top of page
הרשמו לידיעון המקוון שלנו

קבלו עידכונים על מאמרים חדשים והתרחשויות אחרות

תודה על הרשמתך

השתתפו במסע אופן הזמן

Ofan Logo a.png

מסע רב חושי בנבכי הזמן, שבו המרבד העשיר של הציוויליזציות הקדומות מתעורר לחיים ושואב אותנו אל תוכו.  

אנטארקטיקה - מסע למדבר הלבן

אנטארקטיקה היא היבשת הקרה, הסוערת והיבשה ביותר. היא מכילה 90 אחוז מכל הקרח על פני כדור הארץ בשטח שהוא קצת פחות מפעם וחצי ארה"ב. אך היבשת הדרומית ביותר היא הרבה יותר מגוש קרח גדול. שוכנת בחוג האנטארקטי המקיף את החלק הדרומי של כדור הארץ, אנטארקטיקה היא היבשת החמישית בגודלה. גודלה משתנה בעונות השנה, שכן קרח הים המתרחב לאורך החוף כמעט מכפיל את גודלה של היבשת בחורף. כמעט כל אנטארקטיקה מכוסה בקרח; פחות מחצי אחוז מהשממה העצומה היא נטולת קרח.


ההיסטוריה של אנטארקטיקה

ההיסטוריה של אנטארקטיקה נובעת מתוך תיאוריות מערביות מוקדמות על יבשת עצומה, הידועה בשם "טרה אוסטרליס" ("האדמה הדרומית"), שהאמינו כי קיימת בדרום הרחוק של כדור הארץ. ההנחה הראשונה לקיומה הופיעה כבר בזמן העתיק, והיא החלה להופיע לראשונה על מפות בין המאות ה-15 ל-18. קיומה של טרה אוסטרליס לא היה מבוסס על מדידות, מיפוי או תצפית ישירה, אלא על הרעיון, שלארץ יבשתית בחצי הכדור הצפוני צריך להימצא איזון בארץ מקבילה בחצי הכדור הדרומי. רעיון זה של יבשה מאזנת מתועד כבר בתקופתו של מקרוביוס, פילוסוף רומאי בן המאה ה-5, שעשה שימוש במונח "אוסטרליס" על גבי מפותיו, אך אריסטו כבר הזכיר את היבשת המאזנת במאה ה-4 לפנה"ס.


ההקפה של כף התקווה הטובה וכף הורן במאות ה-15 וה-16 הוכיחה שטרה אוסטרליס אינקוגניטה ("ארץ דרומית לא ידועה"), אם הייתה קיימת, הייתה יבשת בפני עצמה. בשנת 1773, ג'יימס קוק וצוותו חצו את החוג האנטארקטי בפעם הראשונה. למרות שגילה איים חדשים, הוא לא ראה את היבשת עצמה. מאמינים שהוא הגיע עד 240 ק"מ מהיבשת.


ב-27 בינואר 1820, משלחת רוסית בראשות פביאן גוטליב פון בלינגסהאוזן ומיכאיל לאזארב גילתה מדף קרח בחוף הנסיכה מרתה שנודע לימים כמדף הקרח פימבול (Fimbul Ice Shelf). בלינגסהאוזן ולאזארב הפכו לחוקרים הראשונים שראו וגילו באופן רשמי את יבשת אנטארקטיקה. שלושה ימים לאחר מכן, ב-30 בינואר 1820, משלחת בריטית בפיקודו של האירי אדוארד ברנספילד ראתה את חצי האי טריניטי, ועשרה חודשים לאחר מכן ראה ציד כלבי הים האמריקאי נתניאל פאלמר את אנטארקטיקה ב-17 בנובמבר 1820. הנחיתה הראשונה הייתה ככל הנראה קצת יותר משנה לאחר מכן כאשר האמריקאי קפטן ג'ון דייויס (John Davis), ציד כלבי ים, דרך על הקרח.

מערת אנטארקטיקה הטרה נובה נראית מתוך קרחון, צילום של הרברט פונטינג (1910-1913)

השמות ארקטי (Arctic - האזור מסביב לקוטב הצפוני) ואנטארקטיקה (Antarctica - היבשת שבה נמצא הקוטב הדרומי) הם שניים מהשמות המרתקים ביותר בגיאוגרפיה, מכיוון שהם מתייחסים לשני אזורים בפלנטה שלנו שלא נחקרו לעומקם. בעוד שהשמות ארקטי ואנטארקטיקה דומים, יש להם משמעויות שונות מאד. השם ארקטי בא מהמילה היוונית arktos, שפירושה "דוב". לעומת זאת, המילה anta היא מקבילה ל-anti, שפירושה "היפך" ("opposite"), כך שאנטארקטיקה מתורגמת כ"ההיפך מדוב".


תיאוריה נפוצה אחת מציעה שהמילה היוונית arktos עשויה להיות התייחסות לקבוצת הכוכבים Ursa Major, או הדובה הגדולה, הסבר אפשרי נוסף למקור השם הזה הוא שהוא מגיע מ-Arktouros ("שומר הדובים"), הכוכב הבהיר ביותר בשמי הצפון. בכל מקרה השם אנטארקטיקה מתפרש כ"הפוך לאזור הארקטי". אין דובים באנטארקטיקה, מה שמרמז שכך היא קיבלה את שמה. האמונה הרווחת היא שהשם נטבע על ידי מרינוס מצור (Marinus of Tyre) במאה ה-2 לספירה. בשם "אנטארקטיקה" נעשה שימוש נרחב במאה ה-19 כאשר מגלי ארצות החלו לנווט ולחקור את האזור. הוא אומץ רשמית כשם היבשת בתחילת המאה ה-20.


גיאוגרפיה ואקלים

יבשת אנטארקטיקה מחולקת לשני אזורים, המכונים מזרח ומערב אנטארקטיקה. מזרח אנטארקטיקה מהווה שני שליש מהיבשת, והוא בערך בגודל של אוסטרליה. עובי הקרח בחלק זה של היבשת הוא בממוצע 2 ק"מ. מערב אנטארקטיקה, לעומת זאת, היא סדרה של איים קפואים הנמתחים לכיוון הקצה הדרומי של דרום אמריקה, היוצרים שלוחה של הרי האנדים. בין שני האזורים מפרידים ההרים הטראנס-אנטארקטיים, רכס המשתרע על פני היבשת, ולעתים מכוסה לחלוטין בקרח.


הקרח של אנטארקטיקה אינו יריעה חלקה אלא מרחב המשתנה ללא הרף. קרחונים חוצים את היבשת, נסדקים ושוברים את הקרח. שדות מבוקעים עם סדקים בעומק של מאות מטרים משתרעים על היבשת, מוסתרים רק בשכבת שלג רדודה. קרחונים נופלים לאורך החוף, שם מתפרקים מדפים וקרחונים לים.


