"בעלבכ" - מצלצל לכם מוכר?

"סמוך לחצות הנחיתו מסוקים כוחות מיוחדים במעוז החיזבאללה בבעלבכ, כ-80 ק"מ בעומק השטח הלבנוני."

רבים מאיתנו מכירים את השם "בעלבכ" (Baalbek) מכותרות בעיתון. כישראלים, בעלבכ נקשר אצלנו לקרבות של צה"ל על אדמת לבנון, קול קריין החדשות המודיע על הפצצות באיזור בעלבכ הפך לחלק מהזכרון הקולקטיבי הישראלי. אך בעלבכ הוא הרבה מעבר לכך, זהו מקום בעל סיפור הסטורי מרתק ומסתורי המאתגר את התפיסה הסטנדרטית. זהו אחד האתרים הקדומים המסקרנים ביותר הקיימים בעולמנו, מקום לגביו יש הרבה יותר שאלות מתשובות וגם לגבי התשובות שכבר יש, אין כל הסכמה.

בעלבכ הוא אחד מהאתרים המסתוריים ביותר של האימפריה הרומית, מקדש מונומנטלי בן אלפיים שנה בשם "מקדש יופיטר" (Jupiter Temple) ניצב על גבי בלוקים עצומים מאבן במשקל של כ-3000 טון (האבן הכבדה ביותר בסטונהנג' שוקלת 30 טון). מקור גושי האבן במחצבה סמוכה, שם גילה צוות חוקרים את מה שהם מכנים גוש האבן הגדול ביותר מימי קדם, שמשקלו 1650 טון והוא תואם לאלה התומכים במקדש. התעלומה לגביו גדולה יותר מזו שניתן היה לצפות ממגלית של 1650 טון, נראה שאיש אינו יודע מי הורה על חציבתו, למה, ומדוע נזנח.

בעלבכ - מקדש יופיטר

מקורו של השם בעלבכ אינו ידוע ויש חילוקי דעות לגביו בקרב החוקרים. המונח הפיניקי "בַּעַל" פירושו 'אדון' או 'אלוהים' והיה התואר שניתן לאלוהי השמיים להם סגדו ברחבי המזרח התיכון הקדום. פירוש המילה בעלבכ יכול להיות 'אל עמק בקעא' (האזור המקומי) או 'אל העיר', בהתאם לפרשנויות השונות למילה. מסורות עתיקות טוענות כי בעלבכ היתה עיר הולדתו של בעל. חוקרים אחדים הציעו כי בעל ("חדד" האשורי) היה רק אחד משלושה אלים פיניקים אותם עבדו באתר הזה. האחרים היו בנו עליאן (Aliyan), שהיה אחראי על מי מעיינות ובריאות, ואחותו ענת (אטרגטיס האשורית). סיפורים, מסורות ותאוריות רבות אופפות את אתר בעלבכ, אל חלקם נגיע בהמשך המאמר.

ניתן להתייחס למקורו והתפתחותו של בעלבכ דרך שתי פרדיגמות שונות של פרהיסטוריה, אחת היא הגישה המקובלת הרואה את תחילתה של הצוויליזציה רק בתקופה הניאוליתית האמצעית והגישה השניה, האלטרנטיבית, מרמזת על קיום צוויליזציות מפותחות כבר בתקופה הפליאוליתית. תחילה נבחן את הכרונולוגיה של בעלבכ דרך הפרשנות המקובלת, שלאחריה נציין אי התאמות מדהימות שניתן להסביר רק באמצעות הגישה השנייה הגורסת שהתקיימה צוויליזציה קדומה הרבה יותר.

על פי התיאוריות של הזרם המרכזי של הקהילה הארכיאולוגית, ההיסטוריה של בעלבכ התחילה לפני 5000 שנה. בחפירות מתחת לחצר הגדולה של מקדש יופיטר נחשפו עקבות של יישובים המתוארכים לתקופת הברונזה התיכונה (1900-1600 לפנה"ס) שנבנו על גבי שכבה קדומה יותר של מגורים אנושיים המתוארכים לתקופת הברונזה הקדומה (2900-2300 לפנה"ס). קטעים מקראיים מזכירים את שמו של שלמה המלך בקשר למקום שעשוי להיות בעלבכ הקדומה:

"וַיִּבֶן שְׁלֹמֹה אֶת-גָּזֶר, וְאֶת-בֵּית חֹרֹן תַּחְתּוֹן. וְאֶת-בַּעֲלָת וְאֶת תַּדְמֹר בַּמִּדְבָּר, בָּאָרֶץ."

