גם היום, עם מזון מתקדם, מכשירי רדיו ובגדים מבודדים, חצייה רגלית של אנטארקטיקה היא אחד האתגרים הקשים ביותר שאפשר לבקש מאדם לעמוד בו. לפני מאה שנה זה היה גרוע יותר. אז, בגדי צמר ספגו שלג ולחות. מזון עתיר אנרגיה הגיע בתערובת לא מעוררת תיאבון של שומנים מעובדים בשם פמיקאן. הגרוע מכל, קור קיצוני חדר את הכל; אפסלי צ'רי-גארארד, שהפליג לקוטב הדרומי עם משלחתו הטראגית של קפטן סקוט בשנים 1910-1913, נזכר כי שיניו, "שהעצבים שלהן מתו, התפצלו לרסיסים" ונפלו קורבן לטמפרטורות שצנחו עד למינוס 60 מעלות צלזיוס.
צ'רי-גארארד שרד כדי לכתוב סיפור על הרפתקאותיו, ספר שקרא לו "המסע הגרוע ביותר בעולם" ("The Worst Journey in the World"). אבל אפילו המסע שלו באנטארקטיקה - שהתבצע בחושך מוחלט במעמקי החורף הדרומי - לא היה כל כך מזעזע כמו הצעדה הנואשת שאיתה התמודד שנה לאחר מכן החוקר האוסטרלי דאגלס מוסון. מסעו של מוסון, ככל הנראה, ירשם בדברי הימים של חקר הקוטב כנורא ביותר אי פעם באנטארקטיקה.
בשנת 1912, כשהפליג באוקיינוס הדרומי, מוסון היה בן 30 וכבר זכה לשבחים כאחד הגיאולוגים הטובים בדורו. נולד ביורקשייר, אנגליה, אך התיישב בשמחה באוסטרליה, הוא דחה את ההזדמנות להצטרף למשלחת של רוברט פלקון סקוט כדי להוביל את משלחת אנטארקטיקה האוסטרלית, שמטרתה העיקרית הייתה לחקור ולמפות את מחוזות החוף שלא נבחנו עד אז בחלקו המערבי של כף אדייר. גבוה, רזה, מקריח, רציני ונחוש, מוסון היה מנוסה באנטארקטיקה, מארגן עילאי וקשוח פיזית.
הצוות האוסטרלי עגן במפרץ קומונוולת', חלק מרוחק במיוחד של החוף האנטארקטי, בינואר 1912. במהלך החודשים הבאים, מהירויות הרוח בחוף היו בממוצע 80 קמ"ש ולפעמים עלו על 300, וסופות שלגים היו כמעט קבועות. תוך מאבק ברוחות הקטאבטיות שעטו עליהם במלוא עוצמתן מרמת הקוטב, הקימו אנשי קבוצת החוף את צריפם והחלו בהכנות למסעות המזחלות בקיץ הבא. הקבוצה הכינה בגדים, מזחלות, אוהלים ומנות מזון קצובות, שהכילו בעיקר פמיקאן וביסקוויט פלאסמון, שאפשר היה לכתוש, לערבב במים ולהרתיח ליצירת נזיד או מרק שנודע בשם "הוש". למנות הקצובות נוספו מצרכי יסוד כמו חמאה, שוקולד ותה; קצבת המזון היומית נקבעה בסביבות 960 גרם לאדם. מוסון ניהל קבוצות סקר מוגבל ופרס כמה מצבורי צידה. הידוע במצבורים אלה היה "מערת אלאדין", שנכרה בקרח על המדרון במרחק 8.8 ק"מ מדרום לצריף הראשי.
תוכניתו של מוסון הייתה לפצל את המשלחת שלו לארבע קבוצות, אחת לאיוש מחנה הבסיס ושלושת האחרות ליציאה אל פנים היבשת כדי לבצע עבודה מדעית. ב-27 באוקטובר 1912 התווה מוסון את תוכנית מסעות המזחלות לעונת הקיץ. מבין שבע קבוצות המזחלת שנועדו לצאת מכף דניסון, יפנו שלוש מזרחה. על קבוצת החוף המזרחי, בהנהגת הגאולוגססיל מאדיגן, הוטלה המשימה לחקור מעבר ללשון קרחון מרץ; אנשי הקבוצה יקבלו בשלב הראשון סיוע מקבוצת המזרח הקרוב בהנהגת פרנק סטילוול, שתפנה בהמשך למיפוי האזור שבין כף דניסון לקרחון.
מוסון מינה את עצמו להוביל את מה שנודע כקבוצת המזרח הרחוק - צוות של שלושה אנשים שהוקצה לסקור כמה קרחונים במרחק מאות קילומטרים מהבסיס. זו הייתה משימה מסוכנת במיוחד. למוסון ולאנשיו יש את המסע הרחוק ביותר, ומכאן את המטענים הכבדים ביותר לשאת, והם יצטרכו לחצות אזור מכוסה בבתרונים עמוקים (Crevasse), שכל אחד מהם מוסתר בשלג.
מוסון בחר שני עמיתים להצטרף אליו. סגן בלגרייב ניניס, קצין בצבא הבריטי, היה מטפל הכלבים של המשלחת. חברו הקרוב של ניניס, זאוויר מרץ, היה עורך דין שוויצרי בן 28, שהכישורים העיקריים שלו למסע היו האנגלית הייחודית שלו - מקור לשעשוע רב לשני האחרים - מצב רוחו המרומם, ומעמדו כאלוף סקי למרחקים. הם היו אחראים על כלבי המזחלת מגזע האסקי גרנלנדי - שרק בעזרתם תוכל הקבוצה לעבור את המרחק במהירות שלה התכוון מוסון. ניניס ומרץ עשו את החורף בהכנת הכלבים למסע, בתפירת רתמות ובאימון הכלבים לרוץ בצוותים עם המזחלות. כל אחת מן הקבוצות נדרשה לחזור לכף דניסון עד 15 בינואר 1913, כדי ש"אורורה" תוכל לאסוף את האנשים ולהימלט מן המים האנטארקטיים לפני שקרח החורף יסגור עליהם.
החוקרים לקחו שלוש מזחלות, שנגררו על ידי סך של 16 כלבים, עמוסות ב-800 ק"ג של מזון, ציוד הישרדות ומכשירים מדעיים. מוסון הגביל כל אדם למינימום ציוד אישי. ניניס בחר בכרך של ויליאם מייקפיס תאקרי, מרץ באוסף סיפורים קצרים של שרלוק הולמס. מוסון לקח את יומנו ותצלום של ארוסתו, אישה אוסטרלית מהמעמד הגבוה בשם פרנסיסקה דלפראט (Francisca Delprait), אך מוכרת לכולם בשם פאקואיטה (Paquita).
סופות שלג מנעו מן הקבוצות לצאת מכף דניסון עד 10 בנובמבר 1912, ארבעה ימים לאחר מועד היציאה המתוכנן. ביומנו, תיעד מרץ את מזג האוויר המתבהר כ"אות טוב בהחלט". מוסון כתב מכתב קצר לארוסתו, פאקואיטה דלפראט:
מזג האוויר יפה הבוקר אם כי הרוח עדיין נושבת. אנחנו יוצאים בעוד שעה. יש לי שני חברים טובים למסע, ד"ר מרץ ולוטננט ניניס. אין זה סביר שאיזה מזל ביש ימצא אותנו, אבל אם לא אחזור אלייך באוסטרליה, אנא, דעי שאני אוהב אותך באמת ובתמים. אני מוכרח לסיים כאן כיוון ששותפי למסע מחכים.
חששות כאלה היו שכיחים בקרב היוצאים למסעות מזחלת ממושכים. גם ניניס כתב לפני היציאה לדרך:
אני מוכרח לסיים כאן, אולי למשך חודשיים, אולי לתמיד, כי מי יודע מה עלול לקרות במשך החודשיים הבאים.
בתחילה הצוות של מוסון התנהל כשורה. ב-10 בנובמבר 1912 הם יצאו ממפרץ קומונוולת', חצו 480 ק"מ עד ה-13 בדצמבר. כמעט הכל התנהל לפי התוכנית; שלושת החוקרים הפחיתו את משאם כשאכלו בדרכם מהאספקה, ורק כמה כלבים חולים הפריעו להתקדמותם.
