ההמון שעולה מן המדבר - סיפורו של הארבה
- גור זיו
- לפני 4 ימים
- זמן קריאה 12 דקות
עודכן: לפני 30 דקות
בראשית 2020, שמי אפריקה החשיכו תחת ענן חי ומתנועע - מיליארדי ארבה שעטו כרוח על פני השדות. התופעה עתיקת היומין של מכת ארבה שבה והתגלתה במלוא עוצמתה. התיאור המקראי של מכת הארבה במצרים מהדהד גם כיום:
וַיְכַס אֶת-עֵין כָּל-הָאָרֶץ, וַתֶּחְשַׁךְ הָאָרֶץ, וַיֹּאכַל אֶת-כָּל-עֵשֶׂב הָאָרֶץ וְאֵת כָּל-פְּרִי הָעֵץ, אֲשֶׁר הוֹתִיר הַבָּרָד; וְלֹא-נוֹתַר כָּל-יֶרֶק בָּעֵץ וּבְעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם.
(שמות, י ט"ו)
ארבה - אותם חגבים המשנים את טבעם - מסוגלים להופיע פתאום כענן שחור, לכלות יבולים עד תום, ולהטיל אימה שמשתקפת בספרות, במיתולוגיה ובהיסטוריה האנושית. כיצד הופך חגב בודד וירוק ליצור הרסני זהוב כנפיים בנחיל? מדוע נחילי הארבה חוזרים שוב ושוב בתולדות האנושות כסמל לרעב, לעונש אלוהי ולכאוס? וכיצד ההתנהגות הקולקטיבית שלהם מעוררת השוואה להתנהגות המונים של בני אדם? הבה נצלול אל הביולוגיה של טרנספורמציית החגב, נסקור עדויות היסטוריות ותרבותיות למגפות ארבה, ונבחן את ההקבלות בין הנחיל לבין קהל אדם סוער. לבסוף נדון בכלים המודרניים לניטור ולהדברת האיום העתיק הזה.
המדע שמאחורי הטרנספורמציה
חגבי הארבה הם למעשה שני יצורים באחד - באורח פלא הם מסוגלים לשנות את גופם והתנהגותם בהתאם לצפיפות האוכלוסייה. בשגרה, החגבים החיים במדבר או בערבה הם יחידאיים, ירוקים או חומים ומעדיפים להתבודד; אך כאשר הסביבה מתמלאת בפרטים רבים, הצפיפות הגבוהה מפעילה "מתג" ביולוגי ההופך את החגב הבודד ל"ארבה". תוך שעות ספורות, אותם חרקים מתבודדים משנים את צבעם לצהוב-שחור בוהק, גופם מתחזק ומוחם משתנה, והם הופכים חברתיים ופעילים מאד, נמשכים זה אל זה ויוצרים נחילים עצומים. באופן מדעי, שינוי קיצוני זה נקרא פוליפניזם שלבים (Phase Polyphenism) - יכולת ללבוש שני מופעים (פאזות) שונים בתכלית כתלות בגורם סביבתי, במקרה זה צפיפות.
הגילוי שחגב בודד ו"ארבה נחילי" הם אותו מין עצמו היה מפתיע כל כך, שעד המאה ה-20 מדענים חשבו שמדובר במינים שונים. רק בשנת 1921 הוכיח הביולוג בוריס אוברוב (Boris Uvarov) שמדובר בשני שלבים של אותו חרק, אותם כינה בלטינית Solitaria (יחידאי) ו-Gregaria (חברותי). התברר כי המגע התכוף עם חגבים אחרים הוא זרז השינוי: בשטח מצומצם, כאשר אלפי חגבים מצטופפים לאחר גשם נדיר במדבר או סביב שרידי צמחייה - נוצר גירוי מתמשך של שערות חישה ברגלי החגב. גירוי זה, לצד ריחם ומראם של חגבים נוספים מסביב, מוביל בתוך שעות להיערכות מחדש במערכת העצבים של החגב.
המדע המודרני הצליח לפענח חלק ניכר ממנגנון הטרנספורמציה. במחקר מכונן מ-2009 התגלה כי מוליך עצבי יחיד - סרוטונין - משמש כמתג הכימי שמפעיל את התהליך. כאשר חגב מתחכך ללא הרף בחבריו, מתרחשת "התפרצות" זמנית של סרוטונין במרכזי העצבים שבחזהו; די בכך כדי להפעיל מאות גנים ולשנות את התנהגותו של החגב לבעל נטייה נחילית. החוקרים מצאו ש“הכימיקל היחיד הזה יכול לעורר את השינוי בעצמו, ובלעדיו, הארבה לא ישתנה... זה גם הכרחי וגם מספיק כדי להביא את הצד החברתי של הארבה לידי ביטוי” - כלומר, הזרקת סרוטונין לחגבים בודדים גרמה להם להפוך לחברותיים, ולעומת זאת חסימת פעילות הסרוטונין מנעה מחגבים להפוך לנחיליים אפילו בצפיפות גבוהה. "עד כה ידענו מהם הגירויים שגורמים לטרנספורמציה המדהימה בסגנון 'ד"ר ג'קיל ומר הייד' של החגבים, אך איש לא הצליח לזהות אילו שינויים במערכת העצבים ממירים חגב מתבודד לנחיל מפלצתי" - סיפר ד"ר מייקל אנסטי (Michael Anstey), אחד ממגלי המנגנון. גילוי הסרוטונין כגורם המפתח פתר תעלומה בת 90 שנה, והראה שבלי "הניצוץ הכימי" הזה - החגבים יישארו יחידאים לעד.
אולם סרוטונין הוא רק חלק מהסיפור. מחקרים עדכניים מלמדים כי גם המוליך העצבי דופמין מעורב בבקרת המעבר בין מצבי החגב. כך למשל במין החגב הנודד (Locusta migratoria) התגלו שני קולטני דופמין בעלי תפקידים מנוגדים: קולטן Dop1 במוח מעודד התנהגות נחילית וגורם לחגב בודד להפוך לחברותי, בעוד קולטן Dop2 מקדם דווקא חזרה לבדידות. כאשר פעולת Dop1 נחסמת, חגב חברותי שב לבטא התנהגות יחידאית, וכאשר Dop2 נחסם נמנעת "התבודדות" של חגב שהיה בעבר בנחיל. דופמין, אם כך, פועל כמעין מערכת בלמים ומאיצים המווסתת את כניסת החגבים ל"מצב נחיל" ויציאתם ממנו. לצד זה זוהו גם אמינים ביולוגיים נוספים, כמו אוקטופאמין (Octopamine) וטיראמין (Tyramine), המעורבים בטרנספורמציה ההתנהגותית. בסך הכל, מעבר הפאזה של הארבה הוא דוגמה מופלאה לגמישות פנוטיפית: שינוי מתהפך ומהיר בתכונות הגוף וההתנהגות כתגובה לתנאי סביבה.
מה ההיגיון האבולוציוני מאחורי "מצב הארבה"? נראה שזהו מוצא של ייאוש בטבע. בחגבי המדבר, שנים של יובש שומרות על אוכלוסייה קטנה ומפוזרת. אך כשבאים גשמים עונתיים, צומח מזון בשפע והחגבים מתרבים במהירות. במהרה המשאבים שוב אוזלים, והפרטים הרבים נדחקים יחד אל כתמי הצמחייה האחרונים. בשלב זה מופעל הטריגר הנחילי: החגבים נעשים פעילים, משנים הופעתם ומפתחים תיאבון עצום. ההתכנסות לנחיל מאפשרת להם לנדוד יחדיו הרחק בחיפוש אחר מקורות מזון חדשים. כפי שמתאר זאת החוקר סטיב רוג'רס (Steve Rogers): "השלב החברותי הוא אסטרטגיה שנולדה מייאוש שמונע מרעב, והנחיל הוא התגובה - ניסיון נואש למצוא מרעה חדש". ואכן, נחיל הארבה הוא צבא רעב הנושא עמו את הישרדות המין, במחיר הרס סביבתו.