למרות כל הקרח שלה, אנטארקטיקה מסווגת כמדבר מכיוון שכל כך מעט משקעים יורדת מהשמים. האזורים הפנימיים של היבשת זוכים בממוצע של 50 מילימטר של משקעים - בעיקר בצורת שלג - מדי שנה. כדי לשים את זה בפרספקטיבה, בחלק גדול ממדבר סהרה יורד פי 2 גשם מדי שנה. אזורי החוף של אנטארקטיקה מקבלים יותר משקעים, אך עדיין בממוצע של רק 200 מ"מ בשנה. לעומת זאת, בניגוד לרוב אזורי המדבר, המשקעים לא נספגים בקרקע. במקום זאת, השלג נערם על עצמו. למרות שמעט משקעים יורדים מהשמיים, אנטארקטיקה עדיין מוכת סופות שלגים עצומות. כמו סופות חול במדבר, הרוח אוספת שלג מהקרקע ומעיפה מרבדים לבנים עצומים. הרוחות יכולות להגיע לעוצמה של עד 320 קמ"ש.


מכיוון שהיא שוכנת בחצי הכדור הדרומי, עונות השנה באנטארקטיקה הן ההיפך מעונות השנה בצפון. הקיץ נמשך מאוקטובר עד פברואר והחורף מכסה את שאר השנה. ממוצע הקיץ האנטארקטי הוא ממש מעל קיפאון, כאשר מזרח אנטארקטיקה ההררית יותר קרה יותר מהמקבילה המערבית. הטמפרטורה הנמוכה ביותר בעולם, מינוס 89.2 מעלות צלזיוס, נרשמה ב-1983 בתחנת ווסטוק, תחנת מחקר רוסית בקרבת הקוטב המגנטי הדרומי באנטארקטיקה. בחורף האנטארקטי השמש לא זורחת, בקיץ לא שוקעת.


חקר אנטארקטיקה

צייד כלבי הים האמריקני ג'ון דייוויס היה הראשון שטען שהוא נחת על אנטארקטיקה ב-1821, אם כי כמה היסטוריונים חולקים על טענתו. בתחילת המאה ה-20 יצאו שתי קבוצות של מגלי ארצות אל הנוף האנטארקטי השומם במירוץ ללכת במקום בו אף אדם לא דרך. צוות אחד הונהג על ידי החוקר הנורווגי רואלד אמונדסן, והשני על ידי קצין הצי האנגלי רוברט סקוט. הקבוצות היו כ-99 יום במירוץ אחת מול השניה לקוטב הדרומי, לפני שהקבוצה של אמונדסן טענה לניצחון ב-14 בדצמבר 1912. סקוט וצוותו הגיעו לקוטב ארבעה שבועות לאחר מכן ב-17 בינואר 1913, אך לא חזרו בחיים. צוות חיפוש מצא את סקוט ושני חבריו הנותרים בתוך שקי השינה שלהם באוהל קטן על הקרח, 11 ק"מ ממצבור המזון והאספקה הקרוב ביותר.


בשנת 1914, החוקר הבריטי יליד אירלנד ארנסט שקלטון יצא כדי להיות הראשון שיחצה יבשתית את אנטארקטיקה דרך הקוטב הדרומי - מסלול של כ-2,900 ק"מ. שקלטון וצוותו שמנה 28 אנשים התמודדו עם אתגרים עצומים ומעולם לא חצו את היבשת, למרות שכולם בסופו של דבר הגיעו הביתה בחיים, על פי דיווחים היסטוריים.


החיים מתחת לאפס

הצומח באנטארקטיקה מוגבל לתפזורת של טחבים, חזזיות ואצות. כיסוי הטחב העונתי באנטארקטיקה, במיוחד בחצי האי המתחמם במהירות, גדל בהתמדה במהלך 50 השנים האחרונות. מדענים מצפים שהיבשת הקרה תהפוך לירוקה עוד יותר ככל שהטמפרטורות העולמיות ימשיכו לעלות. למרות היעדר צמחייה עבותה, והיעדר מוחלט של דו-חיים, זוחלים ויונקים יבשתיים, נותרו שפע של חיות בר באנטרקטיקה וסביבתה.


אוכלוסיות גדולות של פינגווינים, לווייתנים, דגים וחסרי חוליות משגשגים לאורך חופי אנטארקטיקה והים הקפוא, במיוחד בקיץ. זכר הפינגווין הקיסרי הוא בעל החיים בעל דם חם היחיד שנשאר ביבשת במהלך החורף הקפוא בעודו מקנן על הביצה היחידה שהטילה זוגתו (הנקבה מבלה תשעה שבועות בים וחוזרת בזמן לבקיעת הביצה).


"אתה באמת רואה ספקטרום שלם של חיות בר שלא תראה בשום מקום אחר בעולם", אמר צ'אק קניקוט (Chuck Kennicutt), הנשיא לשעבר של הוועדה המדעית לחקר אנטארקטיקה (SCAR). "זה באמת מקום יפהפה ומעורר יראת כבוד. הרבה אנשים שיורדים בתחילת הקריירה שלהם מתמסרים למדע האנטארקטי למשך שארית חייהם", אמר קניקוט.


אין ילידים ביבשת הקפואה. כיום קיימים מגורי אדם במגוון תחנות מחקר מדעיות המנוהלות על ידי יותר מ-20 מדינות, ביניהן ארה"ב, סין, רוסיה, יפן, צרפת וגרמניה. מזג האוויר הקשה והמיקום המרוחק עושים מעט בלהרחיק מדענים מהיבשת הדרומית. לא פחות מ-4,000 מדענים, הפרוסים על פני 82 תחנות מחקר, מאכלסים את היבשת במהלך הקיץ, על פי מכון הקוטב הנורבגי (NPI). מספר האנשים יורד ל-1,000 במהלך החורף.


"יש כל כך הרבה שאנחנו לא יודעים על כל ההיבטים של חקר אנטארקטיקה שהסיכוי לתגלית משמעותית הוא גדול", אמרה ד"ר אלכסנדרה איסרן (Dr. Alexandra Isern), ראש המדור של מנהלת התוכניות של הקרן הלאומית למדע (NSF) בחטיבת מדעי אנטארקטיקה. "אני חושבת, שחלקית, האופי החקרני של מדע אנטארקטיקה הוא שהופך אותה למרגשת כל כך עבור סטודנטים וחוקרים", אמרה איסרן.


מדע על הקרח

למרות שאנטארקטיקה היא במידה רבה מרכז לקלימטולוגים, אוקיינוגרפים וביולוגים ימיים, המדבר הקפוא מושך אליו גם אסטרונומים מכל העולם. הודות לאקלים היבש שלה והיעדר זיהום אור, אנטארקטיקה היא אחד המקומות הטובים ביותר על פני כדור הארץ לתצפית בחלל. מספר קטן של טלסקופים ומצפה כוכבים, כמו טלסקופ הקוטב הדרומי (SPT) ומצפה נויטרינו בגלאי אייסקיוב, יושבים על גבי היבשת הלבנה.


נבנה בשנת 2010, האייסקיוב הוא המצפה הראשון מסוגו. המתקן מכיל גלאי שנועד לזהות נייטרינו בעלי אנרגיה גבוהה (חלקיקים תת-אטומיים קטנים כמו אלקטרונים) שמקורם בגלקסיה שלנו ומחוצה לה. מכשיר רגיש במיוחד זה, אשר מורכב מאלפי חיישנים אשר מפוזרים בנפח של קילומטר מעוקב מתחת לקרח הארקטי, הוא גלאי הג'יגהטון נייטרינו הראשון שנבנה אי פעם.