למרות זאת, מוסון הרגיש מוטרד מסדרה של תקריות מוזרות שאולי - כך כתב מאוחר יותר - יציעו לאדם בעל אמונות טפלות שמשהו לא בסדר. תחילה, לילה אחד חלם חלום מוזר, חזיון של אביו. מוסון השאיר את הוריו במצב בריאותי טוב, אבל החלום התרחש, כך הבין מאוחר יותר, זמן קצר לאחר שאביו חלה, הוא מת באופן בלתי צפוי. ואז מצאו החוקרים האסקית אחת, שהיתה בהריון, טורפת את הגורים שלה. זה היה נורמלי לכלבים בתנאים כל כך קיצוניים, אבל זה ערער את החוקרים - כפליים כאשר, הרחק בתוך היבשת ובשום מקום, יסעור ענק התרסק אל דופן המזחלת של ניניס. "מאיפה זה יכול היה להגיע?" מרץ שרבט במחברתו.
כעת סדרה של כמעט אסונות גרמה לחוקרים להתחיל להרגיש שמזלם בוודאי אוזל. שלוש פעמים ניניס כמעט צלל לתוך בתרונים סמויים בקרח. מוסון סבל משפה מפוצלת ששלחה גלים של כאב לצד השמאלי של פניו. לניניס היה התקף של עיוורון שלג והוא פיתח מורסה בקצה של אצבע אחת. כשהכאב הפך להיות גדול מכדי שיוכל לשאת אותו, מוסון פילח אותה עם אולר - ללא עזרה של חומר הרדמה.
בערב ה-13 בדצמבר 1912, שלושת החוקרים הקימו מחנה באמצע קרחון נוסף. מוסון נטש את אחת משלוש המזחלות שלהם וחילק מחדש את העומס על שתי האחרות. אחר כך הגברים ישנו חסרי מנוח, מוטרדים מבומים רחוקים ורעשי פיצוח עמוק מתחתיהם. מוסון וניניס לא ידעו מהם הרעשים, אבל הם הפחידו את מרץ, שניסיונו הרב בשדות שלג לימד אותו שאוויר חם יותר הופך את הקרקע לפניהם לא יציבה. "מסות השלג כנראה ממוטטות את הקשתות שלהם", כתב. "הצליל היה כמו רעם רחוק של תותח."
למחרת עלתה השמש וחיממה בסטנדרטים של אנטארקטיקה, רק מינוס 24 מעלות. הצוות המשיך בדרכו, ובצהריים מוסון נעצר לזמן קצר כדי לצפות בשמש על מנת לקבוע את מיקומם. הוא ישב על המזחלת הנעה שלו, והשלים את חישוביו, כאשר הבחין שמרץ, שגלש לפני המזחלות, הפסיק לשיר את שירי הסטודנטים השוויצרים שלו והרים מוט סקי אחד באוויר כדי לאותת שהוא נתקל בבתרון. מוסון צעק לאחור כדי להזהיר את ניניס לפני שחזר לחישוביו. מרץ היה החלוץ, פותח נתיב על גבי מגלשי סקי. מוסון ישב על המזחלת הראשונה; ניניס צעד ליד השנייה. רק לאחר מספר דקות מוסון הבחין שמרץ עצר שוב והביט לאחור בבהלה. כשהסתובב, הבין מוסון שניניס, המזחלת שלו והכלבים נעלמו. ביומנו סיפר מרץ אותו לילה:
בסביבות השעה 1 בצהריים, חציתי בתרון, דומה למאה בתרונים קודמים שעברנו בשבועות האחרונים. קראתי בקול "בתרון!", פניתי בזווית ימינה והמשכתי קדימה. כעבור כחמש דקות, הסתכלתי לאחור. מוסון היה אחרי, מסתכל במזחלת שלפניו. לא ראיתי את ניניס, על כן עצרתי לעוד מבט. מוסון הסתובב לראות מדוע אני מסתכל אחורה. בו ברגע קפץ מעל המזחלת וחזר בריצה לאחוריו. כשהניד בראשו, באתי בעקבותיו, נוהג במזחלת שלו.
מוסון ומרץ מיהרו לאחור חצי קילומטר למקום שבו חצו את הבתרון, מתפללים שחברם אבד מאחורי תלולית. במקום זאת הם גילו תהום פעורה בשלג ברוחב של 3.5 מטר. זוחל קדימה על בטנו ומציץ לתוך החלל, מוסון הבחין במעומעם במדף צר הרחק מתחתיו. הוא ראה שני כלבים שוכבים עליו: אחד מת, השני גונח ומתפתל. מתחת למדף, קירות הבתרון צללו מטה אל החשיכה.
בטירוף, מוסון קרא בשמו של ניניס, שוב ושוב. שום דבר לא חזר מלבד ההד. באמצעות חוט דיג מסוקס, הוא בדק את העומק אל מדף הקרח ומצא שהוא 45 מטר - רחוק מכדי לרדת אליו. הוא ומרץ התחלפו בקריאות לחבר שלהם במשך יותר מחמש שעות, בתקווה שהוא פשוט היה בהלם. בסופו של דבר, התייאשו, הם הרהרו בתעלומה מדוע ניניס צלל לתוך בתרון שהאחרים חצו בשלום. מוסון הגיע למסקנה שהטעות הקטלנית של חברו הייתה לרוץ ליד המזחלת שלו במקום לעמוד עליה, כפי שהוא עשה. כשהמשקל שלו מרוכז בכמה סנטימטרים רבועים של שלג, ניניס חרג מהעומס שיסבול כיסוי הבקע. אולם, האשמה הייתה של מוסון; כמנהיג, הוא יכול היה להתעקש על מגלשי סקי, או לפחות נעלי שלג, עבור אנשיו.
מוסון ומרץ קיימו את טקס האשכבה על שפת הבתרון ועצרו כדי לעשות חשבון נפש. ברור שמצבם היה נואש. כאשר הצוות חילק את האספקה בין שתי המזחלות הנותרות, מוסון הניח שהמזחלת המובילה תיתקל בהרבה יותר קשיים, כך שהמזחלת של ניניס הייתה עמוסה ברוב אספקת המזון ובאוהל שלהם. "כמעט כל האוכל נעלם - מעדר, גרזן, אוהל", כתב מוסון. נותרו רק שקי שינה ואוכל שיספיקו לשבוע וחצי. "חשבנו שזו אפשרות להגיע למפרץ מגורי החורף בעזרת אכילת כלבים", הוסיף, "אז 9 שעות לאחר התאונה התחלנו לחזור, אבל מוגבלים מאד. שאלוהים יעזור לנו".
השלב הראשון של המסע חזרה היה "ריצה מטורפת", ציין מוסון, למקום שבו חנו בלילה הקודם. שם הוא ומרץ מצאו את המזחלת שהם נטשו, ומוסון השתמש באולר שלו כדי לפרק את המגלשים שלה למוטות כדי למתוח קצת קנבס. עכשיו היה להם מחסה, אבל עדיין היה עניין ההחלטה כיצד לבצע את המסע חזרה. הם לא השאירו מאגרי מזון בדרכם החוצה; הבחירות שלהם היו או ללכת לים - מסלול ארוך יותר אבל הציע סיכוי לאכול כלבי ים ואת האפשרות הקלושה שהם עשויים לראות את ספינת האספקה של המשלחת - או לחזור בדרך שבה הגיעו. מוסון בחר במסלול השני. הוא ומרץ הרגו את החלשים מבין הכלבים שנותרו, אכלו מה שיכלו מהבשר הסיבי ואת הכבדים, והאכילו במה שנשאר את שאר ההאסקים.
הימים הראשונים עברו בסדר, אבל עד מהרה מוסון סבל מעיוורון שלג. הכאב היה מייסר, ולמרות שמרץ שטף את עיניו של מנהיגו בתמיסה של אבץ סולפט וקוקאין, השניים נאלצו להאט את הקצב. אחר כך הם צעדו לתוך תלבונת, כשראו "כלום מלבד אפרוריות", שרבט מרץ במחברתו, ושני האסקים התמוטטו. החוקרים נאלצו לרתום את עצמם למזחלת כדי להמשיך.
המנות בכל לילה היו פחות טעימות מהקודמות. למידה על ידי ניסוי, מוסון מצא כי "שווה היה להשקיע קצת זמן בהרתחה יסודית של בשר הכלבים. כך הוכן מרק טעים וכן אספקה של בשר אכיל כאשר רקמת השרירים והסחוס הצטמצמו לג'ל. כפות הרגלים נזקקו לזמן הארוך ביותר של בישול, אבל כתבשיל ממושך, הן הפכו ניתנות לעיכול". למרות זאת, מצבם הגופני של השניים הידרדר במהירות. מרץ, כתב מוסון ביומנו ב-5 בינואר 1913, "בדרך כלל במצב רע מאד... עור מתקלף מהרגליים וכו'". למרות נואשות מנהיגו להמשיך בתנועה, מרץ התעקש שמנוחה של יום עשויה להחיות אותו, והזוג העבירו 24 שעות מצטופפים בשקי השינה שלהם.
"הדברים במצב רציני ביותר עבור שנינו - אם הוא לא יכול ללכת 10 או 15 ק"מ ביום, בעוד יום או יומיים נגזר גורלנו", כתב מוסון ב-6 בינואר. "אוכל למשוך את עצמי עם הציוד בהישג יד אבל אני לא יכול לעזוב אותו. נראה שהלב שלו הלך. קשה לי מאד - להיות בטווח של 160 ק"מ מהצריף ובמצב כזה זה נורא".
למחרת בבוקר התעורר מוסון ומצא את בן לוויתו בהזיות; גרוע מכך, הוא פיתח שלשול והתלכלך בתוך שק השינה שלו. לקח למוסון שעות לנקות אותו ולהחזיר אותו לשק השינה שלו כדי שיתחמם, ואז, הוא הוסיף, רק כמה דקות לאחר מכן, "אני בסוג של כשירות". הם התחילו לזוז שוב, ומרץ לקח קצת קקאו ותה בשר, אבל ההתקפים החמירו והוא נפל להזיות. הם עצרו כדי להקים מחנה, כתב מוסון, אבל "בשעה 20:00 הוא משתולל ושובר מוט אוהל... ממשיך להשתולל שעות. אני מרתק אותו לקרקע, ואז הוא נעשה יותר שליו ושמתי אותו בשקט בשק השינה. הוא מת בשלווה בערך בשעה 02:00 לפנות בוקר של ה-8. מוות עקב חשיפה מביא בסוף חום".
מוסון היה עכשיו לבד, לפחות 160 ק"מ מהאדם הקרוב ביותר, ובמצב פיזי ירוד. "האף והשפתיים נפתחים", כתב, ומפשעתו "נכנסה למצב נא עד כאב עקב מצב שיפשוף, לחות וחיכוך בהליכה". החוקר יודה מאוחר יותר כי הוא הרגיש "המום לחלוטין מהדחף להיכנע". רק הנחישות לשרוד עבור פאקואיטה, ולקחת אחריות על שני חבריו המתים, דחפו אותו הלאה.
בשעה 9:00 ב-11 בינואר הרוח דעכה סופית. מוסון העביר את הימים מאז מותו של מרץ בצורה פרודוקטיבית. באמצעות הסכין הקהה שלו, הוא חתך את המזחלת האחת שנותרה לשניים; הוא תפר מחדש את המפרש שלו; ולמרבה הפלא, הוא מצא את הכוח לגרור את גופתו של מרץ מהאוהל ולקבור אותה מתחת לגלעד של גושי קרח שהוא הוציא מהקרקע. אחר כך הוא החל לדשדש לעבר האופק האינסופי, גורר את חצי המזחלת שלו.
בתוך קילומטרים ספורים, רגליו של מוסון הפכו כל כך כואבות שכל צעד היה ייסורים; כאשר ישב על המזחלת שלו והסיר את מגפיו וגרבייו כדי לבדוק, הוא גילה שהעור על כפות רגליו נעלם, ולא השאיר דבר מלבד גוש של שלפוחיות דומעות. נואש, הוא מרח את רגליו בלנולין וחבש את העור הרפוי בחזרה אליהן לפני שהתנודד הלאה. באותו לילה, מכורבל באוהל המאולתר שלו, הוא כתב: "ככל הנראה כל הגוף שלי נרקב מחוסר תזונה מתאימה - קצות אצבעות שננשכו מכפור, מוגלה, רירית האף נעלמה, בלוטות הרוק של הפה מסרבות לתפקד, עור מתקלף מכל הגוף."
למחרת, רגליו של מוסון היו פצועות מכדי ללכת. ב-13 בינואר הוא צעד שוב, גורר את עצמו לעבר הקרחון שקרא על שמו של מרץ, ועד סוף אותו יום הוא יכול היה לראות מרחוק את הרמות הגבוהות של המישור העצום שהסתיים במחנה הבסיס. עד עכשיו הוא עבר קצת יותר משמונה קילומטרים ביום.
הפחד הגדול ביותר של מוסון היה שגם הוא ייקלע לבתרון, וב-17 בינואר הוא עשה זאת. עם זאת, במזל מדהים, הבתרון שנפתח היה קצת יותר צר מחצי המזחלת שלו. עם טלטלה שפרקה את גופו השברירי לשניים, מוסון מצא את עצמו משתלשל 4 מטרים למטה מעל בור חסר תחתית, מסתחרר לאט על החבל הפרום שלו. הוא יכול היה לחוש "המזחלת מזדחלת אל הלוע . היה לי זמן לומר לעצמי, 'אז זה הסוף', מצפה בכל רגע שהמזחלת תתרסק על ראשי ושנינו נרד לתחתית הבלתי נראית. ואז חשבתי על האוכל במזחלת שלא נאכל, ו...על ההשגחה שנתנה לי שוב הזדמנות. הסיכוי נראה קטן מאד שכן החבל ניסר לתוך הכיסוי התלוי, קצות האצבעות שלי פגומות, אני חלש."
כשהוא מבצע "מאבק גדול", מוסון טיפס על החבל, יד אחר יד. כמה פעמים הוא איבד את אחיזתו והחליק מטה. אבל החבל החזיק. כשהוא חש שיש לו כוח לניסיון אחד אחרון, עשה את דרכו אל שפת הבתרון, כל שריר התכווץ, אצבעותיו הפגועות חלקלקות מדם. "סוף סוף פשוט עשיתי את זה", הוא נזכר, וגרר את עצמו. שבור, הוא שכב על שפת התהום במשך שעה לפני שהתאושש מספיק כדי לגרור ולפתוח את החבילות שלו, להקים את האוהל ולזחול לתוך שק השינה שלו לישון.
באותו לילה, שוכב באוהל שלו, יצר מוסון סולם חבלים, אותו עיגן למזחלת שלו והצמיד לרתמה שלו. עכשיו, אם הוא יפול שוב, היציאה מהבתרון אמורה להיות קלה יותר. התיאוריה הועמדה למבחן למחרת, כאשר הסולם הציל אותו מצניחה נוספת אל חשכת הקרח.
לקראת סוף ינואר, מוסון צימצם ל-6.5 ק"מ של צעידה ביום; האנרגיה שלו נשאבה מהצורך להתלבש ולהתפשט ומהטיפול בפציעותיו הרבות. שערו החל לנשור, והוא מצא את עצמו מרותק עקב סופת שלגים נוספת. נואש, הוא צעד שניים וחצי קילומטרים לתוך הסערה לפני שנאבק להקים את האוהל שלו.
למחרת בבוקר, הצעידה הכפויה נראתה שווה את זה: מוסון הגיח מהאוהל אל אור שמש בהיר - ולמראה קו החוף של מפרץ קומונוולת'. הוא היה רק 65 ק"מ מהבסיס, וקצת יותר מ-50 ממצבור אספקה בשם מערת אלאדין, שהכיל מאגר של אספקה.
לא פחות מדהים מההישגים של מוסון בחזרתו היה הדיוק של הניווט שלו. ב-29 בינואר, בסערה נוספת, הוא הבחין ברוג'ום נמוך במרחק של 250 מטרים בלבד מנתיב הצעדה שלו. הוכח שזה סימון של פתק ומאגר מזון שהשאירו חבריו המודאגים במחנה הבסיס. המזון והפתק הושארו שם רק שש שעות קודם, בתקווה נואשת, שאיך שהוא, בתוך ישימון השלג הכביר, יצליחו חבריהם לאתר אותם ולהפיק מהם תועלת. ואכן, הטובה שהפיק מוסון משליחותם עלתה על כל המצופה. הפתק הודיע על מיקום הרוג'ום ביחס למצבור "מערת אלאדין" ועל מצב יתר חברי המשלחת והאונייה אורורה, ומוסון שש לגלות, שלא זו בלבד ששלום לאנשיו, אלא שהוא קרוב למקור מזון וביטחון כדי שמונה ק"מ מכפי שסבר. מעודד ובטוח ביכולתו להגיע אל כף דניסון בשלום, המשיך מוסון בדרכו וב-1 בפברואר הגיע לכניסה למערת אלאדין, שם בכה כשגילה שלושה תפוזים ואננס - מרוגש, אמר מאוחר יותר, למראה משהו שאינו לבן.
כשמוסון נח באותו לילה, מזג האוויר סגר עליו שוב, ובמשך חמישה ימים הוא היה מרותק לבור הקרח שלו כשאחת מסופות השלגים האכזריות ביותר שידע אי פעם השתוללה מעליו. רק כשהסופה נרגעה ב-8 בפברואר, הוא מצא סוף סוף את דרכו לבסיס - בדיוק בזמן כדי לראות את ספינת המשלחת, אורורה, עוזבת לאוסטרליה. מדוכדך המשיך בדרכו, מבלי לדעת אם ימצא עוד מישהו בכף דניסון או שהאונייה לקחה את כולם. אך מקץ זמן מה נגלה לעיניו כף דניסון ושם ראה, לפתע פתאום, שלושה אנשים נעים בשטח. הוא נופף להם בידיו ולאחר כ-30 שניות נענה בנפנוף תשובה - היה ברור שהשלושה קיימו תצפית מתמדת בהמתנה לבואו. צוות חוף נותר לחכות לו, אבל זה היה מאוחר מדי עבור הספינה להסתובב, ומוסון מצא את עצמו נאלץ לבלות חורף שני באנטארקטיקה. עם הזמן, הוא יראה בזה ברכה; הוא נזקק לקצב החיים העדין ולדאגה של חבריו כדי להתאושש מהמסע שלו.
נותר המסתורין של מה שגרם למחלה שגבתה את חייו של מרץ וכמעט לקחה את חייו של מוסון. כמה מומחי קוטב משוכנעים שהבעיה הייתה רק תזונה לקויה ותשישות, אבל הרופאים הציעו שהיא נגרמה מבשר ההאסקי - במיוחד, הכבדים המועשרים בוויטמין של הכלבים, המכילים ריכוזים כה גבוהים של ויטמין A שהם יכולים להביא מצב המכונה "היפרוויטמינוזיס A" - מצב הגורם ליובש וסדקים של העור, נשירת שיער, בחילות ובמינונים גבוהים, הזיות, בדיוק התסמינים שהפגינו דאגלס מוסון בר המזל, וזאוויר מרץ חסר המזל. עובדה זו הייתה ידועה באותו זמן למעט מאד אנשים, בהם האינואיטים, שאינם אוכלים לעולם כבד של כלב האסקי, אך מוסון ומרץ לא היו מודעים לה. אף כי תאוריה זו נחשבת לסבירה ביותר, דעות אחרות חולקות עליה ומעלות אפשרות של חשיפה ממושכת לקור או מתחים נפשיים. ב-1976 תיאר חוקר הארצות ומטפס ההרים אדמונד הילרי את מסעו בן החודש של מוסון כ"סיפור ההישרדות הגדול ביותר, קרוב לוודאי, בתולדות חקר הקטבים".
מקורות:
