תיעוד הסמים: השכרות האמנותית של סטניסלב איגנצי ויטקביץ'
- גור זיו
- 31 ביולי
- זמן קריאה 13 דקות
עודכן: 10 באוג׳
מאת: Juliette Bretan
מקור: PublicDomainReview
בשאיפתו להגיע ל'צורה הטהורה', נהג האמן הפולני הידוע כ'ויטקצי' להתמסר לפיוטה, קוקאין וסמים משני תודעה - בטרם אחז בצבעי הפסטל וצלל אל תוך הדיוקן. ז'ולייט ברטן יוצאת למסע בעקבות ההרפתקאות הכימיות של ויטקביץ', ובכלל זה חיבורו פורץ הדרך מ-1932, Narcotics, מסה החוצה גבולות ז'אנריים שמזהירה מפני סכנות הסמים - תוך שהיא מתארת בפיתוי את השפעותיהם ההזתיות.
1:52 - החזיונות נדמים כמתעמעמים. 2:05 - עידנים חולפים. הרים שלמים, עולמות, וגדודים של חזיונות. יותר מדי זוחלים. האחרון: מערה עשויה חזירים. אני בתוך חזיר נע ענק, בנוי מאריחים חזיריים. סמים יוצרים סגנונות באמנות ובאדריכלות. 4:10 - אני רואה ייצוגים גרפיים של כל פגמיי וטעויותיי.
אולי זה דווקא נושא הדיוקן שתופס את תשומת לבכם: אלגנטי בחולצה כחולה מגוהצת ועניבת נקודות, האמן, הסופר והפילוסוף הפולני סטניסלב איגנצי ויטקביץ' (ויטקצי - Stanisław Ignacy Witkiewicz - Witkacy)) עומד בפוזה קלאסית - ראשו מופנה מעט הצידה, מבט פלדה, חצי חיוך. ואולי עיניכם ממשיכות מעבר לויטקצי, אל הרקע האפוקליפטי המשונה - מבנים הרוסים, מצוירים בפסטל מרוח באפור וצהוב, פולטים עשן לאוויר. מראה נבואי, בהתחשב בכך שהדיוקן הושלם ב-1938. כך או כך, קל לפספס את הכתובת, בכתב ידו המחודד של ויטקצי, בפסטל שחור בתחתית התמונה: [P + 2NP1]. זה נראה כמעט כמו חתימה, צופן, או סימן בעלות. זו הנוסחה של ויטקצי לתיעוד החומרים שצרך בזמן היצירה, ולתקופה הקודמת של פיכחות. במקרה זה, P מציין "פאלניה" ("palenia") - עישון טבק, בעוד ש-2NP1 מציין חודשיים ויום אחד של "אי-עישון".
בהשפעת קוקאין, מסקלין, אלכוהול וקוקטיילים נרקוטיים אחרים, יצר ויטקצי אינספור רישומים של לקוחות וחברים במסגרת חברת ציור הדיוקנאות שהקים באמצע שנות ה-20; תערובות החומרים שצרך גררו גישות שונות לצבע, טכניקה וקומפוזיציה. הדימויים שהתקבלו הם סוריאליסטיים - ולעיתים מחרידים. ראשים הופכים לראשים מרחפים מנותקים מן הגוף, תלויים בשמי הלילה. גופים משתנים לתולעים. פנים נוזלות מטה על הדף.
הניסויים של ויטקצי עם סמים לא הוגבלו לסטודיו. בשנת 1932, הוא חיבר את Narkotyki (סמים), סדרת מסות שתיארה את צריכתו, בצד ניתוח של עמדות עכשוויות כלפי שימוש בסמים. במהלך שנות ה-20 וה-30, השימוש בסמים בפולין נתפס פחות כבעיה רפואית, ויותר כעניין חברתי ואפילו לאומי - איום על המדינה הפולנית שזה עתה קיבלה את עצמאותה. ביקורת מיוחדת הופנתה כלפי אלכוהול, אם כי גם סמים אחרים, כולל טבק, זכו מעת לעת לגינויים בשל השפעותיהם המזיקות לבריאות. למראית עין, Narkotyki עושה שימוש ברטוריקה דומה של הימנעות. על הכריכה הקדמית מופיעה רשימת חומרים ממריצים באותיות אדומות וצהובות בוהקות, כמו אזהרה.
בהקדמה, טוען ויטקצי שהוא "כותב ברצינות גמורה... כדי ליצור משהו מועיל"; הוא מתאר כיצד "מטרתו העיקרית היא להציל את הדורות הבאים משני החומרים המשכרים המפלצתיים ביותר - טבק ואלכוהול"; וטוען כי שימוש בסמים "מביא בסופו של דבר לשינוי מוחלט באישיות, לעיוות רוחני". הוא מוסיף כי שיטתו היא "פסיכולוגית גרידא". זו גישה מכובדת מאד - אך, כדרכו של ויטקצי, כל זה היה תחבולה מסוימת.
העבודה Narkotyki חבה רבות ליצירותיהם הניסיוניות של פסיכונאוטים אירופים אחרים מהמאה ה-19 וה-20. תפיסתו של ויטקצי את הסמים הן כדלק אמנותי נשגב והן כדרך מהירה לעייפות ושעמום מזכירה את חזיונות האופיום של תומאס דה קווינסי (Thomas De Quincey) ב"ווידוייו של אוכל אופיום אנגלי" ("Confessions of an English Opium-Eater"); משחקיותו עם סגנון, המשקפת את ההימלטות החולפת שמציעה נטילת סמים - יחד עם הכרה בהשלכות החברתיות המזיקות וארוכות הטווח - מזכירה את שירתו וכתביו של שארל בודלר על חשיש.
כמו בודלר, ויטקצי ממקם לעיתים קרובות את ניסוייו בתוך רעיונות רחבים יותר על תפקיד האמן בחברה ההולכת והופכת מתועשת, והאפשרויות שנפתחות באמצעות שינוי מנגנוני התפיסה. "כשהאנושות מתאימה את עצמה לחברה, למיכון המתקדם ולקצב החיים המתעצם", הוא כותב, "על האמן, שמתמחה בתיעול מיידי של תחושות מטפיזיות, להתרחק בצורה פורמלית מהבסיס החברתי - אף על פי שבו נטועים חייו".
על אף חובו לאחרים שעסקו בשינויים בתודעה, ויטקצי גם הביט קדימה. לעיתים הוא אימץ שיטה של תיעוד-זמן (time-stamping) של חוויותיו ככל שהן מתפתחות לאחר הנטילה - שיטה שמקדימה את פורטל Erowid באינטרנט, מין גרסה משכרת של פרויקט התצפית ההמונית הבריטי (Mass Observation), המאפשרת למתנדבים לשלוח עדויות פומביות על חוויותיהם תחת חומרים שונים. והשכרון שלו היה גם פיזי וגם צורני. כפי שציין סורן א. גאוגר (Soren A. Gauger), מתרגם המהדורה האנגלית של Narkotyki משנת 2018, הפרוזה של ויטקצי לעיתים תכופות חמקמקה ומתעתעת: הוא "מרגש ומתסכל", כותב גאוגר, "לא משנה על מה הוא כתב - נדמה כי הוא תמיד רצה לכתוב על משהו אחר".
ויטקאצי נולד בשנת 1885 בוורשה, שהייתה אז חלק מהאימפריה הרוסית, וגדל באתר הנופש ההררי זאקופנה שבדרום פולין - האוויר והרוחניות של המקום יובילו אותו מאוחר יותר להגדיר אותו כ"מפעל הייצור הראשי של סם ייחודי, פולני טהור - זקופנין (Zakopanine)". שנות התבגרותו עברו בקרבה לחידושים תרבותיים, כולל אלה של אביו, הצייר והמבקר סטניסלב ויטקייביץ', שהיה קשור לתנועת האמנויות והאומנויות החדשנית "פולין הצעירה" (Młoda Polska). בהתחלה התחנך בבית, ובהמשך למד באקדמיה לאמנות בקרקוב, שם ערך את הופעת הבכורה שלו בציור בשנת 1901 - ציורים רומנטיים של נופים שהזכירו את עבודות אביו. מסע לפריז בשנת 1908 עורר אצלו עניין באוונגרד, והוא החל להתנסות בצילום, תוך שימוש בצינורות ניקוז להארכת עדשות ויצירת פורטרטים משונים. מיקוד מקרוב וחיתוך קלסטרופובי קירבו את הדמויות המצולמות באופן מאיים לצופה; פניהם חמורות הסבר, עיניהם פעורות, מביטות מהערפל הכימי של תצלום הברומיד.
הקריירה המוקדמת של ויטקצי הוכתמה בטרגדיה. בשנת 1914, ארוסתו ידוויגה ינצ'בסקה שמה קץ לחייה, מה ששלח אותו לסחרור רגשי עמוק. כחלק מניסיון להסיח את דעתו, חברו מילדות, האנתרופולוג ברוניסלב מלינובסקי, הזמין אותו לתעד במסעות צילום את משלחת המחקר שלו דרך סרי לנקה (שנקראה אז ציילון) ואוסטרליה, בדרכה אל מה שהיה אז טריטוריית פפואה. זו הייתה נסיעה כושלת. לאורך הדרך, השניים בילו את רוב זמנם בתא שלהם, שקועים בקריאת "לורד ג'ים" ("Lord Jim") מאת ג'וזף קונרד; עם הגעתם, מכתבים ששלח ויטקצי לאביו חושפים אובססיה מתמשכת למחשבות על ארוסתו המנוחה, שבהם תיאורי הנוף משתלבים בצבע עז ובתחושת רעילות:
"העצים מכוסים בפרחים שגווניהם מארגמן וכתום-אדמדם ועד סגול וכחול עמוק... כל זה גורם לי סבל מחריד וכאב בלתי נסבל, משום שהיא לא חיה איתי... הכול הוא רעל שמקרב מחשבות על מוות. מתי, מתי ייגמר הסבל הלא אנושי הזה?"
בשלב מסוים במהלך המסע, ויטקצי אחז באקדח בראונינג כשהוא צמוד לרקתו במשך לילה שלם. יחסיו עם מלינובסקי הפכו מתוחים - האנתרופולוג השווה את הקרע ביניהם ל"ניטשה המתנתק מווגנר" - וויקטצי חזר במהרה לאירופה כדי להתגייס לצבא האימפריאלי הרוסי, בעוד מלינובסקי המשיך לטריטוריית פפואה. החברות בין השניים מעולם לא שבה לקדמותה.
ויטקצי גויס למשמר פבלובסקי בשנת 1915, ולחם בחזית מלחמת העולם הראשונה בסתיו של השנה שלאחר מכן - אך בקיץ נפצע קשה, במזרח אוקראינה. את שארית המלחמה בילה בתקופת החלמה, שבמהלכה פיתח את סגנונו האמנותי בקנה מידה תעשייתי, ויצר כ-800 עבודות, הן בציור והן בצילום. אחת היצירות, שיצר בסנקט פטרבורג (שנקראה אז פטרוגרד) בסביבות 1917, הייתה דיוקן עצמי מרובה במראות - תצלום מטריד שצולם באולם מחופה מראות, המציג חמישה ויטקצים לבושי מדים צבאיים, מביטים זה בזה בעיניים חשדניות, בסגנון המזכיר את הסרט הליידי משאנגחאי.
באמצע שנת 1918 הצליח ויטקצי לעזוב את פטרוגרד ולשוב לעיירת הולדתו זאקופנה, שם החל להציג את עבודותיו עם קבוצת הפורמיסטים האוונגרדית - תנועה ששילבה קוביזם, אקספרסיוניזם, פוטוריזם ופולקלור, ובהן סצנות פסיכדליות שופעות צבע פגשו עיצובים גרפיים וגיאומטריים יותר. באותה תקופה ניסח את עקרונות תורתו האסתטית - "הצורה הטהורה" - שהעמידה את הקומפוזיציה מעל התוכן, ודגלה בניתוק מהזרמים הריאליסטיים, נטורליסטים, והנרטיביים הליניאריים. עבור ויטקצי, יצירות אמנות היו ישויות אוטונומיות, ולא כלי לשיקוף המציאות, והן נועדו לעורר אסוציאציות חופשיות בקרב הצופה, מבלי להישען על היגיון או עקביות. בהרצאה משנת 1923 הסביר:
"על הבמה, אדם או יצור כלשהו עשוי להתאבד בעקבות כוס מים שנשפכה - אותו יצור שרק לפני חמש דקות רקד משמחה על מות אמו האהובה... אמנות שנוטה אל עבר הצורה הטהורה היא דבר מוחלט... תופסת פרק זמן מסוים".
למרות החידושים האסתטיים שלו, יצירותיו של ויטקצי לא נמכרו כפי שקיווה. בשנת 1925 החליט להקים חברה לציור דיוקנאות, ובמסגרת המוטו "הלקוח חייב להיות מרוצה", ניסח שבעה עשר כללים הולכים ומתריסים, ביניהם חלוקה של הדיוקנאות למספר סגנונות נפרדים:
סוג A: "ביצוע 'חלק', עם אובדן מסוים של אופי לטובת טיפוח יופי או הדגשת 'חמידות'". סוג B: "הדגשת האופי מבלי לגלוש לקריקטורה". סוג B + d: "העצמה של האופי, כמעט עד כדי קריקטורה". סוג C: "בוצע בעזרת C₂H₅OH (אתנול) וסמים מדרגה גבוהה... נוגע בקומפוזיציה אבסטרקטית, הידועה גם בשם 'צורה טהורה'". סוג D: "תוצאה זהה ללא שימוש באמצעים מלאכותיים". סוג E: "פרשנות פסיכולוגית ספונטנית לפי שיקול דעתה של החברה".
בהמשך התקנון כתב: "כל סוג של ביקורת מצד הלקוח נפסל באופן מוחלט... אילו החברה הייתה מרשה לעצמה את המותרות להקשיב לדעתם של לקוחות, היא הייתה משתגעת מזמן". בדומה לרוח ספרו Narkotyki, גם מפעל הדיוקנאות של ויטקצי לא נועד להיות מיזם עסקי רציני אלא ניסוי בגבולות, שובבות, וסתירות מכוונות. אלפי דיוקנאות הופקו לאחר מכן, חתומים בשמות בדויים שונים: Witkac, Witkatze, Vitecasse (בצרפתית: "נשבר מהר"). רבים מדיוקנאות סוג C - שצוירו תחת השפעת חומרים - נוצרו במסגרת "אורגיות" בהן התנסה ויטקצי בשילובים של סמים שונים, בפיקוח חברו הרופא ד"ר ביאויניצקי-בירולה. שמועות על המסיבות הללו - ועל הרגלי השימוש של ויטקצי - נפוצו בציבור הרחב; ואף כעבור עשור, בשלהי שנות ה-40, פרסם ד"ר ביאויניצקי-בירולה מכתב לתקשורת שבו אישר את אופיין הרציני של ההתכנסויות והפריך את הטענה שוויטקצי היה מכור לסמים.
לאורך תקופת בין שתי מלחמות העולם, ויטקצי צבר מוניטין בקרב חוגי האמנות כפרא האקסצנטרי של פולין. הסופר והמחזאי ויטולד גומברוביץ' תיאר אותו כך: "אינו מוצא מנוחה לעולם, תמיד מתוח עד קצה גבול היכולת, מענה את עצמו ואת הסובבים אותו במשחקי תיאטרון מתמידים, בצורך הבלתי נלאה לזעזע... משחק אכזרי וכואב בבני אדם, ללא הרף". תצלומים של ויטקצי מגלמים את שיא ההומור הגרוטסקי של תקופה זו: באחד מהם הוא נראה זועף ונוהם; באחר - מהורהר עם משקפי סקי; ובשלישי - הוא מחבק את הסופר היהודי-פולני הביישן ברונו שולץ, שמסתיר את עיניו באצבעותיו.
ויטקאצי פנה גם לכתיבת רומנים, ופרסם מספר יצירות מוזרות ואימפרסיוניסטיות. ספר הביכורים שלו, "פרידה מהסתיו" (1927 - Farewell to Autumn), נכתב בין השאר בהשראת מסעותיו עם מלינובסקי, וכולל סצנה של מסיבת קוקאין. הרומן הבא, "חוסר סיפוק" (Insatiability - 1930), הוא דיסטופיה נבואית ומרובת חומרים פסיכואקטיביים, שמתרחשת בסביבות שנת 2000, ומתארת את אירופה כשהיא נשטפת במלחמה, אשר מתאפשרת הודות לגלולות ההזיה המכונות "מורטי בינג" (“Murti Bing”).
במרבית יצירתו של ויטקצי יש עקיצה פסיכואקטיבית - מה שהופך את המבוא שלו לספר Narkotyki למגוחך עוד יותר. אם ויטקצי היה התשובה הפולנית לתומאס דה קווינסי, הרי שהתייחסותו לשימוש בסמים הייתה מתעתעת בהרבה: מצד אחד דידקטית, מצד שני סאטירית. "אכתוב את הפרק על ניקוטין במצב אומלל של גמילה", הוא מצהיר, ואז מוסיף: "כמובן, ייתכן מאד שאתחיל לעשן שוב באמצע הכתיבה... זה כבר קרה פעמים רבות!". כשם שחידושיו באמנות החזותית והספרותית חיבקו את החריג והסתירה, גם כתיבתו העיונית הייתה טעונה בפרדוקסים, המשקפים את יחסו הדו משמעי לסיפוק עצמי מול התנזרות.
למרות שהוא כתוב בדיוק של דוח מעבדה, Narkotyki משלב תיעוד אובייקטיבי עם תיאורים אישיים, גופניים ולעיתים קרובות גם מצחיקים של חוויותיו של ויטקצי תחת השפעת סמים, וכן את המורכבויות של ההתמכרות. סמים, עבורו, הם שער "לראות את העולם מה'צד השני'" (ניסוח דומה מופיע גם ב"פרידה מהסתיו", אך כאן אין מדובר בבריחה מהמציאות, אלא בחשיפת זרמיה הסותרים והבלתי יציבים). Narkotyki נע בין תשוקה, חמדנות והבל, לאכזבה והאשמה; בין כרוניקות של נורמות חברתיות לקיטונות מושחזים; בין זיכרונות אינטימיים לתיאוריות אמנותיות.
באחת הנקודות, ויטקצי סוטה מהדיון על סמים כדי להקדיש מספר עמודים להפרכת האשמות חמורות, כביכול, שהופנו נגדו: "אני מכחיש שקיימתי יחסי מין עם החתולה הסיאמית שלי, שיז'ה (המוכרת גם כ'סכיזופרניה', 'איזוטה', 'סבינה' - שאכן יקרה לי מאד, אך לא מעבר לכך), ושגוריה חסרי השושלת שנולדו לה דומים לי במשהו... אני מכחיש שאני שחצן ומפתה נשים סדרתי, שמתחיל עם נשותיהם של אחרים. אני מכחיש שטיפסתי לפסגת גיוונט בטוקסידו (מעולם לא החזקתי בטוקסידו), שכתבתי מחזות כבדיחה, שעקצתי וגנבתי, ושאני לא יודע לצייר".
בעוד שאחד מהרעיונות המרכזיים של ויטקצי על אמנות עסק באמונה במיכון ההולך וגובר של העולם ובניתוק בין האמן לחברה, Narkotyki משלב תרבות, חיים ופסיכולוגיה, ומציג הן השפעות אישיות והן גישות כלליות כלפי צריכת סמים.
הפרק הראשון, העוסק בניקוטין, מתחיל בלב טולסטוי ומסתיים באקזיסטנציאליזם - "מה הן כמה שאיפות דלות כששום דבר אינו נושא משמעות?" — תוך שהוא גולש מהצעות מוסריות ל"איסור מוחלט" על עישון, אל הכרה ב"עונג הבהמי הטהור" שבסיגריות, ולטכניקות עישון שונות ברחבי העולם: "אנחנו הפולנים, הרוסים והבלקנים על כל גווניהם, שלא לדבר על המזרח האמיתי, שואפים את העשן הדוחה הזה עד לטבור, ומרעילים את עצמנו בכ-80% יותר מאלה שבמערב". ויטקצי יוצא למתקפה על האופן שבו עישון מוזיל את האמנות - הוא טוען שמעשנים מוצאים ערך ב"ספרות הנתעבת ביותר לאדיוטים... אותם רומני בלשים מחרידים", ושזה "שואב את אומץ הלב", וגורם לכל סוג של תסמינים מנטליים ופיזיים איומים. אבל סיגריות גם כמעט בלתי אפשרי להיפטר מהן. ויטקצי מזכיר לעיתים תכופות את חרטת המעשן, אשר "בזבז את כל ההזדמנויות הבהירות של חייו לטובת שאיפה מדכאת של עשב שטני קלוי באופן לא מספק, היישר מהגיהנום". לא קשה לקשור את התיאור הזה, ואת התובנות המדויקות על שלבי הגמילה, לתפיסתו העצמית של ויטקצי עצמו.
לאחר התאבדותה של ארוסתו, ויטקצי בילה חלק ניכר מחייו כשהוא נע על סף התמוטטות עצבים: כמה מכתביו הפרטיים מבטאים פחדים מפני קריסת האינדיבידואליות, או מתארים אסון מתקרב, ואפילו נטיות אובדניות. ובכל זאת, Narkotyki לעולם אינו שוקע לגמרי באפלה אפוקליפטית. הסגנון של ויטקצי משתנה לכל אורכו: תיאורים מבולבלים וכואבים של תסמיני גמילה מתפוגגים בזכות תזמון קומי מדויק להפליא:
"בבוקר, תאי גופך המשותקים מהחומר הרעיל שבים להתעורר, ולא רק במוח ובמערכת העצבים, אלא בכל הגוף. אתה מרגיש כאילו היו כדורים בחוריהם, שזה עתה שומנו ונוקו. כמובן, המחשבה הראשונה, או שברי המחשבה הראשונים, שעולים בראשך הם: 'איזה קשקוש'".
גישתו של ויטקצי לאלכוהול נועזת באותה מידה. "אלכוהול משעמם", הוא מכריז - ואז מספק תיאור יסודי ותוסס של השפעתו הפסיכולוגית:
"המציאות פוערת את לועה הג'לטיני והמצחין, עיניה הלועגות בולטות בהתפרצות פרועה... על ידי הגדלת המינון של המשכר, תמיד ניתן לשוב מדי פעם לאקסטזה הישנה ולהשיג לפחות חיקוי עמום של חיים".
דיווחו על קוקאין, לעומת זאת, מדויק ונראה כמעט כמו תיעוד מדעי של סם:
"אנו מבלים כמה שעות בהתפעלות מכתם על מפה כאילו היה הדבר היפה ביותר בעולם, רק כדי להידרדר לאחר מכן לספקות האיומים ביותר לגבי מהות הקיום עצמו ולגבי החיים ברגעיהם היפים והנשגבים ביותר".
ישנם גם פרקים קצרים יותר על מורפין ואתר, שנכתבו בידי מדענים פולנים - בוהדן פיליפובסקי (Bohdan Filipowski) ודזידרי פרוקופוביץ' (שם עט של סטפן גלאס) - אשר נקטו גישה מעט יותר שיטתית לצריכת סמים.
הפרק הרביעי, העוסק בפיוטה - קקטוס קטן המכיל מסקלין ואלקלואידים פסיכואקטיביים נוספים - מציג את ויטקצי בשיא התשוקה הסוערת שלו. מבין כל הסמים המוזכרים ב-Narkotyki, הפיוטה מקבל מעמד כמעט מיתולוגי: בהצביעו על הקושי בהשגת החומר באירופה, מסביר ויטקצי כי יהיה "אסיר תודה עד יומו האחרון" על שבע הכדורים הזעירים (בגודל אפונה) שקיבל מפרוספר שמורלו (Prosper Szmurło) - "פיוטה מקסיקני אותנטי, מתוך המלאי הצנוע של ד"ר אוסטה, נשיא האגודה הבין־לאומית למחקר מטאפסיכי". ויטקצי אף מציין כי נמנע משתייה וממשכרים אחרים לאחר השימוש בפיוטה - תובנה יוצאת דופן ומוקדמת להשפעות השונות של חומרים על גוף האדם, תובנה שמקדימה את המחקר בן זמננו על יעילותם של סמי הזיה לטיפול באלכוהוליזם.
שלושים העמודים הבאים מציעים תיאור של אחת עשרה שעות שבהן מתעד ויטקצי את מצבו הנפשי והגופני בהשפעת הפיוטה: קצב הדופק שלו; התיאבון הפראי; הציורים שהוא מנסה לצייר; חוסר היכולת שלו לישון; וההזיות הבלתי פוסקות (של עוברים ירוקים בגודל של כלב סן ברנרד; של דובי נמלים המסתובבים לאחור; של חתכים רוחביים של יצורי מים - או, כפי שהוא מנסח זאת, "פרוסות כריש ענק"; של פגישות מדומיינות ופנטסטיות עם פוליטיקאים פולנים; של אברים נרקבים; של ארוטיקה; ושל סקי). ויטקאצי מסכם: "המציאות של הפיוטה דומה לזו שלנו, אך נצפית דרך מיקרוסקופ... ככל שהעיניים עצומות זמן רב יותר, כך השדה מתרחב, ולפעמים אף 'עוטף' את משתמש הפיוטה כמו המציאות היומיומית, מתגנב משני הצדדים ואף מייצר את התחושה המוזרה שיש לך עיניים בגב הראש".
אך מציאות הסמים באה בצורות רבות; לפעמים גופנית, לפעמים תרבותית. ויטקצי, שהיה מחליף קודים כפייתי, הבין שהתנסות - באמנות או בסמים - היא טכניקה ליצירת מרחק צורני וחברתי, ובתוך כך היה רגיש גם למגבלותיה של השפה הרגילה לתפוס את חוויית הקיום. בהקדמה ל-Narkotyki הוא מציין:
"אני מקווה להראות לכם את אותם שינויים מנטליים קטנים, שלבסוף מובילים לכך שהאישיות משתנה כליל, מתעוותת רוחנית, נעשית חסרת Geist (המילה הפולנית לרוח, duch, אינה מבטאת את המנעד של המילה הגרמנית Geist ושל הצרפתית esprit - חוכמה, ניצוץ, ברק, דחף, ועוד), חסרת כוח יצירתי, וללא שאיפה אל הבלתי נודע, שאיפה שדורשת אומץ וקלות דעת אשר מתפוררים שיטתית על ידי התמכרות נתעבת".
יצירות חזותיות - של ויטקאצי או של אחרים - כמו גם שפה (של ריקוד, שירה, שירה לחשית, ופרוזה) יכולות לגרום למתבונן או לקורא להרגיש שינוי רוחני; טריפ מתווך, סוג של שיכרון מדרגה שנייה, או "היי" עקיף מהמצב המודע המשתנה של האמן עצמו. אני חושב כאן על פעימת הסחרור של ואלס, ועל קול קטיפתי השר ברוך בין כינורות מקוננים:
Gdy mówisz mi, że kochasz mnie Twe słowa są, jak opjum... ,כאשר אתה אומר לי שאתה אוהב אותי ...מילותיך הן כמו אופיום
זה לא ויטקצי מדבר. אלה מילות שיר פולני מהפנט, שנכתב בשנת 1933 בשם "אופיום" ("Opium"), ובוצע בקברטים המובילים של ורשה בין שתי מלחמות העולם. אך בדרכים רבות, השיר הזה מוכיח את טענתו של ויטקצי: למרות גינויים רשמיים, סמים - קלים וקשים - היו שזורים עמוקות בתרבות היומיום בראשית המאה ה-20, הן בפולין והן בקנה מידה רחב יותר ברחבי אירופה.
מקרה מבחן נוסף ניתן למצוא בטנגו הפולני משנת 1936 בשם "מורפין" ("Morfina"), עם מילים דומות, על סם מפתה שהופך למאהב; או באינספור שירי פרסומת לחברות סיגריות שנוצרו באותה תקופה - כמו הטנגו משנת 1937 "Nikotyna", המספר את סיפורה של פאם פאטאל בשם ניקוטין, שהופכת דם ליין ומביאה גברים לייאוש. דוגמאות נוספות כוללות את "ערכת העזרה הראשונה המוזיקלית" של שירי פרסומת פולניים לתרופות ולמשככי כאבים בין המלחמות, או את המודעות המצולמות האיכותיות של חברות תרופות מאותה תקופה - כולל עבודותיהם של צמד המאיירים יאן לוויט (Jan LeWitt) וג'ורג' הים (George Him - שלימים עיצבו פוסטרים תעמולתיים למאמץ המלחמתי הבריטי).
הספר Narkotyki הפך ללהיט מיידי, וצבר מעמד של כמעט כת ספרותית מודרניסטית: גאוגר מציין שמבקר בן התקופה טען כי "אין צורך להציג את הספר, כי חצי פולין כבר מסתובבת איתו ביד". האם זה קרה משום שהציבור של ויטקצי מצא בו הדהוד אישי? משום שהעז לשחק עם כללי החברה והסמכות? או משום שהותיר במכוון עמימות בשאלה האם מדובר בפרויקט רציני בכלל?
נספחיו המוזנחים לעיתים של Narkotyki מתמקדים דווקא בהרגלים פרוזאיים: רחצה, גילוח, טיפול בטחורים - לעיתים עם המלצות רפואיות, ולעיתים עם פנייה ישירה אל הקוראים. אולי זו הייתה סיבת המשיכה של יצירתו. ויטקצי נע תמיד על התפר הדק שבין הזדהות לאבסורד, בין חינוך לגוף החי, בין החיים לבין האמנות. אך גורלו של ויטקאצי היה עגום הרבה יותר. לאחר שגרמניה פלשה לפולין בשנת 1939, הוא נמלט מזרחה אל ג'ז'יורי (Jeziory) עם אהובתו צ'סוואווה אוקנינסקה. שבעה־עשר ימים לאחר מכן, פלשו גם הכוחות הסובייטיים לפולין - וויטקצי שם קץ לחייו.
לאחר המלחמה, ארונו הסגור הועבר ונקבר מחדש בזאקופנה; כמה שנים מאוחר יותר, הרשויות הפולניות פתחו את הארון והוציאו את שרידיו. ואז הגיעה הבדיחה האחרונה של ויטקצי - אחת שיכלה להילקח היישר מתוך חזיונותיו תחת השפעת חומרים פסיכואקטיביים:
הגופה לא הייתה שלו.
תגובות