בעשורים האחרונים, מדענים המשתמשים בטכנולוגיית מכ"ם ולוויין גילו מערכת של נהרות ואגמים מתחת לשכבות הקרח העבות של אנטארקטיקה. חקר האגמים התת-קרחוניים הללו, שחלקם גדולים כמו האגמים הגדולים של צפון אמריקה, יסייע למדענים לחדד את התחזיות שלהם לגבי שינויים עתידיים לטווח ארוך במעטפת הקרח, על פי הודעה לעיתונות שפורסמה על ידי הקרן הלאומית למדע בשנת 2016.

מצפה נויטרינו בגלאי אייסקיוב

השטח העצום, נטול הצמחייה ברובו, מהווה מקום מצוין לחיפוש מטאוריטים; הסלעים הכהים בולטים בקלות על רקע הלבן, עם מעט צמחים שגדלים כדי לטשטש אותם. בשנת 2013, צוות של מדענים בלגים ויפנים מצא מטאוריט במשקל 18 קילוגרם במישור המזרחי של אנטארקטיקה.


מזג האוויר הקפוא של אנטארקטיקה הופך אותה גם למיקום אידיאלי לחקור כיצד צמחים ובעלי חיים מסתגלים לתנאי סביבה קיצוניים. לדוגמה, בשנת 2013, מדענים גילו שפינגווינים קיסריים מונעים מכפות רגליהם לקפוא באמצעות הסתגלות נוחה המכונה מנגנון זרימה נגדית. כלי הדם בכפות רגליהם הקרומיות והבלתי מוגנות כרוכים זה סביב זה כדי למזער את כמות החום שאובד לקרקע. לפינגווינים יש גם את היכולת להתאים את זרימת הדם לכפות הרגליים שלהם בתגובה לשינויים בטמפרטורת כף הרגל - מה שמאפשר רק לכמות מספיקה של דם חם להיכנס כדי לשמור על הרגליים שלהם שלא יקפאו.


גילוי חיים מיקרוביאליים בכמה מהאזורים השוממים ביותר של אנטארקטיקה נתן למדענים תקווה למצוא חיים על כוכבי לכת לא מסבירי פנים. בשנת 2014, מדענים זיהו חיידקים אנטארקטיים המסוגלים לקיים את עצמם עם אוויר בלבד.

מפה של 82 תחנות המחקר באנטארקטיקה

אמנת אנטארקטיקה

מכיוון שאנטארקטיקה, שהיא היבשת היחידה בעולם ללא אוכלוסייה ילידת המקום, ולמעשה האדם הראשון שדרך על היבשת עשה זאת רק לפני 200 שנה אז היחס אליה והתפיסה שלה שונה לחלוטין מתפיסת שאר היבשות על הגלובוס. זה אמנם נשמע מוזר ומאד חריג לאנושות להגיע לאיזושהי הסכמה על שטח שלא נשלט ע"י אף אומה ספציפית, אבל כך בדיוק זה התרחש בנוגע ליבשת הלבנה וזוהי דוגמא מדהימה ומעוררת תקווה לכך שהאדם יכול להגיע להסכמות המיטיבות עם הפלנטה ועם האנושות ולהתגבר על האינטרסים והשאיפות הלאומיות שלו.

בשנת 1959, 12 מדינות עם מדענים המוצבים באנטארקטיקה וסביבתה חתמו על הסכם לפיו "אנטארקטיקה תמשיך לנצח לשמש אך ורק למטרות שלום ולא תהפוך למקום או למושא של מחלוקת בינלאומית". אמנה זו מסדירה יחסים בינלאומיים ביחס לאנטארקטיקה, שהיא היבשת היחידה בעולם ללא אוכלוסייה ילידת המקום. לצורכי הברית, אנטארקטיקה מוגדרת כשטח הכולל את כל שטח היבשה וכן את מדף הקרח דרומה מקו הרוחב 60 מעלות. עד היום חתמו על הברית 56 מדינות, כולל ברית המועצות (בטרם פירוקה) וארצות הברית והסכימו כי אנטארקטיקה תישאר שמורה מדעית שבה יהיה חופש מדעי לחקור ותאסר כל פעילות צבאית על היבשת. היה זה הסכם בקרת הנשק הראשון שנחתם בתקופת המלחמה הקרה.


הסכמים נוספים

בעת הפגישות התקופתיות של המדינות החברות לאמנה באנטארקטיקה אומצו כ-200 המלצות נוספות באשר ליבשת, אשר אושררו על ידי המדינות החותמות. בין ההסכמים הנוספים מצויים:

  • פעולות מוסכמות לשימור החי והצומח באנטארקטיקה. הסכם שנוסח ונחתם בשנת 1964 ונכנס לתוקף בשנת 1982.

  • הסכם לשימור אוכלוסיית כלבי הים האנטארקטיים, משנת 1972.

  • האמנה לשימור משאבי אוכלוסיית בעלי החיים הימיים, משנת 1980.

  • האמנה לפיקוח והסדרת פעולות לכריית מחצבים באנטארקטיקה, משנת 1988. (לא נכנסה לתוקף)

  • הפרוטוקול על שימור הסביבה ביחס לברית האנטארקטית, נחתם ב-4 באוקטובר 1991 ונכנס לתוקף בשנת 1998. הפרוטוקול מציב מגבלות על הפיתוח והבניה באנטארקטיקה וקובע אמצעים למניעת זיהום סביבתי.

המדינות החברות בברית האנטארקטית נפגשות פעם בשנה לפגישות ייעוץ אשר נועדו להסכים על אופן הניהול של היבשת האנטארקטית. רק 28 מתוך 56 המדינות החברות בברית הן בעלות זכות הצבעה בפגישות אלה, אולם 28 המדינות הנוספות רשאיות להשתתף בפגישות. המדינות בעלות זכות ההצבעה הן 12 המדינות החותמות המקוריות וכן 16 מדינות נוספות אשר הפגינו פעילות מחקר משמעותית באנטארקטיקה, אשר הוכרה על ידי החותמות המקוריות ולכן ניתן להן מעמד של חברות מייעצות. ישראל לא חברה באמנה.

זריחה אביבית מעל הקוטב הדרומי / Photo: Calee Allen, National Science Foundation

סעיפי הברית האנטארקטית

  1. השטח ישמש למטרות שלום בלבד; יש איסור על פעילות צבאית, כגון ניסויי נשק או הקמת בסיסי צבא וביצורים, אולם ניתן לשלוח אנשי צבא וציוד צבאי ליבשת לצורכי מחקר ומדע או לכל מטרת שלום.

  2. יימשך חופש המחקר המדעי ושיתוף הפעולה בין המדינות, אשר החל בתקופת השנה הגיאופיזית הבינלאומית.

  3. לצורך קידום שיתוף הפעולה המדעי בין המדינות החברות, המדינות מתחייבות להעביר ביניהן מידע על תוכניות מדעיות עתידיות באנטארקטיקה לצורך הגברת יעילות המחקר; לבצע חילופי מדענים בין המשלחות השונות; ולפרסם באופן חופשי מידע על תוצאות תצפיות מדעיות. המדינות תעודדנה שיתוף פעולה עם סוכנויות האומות המאוחדות וארגונים בינלאומיים אחרים שלהם עניין מדעי או טכני באנטארקטיקה.

  4. כל האמור באמנה זו אינו מבטל או משפיע על תביעות טריטוריאליות, בעבר או בעתיד, של מי מהמדינות החתומות לחלקים מיבשת אנטארקטיקה; הכרה או אי הכרה של מדינות חברות בתביעותיהן הטריטוריאליות של מדינות אחרות באנטארקטיקה. הפעילויות המוגדרות באמנה זו לא תהיינה בסיס לתביעות טריטוריאליות באנטארקטיקה, או לדחיית תביעות כאלה. כל עוד אמנה זו בתוקף לא תועלה כל תביעה טריטוריאלית חדשה, או הרחבה של תביעה טריטוריאלית, על ידי המדינות החברות.

  5. קיים איסור על כל פיצוץ גרעיני או הטמנת פסולת רדיואקטיבית על יבשת אנטארקטיקה. יחד עם זאת, אמנה זו כפופה להסכמים עתידיים בדבר אנרגיה גרעינית ופיצוצים גרעיניים, במידה והמדינות החותמות תהיינה צד להסכמים אלה.

  6. האמנה חלה על השטח הנמצא מדרום לקו הרוחב הדרומי 60 מעלות, כולל כל מדף הקרח, אולם האמנה אינה חלה על שטחי ים פתוח באזור זה.

  7. לצורך קידום מטרות האמנה וציות לה, כל המדינות המצטרפות במעמד חברות לאמנה, רשאיות למנות משקיפים אזרחי אותן מדינות שלהם תהיה גישה חופשית לכל אזורי אנטארקטיקה, כולל תחנות המחקר, מתקנים אחרים, ציוד, וכן ספינות ומטוסים המגיעים ליבשת. כמו כן תהיה זכות לקיים סיורים אוויריים בכל עת מעל כל שטחי היבשת על ידי כל אחת מן המדינות הרשאיות למנות משקיפים. כל מדינה תדווח מראש לכל המדינות החתומות האחרות על כל משלחותיה ותחנותיה באנטארקטיקה, על הפלגת ספינות ממדינתה לאנטארקטיקה וכל משלחת היוצאת משטחה אל היבשת. כמו כן כל מדינה תדווח על אנשי צבא וציוד צבאי שבכוונתה להעביר ליבשת בהתאם לתנאי אמנה זו.

  8. סמכות השיפוט על המשקיפים ועל אנשי המדע המתארחים במשלחות זרות, בכל הנוגע לביצוע משימותיהם, תיוותר של מדינת המוצא שלהם, בכל שהותם באנטארקטיקה. בכל מקרה של חילוקי דעות באשר לסמכות שיפוט, קיימת חובת היוועצות בין המדינות במחלוקת.

  9. נציגי המדינות החותמות, המקיימות פעילות מדעית ביבשת, יפגשו בפרקי זמן קבועים לצורך החלפת מידע והתיעצויות לצורך קידום מטרות האמנה, שהן: שימוש באנטארקטיקה לצורכי שלום בלבד; קידום המחקר המדעי ביבשת; קידום שיתוף פעולה מדעי בינלאומי ביבשת; קידום תנאים לעבודת המשקיפים; שאלות בנוגע לסמכות שיפוט ביבשת; קידום שמירת הסביבה.

  10. המדינות החותמות מתחייבות לפעול, בהתאם למגילת האומות המאוחדות, כדי שאיש לא יפעל באנטארקטיקה בניגוד לאמנה זו.

  11. המדינות החותמות מתחייבות להסדיר חילוקי דעות המתעוררים ביניהן בקשר לאמנה זו, בדרכים של משא ומתן, חקירה, גישור, בוררות, או משפט ובלבד שיעשה בדרכי שלום. מחלוקות תחת אמנה זו אשר המדינות לא הצליחו לסיימן ביניהן, יובאו להכרעת בית הדין הבינלאומי לצדק.

  12. ניתן להכניס שינויים באמנה זו אך ורק בהסכמת כל המדינות החותמות המקוריות. שלושים שנה לאחר חתימת האמנה, תתכנסנה המדינות החותמות הפעילות באנטארקטיקה לצורך בחינת שינויים באמנה על פי הצעת אחת המדינות.

  13. המדינות החותמות חייבות לאשרר את האמנה כדי להצטרף אליה. כל מדינה שהיא חברה באומות המאוחדות, או מדינה שהוזמנה על ידי כל המדינות הפועלות באנטארקטיקה, רשאית להצטרף לאמנה.

  14. האמנה נוסחה בשפות אנגלית, צרפתית, רוסית וספרדית ולכולן מעמד שווה לצורך פירוש האמנה. האמנה מופקדת בארכיון הלאומי של ממשלת ארצות הברית.

מפת התביעות הטריטוריאליות ותחנות המחקר באנטארקטיקה

תיירות באנטארקטיקה

כשהשמש הקיצית סוף סוף מגיעה לאנשים בחצי הכדור הדרומי, יותר מ-100,000 תיירים יפנו אל הקרח. כשהם מפליגים על אחת מיותר מ-50 ספינות תענוגות, הם יעברו בגבורה את המסע בן היומיים על פני מעבר דרייק הקשוח הידוע לשמצה מתחת לפטגוניה, בדרך ליבשת הקוטב של אנטארקטיקה.


אז האם כל אותם תיירים הולכים לפגוע במה שנחשב לעתים קרובות לשממה הבלתי נגועה האחרונה על פני כדור הארץ? כן ולא. הענף מנוהל היטב. תיירים חוזרים לעתים קרובות עם הערכה מחודשת למקומות פראיים. הם למעשה מבלים פרק זמן קצר באופן מפתיע ביבשת או באיים שלה. אבל ככל שהתיירות תגדל, כך יגדלו השפעות סביבתיות כמו פחמן שחור ממשפכי ספינות התענוגות. תיירים יכולים לשאת חיידקים, זרעים ומינים פולשים אחרים על המגפיים והבגדים שלהם - בעיה שרק תחמיר כאשר הפשרת הקרח תיצור כתמים חדשים של אדמה חשופה. וספינות תענוגות הן לא חסכניות בפליטות.


כיצד הפכה התיירות באנטארקטיקה למיינסטרים?

בשנות ה-50, התיירים הראשונים הפליגו בטרמפים על ספינות חיל הים הצ'יליאני והארגנטינאי לכיוון דרום כדי להביא אספקה לבסיסי מחקר באיי שטלנד הדרומיים. מסוף שנות ה-60, ספינות משלחת שוברות קרח ייעודיות יצאו אף דרומה יותר. בתחילת שנות ה-90, כששוברות קרח סובייטיות לשעבר הפכו זמינות, התעשייה החלה להתרחב - כתריסר חברות הציעו טיולים באותה תקופה. עד תחילת המאה הזו, יבשת הקרח קיבלה יותר מ-10,000 מבקרים שנתיים: התיירות באנטארקטיקה הפכה למיינסטרים.


איך זה נראה היום?

רוב התיירים באנטארקטיקה מפליגים בכלי שיט קטנים "בסגנון משלחת", בדרך כלל לכיוון חצי האי האנטארקטי הנגיש יחסית. כשהם שם, הם יכולים לצאת לשיט בסירת זודיאק כדי להסתכל מקרוב על חיות הבר והקרחונים או לסיורי חופים לביקור במושבות פינגווינים או כלבי ים. המבקרים יכולים לשוט בקיאקים, לחתור ולעשות טבילת קוטב - טבילה קצרה במים בטמפרטורה מתחת לאפס.


עבור רוב התיירים, לינה, אוכל ושירותים אחרים מסופקים על סיפון הספינה. למעלה משליש מכלל המבקרים לעולם אינם דורכים על היבשת. מי שכן צועד באנטארקטיקה בדרך כלל עורך ביקורים קצרים, ללא לינה. לתיירים עם פחות פחד, מספר מפעילים מציעים מסעות יבשתיים אל פנים היבשת, תוך שימוש באתרי מחנה עונתיים זמניים. אין בתי מלון קבועים, ומדינות אמנת אנטארקטיקה אימצו לאחרונה החלטה נגד מתקני תיירות קבועים. ככל שהתיירים מגיעים במספרים הולכים וגדלים, חלק מהמפעילים עברו להציע אפשרויות הרפתקניות יותר ויותר כמו טיפוס הרים, סקי מסוקים (heli-skiing), טיולי צוללות מתחת למים וצלילה.


האם תיירות אנטארקטיקה ברת קיימא?

בעוד התיירות באנטארקטיקה פורחת, כמה ארגוני הסברה הזהירו שההשפעה עלולה להיות לא ברת קיימא. לדוגמה, קואליציית אנטארקטיקה והאוקיינוס הדרומי (ASOC) טוענת שתיירות שייט עלולה להפעיל לחץ מוגבר על סביבה שכבר נמצאת בלחץ משמעותי משינויי האקלים.


באזורים שבהם מבקרים הכי הרבה תיירים, בשלג יש ריכוז גבוה יותר של פחמן שחור מפליטת הספינות, מה שסופג יותר חום ומוביל להמסת שלג. תנועת ספינות מסתכנת גם בהובלת מינים פולשים בטרמפים לתוך המערכות האקולוגיות הימיות הפגיעות של האוקיינוס הדרומי.


זה לא אומר כלום על פליטת גזי חממה. בגלל ריחוק היבשת, לתיירים המבקרים באנטארקטיקה יש טביעה פחמנית גבוהה יותר לנפש מאשר מטיילים אחרים בספינות תענוגות. כמובן, ההשפעות הללו אינן מוגבלות לתיירות. משלחות מדעיות מגיעות עם עלויות סביבתיות דומות - ולמרות שיש הרבה פחות מהן, מדענים ואנשי תמיכה מבלים הרבה יותר זמן ביבשת.

התיירות באנטארקטיקה לא תעלם - אז אנחנו צריכים לתכנן את העתיד

האם הפלגות ברות קיימא הן אוקסימורון? רבים מאמינים שכן. בזכות גודלה העצום, יצרה תעשיית השייט תיירות המונית במקומות חדשים ותיירות יתר במקומות אחרים, ויצרה רמות צפיפות בלתי קבילות, משבשת את חייהם של התושבים, משנה תרבויות מקומיות להופעות "אקזוטיות", פוגעת בסביבה ומוסיפה לפליטות מדלקי מאובנים.


באנטארקטיקה, צפיפות, השפעה סביבתית ופליטות הם הנושאים הדוחקים ביותר. בעוד ש-100,000 תיירים בשנה זה מספר זעיר בסטנדרטים של תיירות עולמית - בפריז היו כמעט 20 מיליון בשנת 2019 - הביקורים מרוכזים באזורים אקולוגיים רגישים ביותר למשך מספר חודשים בלבד בשנה. אין תושבים להפריע להם (מלבד חיות בר מקומיות), אבל גם אין קהילה מארחת למחות אם מספר המבקרים יהיה גבוה מדי.


למרות זאת, ישנן הגנות חזקות. בהתאם למערכת האמנה של אנטארקטיקה - מכלול ההסכמים הבינלאומיים שנחתמו על ידי מדינות בעלות נוכחות או עניין באנטארקטיקה - מפעילי תיירות המבוססים באותן מדינות צריכים להגיש בקשה להיתרים ולמלא אחר תקנות סביבתיות מחמירות. כדי להימנע מהכנסת מינים חדשים, תיירים צריכים לעקוב אחר כללים כמו חיטוי מגפיים ושאיבת אבק מהכיסים לפני דריסת רגל על הקרח, ושמירה על מרחק מוגדר מחיות הבר.


כמעט כל בעלי ספינות השייט באנטארקטיקה שייכים לאיגוד הבינלאומי של מפעילי טיולים באנטארקטיקה (IAATO), גוף שמנהל את התיירות באנטארקטיקה. לראשונה השנה, המפעילים צריכים לדווח על צריכת הדלק הכוללת שלהם כחלק מהמאמצים של IAATO להפוך את התעשייה לידידותית יותר לאקלים. חלק מהמפעילים משתמשים כעת בכלי שיט היברידיים שיכולים לפעול בחלקם על הנעה חשמלית לזמנים קצרים, ולהפחית את פליטת הפחמן הדו-חמצני.


חוזרים מהקרח: אפקט השגריר

סופר המסעות המפורסם פיקו אייר (Pico Iyer) כתב לאחרונה על החוויה שלו בדרום הרחוק של העולם. הביקור, אמר, "מעיר אותך לדאגות הסביבתיות של העולם ... אתה הולך הביתה עם שאלות חשובות למצפון שלך, כמו גם זיכרונות קורנים".


אייר לא לבד. תגובה זו נפוצה ומכונה בתעשייה 'שגרירי אנטארקטיקה'. כפי שהייתם מצפים, זה מקודם מאד כחיובי על ידי מפעילי התיירות. האם זה אמיתי? זה שנוי במחלוקת. מחקרים על קשרים בין מסע בקוטב להתנהגות פרו-סביבתית הניבו תוצאות מעורבות. אם אתם מהתיירים שנוסעים לאנטרקטיקה בקיץ הקרוב, תהנו מהחוויה - אבל נהגו בזהירות. שימו לב ששום מסע דרומה אינו מגיע ללא עלות סביבתית והשתמשו בידע הזה כדי לקבל החלטות ברורות לגבי הפעילויות שלכם הן באנטארקטיקה והן לאחר שחזרתם בשלום הביתה.


טיסה מעל אנטארקטיקה

אנטארקטיקה יכולה להיות יעד אטרקטיבי במיוחד בגלל הנופים המעלפים והטריטוריה הבלתי מוכרת. אנשים רבים המתעניינים ביעד זה ירצו לבדוק אם יש טיסות מסחריות זמינות עבורם כדי להגיע אליו. עם זאת, ההגעה לקוטב הדרומי היא הרבה יותר מסובכת ממה שרוב האנשים חושבים.


יש מעט מאד מקרים של מטוסים שטסים מעל או לאנטארקטיקה. תנאי מזג האוויר הקשים והראות הנמוכה מקשים מאד על הטיסה והנחיתה ביבשת. טכנית אפשר לטוס לאנטארקטיקה, אבל יש מעט מאד טיסות שלוקחות את הסיכון. סיבה נוספת לכך שטיסות ממעטות להגיע לאנטארקטיקה היא בגלל המחסור בתשתיות ביבשת. תשתיות טובות חשובות במיוחד אם לוקחים בחשבון שבאנטארקטיקה יש את הטמפרטורות הקפואות ביותר על פני כדור הארץ, מה שהופך את ההמראה והנחיתה למשימה קשה במיוחד. בתנאים אלה, צריכה להיות מערכת קבועה להסרת הקרח (Deicing system), שאינה זמינה באנטארקטיקה.


טיסה מעל אנטארקטיקה קשה בגלל הראות הנמוכה שמתרחשת במהלך סופות שלג ותלבונת (whiteout). ראות נמוכה היא מצב שקשה במיוחד לטייסים לטוס במהלכו מכיוון שהם צריכים לקבל תצוגה ברורה של האזור מעליו הם טסים כדי שיוכלו לראות את המסלול או כל מכשול שעלול להיות שם, כמו קרח ושברים אחרים. כמו כן, סדרני הטיסה (flight dispatchers) אמורים להיות בתקשורת מתמדת עם צוות הטיסה וצוות הטיסה אמור להיות בתקשורת מתמדת עם פיקוח הטיסה (ATC). שלג כבד במיקום מרוחק מקשה הרבה יותר מאשר באזורים אחרים של כדור הארץ. הודות לראות הנמוכה והתשתית הלא מפותחת, הטיסה מעל אנטארקטיקה היא קשה ביותר.


ספציפית, בגלל השדות המגנטיים החזקים שמקיפים את אזורי הקוטב, ניווט שם, ולא משנה עד כמה המטוס מצויד היטב מבחינת מכשור, יכול להיות מאתגר במיוחד. אזורי הקוטב מפריעים לציוד ניווט מגנטי, מה שמקשה על המטוסים לנווט.


אנטארקטיקה אינה נחשבת לאזור אסור לטיסה מכיוון שאין איסור לטוס מעל אנטארקטיקה. עם זאת, אין סיבה לטוס מעל אנטארקטיקה כי היא אינה בדרך לשום שדות תעופה וכי היא אינה מדינה עצמאית. למעשה, הסיבה היחידה שמטוסים טסים כיום מעל אנטארקטיקה היא למטרות מחקר, סיבות צבאיות, פעולות הצלה ותיירות נוף.


חציית יבשת אנטארקטיקה

ב-27 בדצמבר 2018, קולין אובראדי (Colin O’Brady) כתב באינסטגרם בנימת ניצחון:

"עמוד העץ ברקע התמונה הזו מסמן את קצה מדף הקרח רוס, היכן שמסת היבשה של אנטארקטיקה מסתיימת ומתחיל קרח ים. כשמשכתי את המזחלת שלי מעל הקו הבלתי נראה הזה, השגתי את מטרתי: להפוך לאדם הראשון בהיסטוריה שחצה סולו את יבשת אנטארקטיקה מחוף לחוף, ללא תמיכה וללא סיוע".

למעשה, קולין היה מאות קילומטרים מקרח ים. הוא עדיין היה על קרח יבשתי, ומאז שעזב את הקוטב הדרומי, הוא הלך בדרך סלולה ומסומנת שנבנתה על ידי ממשלת ארה"ב ב-2005 - דבר שמעולם לא הזכיר לתקשורת או לעוקביו המקוונים. הוא לא חצה את היבשת ולא היה ללא סיוע.


יומיים לאחר מכן, הבריטי לו ראד (Lou Rudd) סיים את אותו מסלול, במה שהתקשורת באופן צפוי הציגה כמירוץ. נדיר בימינו, שתי משלחות הקוטב משכו את תשומת לבם של ארגוני חדשות מיינסטרים, במיוחד הניו יורק טיימס. הטיימס התעניין לכאורה בחציות אנטרקטיקיות לאחר שהנרי וורסלי מת מדלקת הצפק בינואר 2016, לאחר ניסיון חצייה כזה. סיפור בן 20,000 מילים ב"ניו יורקר" נתן למסע של וורסלי לגיטימציה נוספת. הפעם, הניו יורק טיימס נתן לשני המתחרים סיקור גדול אבל - למעט מאמר דעה של הכותב הידוע דיוויד רוברטס (David Roberts) לאחר שסיימו - הוסיף מעט קונטקסט ומעולם לא הזכיר שום דבר על אובראדי וראד שהשתמשו בדרך סלולה. מקורות חדשותיים אחרים, מ-CNN ל-NPR ועד לגרדיאן והטלגרף, פשוט קנו את הטענות של המשלחות ושיבחו אותן כחוצי סולו אמיתיים ראשונים של אנטארקטיקה.

כמה חציות מלאות וחלקיות של אנטארקטיקה: ביי וסונלנד, ג'ילדנס, הורן ווורסלי / Map: Eric Philips/Icetrek

במשך עשרות שנים, הרפתקנים עשו מניפולציות בשפה והסתירו מידע כדי להציג את מסעותיהם באור המחמיא ביותר. באמצעות קריטריונים מעודנים שהיו משמעותיים עבורם ועבור המתחרים שלהם אך לא הרבה עבור אף אחד אחר, הם ביקשו להשיג חסות ולשפר את המוניטין. כבר ראינו זאת בטיפוסים מותנים יותר של הר האוורסט, אבל סקי קוטבי הוא אפילו זר ואזוטרי יותר, תרבות נישה של מעשי עשה ואל תעשה מסתוריים ששורשיה נמתחים אל המאה הקודמת.


הניסיון הרציני היחיד לפורמליזציה של פרקטיקות אלה היה Rules of Adventure, אך חלק מהכללים הללו הכילו הנחות והטיות מפוקפקות, לא התקבלו באופן נרחב בקהילה והתפתחו במידה רבה בעשור האחרון.


בדרך כלל, בכל תחום, אם מישהו רוצה לטעון לראשוניות, הוא עושה זאת במסלול באורך דומה, ובאותו סגנון כמו קודמיו. אתה לא ממציא מסלול שהוא גם קצר יותר מבחינה גיאוגרפית וגם קל יותר מבחינה מלאכותית, ובכך בוחר רק את הכללים המתאימים לך.

מסלולים קלאסיים: סקוט, אמונדסן והמעבר הממוכן הראשון של אנטארקטיקה / Map: Eric Philips/Icetrek

חציית אנטארקטיקה - היסטוריה וגיאוגרפיה

שתי החציות הממוכנות הראשונות של היבשת חצו את כל מדף הקרח רוס: ויוויאן פוקס בשנים 1955-58 ומשלחת טראנס-גלוב בשנים 1980-81. החצייה המוצלחת הראשונה של אנטארקטיקה על ידי מזחלות כלבים וסקי - האחים מורדה בשנים 1989-90 - כללה גם את מדפי הקרח פילכנר ורוס. חציית הסקי המוצלחת הראשונה, על ידי בורג' אוסלנד (Børge Ousland) בשנים 1996-97, גם כללה את מדפי הקרח של פילכנר ורוס.


מדפי הקרח האנטארקטיים הם קרח יבשתי - יריעות של קרחון יבשתי שגלשו מטה מהגבהים וכעת בולטות מעל הים. הן מחוברות ליבשת כבר 100,000 שנה ומהווות חלק ממנה. הן בהחלט לא "קרח ים", שהוא החומר העונתי שקופא ממי מלח מדי חורף ובעיקר נמס בכל קיץ.


מדפי הקרח, בינתיים, אינם ארעיים יותר מהמטרים הספורים של קרח על גבי הר וינסון. אובריידי טיפס על וינסון בינואר 2016: האם הוא עצר בסלע האחרון? או שהוא הלך ישר לנקודת הקרח הגבוהה ביותר בפסגה, כמו שכולם עושים? כן, תמונות מראות שהוא המשיך על פני הסלעים ועמד על הקרח, כי הקרח הזה הוא חלק מההר.


העובדה שמדפי הקרח היו חלק מיבשת אנטארקטיקה התקבלה הן על ידי חוקרים כמו שקלטון והן על ידי ההרפתקנים הראשונים של סוף המאה ה-20 שניסו לחצות את היבשת: מסנר ופוקס בשנים 1989-90, ראנולף פינז ב-1992-93 וכן בורג' אוסלנד והאחים מורדה, שכולם בנו על צעדיהם של משלחת סקוט בשנים 1985-86, שם גלשו רוג'ר מיר (Roger Mear), רוברט סוואן (Robert Swan) וגארת' ווד (Gareth Wood) על פני מדף הקרח רוס אל הקוטב הדרומי, בזמן שלפני ה-GPS אפילו.

משלחת ממוכנת ראשונה, 1955-58

מפרץ הרקולס - הכסף מדבר

בשנת 1988, מפעילת הלוגיסטיקה הצעירה Adventure Network International (ANI, שלימים הפכה ל-ALE של היום - Antarctic Logistics & Expeditions) ניהלה את משלחת הסקי המודרכת המסחרית הראשונה לקוטב הדרומי. ארבעה מדריכים הובילו שבעה לקוחות, תוך שימוש באופנועי שלג ושימוש בהצנחות אספקה מרובות כדי להפחית מאד את העומסים. מבחינת תמיכה, משלחת זו הייתה חד פעמית שלא חזרה על עצמה, בהשוואה למסעות מודרכים מאוחרים יותר שיש בהם אספקת אוויר אחת או שתיים בלבד אך ללא רכבי שלג.


כמיזם מסחרי, הכלכלה של אותו טרק מודרך ראשון הייתה חשובה עבור מרטין וויליאמס (Martyn Williams), המארגן ואחד הבעלים של ANI. הוא הגה את הרעיון להתחיל במפרץ הרקולס (Hercules Inlet), בעיקר כי זה היה "קצה" זול וקל יותר להגעה מהאי ברקנר (Berkner Island), שהקצה הצפוני שלו בחזית לים הפתוח - חוף אמיתי. וויליאמס ו-ANI לא הקדישו מחשבה רבה למשמעות הגיאוגרפית של נקודת ההתחלה, ובאופן כללי הרכיבו את הדברים האלה תוך כדי, כשהם נהנים לפתוח את אנטארקטיקה לעולם.


עם זאת, בשנים הבאות, צוותים שהיו רציניים בטענות חשובות לגבי המסע שלהם - ראשון על מגלשי סקי, סולו ראשון, חצייה ראשונה ללא תמיכה וכו' - התעלמו ממפרץ הרקולס והשתמשו באי ברקנר, כשרק משלחות בודדות בחרו בהרקולס כהתחלה. לאחר מכן, בשנים 1999-2000 ו-2000-2001, עומס של גולשים בחרו במפרץ הרקולס, כולל המשלחות השנייה והשלישית המסחרית המודרכת של ANI. הרקולס הפך לפופולרי יותר לאחר מכן.

התחלת מסנר. ריינהולד מסנר, משמאל, וארווד פוקס.

התחלת מסנר

מה שנקרא התחלת מסנר (Messner Start) שבו השתמשו אובראדי וראד הוא גם המצאה מסחרית עדכנית. בנובמבר 1989 הגיעו ארווד פוקס וריינהולד מסנר לאנטארקטיקה כדי לעשות חציה יבשתית מהאי ברקנר לאי רוס. הם תכננו להצטייד מחדש בקוטב ולהשתמש בקייטים לישורת החוצה. אבל מטוס ה-DC-6 שנשכר על ידי ANI התעכב בלחימה בשריפות יער בקליפורניה, והיו להם בעיות נוספות להביא את המטוס והדלק למיקום של מסנר ופוקס כדי שיתחילו בברקנר.


כשהזמן אוזל, הם הורידו בסופו של דבר את פוקס ומסנר בנקודה אקראית יחסית בפנים היבשת, לא בשום חוף. מסנר, הטהרן האלפיניסטי האגדי, זעם ואיים לתבוע, אבל ANI החזירה לו "ערימה של כסף", כדברי פאט מורו (Pat Morrow), והכל הסתדר.


בתקופה האחרונה, כמה קבוצות התחילו ליד הנקודה האקראית הזו, הנקראת כעת התחלת מסנר. מאוחר יותר, ALE העבירה את התחלת מסנר לקצה הפנימי של מדף הקרח רון, ויצרה מסע קצר עוד יותר אל הקוטב מאשר ממפרץ הרקולס - ועדיין מאד לא מה שהשם התכוון אליו. על ההתחלה שלו בפנים היבשת, כתב מסנר המאוכזב "באנטארקטיקה: גם גן עדן וגם גיהנום" ("Antarctica: Both Heaven and Hell"): "אם היינו מגיעים לצד השני אחרי שצעדנו 100 ימים, זו כבר לא היתה חציה מוחלטת של אנטארקטיקה".

ראנולף פינז ומייק סטראוד

פיינס וסטראוד - שינוי עמודי המטרה

כאשר ראנולף פינז ומייק סטראוד הבריטים לא הצליחו לעבור את כל מדף הקרח רוס בניסיון החצייה היבשתית שלהם בשנים 1992-93, לאחר שהשתרכו 94 ימים מהאי ברקנר, הם הודו בתחילה שהמשלחת שלהם נכשלה, במרחק של 600 ק"מ מנקודת הקצה המוצהרת שלהם באי רוס. שניהם זיהו כי הקצוות החיצוניים של מדפי הקרח "באופן מסורתי... נחשבים כחלק בלתי נפרד מכל מסע דרומי". רק מאוחר יותר הם הציגו בצורה מטעה את הרעיון שדי לחצות רק את היבשה. פתאום, רטרואקטיבית, מדף הקרח לא נחשב.


לאחר ההליכה הארוכה והמפרכת ביותר שלהם, עם סיוע מינימלי בלבד ממפרשים פרימיטיביים, הם קראו לאיסוף ממדף הקרח רוס. פינז כבר עיצב את המסר שלו לציבור, אבל סטראוד היה כנה יותר: "ידענו בליבנו, או לפחות אני בלב שלי, שלא השלמנו את מה שיצאנו לעשות", הוא הצהיר. "אני לא יכול לברוח מהמסקנה שהתחמקנו".


וכך נוצר תקדים, רע

בשנים 2000-2001, גם הצוות המצליח של אן בנקרופט וליב ארנסן (Anne Bancroft and Liv Arnesen) עצר לפני שסיים והגיש טענה דומה לחציה, למרות שהן עשו מסע קצת שונה, עם קייטינג מארץ המלכה מוד. עם זאת, באותה עונה, רולף ביי (Rolf Bae) ואריק סונלנד (Eric Sønneland) הנורבגים הצליחו להימנע מלהזיז את עמודי המטרה: הם עשו קייטינג של כל המרחק לנקודת חילוץ הספינה שלהם באי רוס.


