תְּחִלָּה תָּבֹא לִנְאוֹת הַסִּירֵנוֹת שֶׁהֵנָּה מַקְסִימוֹת כָּל-בְּנֵי-הָאָדָם הַבָּאִים לְמִשְׁכְּנוֹתֵיהֶן, וּבְיַעַן כָּל-הַקָּרֵב לִשְׁמֹעַ שִׁירָתָן אֶת-שִׁיר הַסִּירֵנוֹת בְּאִי-יְדִיעָתוֹ, לְעוֹלָם לֹא יָשׁוּב אֶל-בֵּיתוֹ נַחֲלָתוֹ; אִשְׁתּוֹ וְטַפּוֹ לֹא עוֹד לָשִׂישׂ עָלָיו יוֹסִיפוּ, כִּי הַסִּירֵנוֹת תִּקְסֹמְנָה לוֹ בְּכִשְׁפֵי שִׁירֵיהֶן הַמְצַלְצְלִים. יוֹשְׁבוֹת הֵן וְשָׁרוֹת בַּכָּר, וְסָבִיב נֶעֶרְמוּ הַרְבֵּה עַצְמוֹת בְּנֵי-אָדָם מַרְקִיבִים, וְעוֹרָן הַצָּפוּד עֲלֵיהֶן.
(האודיסיאה - הומרוס - תרגום: שאול טשרניחובסקי)
בדרך כלל, הסירנות נחשבו בנותיו של אל הנהר אכלואוס, בין אם מהמוזה טרפסיכורה, מלפומנה, קאליופה, או סטרופה, בתו של המלך פורטאון מקאלידון. מספרן מדווח באופן משתנה משתיים ועד שמונה. ליצורים המיתולוגיים המצמררים והלא יפים במיוחד היו בתחילה מאפייני ציפורים, כולל כנפיים מנוצות, רגלי טפרים ומדי פעם זנבות דמויי ציפור דרור.
עם חלוף הזמן, לסירנות היו זנבות דג וחלק גוף עליון אנושי, והן תוארו וצוירו כנשים צעירות, יפות וענוגות. אנציקלופדיה ביזנטית מהמאה ה-10 קובעת שחציין התחתון היה כשל בת אדם, ואילו חציין העליון - מהחזה מעלה - היה כשל ציפור. מאוחר יותר, החלו להציג את הסירנות כנשים יפות, שלא רק קולן אלא גם גופן מושך ונאה, ובשלב מסוים, אף כבתולות ים. להצגתן של הסירנות כבתולות ים בוודאי תרמה העובדה שבמספר שפות אירופאיות (כמו הצרפתית), "סירנה" משמעה בתולת ים.
מאיפה הגיעו היצורים המרתקים האלה? מוצאן משתנה ממקור למקור, אך יש נטיה לטעון כי הן הבנות של אל כזה או אחר, כאשר אל הים פורקיס או אל הנהר אכלואוס טוענים לכתר שניהם. מלאכים או נשים שסטו מדרך הצדק נקשרו גם הם לסירנות ונאמר שנגזר עליהן להיות אחד ביום הדין.
במיתולוגיה היוונית העתיקה, הדימוי שלהן ללא ספק מושך אך גם הרסני. לפי גרסה אחת של הסיפור, חיפוש בקרקעית הים מסביב לאי שלהן יגלה ספינות שנטרפו בזמן שניסו להתקרב לסירנות. הסירנות חיו על אי מוקף בסלעים ובצוקים, שם ישבו על סלע ושרו שירים. שירתן הייתה כה ענוגה ויפה שמלחים שחלפו ליד מקום מושבן ושמעו את שירתן מרחוק קפצו מספינותיהם אל מותם, או כיוונו את ספינותיהם לעבר הסלעים, שם הם נטרפו.
מעט סיפורים אפילו מתארים את היצורים כתוקפים פיזית בני אדם, או אולי לשירה הכובשת שלהן היו השלכות דרמטיות על מלחים. האם הן ניסו לפתות מלחים אל מותם? יכול להיות שזה עוד מוטיב מאחורי השירה המכושפת שלהן? האם השיר שלהן היה סוג של נקמה, או אולי הוא סימל צער?
לדברי אובידיוס, הסירנות היו בצעירותן חברותיה למשחק של פרספונה, בתה של האלה דמטר. לאחר שפרספונה נחטפה על ידי האדס, אל השאול, דמטר בכעסה קיללה אותן ושינתה את דמותן לדמות מפלצתית, בשל כישלונן לעצור את החטיפה.
הסירנות הוגלו לאי קטן בשם אנתמוסה (Anthemoessa), פורח אך חסר חיים, שם נאלצו לחיות לבדן. הסירנות נראו בדרך כלל על הסלעים החדים מול החוף. ייתכן שהן השתמשו בשירה שלהן כנקמה על חייהן האומללים ועל כל העוולות שבוצעו נגדן. כתוצאה מכך, הן עשויות היו להפוך למפלצות ולהרוס את חייהם של אחרים. האם הסירנות היו בודדות, כך שהן ניסו למשוך גברים שיהיו איתן על האי? האם זה יכול היה לעבוד בעזרת שירה מדהימה?
הסירנות כמעט תמיד נמצאו בים. אולי זה בגלל שהימאים הופכים לחסרי הגנה במרחבי מים עצומים, ולכן, מושפעים בקלות רבה יותר מקסם הסירנות. מסופר שאנתמוסה נמצא מכוסה בשרידי אדם; עם זאת, מעולם לא נראה שום סימן לכך שהסירנות המיתולוגיות הרגו את האנשים האלה.
המלחים עלולים היו למות מרעב כי ספינותיהם הושמדו באזור. באחד האיזכורים, אנתמוסה היה אי הבית של הסירנות. ובכל זאת, באחרים, ביתן היה קשור לאיי סירנוזה (Sirenuse) ליד פאסטום, האי איסקיה, או קאפרי, הממוקם במפרץ נאפולי. כל המקומות הללו תוארו מוקפים בצוקים ובסלעים מסוכנים וחשופים לסערות ולרוחות חזקות. לסירנות הייתה היכולת להפוך למפתות יפות ושובות לב. קולן המענג גרם למלחים להיות מכושפים לחלוטין. כששכחו הכל, הגברים התרסקו על הסלעים.
ב"נביאים, מקדשים וסירנות" ("Seers, shrines and Sirens") שלו כותב החוקר האמריקני ג'ון פולארד (John Pollard) שיצירות אמנות הדגימו לא פעם את הקשר של הסירנות עם סמלים שונים. סמלים אלה נשמרים בספרות, מבלי לקחת בחשבון את תיאורי הסירנות על מצבות עתיקות. הסירנות קשורות לאודיסאוס ולחבריו, ומתוארות לעתים קרובות לצד תסאוס, דיוניסוס, ארטמיס ואתנה. יצורים אלה הוצגו כמעט תמיד כנקבות. עם זאת, בתקופות קדומות יותר, היו להן זקנים, שבישרו מוות והובילו למוות. הן אפילו גרמו להנאה מסתורית שנגרמה משירתן.
במסע לאיתקה, אודיסאוס כנראה עבר ליד האי, מושב בנות הים. אבל הוא ידע איזו סכנה אורבת בפתייניות הגיהנומיות האלה. אז הוא ציווה על חבריו לכסות את אוזניהם בדונג כדי שלא ישמעו את שירת הסירנות; לפיכך, הם לא היו חשופים לכישוף שלהן.
עם זאת, אודיסאוס עצמו החליט לא לפספס את הסיכוי היחיד שלו. הוא הורה לקשור אותו בחבלים ימיים חזקים לתורן הספינה כך שלא יוכל להשתחרר ולקפוץ מהספינה ולא לשחררו חרף כל בקשותיו עד אשר אי הסירנות ייעלם מעבר לאופק. כשהספינה התקרבה, החלו הסירנות בשירה הקטלנית שלהן.
עם זאת, איש לא שמע דבר. אודיסאוס, בזמן הזה, דמע ונאבק בעוצמה, הוא צעק והורה להתירו אבל אף אחד לא הקשיב לו. הודות לתרגיל הזה, קבוצת מלחים נמנעה מסכנת המוות הזו. אודיסאוס, לעומת זאת, יכול היה להתגאות בכך שהוא היה האדם החי היחיד ששמע את שירת הסירנות הנפלאה.
יאסון, מנהיג מסע הארגונאוטים, מצא דרך אחרת להתמודד עם הבעיה שהציבו הסירנות בפניו ובפני חבריו לשיט. בעצת מחנכו הקנטאור הנבון כיירון הוא צירף לאונייתו את המוזיקאי המוכשר אורפאוס, שבשומעו את שירתן של הסירנות, החל לנגן בלירה שלו. המוזיקה היפהפייה שאורפאוס הפיק הצליחה לגבור על קול שירת הסירנות, והצילה את הארגונאוטים ממוות בטוח. המיתוס מספר שלאחר שספינה עברה ליד הסירנות מבלי לטבוע, הסירנות הכושלות הטביעו את עצמן במי הים.
מקורות:
