צרפת, 1920: מרסל גריאול (Marcel Griaule) הוא בחור צעיר מצליח מאד בלימודיו, במיוחד במתמטיקה. לאחרונה הוא שירת כמתנדב בחיל האוויר הצרפתי ושואף להתקבל לתיכון היוקרתי לואי הגדול (Lycée Louis le Grande). למרות שעתידו כבר נראה מובטח, לגורל יש תוכניות אחרות עבורו - דרך חדשה שמתחילה להתגבש כשהוא מחליט להשתתף בכנס באותה שנה. הדוברים הם מרסל מוס, אנתרופולוג, סוציולוג והיסטוריון דתות, ומרסל כהן, בלשן.
גריאול מוכה בתדהמה מדבריהם ומחליט להתמסר באופן מלא לחקר האנתרופולוגיה. בין השנים 1928 ו-1933 הוא משתתף בשתי משלחות אתנוגרפיות, ובתקופה זו (1931) הוא בא במגע עם שבט אפריקני מסתורי: הדוגון (Dogon). הוא קיבל את ההזדמנות בתקופת מחקר במאלי לצד תלמידתו ז'רמן דיטרלן (Germaine Dieterlen), שהיתה גם תלמידתו של מוס והתעניינה מאד בחקר מיתוסים קדומים. מאותו הרגע נולד המסתורין של הנומו (Nommo). זהו אלמנט ממורשת קדומה שלא נוכל להרחיב עליו מבלי שנעסוק קודם באנשי הדוגון.
עם אחד, תעלומות רבות
אנשי הדוגון הם שבט המתגורר באיזור המדברי של מאלי, סמוך לגבול עם בורקינה פאסו. זה מקום שקיבל את פניהם לאחר מנוסתם מלחץ ההתפשטות של האימפריות של ימי הביניים... זה התרחש בסביבות שנת 1000, במהלך הקרבות העזים על גדות נהר הניז'ר. חוקרים רבים כבר דנו במגוון התעלומות הסובבות אנשים אלה, אך מה שמעניין אותנו במיוחד לפיתוח ההשערות הכלולות במאמר זה היא הקוסמוגוניה המורכבת שלהם, המבוססת על אמונה באל יוצר, אמה (Amma), וביצירה שהופקה על ידי התנועות של "ביצת העולם".
על בסיס אמונות אלה, ה"נומו", שמונת האבות הקדמונים (pro-genitors) של הדוגון, הביאו לכדור הארץ סל ובו החימר הדרוש לבניית מאגרי התבואה של כפריהם. בדימוי זה, שנראה ממבט ראשון די פשוט ונטול משמעות מיוחדת, מסתתר ידע עמוק מאד על היקום ועל גרמי השמים. האסם מייצג את היקום, הסלים מסמלים הן את הזכרים והן את הנקבות שיצרו את הדוגון ואת הקונסטלציות והכוכבים השונים: במובן זה אנו נמצא את הפליאדות בצפון, אוריון בדרום ושביט במערב. אז הכל התחיל ב"סל", או מיכל, שנשא חיים.
הידע האסטרונומי של אנשי הדוגון
הדבר שהכי הדהים את שני החוקרים היה הגילוי שלמרות שאנשי הדוגון באו במגע עם הציוויליזציה שלנו בתקופה מאוחרת למדי (בערך בתחילת המאה ה-19), הם היו בעלי ידע מדעי ואסטרונומי מדהים. חלק מהידע הזה היה ללא ספק תוצאה של מורשת תרבותית בת אלפי שנים, אך אלמנט אחד הפליא באופן מיוחד - הידע המפורט של הכוכב סיריוס.
סיריוס הוא הכוכב הבהיר ביותר בשמיים והיה לו מקום בולט בתרבויות עתיקות רבות. לסיריוס, שנמצא במרחק של כ-8.7 שנות אור מכדור הארץ, כוכב לוויה, ננס לבן בשם סיריוס B. לא ניתן לראות את סיריוס B בעין בלתי מזוינת, ואסטרונומים ניחשו את קיומו לראשונה בשנת 1844. בהמשך המאה ה-19 הם פיתחו מודל מתמטי תיאורטי של מסלולו סביב סיריוס (המכונה כיום סיריוס A).
האסטרונומים ידעו כי סיריוס B חייב להיות עשוי מחומר דחוס ביותר, אך הפרטים היו מעבר להבנתם עד שפיזיקת הקוונטים עזרה להסביר זאת בשנת 1926. בשנת 1894, אי סדרים בתנועתו של סיריוס B הובילו את האסטרונומים לחשוב שכוכב שלישי, סיריוס C, עשוי להתקיים ולהשפיע על מסלולו של סיריוס B. קיומו של סיריוס C עדיין מצוי במחלוקת.
מספרים שאנשי הדוגון ידעו זאת בכל מאות השנים הללו לפני שהאסטרונומים המערביים החלו להרהר בזה. מבחינתם סיריוס היא מערכת של שלושה כוכבים. לכאורה הם מתארים במדויק את סיריוס B: הם אומרים שזה כוכב נלווה לסיריוס שאינו נראה מכדור הארץ, שיש לו מסלול הקפה של 50 שנה, שהוא עובר סביב סיריוס A במסלול אליפטי, והוא עשוי חומר כבד שלא נמצא על כדור הארץ. והתגלית המטרידה ביותר הייתה שאנשי הדוגון ידעו את מיקומו המדויק של סיריוס A בתוך האליפסה.
רבים עשויים לתהות מה כל כך מטריד בכל זה? התדהמה נובעת מכך שרק בשנת 1862 הסיק האסטרונום האמריקני אלוון קלארק (Alvan Clark) את קיומו של סיריוס B באמצעות טלסקופ, מהמתקדמים ביותר לאותה תקופה, והאישור לקיומו של הכוכב הזה לא הגיע לפני 1970, שלא לדבר על צילום שלו. עם זאת, אנשי הדוגון ידעו על כך מאות שנים לפני כן, ולא רק זאת, הם קראו לסיריוס B בשם "פו טולו" (“Po Tolo”); שם זה הוא ללא ספק הדרך המתאימה והמדהימה ביותר לתאר את המערכת הזו, המונח טולו פירושו כוכב, ואילו פו מתייחס לדגנים טיפוסיים המאופיינים בהיותם כבדים מאד למרות גודלם הקטן; אם כן, ביטוי קרוב מאד למציאות מכיוון שסיריוס B הוא ננס לבן, וככזה, הוא בעל צפיפות גבוהה מאד.
כל המידע הזה כמעט ואינו נגיש ללא ציוד אסטרונומי הולם, ואין טעם לציין כי לאנשי הדוגון מעולם לא הגיע מכשיר כזה. אך התעלומה לא מסתיימת כאן, אנשי הדוגון נהגו לייצג את כוכב הלכת שבתאי כמוקף במעין הילה, ובכך הוכיחו שהם יודעים על טבעותיו; יתר על כן, הם ידעו שכוכב הלכת צדק כולל "ארבעה בני לוויה", המתאימים בדיוק לארבעת הירחים העיקריים שלו. כאילו לא די בכך, הם תיארו את כדור הארץ ככדור וידעו כי כדור זה מסתובב סביב צירו, ויחד עם כדורים אחרים (כוכבי הלכת), סביב השמש; אחרון, אך לא פחות חשוב, מפתיע שאנשי הדוגון תיארו את הגלקסיה שלנו כצורה ספירלית עצומה. אנו יודעים היטב כי הקונספט הזה החל להתגלות על ידי אסטרונומים מערביים רק בתחילת המאה ה-20.
האם אנשי הדוגון הצליחו איכשהו לצפות בסיריוס B
ספקנים ותומכי תיאוריית החייזרים הקדומים התמודדו עשרות שנים עם נושא הידע האסטרונומי המתקדם לכאורה של אנשי הדוגון. הנה מבט על כמה מהטיעונים משני הצדדים הנוגעים לשבט זה שידע כביכול על תנועותיו של כוכב שאינו נראה מכדור הארץ ללא טלסקופים מודרניים.
במאמר של מכון טלסקופ החלל צ'נדרה של נאס"א נאמר: "קרל סייגן ציין בספרו 'המוח של ברוקה' (Broca’s Brain), את המסקנה לגבי מסלולים פלנטריים ניתן להשיג, דרך תובנה נדירה, ללא טכנולוגיה מתקדמת, כפי שהוכיחו כמה יוונים וקופרניקוס. באשר לירחי צדק, והטבעת של שבתאי, עם שילוב של ראייה יוצאת דופן ושמים בהירים לחלוטין, פשוט אפשר לראות אותם ללא טלסקופ."
נראה כי ספקנים ותומכי תיאוריית החייזרים קדומים מסכימים בדרך כלל כי אנשי הדוגון לא היו יכולים לצפות בעצמם בסיריוס B או במסלולו סביב סיריוס A. הדרך היחידה שסיריוס B היה יכול להראות לעיני הדוגון (וכל התרבויות האחרות) היא אם היה מדובר בענק אדום לפני כמה אלפי שנים, על פי ליאם מקדייד (Liam McDaid), פרופסור לאסטרונומיה במכללת סקרמנטו סיטי ומדען בכיר באגודת הספקנים (The Skeptic Society). אם זה היה המקרה, כל אחד יכול היה לראות בקלות את סיריוס A וגם את סיריוס B בפעולה. יש האומרים כי הקדמונים אכן תיארו את סיריוס כענק אדום.
כך, הסביר מקדייד במאמר שכתב לאגודה:
"בעיה אחת עם הרעיון הזה היא שסיריוס B היה ננס לבן לפחות עשרות אלפי שנים. אם סיריוס B היה ענק אדום רק לפני כמה אלפי שנים, עדיין הייתה ערפילית פלנטרית בהירה ומורגשת סביבו כיום. לא ניתן לראות ערפילית כזאת. הבעיה השנייה היא שנראה כי כותבים קדומים השתמשו בצבעים לכוכבים באופן שונה מהאופן שאנו עושים זאת (הם תיארו את פולוקס, ארקטורוס וקאפלה כ'אדומים' - צופה מודרני היה מכנה אותם כתום-צהוב, כתום, וצהוב, בהתאמה). [...] ולבסוף, גם אם סיריוס B היה ענק אדום גלוי לפני כמה אלפי שנים, כיצד היו יודעים אנשי הדוגון שסיריוס B עדיין שם לאחר שהפך לננס לבן?"
מקדייד הגיע למסקנה, וכך גם האסטרונום המפורסם קרל סייגן, כי הידע של אנשי הדוגון על סיריוס B כנראה הגיע מתרבות מתקדמת. סייגן ומקדייד אמרו שזה בטח הגיע מהתרבות המערבית המודרנית, אחרים אומרים שזה לא סביר.
האם הידע התקבל ממגע עם העולם המערבי?
התיאוריה לפיה אנשי הדוגון החזיקו בידע מתקדם זה על סיריוס B מבוססת על התיעוד האנתרופולוגי של ד"ר ז'רמן דיטרלן וד"ר מרסל גריאול שביקרו את אנשי הדוגון יחד בשנות ה-30 של המאה ה-20. ספרו של רוברט טמפל (Robert Temple) "תעלומת סיריוס" ("The Sirius Mystery"), שפורסם בשנת 1976, הפך את תאורית החייזרים הקדומים להסבר פופולרי לידע של אנשי הדוגון. הוא ניסה להפריך את הטיעונים שהביא סייגן לרעיון שייתכן שאנשי הדוגון צברו את הידע האסטרונומי באמצעות מגע עם העולם המערבי.
במכתב פתוח לסייגן, שנכתב בשנת 1981, קבע טמפל:
"מכיוון ש[ד"ר דיטרלן] בילתה את מרבית חייה עם אנשי הדוגון ומכירה אותם ואת המסורת שלהם מקרוב, יותר מכל אחד אחר שנמצא בחיים, דעתה על מקור מערבי אפשרי למסורת סיריוס של אנשי הדוגון היא החשובה ביותר. היא עונה להצעות כאלה במילה אחת: 'אבסורד!'"
במהלך ראיון לספיישל של ה-BBC, היא הציגה חפץ דוגון בן 400 שנה המייצג את שלושת הכוכבים של מערכת סיריוס. חלק זה נערך החוצה מהשידור האמריקני, אמר טמפל, וייתכן שזו הסיבה שהספקנים האמריקאים התעלמו מראיות אלו ומעדותה של דיטרלן. בראיון מפוכח וצלול לתכנית מוזרה למדי, “Talk Psychic”, קבע טמפל:
"אם תשאלו את אנשי הדוגון, הם יגידו לכם, וזה מה שאף אחד אחר לא רוצה לשמוע. הם אומרים כי אבותיהם קיבלו את הידע ממבקרים ממערכת הכוכב סיריוס."
טמפל אמר כי הידע על מערכת סיריוס הוא נרחב בתרבות הדוגון, "מגולם ב... מאות או אלפי חפצים, סמלים, שמיכות ארוגות, פסלים מגולפים וכו'". הוא חושב שזה בלתי אפשרי שהידע יכול היה לחלחל לתרבות כל כך מהר מהרגע שהאסטרונומים המערביים גילו את התגליות הללו עד למועד שבו דיטרלן וגריאול החלו את המחקר שלהם בשנת 1931.
"ואיך מאות או אלפי החפצים האלה אמורים להיות מזויפים במומחיות כה רבה כדי שיראו בני מאות שנים... מביך אותי עוד יותר. שיקולים כמו אלה ורבים אחרים (כמו קדושת המסורת השבטית, מה שהופך את זה לבלתי סביר שזה יכול היה להגיע מפולשים מערביים שלא היו זוכים להערכה רבה או לביטחון הכהנים הקפדניים והמסורתיים) הם שמובילים את ד"ר דיטרלן לדחות את ההצעה למוצא מערבי כ'אבסורדי'."
בשנים 1979–1980 חקר האנתרופולוג וולטר ואן ביק (Walter van Beek) את הדוגון. הוא מצא כי הקוסמולוגיה של הדוגון שונה בהרבה ממה שדיווחו גריאול ודיטרלן. ואן ביק אמר כי ההבנה של אנשי הדוגון במערכת סיריוס אינה ברורה או אחידה. הוא קיבל הסברים שונים ממקורות דוגון שונים, וחלקם אמרו שמה שידעו על המערכת הגיע אליהם מגריאול. גריאול ספג ביקורת על השימוש בשאלות מנחות והשתלת הידע האסטרונומי באנשי הדוגון.
על גריאול נמתחה ביקורת על השימוש בשאלות מנחות והשתלת הידע האסטרונומי באנשי הדוגון, ואילו בתו של גריאול ז'נבייב קלמה-גריאול (Genevieve Calame-Griaule) מתחה ביקורת גם על שיטותיו של ואן ביק. לא ברור אם שינויים בדוגון מאז שנות ה-30 עשויים להסביר את ממצאיו של ואן ביק.
הקשר של הדוגון עם החברה המערבית, עם אנשים שהיו יודעים על תגליותיהם של האסטרונומים, היה מוגבל במאה ה-19 עד תחילת המאה ה-20. אבל אינטראקציה מסוימת אכן התרחשה, כך שלא מן הנמנע שהם באו במגע עם הידע בדרך זו. גם אם כן, האם יתכן שכבר הייתה להם ההבנה הזו על מערכת סיריוס?
עבור הדוגון, סיריוס B היה הכוכב הראשון שיצר אלוהים והוא מייצג את נקודת המשען של היקום. כל החומר התפתח ממנו, כולל נשמות, בעקבות תנועה ספירלית מורכבת - זהה לזו המסומלת בסלים השזורים זה בזה. שבתאי מוקף טבעות, לצדק יש ארבעה ירחים עיקריים, וארבעה לוחות שנה משמשים: אחד לשמש, אחד לירח, אחד לסיריוס ואחד לנוגה. מיותר לציין כי אנשי הדוגון מאמינים באמת הידועה עוד מימי קדם - העובדה שכוכבי הלכת מקיפים את השמש.
אנשי הדוגון ידעו מה, באופן הגיוני, הם לא צריכים לדעת; הידע שלהם אינו תוצאה של מורשות עתיקות שנרכשו על ידי התבוננות בשמיים ובכוכבים בעין בלתי מזוינת, כפי שקרה בתרבויות אחרות, הם פשוט "יודעים"; זהו החלק המטריד ביותר בתעלומת הדוגון.
פולחן הנומו
עכשיו ניתן לשוב לנומו, תעלומה נוספת שאנשי הדוגון הביאו לפתחנו. אגדה עתיקה של הדוגון מספרת על כך שאל היקום, אמה, שלח את הנומו לכדור הארץ. הם היו יצורים חצי-אדם וחצי דו-חיים שנחתו בארץ השועל, שטח צפונית-מזרחית לבנדיאגרה (Bandiagara), באזור מופטי (Mopti); הנומו היו אדומים, אך כשנגעו בקרקע הם הפכו ללבנים.
השם נומו נגזר ממילה של הדוגון שמתורגמת כ"לעשות טוב"; לעיתים קרובות הרבה יותר, הם מוכרים כ"אדון המים" (אולי התייחסות לעובדה שהנומו לא יכול היה לשרוד מחוץ למים), המורה או המשמיד. הנומו הגיעו ממערכת הכוכבים של סיריוס ולימדו את הדוגון מיומנויות רבות. הם ירדו מהשמיים בכלי מלווה באש וברעמים. לאחר שהגיעו לכוכב הלכת שלנו, הנומו חפרו מאגר מים וצללו לתוכו, מכיוון שהם היו זקוקים לסביבה מימית כדי לחיות בה.
אנשי הדוגון מספרים שאלוהי השמים אמה יצר ארבעה זוגות תאומי נומו כבר בתחילת הבריאה. אחד מהם מרד בסדר האוניברסלי של אמה, בגלל שאחד הצאצאים של נומו הוקרב על ידי אמה שהשאיר שבעה מהם. איננו יודעים כיצד ניתן למקם את הנומו באירועים השונים שאפיינו את צמיחתה של תרבות הדוגון, אך לא כל כך קשה לזהות יצורים אחרים דומים מאד בתרבויות שונות - לא רק רחוקות מבחינה גיאוגרפית אלא גם ביחס לרגעים היסטוריים שונים.
בדת המסופוטמית, האפקאלו היו שבעה חכמים בעלי תבונה יוצאת דופן שהגיעו כמורים של האנושות בתקופת טרום המבול. המונח אפקאלו (אכדית) או אבגאל (שומרית) פירושו "חכם" או "נבון". כל אחד מהאפקאלו שימש כיועץ של אחד משבעת המלכים של טרום המבול. הם הגיעו ממי האָפְּסוּ (Apsu), שהיה "ים של מים מתוקים" מתחת לאדמה. במסופוטמיה, אָפְּסוּ היה המונח ששימש למים מתוקים באקוויפרים תת קרקעיים. האמינו כי אגמים, נהרות, מעיינות, בארות וכו' קיבלו את המים שלהם מהאָפְּסוּ. האפקאלו נשלחו על ידי האל אֶאָה (אֶנְכִּי), מלך האָפְּסוּ, מגן האנושות. אֶאָה היה אל החוכמה, הציוויליזציה, המים, הפריון, האומנות והקסם. המקדש של אֶאָה בעיר אֶרידוּ נקרא אֶ-אָפְּסוּ כלומר "הבית של המים העמוקים", והוא היה ממוקם בקצה הביצה (אָפְּסוּ).
התיאור של האפקאלו כ'דגי פוראדו' הוא תעלומה. תבליטים אשוריים רבים של האפקאלו מציגים אותם כאדם לבוש גלימת עור דג. הראשון מבין שבעת החכמים שהופיע בבב ל בתקופה שלפני המבול נקרא אואנה (אכדית) או אואנס (יוונית), והיה לו התואר אדאפה שפירושו "חכם". האסטרולוג הכַּשְׂדִּי ברוסוס - בן זמנו של אלכסנדר וכהן במקדש בעל - כתב על אואנס בבבילוניאקה (300 לפנה"ס). ברוסוס כתב כי בימי קדם היה המון גדול בבבל, והם חיו ללא חוקים. ובשנה הראשונה למלכותו של אָלוּלים, המלך הראשון של טרום המבול ברשימת המלכים השומרית, כך היה:
"שם הופיעה, מאזור של הים האדום שגובל בבבל, חיה שניחנה בתבונה, שנקראה אואנס. כל גוף החיה היה כמו של דג; ותחת ראש הדג היה עוד ראש, אדם, וגם רגליים למטה, דומות לאלו של אדם, שהיו מחוברות לזנב הדג. גם קולה ושפתה היו רהוטים ואנושיים; וייצוג שלה נשמר עד היום. בשעות היום הישות נהגה לשוחח עם אנשים; אך לא צרכה מזון באותו זמן; והיא נתנה להם תובנה לגבי אותיות ומדעים וכל סוג של אמנות. היא לימדה אותם לבנות בתים, למצוא מקדשים, לחבר חוקים והסבירה להם את עקרונות הידע הגיאומטרי. היא גרמה להם להבחין בין זרעי האדמה, והראתה להם כיצד לאסוף פירות; בקיצור, היא הנחתה אותם בכל מה שיכול היה לרכך את מנהגיהם ולהפוך אותם לאנושיים. מאותו זמן, כל הוראותיה היו כה אוניברסליות, שלא התווסף שום חומר בדרך של שיפור. כאשר השמש שקעה, מנהגה היה לצלול שוב לים ולהישאר כל הלילה במצולות; כי היא היתה אמפיבית. אחרי זה הופיעו בעלי חיים אחרים, כמו אואנס, שאליהם ברוסוס מבטיח להתייחס כאשר יגיע להיסטוריה של המלכים."
(Berossus, Babyloniaca I:5)
מכל מקום, דמות קדומה וכמעט ראשונית זו תופסת מקום נכבד בכל התרבויות האפריקאיות; לא לעתים רחוקות, למשל, באזורים הפנימיים ביותר באפריקה. אנשים המשתייכים לדתות מונותאיסטיות פונים לכוהני הכפרים השונים מכיוון שבמצבים של קושי קיצוני הם נעזרים בסיוע של הנומו.
לבסוף, אל נשכח את אל הדג הפלשתי דגון, ואת אותו סמל הדג שבו הנוצרים הראשונים השתמשו כדי לייצג את האלוהות שלהם. מי או מה שזה לא היה, הנומו עדיין ממשיך להטיל את צלו על אפריקה, אולי כשליח שמחכה לחשוף אמיתות קדומות לאלו שיש להם את האומץ ואת הרצון להקשיב לו.
מקורות:
