ידע הקוסמוס יוצא הדופן של אנשי הדוגון

צרפת, 1920: מרסל גריאול (Marcel Griaule) הוא בחור צעיר מצליח מאד בלימודיו, במיוחד במתמטיקה. לאחרונה הוא שירת כמתנדב בחיל האוויר הצרפתי ושואף להתקבל לתיכון היוקרתי לואי הגדול (Lycée Louis le Grande). למרות שעתידו כבר נראה מובטח, לגורל יש תוכניות אחרות עבורו - דרך חדשה שמתחילה להתגבש כשהוא מחליט להשתתף בכנס באותה שנה. הדוברים הם מרסל מוס, אנתרופולוג, סוציולוג והיסטוריון דתות, ומרסל כהן, בלשן.


גריאול מוכה בתדהמה מדבריהם ומחליט להתמסר באופן מלא לחקר האנתרופולוגיה. בין השנים 1928 ו-1933 הוא משתתף בשתי משלחות אתנוגרפיות, ובתקופה זו (1931) הוא בא במגע עם שבט אפריקני מסתורי: הדוגון (Dogon). הוא קיבל את ההזדמנות בתקופת מחקר במאלי לצד תלמידתו ז'רמן דיטרלן (Germaine Dieterlen), שהיתה גם תלמידתו של מוס והתעניינה מאד בחקר מיתוסים קדומים. מאותו הרגע נולד המסתורין של הנומו (Nommo). זהו אלמנט ממורשת קדומה שלא נוכל להרחיב עליו מבלי שנעסוק קודם באנשי הדוגון.

מרסל גריאול במאלי

עם אחד, תעלומות רבות

אנשי הדוגון הם שבט המתגורר באיזור המדברי של מאלי, סמוך לגבול עם בורקינה פאסו. זה מקום שקיבל את פניהם לאחר מנוסתם מלחץ ההתפשטות של האימפריות של ימי הביניים... זה התרחש בסביבות שנת 1000, במהלך הקרבות העזים על גדות נהר הניז'ר.


חוקרים רבים כבר דנו במגוון התעלומות הסובבות אנשים אלה, אך מה שמעניין אותנו במיוחד לפיתוח ההשערות הכלולות במאמר זה היא הקוסמוגוניה המורכבת שלהם, המבוססת על אמונה באל יוצר, אמה (Amma), וביצירה שהופקה על ידי התנועות של "ביצת העולם".


על בסיס אמונות אלה, ה"נומו", שמונת האבות הקדמונים (pro-genitors) של הדוגון, הביאו לכדור הארץ סל ובו החימר הדרוש לבניית מאגרי התבואה של כפריהם. בדימוי זה, שנראה ממבט ראשון די פשוט ונטול משמעות מיוחדת, מסתתר ידע עמוק מאד על היקום ועל גרמי השמים.


האסם מייצג את היקום, הסלים מסמלים הן את הזכרים והן את הנקבות שיצרו את הדוגון ואת הקונסטלציות והכוכבים השונים: במובן זה אנו נמצא את הפליאדות בצפון, אוריון בדרום ושביט במערב. אז הכל התחיל ב"סל", או מיכל, שנשא חיים.

ריקוד מסכות של אנשי הדוגון במאלי

הידע האסטרונומי של אנשי הדוגון

הדבר שהכי הדהים את שני החוקרים היה הגילוי שלמרות שאנשי הדוגון באו במגע עם הציוויליזציה שלנו בתקופה מאוחרת למדי (בערך בתחילת המאה ה-19), הם היו בעלי ידע מדעי ואסטרונומי מדהים. חלק מהידע הזה היה ללא ספק תוצאה של מורשת תרבותית בת אלפי שנים, אך אלמנט אחד הפליא באופן מיוחד - הידע המפורט של הכוכב סיריוס.


סיריוס הוא הכוכב הבהיר ביותר בשמיים והיה לו מקום בולט בתרבויות עתיקות רבות. לסיריוס, שנמצא במרחק של כ-8.7 שנות אור מכדור הארץ, כוכב לוויה, ננס לבן בשם סיריוס B. לא ניתן לראות את סיריוס B בעין בלתי מזוינת, ואסטרונומים ניחשו את קיומו לראשונה בשנת 1844. בהמשך המאה ה-19 הם פיתחו מודל מתמטי תיאורטי של מסלולו סביב סיריוס (המכונה כיום סיריוס A).


האסטרונומים ידעו כי סיריוס B חייב להיות עשוי מחומר דחוס ביותר, אך הפרטים היו מעבר להבנתם עד שפיזיקת הקוונטים עזרה להסביר זאת בשנת 1926. בשנת 1894, אי סדרים בתנועתו של סיריוס B הובילו את האסטרונומים לחשוב שכוכב שלישי, סיריוס C, עשוי להתקיים ולהשפיע על מסלולו של סיריוס B. קיומו של סיריוס C עדיין מצוי במחלוקת.

סיריוס A וסיריוס B כפי שנראה דרך טלסקופ החלל האבל

מספרים שאנשי הדוגון ידעו זאת בכל מאות השנים הללו לפני שהאסטרונומים המערביים החלו להרהר בזה. מבחינתם סיריוס היא מערכת של שלושה כוכבים. לכאורה הם מתארים במדויק את סיריוס B: הם אומרים שזה כוכב נלווה לסיריוס שאינו נראה מכדור הארץ, שיש לו מסלול הקפה של 50 שנה, שהוא עובר סביב סיריוס A במסלול אליפטי, והוא עשוי חומר כבד שלא נמצא על כדור הארץ. והתגלית המטרידה ביותר הייתה שאנשי הדוגון ידעו את מיקומו המדויק של סיריוס A בתוך האליפסה.


רבים עשויים לתהות מה כל כך מטריד בכל זה? התדהמה נובעת מכך שרק בשנת 1862 הסיק האסטרונום האמריקני אלוון קלארק (Alvan Clark) את קיומו של סיריוס B באמצעות טלסקופ, מהמתקדמים ביותר לאותה תקופה, והאישור לקיומו של הכוכב הזה לא הגיע לפני 1970, שלא לדבר על צילום שלו. עם זאת, אנשי הדוגון ידעו על כך מאות שנים לפני כן, ולא רק זאת, הם קראו לסיריוס B בשם "פו טולו" (“Po Tolo”); שם זה הוא ללא ספק הדרך המתאימה והמדהימה ביותר לתאר את המערכת הזו, המונח טולו פירושו כוכב, ואילו פו מתייחס לדגנים טיפוסיים המאופיינים בהי