(מלכים א, פרק ט, יז-יח)

אך מרבית החוקרים מהססים לזהות את בַּעֲלָת עם בעלבכ ולכן מכחישים כל קשר בין שלמה לחורבות המקום. מכיוון שהאבנים הגדולות של בעלבכ דומות, אם כי גדולות בהרבה, לאבני מקדש שלמה בירושלים, נוצרו מיתוסים המספרים כי שלמה הקים את שני המבנים. אך אם שלמה באמת בנה את אתר בעלבכ, מוזר שהתנ"ך לא מזכיר זאת במפורש.

לאחר תקופת שלמה, הפיניקים (הכנענים) הפכו לאדוני אשור ובחרו את אתר בעלבכ כמקדש לאל השמש שלהם "בעל-חדד". מעט ידוע על בעלבכ מהתקופה הזו. בסוף המאה ה-11 לפנה"ס הגיע צבא אשור לחופי הים התיכון, אך מכיוון שבעלבכ אינה מוזכרת לצד שמות ערים פיניקיות אחרות, ההנחה היא כי בעלבכ היתה מרכז דתי ללא חשיבות פוליטית או מסחרית.

ההיסטוריון היהודי יוסף בן מתתיהו, מהמאה הראשונה לספירה, מספר על צעדתו של אלכסנדר דרך הבקאע בדרכו לדמשק, במהלכה נתקל בעיר בעלבכ. לאחר מותו של אלכסנדר בשנת 323 לפנה"ס, נשלטה פיניקיה ברציפות על ידי ממלכת מצרים התלמיית והממלכה הסלאוקית עד בוא הרומאים. השם הֶליוֹפּוֹלִיס, שכך נקרא בעלבכ בתקופה היוונית-רומית, מקורו בקשר היווני לאתר החל בשנת 331 לפנה"ס. המשמעות 'עיר השמש', שימשה גם את התלמיים המצרים בין 323 ל-198 לפנה"ס, כדי לבטא את החשיבות שהיתה לאתר הקדוש עבור המצרים. אתר קדוש עם אותו שם כבר היה קיים במצרים ויתכן שהשליטים התלמיים החדשים רצו לקשר בין אל השמים העתיק של בעלבכ לבין האל המצרי רע והליוס היווני על מנת ליצור קשרים דתיים ותרבותיים קרובים יותר בין הממלכה התלמיית החדשה במצרים ועולם הים התיכון. בכתביו ההיסטוריים של אמברוסיוס תאודוסיוס מקרוביוס, חוקר שפה לטיני שחי במהלך המאה ה-5 לספירה, האל של המקום הקדוש נקרא זאוס הליופוליטנוס (Zeus Heliopolitanus), שהוא אל יווני, והמקדש הוזכר כמקום של נבואה, בדומה לאתרים כמו דלפי ודודונה ביוון ומקדש אמון בסיווה במצרים (Temple of Amun).

הרומאים הביאו את בעלבכ לתור הזהב שלו. בשנת 15 לפנה"ס התיישב יוליוס קיסר בבעלבכ והחל בבניית מתחם המורכב משלושה מקדשים: יופיטר - אלוהי השמים והרעמים, בכחוס - אל החקלאות והיין, וונוס - אלת האהבה והיופי. על גבעה סמוכה בנו הרומאים גם את מקדש מרקורי. בתקופה זו אל השמים והשמש יופיטר הפך לאל המרכזי של המקדש, יתכן שאף לאל החשוב ביותר של הרומאים, כזה שהמשיך את תפקידו של זאוס בפנתיאון היווני. יופיטר נבחר כנראה להחליף את הפולחן הקדום יותר של האל בעל הפיניקי שהיה בעל מאפיינים משותפים רבים לזאוס היווני. שורשיהם של קיסרים רומאים רבים היו באשור (ששמה שובש ע"י היוונים לסוריה) ולכן לא היה זה יוצא דופן שהם קידמו סגידה לאלים של אשור תחת שם רומאי מאומץ. בלי להתייחס לאופי הפולחן הקדם-רומי בבעלבכ, ההערצה שלהם לבעל יצרה היבריד שלו בצורת האל יופיטר. הרומאים המירו גם את הסגידה לאלה עשתורת לאפרודיטה או ונוס, והאל אדוניס זוהה עם בכחוס. במהלך 300 שנה, כאשר הקיסרים מתחלפים זה אחר זה ברומא הבירה, הליופוליס התמלאה במבנים הדתיים המסיביים ביותר שנבנו אי פעם באימפריה הרומית הרחוקה. מונומנטים אלה תפקדו כאתרי פולחן עד שהנצרות הוכרזה כדת הרשמית של האימפריה הרומית בשנת 313 לספירה, שלאחריה הקיסרים הנוצרים הביזנטיים וחייליהם חיללו ובזזו אלפי מקדשים פגאניים. בסוף המאה ה-4, הקיסר תאודוסיוס השמיד מבנים ופסלים משמעותיים רבים באתר והקים בזיליקה עם בלוקים ממקדש יופיטר. זה סימן את סיומה של הליופוליס הרומית. עיר השמש דעכה ונשכחה.

בעלבכ - מקדש בכחוס

סביב שנת 1700 החלו מגלי עולם אירופאים לבקר בהריסות ובשנת 1898 הקיסר הגרמני, וילהלם השני, אירגן את השיקום הראשון של המקדשים העתיקים. בעקבות השיקום שהתחילו הגרמנים, בוצעו חפירות ארכיאולוגיות נרחבות על ידי הממשלה הצרפתית ובהמשך גם ע"י מחלקת העתיקות הלבנונית. אמנם ארכיאולוגים אלה ביצעו עבודות שיקום חשובות רבות, אך הניתוח של מקורותיו הקדומים של האתר ושל השימוש בו הוגבל על ידי התפיסה האקדמית הרווחת של פרהיסטוריה שאינה מכירה באפשרות של צוויליזציות מתקדמות בראשית התקופה הניאוליתית או לפניה. עם זאת, מבנים מסוימים בחורבות בעלבכ ניתן להסביר אך ורק באמצעות קבלת הרעיון של צוויליזציות קדומות במיוחד.

אתר הריסות בעלבכ, השוכן על גבעה גבוהה (1150 מטר) הצופה על המישורים הסמוכים, גובל משני צדדיו בעיר בעלבכ ובאדמות חקלאיות השייכות לחקלאים מקומיים. באתר הרחב נמצאים שפע של מקדשים ושטחים מלאים באוסף מדהים של עמודים ופסלים שהתמוטטו. המבנים העיקריים בהריסות הם החצר הגדולה, מקדש בעל/יופיטר השוכן על האבנים המסיביות הקדומות (לפני הרומאים) המכונות טריליתון (Trilithon), המקדש של בכחוס והמקדש המעגלי הקשור כנראה לאלה ונוס.

החצר הגדולה, הוקמה בתקופת שלטונו של טראיאנוס, אורכה הוא 135 מטרים ורוחבה 113 מטרים, היא הכילה מבנים ומזבחות דתיים שונים והיתה מוקפת בשדרה של 128 עמודי גרניט ורודים. עמודים מפוארים אלה, שגובהם 20 מטרים ומשקלם עצום, נחצבו באסואן שבמצרים, אך הדרך בה הועברו לבעלבכ דרך היבשה והים נותרה תעלומה הנדסית. כיום נותרו רק שישה עמודים עומדים, השאר נהרסו ברעידות אדמה או הועברו לאתרים אחרים, כמו יוסטיניאנוס שניכס שמונה מהם לבזיליקת איה סופיה בקונסטנטינופול.

תחילת הקמתו של מקדש בעל/יופיטר היתה בתקופת שלטונו של הקיסר אוגוסטוס בסוף המאה הראשונה לפנה"ס והושלמה זמן קצר לאחר 60 לספירה. זהו מבנה הדת הגדול ביותר שהקימו הרומאים אי פעם, המקדש האדיר של יופיטר הליופוליטנוס היה מוקף ב-104 עמודי גרניט מאסיביים, שהובאו מאסואן במצרים, והחזיקו את המקדש שהוקף ב-50 עמודים נוספים בגובה של 19 מטר בקירוב. על פי ההערכה, המקדש הוקדש לשלוש אלוהויות: חדד, ענת אשתו של חדד, ומרקורי בנם.

