 שנה, שהוא עובר סביב סיריוס A במסלול אליפטי, והוא עשוי חומר כבד שלא נמצא על כדור הארץ. והתגלית המטרידה ביותר הייתה שאנשי הדוגון ידעו את מיקומו המדויק של סיריוס A בתוך האליפסה.


רבים עשויים לתהות מה כל כך מטריד בכל זה? התדהמה נובעת מכך שרק בשנת 1862 הסיק האסטרונום האמריקני אלוון קלארק (Alvan Clark) את קיומו של סיריוס B באמצעות טלסקופ, מהמתקדמים ביותר לאותה תקופה, והאישור לקיומו של הכוכב הזה לא הגיע לפני 1970, שלא לדבר על צילום שלו. עם זאת, אנשי הדוגון ידעו על כך מאות שנים לפני כן, ולא רק זאת, הם קראו לסיריוס B בשם "פו טולו" (“Po Tolo”); שם זה הוא ללא ספק הדרך המתאימה והמדהימה ביותר לתאר את המערכת הזו, המונח טולו פירושו כוכב, ואילו פו מתייחס לדגנים טיפוסיים המאופיינים בהיותם כבדים מאד למרות גודלם הקטן; אם כן, ביטוי קרוב מאד למציאות מכיוון שסיריוס B הוא ננס לבן, וככזה, הוא בעל צפיפות גבוהה מאד.


כל המידע הזה כמעט ואינו נגיש ללא ציוד אסטרונומי הולם, ואין טעם לציין כי לאנשי הדוגון מעולם לא הגיע מכשיר כזה. אך התעלומה לא מסתיימת כאן, אנשי הדוגון נהגו לייצג את כוכב הלכת שבתאי כמוקף במעין הילה, ובכך הוכיחו שהם יודעים על טבעותיו; יתר על כן, הם ידעו שכוכב הלכת צדק כולל "ארבעה בני לוויה", המתאימים בדיוק לארבעת הירחים העיקריים שלו. כאילו לא די בכך, הם תיארו את כדור הארץ ככדור וידעו כי כדור זה מסתובב סביב צירו, ויחד עם כדורים אחרים (כוכבי הלכת), סביב השמש; אחרון, אך לא פחות חשוב, מפתיע שאנשי הדוגון תיארו את הגלקסיה שלנו כצורה ספירלית עצומה. אנו יודעים היטב כי הקונספט הזה החל להתגלות על ידי אסטרונומים מערביים רק בתחילת המאה הזו.

משמאל מסלול ההקפה של סיריוס B ע"פ אנשי הדוגון, מימין המסלול במאה ה-20 ע"פ אסטרונומים מודרנים

האם אנשי הדוגון הצליחו איכשהו לצפות בסיריוס B

ספקנים ותומכי תיאוריית החייזרים הקדומים התמודדו עשרות שנים עם נושא הידע האסטרונומי המתקדם לכאורה של אנשי הדוגון. הנה מבט על כמה מהטיעונים משני הצדדים הנוגעים לשבט זה שידע כביכול על תנועותיו של כוכב שאינו נראה מכדור הארץ ללא טלסקופים מודרניים.


במאמר של מכון טלסקופ החלל צ'נדרה של נאס"א נאמר: "קרל סייגן ציין בספרו 'המוח של ברוקה' (Broca’s Brain), את המסקנה לגבי מסלולים פלנטריים ניתן להשיג, דרך תובנה נדירה, ללא טכנולוגיה מתקדמת, כפי שהוכיחו כמה יוונים וקופרניקוס. באשר לירחי צדק, והטבעת של שבתאי, עם שילוב של ראייה יוצאת דופן ושמים בהירים לחלוטין, פשוט אפשר לראות אותם ללא טלסקופ."


נראה כי ספקנים ותומכי תיאוריית החייזרים קדומים מסכימים בדרך כלל כי אנשי הדוגון לא היו יכולים לצפות בעצמם בסיריוס B או במסלולו סביב סיריוס A. הדרך היחידה שסיריוס B היה יכול להראות לעיני הדוגון (וכל התרבויות האחרות) היא אם היה מדובר בענק אדום לפני כמה אלפי שנים, על פי ליאם מקדייד (Liam McDaid), פרופסור לאסטרונומיה במכללת סקרמנטו סיטי ומדען בכיר באגודת הספקנים (The Skeptic Society). אם זה היה המקרה, כל אחד יכול היה לראות בקלות את סיריוס A וגם את סיריוס B בפעולה. יש האומרים כי הקדמונים אכן תיארו את סיריוס כענק אדום.


כך, הסביר מקדייד במאמר שכתב לאגודה:

"בעיה אחת עם הרעיון הזה היא שסיריוס B היה ננס לבן לפחות עשרות אלפי שנים. אם סיריוס B היה ענק אדום רק לפני כמה אלפי שנים, עדיין הייתה ערפילית פלנטרית בהירה ומורגשת סביבו כיום. לא ניתן לראות ערפילית כזאת. הבעיה השנייה היא שנראה כי כותבים קדומים השתמשו בצבעים לכוכבים באופן שונה מהאופן שאנו עושים זאת (הם תיארו את פולוקס, ארקטורוס וקאפלה כ'אדומים' - צופה מודרני היה מכנה אותם כתום-צהוב, כתום, וצהוב, בהתאמה). [...]ולבסוף, גם אם סיריוס B היה ענק אדום גלוי לפני כמה אלפי שנים, כיצד היו יודעים אנשי הדוגון שסיריוס B עדיין שם לאחר שהפך לננס לבן?"

מקדייד הגיע למסקנה, וכך גם האסטרונום המפורסם קרל סייגן, כי הידע של אנשי הדוגון על סיריוס B כנראה הגיע מתרבות מתקדמת. סייגן ומקדייד אמרו שזה בטח הגיע מהתרבות המערבית המודרנית, אחרים אומרים שזה לא סביר.

כפר דוגון במאלי

האם הידע התקבל ממגע עם העולם המערבי?

התיאוריה לפיה אנשי הדוגון החזיקו בידע מתקדם זה על סיריוס B מבוססת על התיעוד האנתרופולוגי של ד"ר ז'רמן דיטרלן וד"ר מרסל גריאול שביקרו את אנשי הדוגון יחד בשנות ה-30 של המאה ה-20.


ספרו של רוברט טמפל (Robert Temple) "תעלומת סיריוס" ("The Sirius Mystery"), שפורסם בשנת 1976, הפך את תאורית החייזרים הקדומים להסבר פופולרי לידע של אנשי הדוגון. הוא הפריך את הטיעונים שהביא סייגן לרעיון שייתכן שאנשי הדוגון צברו את הידע האסטרונומי באמצעות מגע עם העולם המערבי.