הארבה בדפי ההיסטוריה
מגפות ארבה אינן רק תופעת טבע; הן שזורות בקורות האנושות כמעט בכל תרבות ואזור. מאז ימי קדם נחרתו בלב האדם אימתם של הנחילים הטורפים, ותיאורים היסטוריים רבים מספרים על שמיים שהתכהו מחרקים רעבים. כבר במצרים העתיקה הכירו את האיום: תבליטי קבר מ-2400 לפנה"ס מתארים ארבה, ואגדות מצריות דיברו על ענני ארבה המביאים חורבן. הסיפור המקראי בספר שמות על מכת הארבה - השמינית מבין מכות מצרים - הפך לסמל ארכיטיפי. במאות שנים שלאחר מכן, נחילי ארבה הוזכרו שוב ושוב כעונש אלוהי: יואל הנביא, למשל, מתאר חזון שבו ארבעה סוגי ארבה עולים על הארץ כצבא אלוהים להשחית יבוליה, ומזהה אותם עם צבאות אנושיים המאיימים על ישראל. גם הקוראן מזכיר את הארבה בין מכות מצרים, והמסורת האסלאמית כינתה את החרק "חייליו של אללה" - בהיותו כוח טבע עצום שמעבר לשליטת אדם.
"וַנַּשְׁלַח עֲלֵיהֶם הַשֶּׁטֶף וְהָאַרְבֶּה וְהַכִּנִּים וְהַצְפַרְדְּעִים וְהַדָּם, אוֹתוֹת מְפֹרָשוֹת, וַיָּזִידוּ וְהָיוּ עַם מוּשְׁחָתִים."
(סורת אל-אעראף, 7:133)
גם בעולם הקלאסי נותרו תיעודים. הומרוס, ב"איליאדה" (המאה ה-8 לפנה"ס) מדמה לוחמים הנמלטים מפני האש ל"שקיקי ארבה המזנקים בבהלה מפני שלהבת בוערת". ההיסטוריון היווני הרודוטוס (המאה ה-5 לפנה"ס) כתב על שבטים באפריקה שלמעשה התפרנסו מן הארבה: "הם צדים חגבים, מייבשים אותם בשמש, טוחנים אותם ומערבבים לתוך חלב לשתייה". ציון זה של אכילת ארבה דווקא מציג היבט נוסף - לא רק מזיק שיש להילחם בו, אלא גם מקור חלבון ומזון במדבר. בתרבויות ערב ומזרח תיכוניות אכילת ארבה הייתה (ועודה) מעשה מקובל בזמני רעב וגם כמעדן; המשנה והתלמוד מזכירים שארבה כשר למאכל, ובימינו בכמה ממדינות אפריקה וברחבי חצי האי ערב צולים חגבי ארבה כחטיף עשיר בחלבון.
הסופר הרומי פליניוס הזקן (המאה ה-1 לספירה) הזכיר אף הוא את מכת הארבה כפורענות טבע ידועה. ההיסטוריון הרומי טיטוס ליוויוס תיאר מגפת ארבה קשה שפשטה בקפואה שבאיטליה בשנת 203 לפנה"ס, "ולוותה במגפה בבני אדם בשל צחנת פגרי הארבה הרקובים". תיאורו ממחיש אמונה רווחת בעת העתיקה: נחילי ארבה לא רק משמידים את היבול וגורמים לרעב, אלא עלולים גם להביא מחלות - בין אם עקב קלקול מי השתייה מפגריהם הרבים, ובין אם כמכה משמיים הנלווית לאַרבה.
לאורך ימי הביניים והרנסאנס, תיעודים של "שנות ארבה" מלמדים כמה גלובלית הייתה התופעה. בסין קיימות רשומות מסודרות של 173 התפרצויות ארבה בתקופה של כאלפיים שנה, ושושלות קיסרים שונות מינו "פקידים לניהול מכת הארבה" כבר במאה ה-9 לפנה"ס. לעיתים ניסו טקסים דתיים לגרש את הנחילים - באירופה של ימי הביניים, למשל, כמרים ניהלו טקסי גירוש שדים לארבה, ובסין נהגו פשוטי העם להקריב מנחות לאלוהי הארבה. במקרים אחרים נקטו באמצעים ארציים יותר: הצלפה בשדות בענפים בוערים, הדלקת מדורות עשן, רעש מתופים ופחים - הכל כדי להבריח את הארבה מעל האדמה.
אחד התיעודים הציוריים מגיע מדמשק של המאה ה-18. בשנת 1747 פלשו נחילי ארבה עצומים לסוריה. הספר אחמד אל-בודיירי (Ahmad Al-Budayri) תיאר ביומנו את שראה בעיניו: "הם באו כענן שחור. הם כיסו כל דבר: את העצים ואת השדות. ישתבח שמו של אלוהים, יצילנו!". קריאת האימה של אותו עד ראייה מוסלמי מזכירה עד כמה מוחשית הייתה חוויית הנחיל בעבור בני הדורות הקודמים. מכת הארבה של 1915 בארץ ישראל - המתועדת בצילומים מפורסמים - כילתה כל ירק בארץ והובילה לרעב קשה בלבנון הסמוכה. תיאורים עזים מאותה שנה מדברים על עננים שמסתירים את השמש, על שדות ש"יורדים לטמיון" בתוך שעות, ועל מיליוני ביצים ששקעו באדמה כרימונים לפני פקיעה.
מעבר להרס המיידי, למגפות ארבה הייתה השפעה חברתית-כלכלית עמוקה: הן גרמו להגירה של אוכלוסיות מחבל ארץ לחבל ארץ, להפרות סדר ולעיתים אף להתעוררות דתית או לפרשנויות אפוקליפטיות. אי הוודאות מתי יכה הנחיל שוב עוררה פחד תמידי. לא במקרה, בלקסיקון התרבות "ארבה" הפך לשם נרדף לכל פורענות פתאומית שמכלה משאבים. דימוי זה חלחל גם לספרות המודרנית - למשל ברומן "הכל קורס" (1958) של צ'ינואה אצ'בה, נחילי ארבה מבשרים שינוי הרסני בחיי הכפר המסורתי; ובחזונו הדיסטופי "ענבי זעם" של ג'ון סטיינבק איכר אחד מזהיר מפני "אנשים כארבה" שיבואו ויאכלו כל מה שצמח.
סמליות הארבה
כוחו המחריד של הארבה הותיר רושם כביר על נפש האדם, ומהר מאד קיבל החרק משמעות סמלית מובהקת. במסורות דתיות, הארבה מייצג פעמים רבות אצבע אלוהים - עונש קוסמי על חטאי האנושות. התנ"ך מציג את מכת הארבה כענישה ישירה לפרעה, ושלמה המלך מזכיר בתפילתו "רָעָב כִּי-יִהְיֶה בָאָרֶץ, דֶּבֶר כִּי-יִהְיֶה שִׁדָּפוֹן וְיֵרָקוֹן אַרְבֶּה וְחָסִיל כִּי יִהְיֶה, כִּי יָצַר-לוֹ אֹיְבָיו, בְּאֶרֶץ שְׁעָרָיו: כָּל-נֶגַע, וְכָל-מַחֲלָה." (דברי הימים ב' ו', כ"ח), כשהוא רומז שהארבה הוא מכה הנשלחת בידי ההשגחה. בדמיון העממי באירופה זוהו נחילי ארבה עם פרשי האפוקליפסה - כך ב"חזון יוחנן" (ספר ההתגלות בברית החדשה) מופיעים יצורים דמויי ארבה בעלי עוקץ כעקרב ככוח דמוני באחרית הימים. במיתולוגיות מסוימות אף דימו את הארבה לדרקון: בסין ראו בו יצור רב-פנים השולח את בניו הירקרקים להשחית, ובכמה מסורות באפריקה דיברו על "רוח הארבה" שיש לפייסה באמצעות פולחן.
בספרות ובשירה, הארבה היה לסמל רב-עוצמה של חורבן בלתי נשלט. משוררים השתמשו בנחיל הארבה כדימוי לצבא כובש, לקהל משתולל או לתאוות בצע משתלטת. לדוגמה, המשורר הצרפתי ויקטור הוגו תיאר שדווקא השליט העריץ הוא כארבה טורף - אוכל הכל ומשאיר שממה. מנגד, הארבה שימש גם כסמל לאזהרה והפקת לקחים: למשל באגדה האפריקאית על הנמלה והחגב (שבה הגיבור הוא חגב יחידאי הקרוב לארבה), מוזהר החגב מפני קלות דעת העלולה להוביל לרעב - רמז להשפעת מגפות ארבה על מי שלא מתכונן לבאות.
מעניין לראות שגם היחס לארבה כמזון קיבל לאורך הדורות משמעות תרבותית מורכבת. העובדה שאפשר ללקט את הארבה ולאוכלו לאחר קלייה או ייבוש העניקה לו לעיתים היבט של "מתנה מתוך מכה": אותו יצור המגלם רעב והרס עשוי להפוך למקור מזון אחרון עבור קהילות עניות. במסורות מקומיות במזרח התיכון, שבהן אכילת ארבה הייתה מקובלת מבחינה הלכתית, תועדה התייחסות אמביוולנטית זו - בין קללה לברכה, בין אסון טבעי לבין הישרדות אנושית. האופן שבו הארבה נתפס גם כאיום וגם כהזדמנות מדגיש את מקומו הייחודי בדמיון התרבותי, כיצור שגואל ומחריב בעת ובעונה אחת.
בין ארבה להתנהגות המוני אדם
המחזה של מיליוני יצורים קטנים המתלכדים לכוח הרס עצום מזמין השוואות לתופעה חברתית מוכרת: התנהגות ההמון. כמו חגב יחיד אשר בנחיל משנה אישיותו, כך גם בני אדם עשויים לפעול אחרת לגמרי כשהם חלק מקהל גדול. הוגים רבים - מסוציולוגים במאה ה-19 ועד חוקרי מוח בימינו - עמדו על כך שקבוצה גדולה יוצרת "נפש קולקטיבית" משלה, שלעיתים מתעלה על זו של היחיד. גאורג זימל, מן האבות המייסדים של הסוציולוגיה, כתב: "ההמון אינו רק סכום של יחידים; הוא תופעה חדשה שלא מורכבת מכלל האישיויות של חבריו, אלא רק מאותם חלקים משותפים לכולם – אותם חלקים נמוכים ופרימיטיביים". במילים אחרות, בהתקהלות המונית, בני אדם נוטים לוותר על המורכבות האישית שלהם, ואילו היצרים, הפחדים והדחפים המיידיים - המשותפים לכולם - הם שקובעים את פעולת ההמון. הדבר מזכיר כיצד חגבים בנחיל מונעים על ידי רעב בסיסי ותנועה עיוורת קדימה, ללא העכבות המאפיינות פרט יחידאי נינוח.
פסיכולוגים כדוגמת גוסטב לה בון וזיגמונד פרויד תיארו כיצד באספסוף נדבקת התרגשות מאחד לשני בדומה לגלים בנחיל חרקים. רגשות סוחפים - בין אם בהלה, זעם או התלהבות - מתפשטים כאש בשדה קוצים בתוך קהל, כשהאינדיבידואלים "מחקים" זה את זה בתהליך של הדבקה רגשית. כך ניתן להבין תופעות של לינץ' או פרעות, שבהן אנשים רגילים מבצעים מעשי אלימות נוראים כשהם חלק מהמון זועם - בדומה לארבה תמים שהופך למשחית בגוף הנחיל. חוקר ההמונים לה-בון אף גרס ש"קהל נתון לחסדיהם של כל הגורמים המעוררים החיצוניים... הוא עבד של הדחפים שהוא מקבל" - ההמון משול בעיניו לעלים ברוח סערה, נע בלי שליטה בכיוון שהרוח (הגורם המעורר) נושבת. דימוי זה מזכיר במידה רבה תיאור נחיל ארבה הנישא במשבי רוח ומסתער ללא תכנון מוקדם על שדות מזדמנים.
עם זאת, לא כל התנהגות המונים שלילית או הרסנית. פילוסופים כספרדי אליאס קנטי הצביעו על הכוח המשחרר והמאחד של ההמון - תחושת ה"ביחד" שיכולה לבטל מחיצות בין זרים ולהניע שינוי חברתי. גם זימל עצמו סבר שההמון הוא "הישות החברתית בהתגלמותה", בה "האדם הבודד חש שהוא נישא על 'רוח הקבוצה'". באופן דומה, אפשר לראות באספקטים מסוימים של נחילי ארבה שיתוף פעולה מתואם בטבע: הנחיל נע כמקשה אחת, חורג מיכולותיו של כל חגב יחיד, ואפילו נמנע מהתנגשויות רבות בזכות איתותים בין הפרטים. מדענים החוקרים את בינת הנחיל מוצאים הקבלות בין דפוסי תנועה וקבלת החלטות של ארבה, דבורים או ציפורים ובין דינמיקות ברשתות חברתיות של בני אדם. למשל, כשם שנחיל ארבה מנווט לפי ריכוז צמחייה ומזג אוויר, כך המון אנשים עשוי "לנווט" לפי מוקדי עניין או לחץ חברתי.
במבט מפוכח, ההקבלה בין אדם לארבה מחדדת הן את הדמיון והן את ההבדל: בני האדם, בניגוד לארבה, מסוגלים באופן מודע לבקר את עצמם בתוך קהל (לפחות במידת מה). אנו בעלי שפה, תרבות וחוק, המאפשרים לאזן את דחפי ההמון ולמנוע הידרדרות עיוורת. אולם בעתות משבר - מלחמות, פניקה כלכלית, או אפילו התלהבות המונים במופע ספורט - ניתן לראות כיצד גם אנחנו, היצורים התבוניים, עשויים לנהוג "כהמון חרקים". הדימוי של "ארבה אדם" מופיע לא פעם בשיח פוליטי כגינוי להתנהגות עדרית חסרת מחשבה. אבל לצד הביקורת, אפשר גם ללמוד משהו חיובי: כשם שפרטים זעירים מתלכדים לאחת מתופעות הטבע המדהימות בעולם, כך שיתוף פעולה אנושי בקנה מידה גדול יכול לחולל פלאים - בבנייה, ביצירה ובקדמה - אם רק נתעל אותו לכיוונים בונים ולא הרסניים.
המאבק בארבה בעידן המודרני
נחילי הארבה אמנם פחתו בשכיחותם במאה ה-20 הודות למאמצי האדם, אך הם לא נעלמו. בעולם המודרני מופעלים מגוון כלים וטכנולוגיות על מנת לצפות מראש התפרצות ארבה, למנוע את התפשטותה ולהגן על היבולים. לקח מרכזי שהופק הוא שעדיף לפעול מוקדם - התערבות מקדימה למניעת נחילים גדולים מוצלחת יותר מפעולה מאוחרת לאחר שהנחילים כבר נוצרו. לכן ארגונים בינלאומיים וממשלות משקיעים בניטור שוטף של אזורי רבייה מועדים לפורענות: בעיקר רצועת הסאהל וצפון אפריקה, חצי האי ערב ואזור פקיסטן-הודו - אזורים צחיחים שבהם מתרחשים מרבית גלי הארבה.
ארגון המזון והחקלאות של האו"ם (FAO) מפעיל את שירותי Locust Watch, רשת דיווח ומעקב גלובלית אחר מצב הארבה המדברי. פקחי שדה במדינות שונות יוצאים למדבר מצוידים במכשירי GPS ודיווחי לוויין, במטרה לאתר ריכוזים של נימפות - חגבים צעירים שעדיין חסרי כנפיים - העלולים להתפתח לנחילים מעופפים. פלטפורמות מידע גיאוגרפי מאפשרות לקבוע היכן ירדו גשמים שעשויים ליצור תנאי רבייה, ולהכווין צוותים מקומיים לאותם מוקדים. לווייני חישה מרחוק הפכו לכלי מפתח: נתוני לחות קרקע וצמחייה מסופקים בזמן אמת לסוכנויות כמו נאס"א ומנהל האוקיינוסים והאטמוספירה הלאומי (NOAA), שמשתפות פעולה עם מדינות האזור. כך למשל, במהלך מגפת הארבה במזרח אפריקה (2020), נעשה שימוש בלווייני NASA CYGNSS למדידת רטיבות הקרקע, ונמצא "מתאם ברור בין קרקעות לחות וחוליות לבין פעילות ארבה" - מקומות שבהם הקרקע הלחה אפשרה לביצים לבקוע ולהתפתחות הנימפות. "הגישה למניעת נגעים רחבי היקף היא לאתר את הארבה בשלבי חייו המוקדמים מאוד ולהשמיד את אתרי ההטלה שלו" הסביר לי אלנבורג (Lee Ellenburg), מומחה לחקלאות מנאס"א. גישה זו מיושמת על ידי שילוב תחזיות אקלימיות: אם מזג האוויר מבשר גשמים כבדים (כפי שקרה בעונת הגשמים החריגה ב-2019 בקרן אפריקה), הרשויות נכנסות לכוננות ומפנות משאבים לניטור והדברה מבעוד מועד.
בהיבט ההדברה, העולם התקדם מעבר לחרמש והאת בידיים חשופות. בשנות ה-50 גילו שהחומר הכימי דילדרין (Dieldrin) יעיל מאוד בחיסול ארבה, ומטוסי ריסוס הפיצו אותו בקנה מידה נרחב - אך מחירו הסביבתי היה כבד והופסק השימוש בו. כיום נהוג להשתמש בקוטלי חרקים מודרניים, בפיזור מדויק מהאוויר באזורים נגועים. במקביל מפותחות שיטות הדברה ביולוגיות: שימוש בפטרייה מטאריזיום (Metarhizium acridum) הפוגעת ספציפית בארבה ומחלישה או ממיתה אותו, בלי לזהם את הסביבה. תכשיר בשם "Green Muscle" המבוסס על פטרייה זו נוסה בהצלחה במספר מדינות בסאהל, ומסתמן ככלי מבטיח להגבלת התפשטות הנחילים בצורה ידידותית לסביבה.
העידן הדיגיטלי מביא פתרונות חדשים גם הוא. חוקרים מיישמים בינה מלאכותית לניתוח דפוסי מזג אוויר, תצלומי לוויין והיסטוריית התפרצויות כדי ליצור מודלים חוזיים - התראה מוקדמת לאזור בו עלול להתפתח נחיל בשבועות הקרובים. בשנת 2020, במסגרת תחרות חדשנות של נאס"א, פותח אבטיפוס למערכת בשם Project L.L.O.C.U.S.T, שמשלבת למידת מכונה עם נתוני לוויין לחיזוי נתיבי נדידה של נחילים, ואף שוקלים שימוש ברחפנים לאיתור מוקדי ארבה מרוחקים. רחפנים כבר נמצאים בשימוש בהודו ובמדינות אפריקה לריסוס נקודתי של קוטלי ארבה במקומות שקשה להגיע אליהם. המאמץ הבינלאומי מנסה לגשר על פערים כלכליים: בעוד מדינות כמו סעודיה או מרוקו מסוגלות לנטר את שטחן היטב, שכנותיהן העניות - למשל תימן או מאוריטניה - מתקשות בכך, וחוסר היכולת המקומי עלול להצית מגפת ארבה אזורית. לכן ארגון המזון והחקלאות (FAO) וארגונים אזוריים מקיימים שיתופי פעולה חוצי גבולות, מתוך הבנה שהארבה אינו מכיר בגבולות מדיניים.
המפגש בין ארבה לאדם במאה ה-21 מעורר לא רק דאגה אלא גם מחשבה יצירתית. יש הרואים בנחילי הארבה הזדמנות כלכלית: אם החיים נותנים לך ארבה - תכין חטיפי חלבון! יזמים וקואופרטיבים במדינות מוכות ארבה החלו לקלות ולטחון את החרקים לייצור מזון לבעלי חיים, לקמח עשיר בחלבון ואף כחטיף לאדם, ובכך להמיר את הקללה לברכה. בגישה אקולוגית יותר, חוקרים בוחנים דרכים לנצל את התנהגות ההמון שלהם להטעות את הנחיל - למשל להשמיע צלילים בתדר מסוים שיגרמו לפירוק ההתלכדות, או פיתוח "מלכודות המוניות".
למרות ההתקדמות, אירועי ענק כמו זה שבמזרח אפריקה ב-2020 מזכירים לנו שכנגד איתני הטבע אין ביטוח מלא. שינויי האקלים עשויים ליצור תנאים חריגים (כמו כמה ציקלונים עוקבים במדבר ערב, שהציפו את הדיונות במים ואפשרו רבייה מסיבית של ארבה ב-2019). דריכות מתמדת ושיתוף פעולה בינלאומי יידרשו כדי למנוע את שיבתם של "ענני החושך" בהיקף תנ"כי. האדם, שבמאות האחרונות למד יותר ויותר על הארבה - מהביוכימיה במוחו ועד דפוסי נדודיו על פני יבשות - מצויד כיום טוב מתמיד להגן על לחמו מפני חרקים רעבים. ייתכן שבעתיד נדע אפילו לחזות את הנחיל הבא חודשים מראש, או לשלוט בהתנהגות החגבים באמצעות פיתיונות כימיים המבוססים על הפרומונים שלהם.
הארבה, אותו יצור קטן וקדום, לימד את האנושות לקחים רבים. הוא המחיש את פגיעותו של האדם מול הטבע, ובה בעת עודד חדשנות וערבות הדדית חוצה גבולות. הוא שימש משל לפורענות, אך גם סמל להתחדשות וצמיחה אחרי משבר - שכן אחרי שהנחיל עובר, הטבע (בעזרת האדם) מזכיר לנו את יכולתו להשתקם. וכמו בארבה, גם בנו טמון הפוטנציאל להשתנות ולהתלכד אל מעבר לגבולות האני הצר, לטוב ולרע. הבנת פלא הטרנספורמציה של החגב היא מפתח זעיר להבנת פלא גדול אף יותר: כוחה היצירתי וההרסני של הקולקטיביות בעולם שלנו.
מקורות:
קטעים מ- The swarm-maker molecule – how serotonin transforms solitary locusts into social ones מאת National Geographic שנכתב ע"י: Ed Yong.
קטעים מ- A brain chemical changes locusts from harmless grasshoppers to swarming pests מאת University of Cambridge.
קטעים מ- Two dopamine receptors play different roles in phase change of the migratory locust מאת Front Behav Neurosci.
קטעים מ- From Molecules to Management: Mechanisms and Consequences of Locust Phase Polyphenism מאת Advances in Insect Physiology.
קטעים מ- Between Destructiveness and Vitalism: Simmel’s Sociology of Crowds מאת Christian Borch.
קטעים מ- The Sentiments and Morality of Crowds מאת Gustave Le Bon.
קטעים מ- Could Satellites Help Head Off a Locust Invasion מאת Earth Observatory nasa.
קטעים מ- Are the 2019-20 locust swarms linked to climate change מאת Carbon Brief.
Comments