עם התרחבות מתחם המקדש העצום לאורך התקופה הרומית, באמצע המאה ה-2 לפנה"ס נבנה מה שמכונה מקדש בכחוס. הוא נקרא מקדש בכחוס בעיקר מכיוון שמספר תבליטים פורשו על ידי ארכיאולוגים כסצנות מימי ילדותו של האל זה (אף כי יש חוקרים הטוענים כי מקדש זה הוקדש למרקורי, אל המסחר המכונף). זהו המקדש הרומי השמור ביותר בעולם, אורכו 69 מטרים ורוחבו 36 מטרים והוא מוקף ב-42 עמודים שגובהם 19 מטרים.

בתחילת המאה ה-3 התווסף למתחם בעלבכ מקדש מעגלי יפיפה. בעוד שהמבקרים האירופאים המוקדמים הניחו שמדובר במקדש ונוס בגלל שעוטר בצדפים, יונים ומוטיבים אמנותיים אחרים הקשורים לפולחן של אלה זו, לא ידוע בוודאות לאיזו אלוהות המקדש היה בפועל. בתקופה הנוצרית הביזנטית המקדש שימש ככנסיה עבור הקתולים היוונים והוקדש לקדושה המעונה סנטה ברברה.

בשנת 634 נכנסו צבאות מוסלמים לסוריה וצרו על בעלבכ. בתוך קירות מתחם המקדש נבנה מסגד שהוסב בעצמו למצודה. במהלך מאות השנים הבאות נשלטו העיר והמחוזות בבעלבכ על ידי שושלות איסלאמיות שונות. במהלך שנים אלו, נהרס בעלבכ על ידי הטטרים בשנת 1260, הטימורים בשנת 1401, ונפגע גם על ידי רעידות אדמה רבות עוצמה.

בעלבכ - מקדש יופיטר

בשנת 2010 הופסק המחקר הארכיאולוגי בגלל עימותים בין חמושים סורים, סונים לבנונים והארגון השיעי חיזבאללה. כיום ניתן לראות רק חלק מחורבות בעלבכ, מבקרים הנכנסים לאתר הארכיאולוגי יזכו לראות את ששת העמודים הקורינתיים של מקדש יופיטר שנישאים 22 מטרים אל הרקיע. ששת העמודים הללו, שנבנו על במה בגובה שבעה מטר מעל החצר, נותנים מושג על גודלו העצום של המבנה המקורי.

עדות למאפיינים יוצאי הדופן של בעלבכ ניתן למצוא ביומנו של המטייל הסקוטי דייוויד אורקהארט (David Urquhart) משנת 1860, שנפשו ודעתו "היו משותקים" בגלל "חוסר האפשרות של פיתרון כלשהו". אורקהארט הקדיש כמה עמודים ל"חידות" שעלו מאבני הענק - "זה כה עצום, חוסם כל מחשבה אחרת וממלא אותי רק בשאלות כמו מה הטעם בלחצוב סלעים כה עצומים? ומדוע זה באמצע שום מקום, כמו עיר בירה או נמל? מדוע לא נמצאו אתרים אחרים שנראים כמו בעלבכ? ומדוע נזנחה העבודה באמצע הדרך?". אורקהרט מסיק כי המקדש נבנה על ידי בני דורו של נוח, תוך שימוש באותה יכולת טכנולוגית שאפשרה את בניית התיבה. העבודה הופסקה בגלל השיטפון שסחף את כל האתרים הדומים והותיר את החידה של בעלבכ לבדה על פני האדמה.

אחד המיתוסים מספר שבעלבכ היה שייך בעבר לנמרוד האגדי ששלט באזור זה בלבנון. על פי כתב יד ערבי, נמרוד שלח ענקים לבנות מחדש את בעלבכ לאחר המבול. מיתוס אחר קובע כי נמרוד מרד ביהוה ובנה כאן את מגדל בבל, כדי לעלות לגן עדן ולתקוף את אלוהיו. ישנם גם סיפורים שקושרים את בעלבכ לדמותו המקראית של קין, בנו של אדם, בטענה שהוא בנה אותו כמפלט לאחר שאלוהיו יהוה קילל אותו. תיאוריה שהוצעה על ידי החוקר המנוח זכריה סיטשין היא שהבמה בבעלבכ שימשה כמשטח נחיתה בין-גלקטית עבור האנונקי, כפי שתועד ב"עלילות גילגמש".

התעלומה הגדולה של חורבות בעלבכ, ואחת התעלומות הגדולות של העולם העתיק, נוגעת לאבני היסוד האדירות מתחת למקדש יופיטר הרומי. חצר מקדש יופיטר שוכנת על משטח, שנקרא "הטרסה הגדולה" (Grand Terrace), המורכב מקיר חיצוני ענק ומילוי של אבנים מאסיביות. הנדבכים התחתונים של הקיר החיצוני עשויים גושי אבן עצומים, מעובדים וממוקמים בדיוק מוקפד. גודלם נע בין 8 ל-10 מטר אורך, 4 מטר גובה ו-3 מטר עומק ומשקלם כ-450 טון כל אחד. תשעה מהבלוקים הללו נראים בצד הצפוני של המקדש, תשעה מדרום ושישה במערב (יתכן שיש עוד אך עד כה לא נחפרו כל שטחי החצר הגדולה). מעל ששת הבלוקים בצד המערבי ניצבות שלוש אבנים גדולות אף יותר, המכונות טריליתון, שמשקלן עולה על 1000 טון כל אחת. האבנים הגדולות הללו נעות בגודלן בין 9 ל-11 מטר אורך, גובה 4 מטר ועומק של 3.5 מטר.

בעלבכ - טריליתון

שלושה מונוליטים נוספים גדולים אפילו יותר נמצאו במחצבת אבן גיר במרחק של 300 מטר ממתחם בעלבכ. הראשונה, המכונה אבן האישה ההרה (Hadjar el Hibla בערבית) או אבן הדרום (Hadjar el Gouble בערבית) היא באורך של 21 מטר, רוחבה 5 מטר, עומקה 4 מטר ומשקלה המוערך הוא 1000 טון. אבן זו מונחת בזווית מוגבהת, כאשר החלק התחתון של בסיסה עדיין מחובר לסלע המחצבה כאילו היה מוכן לחיתוך ולהובלה למקומה המשוער, בסמוך לשאר האבנים בטריליתון. אבן שנייה התגלתה בסמוך ומשקלה כ-1200 טון. שלישית, שהתגלתה רק לאחרונה תחת אבן האישה ההרה, עשויה לעלות על 1200 טונות, אך גודלה ומשקלה הם הערכות מכיוון שבסיסה טרם נחפר.

מדוע אבנים אלה הם חידה כל כך גדולה עבור מדענים, מהנדסים וארכיאולוגים בני זמננו? מכיוון ששיטת החציבה, ההובלה והמיקום המדויק היא מעבר ליכולתם הטכנולוגית של כל הבונים הידועים, קדומים או מודרנים. חוקרים שונים, החשים שלא בנוח עם התפיסה כי צוויליזציות עתיקות עשויות היו לפתח ידע העולה על המדע המודרני, החליטו כי אבני בעלבכ המאסיביות נגררו במאמץ מהמחצבות הסמוכות לאתר המקדש. בעוד שתחריטים במקדשי מצרים ומסופוטמיה אכן מעידים על שיטה זו של הובלת בלוקים - באמצעות חבלים, גלילי עץ ואלפי עובדים - ידוע שהבלוקים הנגררים היו רק עשירית בגודל ובמשקל מהבלוקים של בעלבכ ושהם הועברו על שטחים שטוחים עם שבילים רחבים. אולם הדרך אל אתר בעלבכ היא במעלה גבעה, על פני שטח סלעי ומפותל, ואין שום הוכחה לכך שיצרו שטח הובלה שטוח בימי קדם.

בעלבכ - אבן האישה ההרה

בשלב הבא אנו מגיעים לבעיה נוספת, כיצד הונפו הבלוקים העצומים, ברגע שהובאו לאתר, והונחו במיקומם מדויק. אחת התאוריות מדברת על כך שהבלוקים הונפו באמצעות מערך מורכב של פיגומים, רמפות וגלגלות, שהונעו על ידי מספר גדול של פועלים ובעלי חיים שפעלו כאחד. דוגמא היסטורית לשיטה זו הוצעה כפתרון לאניגמה של בעלבכ. כאשר הקים אדריכל הרנסאנס דומניקו פונטנה (Domenico Fontana), אובליסק מצרי בן 327 טון מול בזיליקת פטרוס הקדוש ברומא, הוא השתמש ב-40 גלגלות ענק, שהצריכו כוח משולב של 800 איש ו-140 סוסים. אולם האזור בו הוקם האובליסק היה מרחב פתוח שיכול היה להכיל בקלות את כל מכשירי ההרמה ואת האנשים והסוסים המושכים בחבלים. לא קיים מרחב כזה בהקשר של אופן הצבת אבני בעלבכ. מדרונות וגבעות הרחיקו את המקום בו היה אפשר למקם מכשירי הרמה ולא נמצאו כל עדויות להקמת משטח שטוח ויציב במקום (והסרתו באופן מסתורי לאחר ביצוע ההרמה). יתר על כן, לא הונף רק אובליסק אחד אלא סדרה של אבני ענק הוצבו זה לצד זה. בשל מיקום הבלוקים הללו, פשוט אין מקום שניתן להעלות על הדעת בו ניתן היה להציב מתקני גלגלות ענק.

ארכיאולוגים, שאינם מסוגלים לפתור את תעלומת ההובלה והנפת הבלוקים הגדולים, לעתים רחוקות הם בעלי הכנות האינטלקטואלית להודות בבורותם בנושא ולכן הם ממקדים את תשומת ליבם אך ורק למדידות ודיונים הנוגעים למקדשים הניתנים לאימות מימי הרומאים באתר. לעומת זאת, אדריכלים ומהנדסי בניין, שאינם שבויים ברעיונות לגבי ההיסטוריה הקדומה, יאמרו בכנות כי אפילו בזמננו אין טכנולוגיות הרמה ידועות שיכולות להניף ולמקם את אבני הבעלבכ בהתחשב בשטח העבודה. האבנים המאסיביות של החצר הגדולה בבעלבכ הן פשוט מעבר ליכולות ההנדסיות של כל מהנדס ידוע, קדום או עכשווי.

ישנם עוד כמה עניינים, הנוגעים לאבני בעלבכ, המאתגרים עוד יותר את הארכיאולוגים ואת התיאוריות הקונבנציונליות של התרבות הפרהיסטורית:

• אין אגדות או סיפורי עם מהתקופה הרומית הקושרים בין הרומאים לאבנים העצומות.

• אין שום רשומות בשום מקורות ספרותיים רומיים או אחרים הנוגעים לשיטות הבנייה או לתאריכים ושמותיהם של היזמים, המעצבים, האדריכלים, המהנדסים והבונים של החצר הגדולה.

• האבנים המגלתיות של הטריליתון אינן דומות מבנית או צורתית לאף אחד מהמבנים מהתקופה הרומית שמעליהם, כמו מקדשי יופיטר, בכחוס או ונוס.

• סלעי הגיר של הטריליתון מציגים עדות נרחבת לשחיקת רוח וחול הנעדרת מהמקדשים הרומאים, מה שמצביע על כך שהבנייה המגלתית מתוארכת לזמן מוקדם בהרבה.

• לבסוף, האבנים הגדולות של בעלבכ מציגות דמיון סגנוני לקירות אבן ציקלופיים (Cyclopean) אחרים באתרים פרה-רומאיים מאומתים, כמו יסודות האקרופוליס באתונה, יסודות מיקנה, טירינס, דלפי ואפילו קונסטרוקציות מגלתיות ב"עולם החדש" כמו אויאנטאיטמבו בפרו וטיוואנאקו בבוליביה.

החידה הגדולה ביותר לארכיאולוגים היא שלמרות שהגיאולוגיה והטופוגרפיה של בעלבכ דורשים אבני יסוד מסיביות, ולמרות שקל יותר לשנע אבן אחת גדולה מהרבה אבנים קטנות, העמודים המחזיקים את המקדש גדולים בהרבה ממה שהם צריכים להיות. למעשה, בעלבכ הוא אחד משורה של אתרים עתיקים שנמצאים תחת מחקר ארכאולוגי מעמיק בשל היותם גדולים שלא לצורך. חייבת להיות סיבה לכך שהם נבנו בגודל העצום הזה.

אתר בעלבכ ממשיך להיות מוקד לוויכוחים ולספקולציות בין ארכיאולוגים ומדענים שמרנים ובין אלה שמנסים לפרוץ את החומה המגנה על תפיסה שאינה מספקת תשובות הגיוניות לשאלות בסיסיות. עד שלא ימצאו הוכחות חותכות לקיומן של צוויליזציות מוקדמות יותר מאמצע התקופה הניאולתית כנראה שנאלץ להמשיך ולשאול שאלות שאין להן תשובות.