אפשר להאשים את האפיפיור. לא החדש. גם לא הישן. אבל אחד שנקרא לאו השלושה-עשר, עוד במאה ה-19. הוא לא רק נטל קוקאין. הוא פרסם אותו, והופיע על כרזה כשהוא מעניק מדליית זהב ליצרן ה"טוניק" שהוא נשא בבקבוקון ירך אישי, כדי לחזק את עצמו באותם רגעים שבהם התפילה לא הספיקה.

כמובן, ניתן לחזור אחורה יותר מאשר לאו השלושה-עשר ולהאשים את האינקה. התושבים המקוריים של האזור שעדיין מייצר שלושה רבעים מהאספקה העולמית - קולומביה, פרו ובוליביה - לעסו את עלה הקוקה במשך אלפי שנים. באופן רשמי, הקוקה היה שמור לבני המלוכה של האינקה, אך כפי שמראים שרידים ארכיאולוגיים של פסלים וקרמיקה, נעשה בו שימוש נרחב למטרות מיסטיות, דתיות, חברתיות ורפואיות. הוא נלעס לא רק בגלל תכונותיו הממריצות - שהרחיקו עייפות וסיפקו את האנרגיה והכוח הדרושים למסעות תלולים באוויר הדליל של מולדתם ההררית - אלא כסוג של מזון, שכן בעלים קיימים ויטמינים וחלבונים.
הכובשים לא אהבו את זה. בתחילה הפולשים הספרדים אסרו על קוקה כ"סוכן מרושע של השטן". אבל אז הם גילו שללא מה שהילידים כינו "מתת האלים", המקומיים בקושי יכלו לעבוד בשדות - או לכרות זהב. לפתע, הקוקה לא רק הפך חוקי אלא הוטל עליו מס, כשהכובשים נטלו עשירית מכל יבול. עלי קוקה חולקו שלוש או ארבע פעמים ביום לעובדים בהפסקותיהם, והכנסייה הקתולית החלה אפילו לטפח אותם.
אבל העלים לא שונעו טוב, אז רק אספקה מזדמנת הועברה לאירופה, אם כי בדיקות של צנרת מהמאה ה-17, שהתגלתה בגן שייקספיר (Shakespeare's garden) לפני מספר שנים, הציגו שאריות קוקאין - מה שיסביר ככל הנראה את ההתייחסות ל"שורות נצחיות" ("eternal lines") בסונטה המפורסמת ביותר הזו, או השימוש המתמיד במילה "blow" בהמלך ליר.
עם זאת, בעידן הוויקטוריאני הם היו בפסגת הטכנולוגיה. בשנת 1863 כימאי איטלקי בשם אנג'לו מריאני (Angelo Mariani) הכניס לשוק יין בשם וין מריאני (Vin Mariani), שטופל בעלי קוקה. הוא ניסה לראשונה את הטוניק החדש שלו על שחקנית בדכאון. התוצאות היו יוצאות מן הכלל. האתנול ביין פעל כממס והוציא את הקוקאין מהעלים - ויצר תרכובת בשם קוקאטליין (cocaethlyene) שחיזקה מאד את ההשפעה של שני הסמים. וין מריאני הכיל 11 אחוז אלכוהול ו-6.5 מ"ג קוקאין בכל אונקיה, וזו כנראה הסיבה שלאו השלושה-עשר העניק לו את מדליית הזהב שלו.

בחורף של שנת 1886, ויליאם אלכסנדר האמונד (William Alexander Hammond) - נוירולוג ידוע והמנתח הכללי לשעבר של צבא ארה"ב - נטל כמות עצומה של קוקאין. כתב מהעיתון "ניו יורק סאן" שראיין אותו ציין בציניות שהרופא היה "בהשתוללות מדעית מרשימה". האמונד בדק באופן ניסיוני מגוון דרכים לצרוך את הסם ובכמויות שונות: הוא ניסה תמציות נוזליות של קוקה, ערבב גרגרי קוקאין הידרוכלוריד ביינות מזוקקים, ולבסוף החל להזריק את הסם בהזרקות תת-עוריות. ההזרקות, לדבריו, העניקו לו "ריגוש מענג וגלי". על קוקאין, הכל הרגיש "מעודן" ו"מרוכך". האמונד הפך לפטפטן בלתי נלאה: כששהה לבד, היה מדבר עם עצמו באריכות. "הפכתי", כך אמר, "די סנטימנטלי ואמרתי דברים נחמדים לכולם. העולם היה נראה טוב מאד, והייתה לי דעה חיובית על חבריי, הגברים והנשים... נהניתי עד מאד".
האמונד המשיך לצרוך את הסם בכמויות הולכות וגדלות עד ש"התחושות הפכו יותר כואבות מאשר נעימות". בסופו של דבר הוא דחף את הבדיקות שלו עד ל-18 גרגירים (קצת יותר מ-1 גרם) במנה בודדת, מה שגרם לו להיות 'לא מודע' למעשיו שלו. הוא התעורר במיטה למחרת בלי זכר לאיך הגיע לשם, ומהר מאד גילה שהוא, בשלב מסוים בלילה, החליט להחריב ביסודיות את הספרייה שלו. לאחר מכן (ואחרי שהתאושש מ"כאב ראש מגוחך ביותר שנמשך יומיים") הוא הפסיק את הבדיקה.
הוא אולי היה נלהב בצורה יוצאת דופן בניסויים שלו, אבל הפליאה של האמונד מקוקאין היתה רחוקה מלהיות נדירה עבור איש מקצוע רפואי בתקופתו. בתחילת 1885, כתב העת הרפואי 'לאנסט' ציין באופן לקוני ש"העיתונות הרפואית מלאה עכשיו בקוקאין", עד סוף השנה, נפח הפרסומים העצום שעוסק בחומר הפך להיות "כל כך נרחב ועם כל כך הרבה צדדים שזה קשה להתמודד עם זה בתמציתיות". קוקאין בודד כימית עשרות שנים קודם לכן, אבל זה נתפס בעיקר כקוריוז מדעי - "אלקלואיד לא ברור" ו"חסר תועלת", כפי שניסח זאת מאוחר יותר עיתונאי רפואי אחד. הזריחה הפתאומית של החומר, מאפלולית כמעט מוחלטת לסלבריטאי עולמי, נבעה מחידוש יחיד וראוי לציון: הגילוי שקוקאין היה חומר ההרדמה המקומית הראשון בעולם.
הודות לקוקאין, התאפשר לראשונה להעלים את הכאב מבלי להיעזר בחומרי הרדמה כלליים חזקים (ומסוכנים) יותר כמו כלורופורם. פריצת הדרך הפתאומית הזו כבשה את הדמיון הציבורי באופן שמעט חומרים עשו, לפני כן או מאז. עבור רבים, נראה היה שהקוקאין מבטא את ההבטחה של המאה ה-19 המודרנית והדינמית מבחינה טכנולוגית: עידן חדש ומואץ של גילויים מדעיים, המצאות חדשות ופלאים בקנה מידה תעשייתי. סיפור הקוקאין בין סוף המאה ה-19 לתחילת המאה ה-20 הוא סיפורו של שינוי איטי מפלא טכנולוגי לסם מסוכן של התמכרות. זהו גם סיפור שממחיש את הדרכים שבהן חומרים בודדים יכולים להיות טעונים במשמעויות אידיאולוגיות, כיצד משמעויות אלו יכולות להשתנות ככל שהן מתפשטות בחברה, וכיצד התפיסות שלנו לגבי סמים מסוימים קשורות באופן אינטימי לרגשות שלנו לגבי האנשים המשתמשים בהם.
קרל קולר (Karl Koller) מעולם לא היה מפורסם כמו חברו זיגמונד פרויד, אבל הוא הצליח להפוך את הקוקאין למפורסם מאד. בשנת 1884, קולר היה בן 27 ועבד כמתמחה במחלקה לניתוחי עיניים של בית החולים הכללי של וינה. הוא היה שאפתן מקצועית וקיווה שתגלית מספיק חשובה עשויה לאפשר לו להגיש מועמדות לתפקיד באחת ממרפאות העיניים הגדולות והיוקרתיות בעיר. לשם כך הוא החל לעשות עבודת מעבדה על חומרי הרדמה ניסיוניים. גם לאתר וגם לכלורופורם (שני חומרי ההרדמה שהיו בשימוש באותה תקופה) היו תופעות לוואי שגרמו להם לא להיות נוחים לשימוש בניתוחי עיניים, וקולר קיווה שהוא עשוי לבנות את שמו על ידי מציאת חלופה טובה יותר. פרויד הוא שהכיר לקולר את הקוקאין. פרויד - אז איש רפואה צעיר ושאפתן באותה מידה - "השתעשע" ברעיון להשתמש באלקלואיד כממריץ וכטיפול ב"מחלות לב" ו"תשישות עצבים". הוא ביקש מעמיתו לעזור לו בניסויים שלו, אז פרויד וקולר החלו 'ליטול את התרופה דרך הפה' ולתעד את השפעותיה השונות.

לקראת אמצע השנה, פרויד יצא לביקור בן חודש כדי לפגוש את ארוסתו בעוד קולר המשיך את העבודה בכוחות עצמו. הוא הבחין שלקוקאין יש אפקט מאלחש כשהוא מורח אותו ישירות על הלשון, ועלה בדעתו שהוא עשוי לעבוד באופן דומה על פני העין. לאחר שבתחילה הרדים בהצלחה עין של צפרדע, אחר כך של שרקן, ולבסוף את עינו שלו, קולר כתב תיאור של התוצאות שלו ומסר אותן לעמית כדי להציג בכנס הקרוב בהיידלברג (שכן קולר היה עני מדי להרשות לעצמו את הנסיעה לשם). התגובה הציבורית הייתה מחשמלת. עשרות שנים מאוחר יותר, נזכר קולר ש"הידע על התרופה החדשה התפשט במהירות, ובמבט על העיתונות הרפואית והכתובה של התקופה, נתקלים בסערה מושלמת של תקשורת על קוקאין והרדמה מקומית". בעקבות גילוי החדשות, אחד מנשיאי איגוד הרופאים הבריטי טען כי: "בגילוי הקוקאין, נראה שנפתח עידן חדש".
באשר לקולר, למרות שהוא בהחלט זכה לתהילה בינלאומית בעקבות תגליתו, שחר עידן הקוקאין החדש התלכד עם תקופה פחות מוצלחת בקריירה שלו. בינואר 1885, בעוד עיתונים רפואיים עדיין מלאים בדיווחים על הצלחתו, נקלע לעימות עם אדם בשם פרידריך זינר, מתמחה כירורגי נוסף בבית החולים הכללי של וינה. מה שהתחיל כוויכוח טכני על אצבע פצועה של מטופל, התדרדר עד שזינר כינה את קולר "יהודי חצוף" (או אולי "חזיר יהודי" לפי זכרונו של פרויד), וקולר הגיב באגרוף בפניו של זינר.
שני הגברים היו סגני-רופאים במילואים של הצבא, ולכן זינר איתגר את קולר לדו-קרב. כשהם נפגשו חמישה ימים לאחר מכן, יצא קולר מהדו-קרב ללא פגע, אך השאיר את יריבו עם שני פצעים עמוקים. התובע הציבורי בוינה נאלץ להגיש כתבי אישום נגד שניהם, ומשפט פלילי אילץ את קולר להתפטר מתפקידו בבית החולים. במהלך השנים הבאות הוא חי בהולנד לפני שהיגר לניו יורק בשנת 1888. בארה"ב היתה לו הצלחה גדולה יותר בניצול תהילתו, הוא פתח פתח מרפאת עיניים משגשגת והפך לזוכה הראשון במדליית לוסיאן האו על הישגים יוצאי דופן ברפואת עיניים.
כשהחדשות על תגליתו של קולר החלו להתפשט לראשונה, פרויד הדביק בצחוק לחברו את הכינוי "קוקה קולר". עם זאת, ככל שהתקדמה המאה ה-19 לקראת המאה ה-20, הקוקאין נועד לטפס גבוה יותר דרמטית הן מהמגלה והן מהיישומים המיוחדים יחסית שהוא חזה עבורו.
חלק מהסיבה שהקוקאין לכד את הדמיון הוויקטוריאני בצורה כה חיה הייתה בגלל הביצועים שלו בהשוואה לחומרי הרדמה קיימים. כלורופורם היה בשימוש כמעט 40 שנה עד שהקוקאין הופיע, אך רופאים ומטופלים כאחד עדיין היו אמביוולנטיים לגבי השימוש בו בניתוחים. תאונות ומוות בהרדמה כללית היו נדירים יחסית אך עקביים מספיק, כפי שציין רופא אחד: "יש הרבה אנשים שכל כך חוששים מכלורופורם, שהם מסרבים לקחת אותו, אלא אם כן הוא למעשה נכפה עליהם".

קוקאין נראה בהתחלה כמו תשובה ברורה לבעיה הזו. "עם תמיסה של קוקאין בהישג יד", נכתב בעיתון St James's Gazette בהתרגשות, "אפשר לוותר על כלורופורם ואתר". לאור זה, נראה כי קוקאין הוא "חומר ההרדמה האידיאלי" - בטוח, חסר מאמץ ויעיל. גילוי התרופה נתפס כמעט כמכונן עידן: נראה היה כי הוא מסמן את כניסתו של עידן חדש שבו הרפואה המודרנית והטכנולוגית תטאטא כליל כאב ובריאות לקויה. דיווח על התגלית ב- Chambers’s Journal כינה את הקוקאין "פלא העידן". העיתון כתב: "קוקאין הבזיק כמו מטאור לנגד עיניו של עולם הרפואה, אך בניגוד למטאור, רשמיו הוכיחו את עצמם כמתמשכים".
ככל שהעלייה המטאורית של הקוקאין נמשכה, גם מחירו החל לעלות. ככל שרופאים יזמים מיהרו להשיג דגימות של האלקלואיד, כך החל הביקוש לעלות על ההיצע עד שבסוף 1884, ערך הקוקאין הגיע ל-32 ליש"ט לאונקיה (כ-3,300 ליש"ט לאונקיה כיום). בארה"ב, חלק מהספקים בערים הגדולות יכלו לבקש עד 300 דולר לאונקיה. במשך זמן מה, האבקה הלבנה הייתה שווה יותר מזהב.
לאחר שההיצע הדביק את הביקוש ועלות הסם התאזנה, הקוקאין מצא את עצמו מיושם במהירות בכל מיני שימושים, גם אקזוטיים וגם יומיומיים. מחוץ לחדר הניתוח, השימוש הנפוץ ביותר בקוקאין היה כתרופה להצטננות ושפעת. בשנות ה-90 של המאה ה-19, בורוז, וולקום ושות' (Burroughs, Wellcome & Co) סיפקו תרסיס קוקאין נגד גודש באף, שהיה "כל כך קטן עד שניתן לשאת אותו בקלות בכיס המקטורן". לאלו שהעדיפו לערבב את התרופות בבית, העיתונים סיפקו מתכונים מורכבים של קוקאין, קפה טחון, מנטול ואבקת סוכר, שנטחנו יחד דק ו'שימשו כמו סנאף רגיל'.
לכסניות קוקאין פורסמו באופן קבוע כדבר הטוב ביותר שמטייל להוט יכול ליטול כנגד מחלת ים. אותן לכסניות שווקו לעתים קרובות גם כטיפול האידיאלי ל"מחלת ההיריון". קדחת השחת ושיעול עקצוצי גם נכנעו לטבליות קוקאין, בעוד שפופרות של משחת שיניים קוקאין הבטיחו לרפא את כאבי השיניים והחניכיים המדממות. ולמי שסבל ממחלות פיזיות פחות חד משמעיות, היו מוצרים כמו 'נוירוג'ן': "סירופ מורכב של קוקאין" שהציע הקלה ל"נואמים, זמרים, ספורטאים, אנשי עסקים, וכל מי שסובל מעייפות מוחית או תשישות עצבית" - מחיר 2 שילינג ו-9 פני, או קצת יותר מ-11 פאונד היום.

אחת ההשלכות הבלתי צפויות של קוקאין הייתה האצת אופנת הקעקועים. גם אדוארד השביעי וגם ג'ורג' החמישי לעתיד קועקעו בביקורים מעבר לים בירושלים וביפן בהתאמה, וזה הצית טירוף מהנוהג בקרב הציבור הבריטי. קעקוע היה תהליך מעט טעון לפי הסטנדרטים של אותה תקופה. הנכונות לסבול כאב למען לא יותר מאשר עיטור אישי נתפסה לעיתים קרובות כסימן למשהו גס - ואפילו ברוטלי - באופיו של האדם המקועקע. אך קוקאין הציע פתרון יעיל לבעיה זו. מאמר שעסק בטרנד כתב: "לפני מספר שנים [קעקוע] היתה פעולה כואבת מאד, אך גילוי הקוקאין הפך אותה לבלתי כואבת". על ידי כך שהפך את הקעקוע לחסר כאב, קוקאין גם הצליח להעניק לו עידון מספיק כדי להתקבל בחברה המהוגנת.
חמושים בקוקאין, זן חדש של אמני קעקועים מפורסמים החל לצוץ. אחד המפורסמים ביותר היה סאתרלנד מקדונלד (Sutherland MacDonald) מרחוב ג'רמין בלונדון, שכאשר עיתונאי שאל אם לקוחותיו נדרשים לסבול מכאב רב בביצוע עיצוביו - הגיב בביטחון: "בכלל לא, כי אני מזריק קוקאין תחת העור בחלק שבו אני הולך לפעול, ומשתמש ביותר בקוקאין מיד כשההשפעות של הזריקה הראשונה חלפו". היתה אפשרות לרכוש ערכת קעקוע ביתית מלאה, הכוללת "סט שלם של מכשירי קעקוע, מחטים מותקנות בידיות שנהב, דיו לא רעיל בצבעים שונים, ובקבוק קוקאין זעיר כדי להפוך את הפעולה ללא כואבת", הכל סגור בקפידה במארז נאה, "מארז עור רוסיה".
בשנים שלאחר גילויו של קולר, הקוקאין התבסס היטב בתפקידו הן כסם טכנולוגי והן כסם אופנתי מודרני. החומר היה מוקף בהילה של חדשנות ופוטנציאל טרנספורמטיבי. עיתונאים התפייטו על הדרך שבה נראה הסם – כמו אתנה מודרנית - כאילו "נוצר במלוא חימושו": הוא היה בו זמנית כלי חיוני ב"ארסנל המנתח המדעי המודרני" ו"רכוש יקר ערך למיליונים".
קוקאין אפילו מצא את דרכו לידיה של אחת הדמויות הבדיוניות המפורסמות ביותר של התקופה: שרלוק הולמס של ארתור קונן דויל. חותם הארבעה (1890), השני מרומני הולמס, מתחיל כשהגיבור שלו מפשיל את שרוול חולצתו ומזריק לעצמו "תמיסת שבעה אחוזים" של קוקאין. דויל הוכשר בעצמו כרופא והיה מודע היטב לקשר הפופולרי של קוקאין עם מודרניות וחדשנות. עבור דויל, הקניית הרגל של קוקאין לדמות שלו הייתה דרך להעביר במהירות לקוראיו שהולמס היה אדם מודרני לחלוטין - אנרגטי, מיוחד ובעל ידע מדעי. ככל שזה נראה לנו מוזר עכשיו, יותר ממאה שנה לאחר הפללת הקוקאין, המבקרים הוויקטוריאניים הראשונים הוקסמו מהפן הזה באישיותו של הולמס. העיתון The Graphic נפעם מ"הגאונות והאנרגיה" של הבלש. הולמס היה, כך התלהב המבקר, בלש "מהשורה הראשונה", ש"או שהוא עסוק בפתרון תעלומה מהשורה הראשונה, או שהוא מנחם את עצמו על היעדרה באמצעות קוקאין".

עם זאת, ככל שחלף הזמן, והבלש של דויל הפך פופולרי יותר ויותר, השימוש שלו בקוקאין הפך למוקד לחרדות חדשות שנבנו סביב הסם. בשנת 1901, ג'ון ווילי (John Wyllie), פרופסור בבית הספר הישן לרפואה של דויל, אוניברסיטת אדינבורו, תיאר כיצד הוא נקרא יום אחד לראות בחור צעיר חולה. כשווילי נכנס לבית, אחותו של המטופל שלו רצה אליו, בוכה בצער ש: "זה הכל הספר הנורא הזה!" ווילי המשיך: "חקירה העלתה את העובדה שהקריאה האהובה על המטופל הייתה שרלוק הולמס. הצעיר היה במצב שפל מאד, וזרועו המסגירה הייתה מנוקדת בדקירות תת-עוריות. הערצתו לבלש הפופולרי ביותר מספרי המתח גרמה לו להיגרר להרגל של שימוש בקוקאין". חוויותיו של ווילי פורסמו הן בעיתונים פופולריים והן בעיתונים רפואיים. הדיווח ב-British Medical Journal הסתיים ברמיזה מעורפלת אך חד-משמעית, שלפיה ייתכן שלמחברים המעודדים בקלות דעת את קוראיהם להיכנע ל"כישוף המזיק" של התמכרות לסמים יש "הרבה מה להסביר".
סר ארתור קונאן דויל לא היה לבד, סופרים אהבו את זה. הנריק איבסן, אמיל זולא, ז'ול ורן, אלכסנדר דיומא, כולם השתגעו על זה. רוברט לואיס סטיבנסון כתב את המקרה המוזר של ד"ר ג'קיל ומר הייד במהלך בולמוס קוקאין בן שישה ימים. בני מלכות היו נלהבים. המלכה ויקטוריה, גאורגיוס הראשון מלך היוונים, אלפונסו השלושה עשר מלך ספרד, השאה של פרס ונשיאי ארה"ב ויליאם מקינלי ויוליסס ס. גרנט, כולם צרכו קוקאין.
חוקר הקוטב ארנסט שקלטון נטל מוצר דומה בצורת טבליות לאנטארקטיקה, וכך גם קפטן סקוט עם תוצאות פחות משמחות. אוגוסט ברתולדי אמר שאם היה צורך וין מריאני מראש הוא היה מעצב את פסל החירות גבוה בכמה מאות מטרים. בנוסף לתחושת הרווחה הכללית שהוא גרם, נאמר גם שהוא "ממריץ נפלא ביותר של איברי המין" - לא תכונה המוזכרת באישור האפיפיור.
משקה הקוקה הידוע בעולם, לעומת זאת, הגיע מאוחר יותר. בשנת 1886 רוקח באטלנטה בשם ג'ון פמברטון הכין יין קוקה משלו. אבל כשהאיסור הוציא אלכוהול מחוץ לחוק בארה"ב, הוא נאלץ להחליף את היין במתכון שלו בסירופ סוכר. הוא שינה את שמו לקוקה-קולה: משקה המתינות "המציע את סגולות הקוקה ללא חטאי האלכוהול" ושיווק אותו כמשקה המושלם ל"אמריקה הסוערת, החדשנית, הרועשת והנוירוטית". מודעותיו של פמברטון הציגו אותו כ"משקה אינטלקטואלי" שהיה "אחד המשקאות התוססים, המענגים, המעודדים והממריצים ביותר". מאד ממריץ. כל בקבוק הכיל את המקבילה לשורה קטנה של קוקאין.

עד אז, קוקאין נמכר ללא מרשם רופא. בסירס, רובוק ושות' בארה"ב, נמכר בשנת 1900 יין פרואני של קוקה אשר "מקיים ומרענן הן את הגוף והן את המוח... ניתן לצרוך בכל עת בבטיחות מושלמת". קוקאין היה בשימוש נרחב בריפוי כאבי שיניים ותרופות פטנט - Ryno's Hay Fever ו-Catarrh Remedy, הכילו 99.9 אחוז קוקאין טהור. בלונדון בשנת 1916, הרודס מכרו ערכה שתוארה כ"מתנת קבלת פנים לחברים בחזית" שהכילה קוקאין, מורפיום, מזרקים ומחטים.
מה שאפשר את כל זה היה פיתוח טכניקה לבודד את אלקלואיד הקוקאין מהעלה. השיטה שוכללה על ידי דוקטורנט גרמני בשם אלברט נימן (Albert Niemann) אשר בשנת 1859 זיקק אלקלואיד טרופין (tropane alkaloid) גבישי מעלי הצמח. אותה גרסה מעודנת של הסם הביאה את המשתמש לפרץ מלהיב בכך שהוליכה, למעשה, את המוח לחשוב שהוא מצויד במשהו מהנה. כמו הרואין וניקוטין, הוא מתחבר למסלולי התגמול הטבעיים של המוח ומביא למודעות משופרת, ביטחון עצמי, תחושת כוח ועוצמה מינית.
האפקט ריגש את המוחות הגדולים ביותר. זיגמונד פרויד ב-1884 פרסם את Über Coca בו כתב כי קוקאין מביא: "התרגשות ואופוריה מתמשכת, שאינה שונה בשום אופן מהאופוריה הרגילה של האדם הבריא... במילים אחרות, אתה פשוט נורמלי, וקשה להאמין שאתה תחת השפעת תרופה כלשהי... עבודה פיזית אינטנסיבית ארוכה מתבצעת ללא עייפות ... תוצאה זו מתרחשת ללא כל תופעות הלוואי הלא נעימות הבאות מהתרגשות שמקורה באלכוהול..."
ככל שהוא נבלע מהר יותר כך האפקט מהיר ודרמטי יותר. עד כדי כך שארתור קונאן דויל גרם לשרלוק הולמס לתאר את הקוקאין כ"מעורר כל כך טרנסצנדנטי ומבהיר את המוח שהפעולה המשנית שלו היא עניין של רגע קטן". או להשתמש בדיבור הדמוטי יותר של משתמש קראק מודרני "זה כמו אורגזמה של כל הגוף".
עם בוא המאה ה-20, התפיסות הפופולריות של קוקאין החלו להשתנות בדרכים עדינות אך חשובות. עם חלוף השנים, הקוקאין עדיין נתפס כניצחון טכנולוגי, אבל זה היה מאוזן מול תחושה רחבה יותר של הסכנות שעלולות לנבוע משימוש יתר בו. סופרים שבתחילה הסתקרנו והתרגשו מ"פתרון שבעת האחוזים" של הולמס, נזהרו יותר ויותר מלראות שהם דוגלים ב"סם מסוכן". דויל החליט לוותר על הרגל הקוקאין של הולמס לתמיד. הסיפור 'הרפתקאת שלושת הרבעים החסרים' (1904 - 'The Adventure of the Missing Three Quarter') מתחיל עם ווטסון שנזכר כיצד עבד "במשך שנים" כדי לגמול בהדרגה את חברו מ"מאנית הסמים שאיימה פעם למחוק את הקריירה המדהימה שלו". פסקה זו היתה המילה האחרונה על קוקאין בקאנון של הולמס. מעתה ואילך, הסם היה אמור להידחק בצורה נחרצת לעברו של הבלש - הרפתקה טראגית ומסוכנת שממנה הוא ניצל על ידי התערבות מצפונית של ווטסון.
הניסוח מחדש של דויל לשימוש בקוקאין של הולמס ממחיש את הדרכים שבהן השתנו תפיסות הקוקאין בשנים הראשונות של המאה החדשה. כשדויל הגה לראשונה את הבלש שלו, הקוקאין נתפס כ"סם פלא מודרני" - הוכחה מוחשית לכך שהמדע יכול לשפר את מצב האדם - והשימוש בו סימן את הולמס כאדם מודרני ומעורב טכנולוגית. עם זאת, בתחילת המאה ה-20, האסוציאציות הללו החלו להשתנות ככל שהחומר נקשר באופן ישיר הרבה יותר לאיום של התמכרות והתדרדרות.

פיקוח חקיקתי על קוקאין החל להופיע לראשונה בשנות ה-1910. בבריטניה הוכנס חוק ההגנה על הממלכה (Defence of the Realm Act) בתגובה לדרישות מלחמת העולם הראשונה, ובשנת 1916 הוא שימש להגבלת מכירת התרופה ל"אנשים מורשים" ספציפיים כגון רופאים, מנתחים ורופאי שיניים. על פי החוק, קוקאין יוכל הציבור כעת להשיג רק עם מרשם רופא. ההגבלות הללו נשארו במקומן עד לאחר המלחמה, כאשר הן הוכנסו לצמיתות לחוק באמצעות חוק הסמים המסוכנים (Dangerous Drugs Act) משנת 1920. בחלקם, חוקים אלה היו תגובה לסכנות האמיתיות של התמכרות לקוקאין - לסיכונים שקוקאין עלול להוות סיכון לאנשים תמימים או נלהבים מדי כמו המטופל האומלל של ווילי. אבל הם גם שיקפו את הדעות הקדומות החברתיות והגזעניות הרחבות יותר של זמנם.
ככל שהשימוש בקוקאין הפך נפוץ יותר, הוא החל לחלחל אל מחוץ למעגל הסגור יחסית של המעמד הבינוני והגבוה האמיד, הלבן. עבור אדם לבן, עשיר ומבוסס חברתית כמו ויליאם אלכסנדר האמונד, להתנסות בקוקאין ותענוגותיו היה מקובל. במקרה הגרוע, זה עשוי להיות קצת קומי. ניתן היה לגרום לאותן חוויות להיראות מאיימות הרבה יותר כאשר הן אומצו על ידי עניים, על ידי נשים או על ידי אנשים צבעוניים.
בשנת 1914, הלאנסט ועיתונים פופולריים שונים בבריטניה פרסמו מחדש מאמר מאת הרופא אדוארד הנטינגטון וויליאמס (Edward Huntington Williams) על קוקאין בדרום ארה"ב. וויליאמס טען שכל גבר שחור שאימץ את הרגל הקוקאין היה "לגמרי מעבר לגאולה". כל הטבע שלו משתנה על ידי ההרגל. התשוקות המיניות מוגברות ומעוותות; גברים שלווים הופכים למסוכסכים וביישנים לנועזים. סידני פלסטד (Sidney Felstead), מחבר הספר "העולם התחתון של לונדון" (1923 - The Underworld of London), טען כי הוא מזועזע באופן דומה מהתדירות שבה "איזו ילדה שופעת עונג מתה ממנת יתר של קוקאין או מורפיה, שסופקו לה על ידי טפיל שחור או צהוב כלשהו״.
הערות אלו ממחישות את המוסר הכפול שהתפתח סביב קוקאין בתקופה שקדמה להפללתו. תחושת החדשנות, המודרניות הטרנסצנדנטית שקוקאין העניק לוויליאם אלכסנדר האמונד או לשרלוק הולמס לא הורחבה לכולם. הסטיגמטיזציה של הסם כסוכן של סכנה וסטיות שיקף דעות קדומות שכבר היו קיימות נגד אותם מיעוטים, והחוקים שנחקקו כדי לשלוט בו שיקפו (לפחות חלקית) את הרצון לשלוט באותם אנשים.

חווית הקוקאין הטהור היא אינטנסיבית, אבל לאינטנסיביות החוויה הזו, שהיא לגמרי מחוץ לטווח הרגיל של החוויה האנושית, יש מחיר. הטבע, במילותיו של נוטל סמים נגמל אחד, חסכן באכזריות בהנאה. ככל שההיי גדול יותר, כך ההתרסקות גדולה יותר כאשר המוח מבין את הטריק שנעשה עליו. עם הזמן, נדרשת מנה גדולה יותר או תכופה יותר כדי לשחזר את אותו היי. יתרה מכך, מינונים שונים של קוקאין עלולים לייצר גם בעיות נוירולוגיות והתנהגותיות כולל סחרחורות, כאבי ראש, בעיות מוטוריות, חרדה, נדודי שינה, דיכאון ואפילו הזיות.
מכיוון שקוקאין ממריץ את תאי מערכת העצבים המרכזית ומערכת הלב וכלי הדם, בשעה שלאחר השימוש בקוקאין הסיכון להתקף לב עולה פי 24. ורבים מהמטופלים של פרויד, להם המליץ על קוקאין למגוון מחלות, התמכרו גם הם לקוקאין.
ככל שהמאה התגלגלה, כך התעצם גל הדעות על קוקאין. תכונותיו הממכרות התבררו. קוקאין החל להופיע בספרות כחטא. המטוטלת התנדנדה לכיוון הפאניקה המוסרית. בשנת 1903 המגזין האמריקאי לרוקחות תיאר את משתמשי הקוקאין כ"בוהמיינים, מהמרים, זונות מהמעמד הגבוה והנמוך, סבלי לילה, משרתים, פורצים, סחטנים, סרסורים ופועלים מזדמנים". גורם רשמי ממועצת הרוקחות של מדינת פנסילבניה העיד כי "רוב ההתקפות על הנשים הלבנות בדרום הן תוצאה ישירה של מוח כושי מטורף מקוקאין".
בשנת 1904 הסירו היצרנים את הקוקאין מקוקה קולה. ממשלת ארה"ב ניסתה לאלץ את החברה לשנות את שם המשקה, אך לאחר מחלוקת משפטית ממושכת, השם נשמר. חברת קוקה קולה עדיין רגישה בנושא. המוזיאון שלה באטלנטה עדיין לא מזכיר את מורשת המשקה משיח הקסם מפרו, למרות שהמשקה עדיין בטעם תמצית של עלי קוקה שמהם הוסר הסם.
אבל זה נמשך לאורך שנות ה-20 וה-30. למרות כל ההתעקשות של קול פורטר, "אני בטוח שאם אקח אפילו סניף אחד, זה היה מייאש אותי מאד", הוא היה משתמש. כך גם הסופר ויליאם ס. בורוז והשחקנית טלולה בנקהד (Tallulah Bankhead) שהתלוצצה: "הרגלי קוקאין? כמובן שלא. אני צריכה לדעת. אני משתמשת בזה כבר שנים".

עם זאת, בעשורים שבאו לאחר מכן, קוקאין נדחק לשוליים בשוק השחור על ידי ממריצים סינתטיים כמו אמפטמינים. בעידן "כוח הפרח" ("flower power") של שנות ה-60, מריחואנה ו-LSD הפכו לסמים המועדפים. קוקאין זכה לתחייה קצרה, אך אקסטזי, הרואין, אסיד וספיד היו הדומיננטיים. עם זאת, בסוף שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000 חזר הקוקאין לארה"ב, כאשר מכירות הרחוב הגיעו לכ-35 מיליארד דולר ב-2003. וכאשר השוק האמריקאי לאבקה הלבנה הפך רווי, פנו הסוחרים לאירופה.
עם החיפוש אחר שיאים גדולים יותר הגיעו סכנות גדולות יותר. קוקאין שמעושן מגיע למוח תוך כחמש שניות, מה שמעניק דחף שהוא הרבה יותר אינטנסיבי מאשר נטילת אותה כמות קוקאין דרך האף. ניתן להשתמש בממס כמו דיאתיל אתר כדי לאפשר את עישון הסם כפריבייס ("freebase"). אבל הטכניקה מסוכנת מאד מכיוון שהתערובת עלולה להתלקח בקלות, כפי שאולי זוכרים מעריציו של ריצ'רד פריור - הוא הצית את עצמו בזמן שניסה לעשות פריבייס. זוהי גם טכניקה שמפתה את המשתמש למנת יתר, מאחר וההיי נמשך עשר דקות אך שיא הדחף של הפריבייס נגמר כמעט ברגע שהמשתמש נושף את האדים.
הסיכון לשריפה ספונטנית של פריבייס הוביל את המשתמשים לפתח את הצורה הקטלנית ביותר של קוקאין - המכונה קשקשי השטן (devil's dandruff), מזון (food), אבן (rock) או פשוט קראק. כאן הקוקאין מבושל עם אמוניה או נתרן ביקרבונט לצבע חום בהיר. בצורה זו קוקאין ממכר ביותר, אפילו יותר מהרואין. קוקאין הוא מה שהפרמקולוגים מכנים "מחזק מאד". ניסויים עם בעלי חיים מוכיחים זאת. כאשר הוא זמין לעכברים הם יקחו אותו בעצמם. ואכן הם יסבלו מכות חשמל, ויוותרו על אוכל ומים, כדי לקבל את הסם.
הראיות הן שקוקאין ממכר בערך כמו אלכוהול, אבל יותר משתמשים - כ-50% - מסיימים עם בעיית התמכרות. הצרה היא שאין דרך לחזות איזה 50 אחוז - "כולם מתחילים להשתמש בקוקאין ללא תלות", אומר ד"ר אדם ווינשטוק (Adam Winstock) מהמרכז הלאומי להתמכרות, "אף אחד לא חושב שהוא ימצא את עצמו ביחידה לגמילה תוך חמש שנים". תלות בקוקאין מתפתחת לאחר כשלוש שנים של שימוש קבוע. אבל בעוד שלוקח כחצי שנה להתמכר להרואין, מספיקים שישה שימושים בלבד בקוקאין קראק כדי לגרום להתמכרות.

יש סכנה נוספת. זה מגיע מערבוב של סמים. בשילוב עם אלכוהול, קוקאין מייצר קוקאטליין בכבד, אשר גם מייצר אופוריה גדולה יותר וגם סיכון גבוה יותר להתקף לב או להפסקת נשימה. נצרך עם הרואין, בתערובת המכונה ספידבול (speedball) או מונורוק (moonrock), הקוקאין מייצר עלייה מהירה בקצב הלב, אך כאשר הוא דועך, ההרואין מאט את הלב, ומסכן אי ספיקת לב מוחלטת. ג'ון בלושי וריבר פיניקס מתו שניהם מספידבול. נצרך עם מינונים נמוכים של קטמין, שילוב שקלאברים מכנים CK1, הוא מפחית את ההשפעות ההזיתיות והמשתקות של K; נצרך במינונים גבוהים, הוא הורג.
רוב משתמשי הפנאי מרגיעים את עצמם שהם לא יגיעו לאזורים המפוקפקים האלה. הם פשוט מעבירים צלחת חרסינה מסודרת עם שורות של אבקה לבנה - "שורה של חיילי סורבה" כפי שניסח זאת משתמש קבוע - מסביב לשולחן אחרי ארוחת הערב, מכיוון שסבא וסבתא שלהם היו מעבירים את הפורט, או שהוריהם היו מעבירים ג'וינט. רבים מהם יטלו את אותה הכמות לאורך תקופות ממושכות ולא יתמכרו.
יהיה להם מזל אם הם יגלו ש-25 אחוז מהתקפי הלב בקבוצת הגילאים 18 עד 45 נגרמות על ידי קולה, וכנראה שהם לא יגלו עדיין ששימוש לרעה בקוקאין יגרום להם סיכוי גבוה פי שבעה לחטוף התקף לב מאוחר יותר בחיים מאשר מי שלא משתמש בסמים.
אבל עבור חלק מגיע שלב שבו הבילוי שלהם הופך להתעסקות ואז לאובססיה. רוב הכסף שלהם ילך על הסם. רוב זמנם יקדישו למחשבה איך להשיג אותו. משפחה, חברים וחברים לעבודה יהפכו יותר ויותר מנוכרים בגלל התנהגותם. המסע לתלות היא דרך קלה ללא דאגות. היציאה מזה יכולה להיות מאבק הרבה יותר קשה.
במהלך עשרות השנים, הקוקאין עבר מפלא של העידן הוויקטוריאני החדש והטכנולוגי למקור מפחיד ומשחית של התמכרות. הסיפור של הקוקאין ממחיש לא רק עד כמה התפיסה שלנו לגבי סמים ספציפיים יכולה להשתנות עם הזמן, אלא עד כמה סמים יכולים בקלות ללכוד ולעבות את הרגשות שלנו. קוקאין היה תמיד סם מוקף באופן מיוחד בפנטזיות: תקוות, פחדים, אופטימיות וחרדה. תיאור ההיסטוריה שלו חושף את המידה שבה הפנטזיות והפחדים שלנו לגבי סמים מעצבים, ומעוצבים על ידי, הפנטזיות שלנו לגבי המשתמשים בהם.
אנו ממליצים לא להתנסות באופן עצמאי בחומרים משני תודעה שאינכם מכירים, פעולה כזו עלולה להיות מסוכנת.
אם אתם/ן מעוניינים להתנסות וחוקי המקום בו הינכם שוהים מאפשרים זאת, פנו למדריכים מנוסים על מנת לעבור את החוויה באופן בטוח.
מקורות:
קטעים מ- An undulating thrill מאת aeon שנכתב ע"י: Douglas Small.
קטעים מ- Cocaine: a brief history on the discovery, popularisation and early use of medicinal cocaine מאת Journal of Global Medicine שנכתב ע"י: John H. Thompson.
קטעים מ- Drug that spans the ages: The history of cocaine מאת independent.
Comments