בשנים 2009-10, ריאן ווטרס (Ryan Waters) וססילי סקוג (Cecilie Skog) טרחו להתחיל בברקנר אך עצרו בתחתית קרחון אקסל הייברג וטענו לחצייה ללא תמיכה וללא סיוע, מכיוון שלא היו להם קייטים או חידוש אספקה. אבל כפי שהעיר בורג' אוסלנד לאחרונה על המסעות של פיינס-סטראוד וגם של סקוג-ווטרס: "אני חושב שאם שתי הקבוצות האלה היו חושבות שחצייה מלאה תהיה רק מקצה ההר לקצה ההר, הן לעולם לא היו מתחילות מהחופים הצפוניים של האי ברקנר, ומוסיפות כמה מאות קילומטרים למסע שלהן". חוסר העקביות של להתחיל בקצה חיצוני אחד אבל לעצור בקצה פנימי נוח ולקרוא לזה טוב מספיק לא מתאים לטענה מרכזית הנשענת על גיאוגרפיה.

חציות אחרונות מלאות וחלקיות, בתוספת המסלול של מיר-סוואן-וודס ממדף הקרח של רוס לקוטב הדרומי / Map: Eric Philips/Icetrek

מה זה בכלל "לחצות את אנטארקטיקה"?

להתחיל ולסיים נקודות אינן הבעיות היחידות בכמה חציות יבשתיות כביכול. במונחי טיפוס הרים, ביצוע חציה אומר בדרך כלל שאתם חוצים את הדבר, למעלה מצד אחד ולמטה בצד השני: אולי למעלה מצפון ולמטה בדרום, או ממזרח למערב. בדרך כלל לא הייתם עולים, נגיד, את הרכס הצפוני, יורדים את הרכס הצפון מזרחי ממש לידו, וקוראים לזה חציה. באופן דומה לגבי אנטארקטיקה, אם כופים מצפן דמיוני על היבשת, במרכזו הקוטב הדרומי, עם ארבעה רבעים של 90° כל אחד, הייתם מצפים שחציה של היבשת תעבור מרבע אחד לאחר. אבל, למשל, מסלול ממפרץ הרקולס לבסיס קרחון לוורט, או במעלה קרחון אקסל הייברג מבסיסו וחזרה למפרץ הרקולס, עשוי לגשר טכנית על רבעים, אבל הם מתרחשים לחלוטין בקשת של 90 מעלות, כלומר הם למעשה חוצים מעט מאד את אנטארקטיקה.


בלתי אפשרי? לא בדיוק…

האם אובראדי וראד לא עצרו לחשוב שיש סיבה לכך ש"חצייתם" של 1,455 ק"מ לא נעשתה כבר, למרות שגולשים קודמים השיגו מרחקים גדולים יותר ללא קייטים במסעות אחרים? אלכסנדר גאם (Alexander Gamme), למשל, עבר יותר מ-2,200 ק"מ, ללא סיוע וללא תמיכה, מהרקולס לקוטב ובחזרה בשנים 2011-12. מדוע גאם במקום זאת לא המשיך בדרך הקרח ותבע את הפרסים הגדולים ביותר? מרטין וויליאמס עצמו, האיש שאחראי על המסלול הבעייתי של מפרץ הרקולס, אמר לאחרונה, "אם הכללים היו נקבעים כהרקולס ללוורט, אז מסנר או בורג' ואחרים היו מנסים את זה או עושים את זה שנים קודם לכן". מכיוון שהניסיון הקודם של אובראדי באנטארקטיקה, מוגבל לשבע הפסגות ומסעות המעלה האחרונה, היו כלקוח מודרך, אפשר אולי לתרץ בורות כזו בהיסטוריה של אנטארקטיקה, אבל מה היה התירוץ של ראד? החציה שלהם לא נעשתה קודם לכן, כי האנשים במשחק ידעו שזו לא חצייה אמיתית, אז הם בחרו לא לעשות זאת.


נסיונות חצייה, ללא קייטים או חידוש אספקה, שניסו לעבור מקצוות היבשת החיצוניים נכשלו בגלל המרחק העצום. המרחק הזה, והזמן המוגבל, הם מה שביטלו את פיינס וסטראוד, בן סונדרס ואחרים. זו הסיבה שחצייה כזו נחשבת ל"בלתי אפשרית", מוניטין שעליו ביסס אובראדי את השיווק שלו ("בלתי אפשרי ראשון"). בכך הוא מיקם את עצמו ואת מטרתו באופן אוטומטי בהקשר של אלו שלפניו, בקהילה של סטנדרטים וניסיונות משותפים. שווי טענתו מסתמך על מחדליהם. אבל רק על ידי חציה מחוף פנימי לחוף פנימי, מיקומים ששאפתנים קודמים נמנעו מהם בכוונה - ולאורך כביש SPoT הסלול - הוא הראה שהוא מוכן לדחות את האתגר האמיתי של המטרה המפורסמת ולזלזל בכל אלה שהמאמצים הכושלים שלהם בנו את האתגר עד למה שהפך להיות. זה לתבוע את הגביע הגדול מבלי לזכות במירוץ הגדול.

אוסלנד (מסלול אדום) מול אובראדי וראד / Map: Eric Philips/Icetrek

כאשר החציה של אוסלנד בשנים 1996-97 מצוירת על מפה ליד זו של אובראדי וראד, ברור למתבונן שמשלחת אחת באמת חצתה את אנטארקטיקה והאחרות לא. המסלול של אוסלנד הוא הדרך הקצרה והמעשית ביותר לחצות באמת את כל היבשת. חציית אנטארקטיקה היא אתגר גיאוגרפי, עם גבולות טבעיים ברורים. גבולות אלו, המשפיעים על הפרמטרים הספורטיביים של המשחק, אינם נקבעים על ידי כסף, עלות או נוחות. כמו בטיפוס, זהו קו טבעי שמושך את המתמודד, לא מסלול מתוכנן שנעשה למען קלות יחסית או תהילה מהירה יותר.


במידה מסוימת, אובראדי וראד נסחפו ממסלולם על זרם שנוצר על ידי אחרים שטענו לחציות הקצרות והמתוכננות הללו. קודמת אחת כזו היא הבריטית, פליסיטי אסטון (Felicity Aston), שב-2012 טענה לחצייה של אנטארקטיקה, עם חידוש אספקה, תוך שימוש במסלול של לוורט-הרקולס.

בורג' אוסלנד בחציית סולו ראשונה ללא תמיכה של אנטארקטיקה

ללא סיוע / ללא תמיכה

ההקשר ההיסטורי חשוב כאשר טוענים להיות ראשונים, במיוחד כאשר הטענה מתייחסת להישגים של אחרים. כשאוסלנד חצה את אנטארקטיקה לבדו בשנים 1996-97, הוא השיג את אחת ההרפתקאות הגדולות של כל הזמנים, דוגמה עילאית לאנושות המתמודדת עם הטבע הקשוח ביותר בצורה מינימליסטית. השימוש במפרש - מפרש ברינגר, שונה ופחות יעיל מקייטים מודרנים - נחשב להתקדמות אלגנטית במסעות בקוטב, שהייתה בבירור יעילה יותר מאשר הליכה וגלישה מתמדת. אומר אוסלנד כעת: "אפילו לא עלה בראשי ששימוש בכוח הטבעי של הרוח יהיה שנוי במחלוקת מאוחר יותר".


אבל בסוף שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000, עלה הרעיון שמפרשים הם כלי עזר מלאכותי שמבטל את מה שכונה אז כסטטוס "ללא תמיכה". בכללי הרפתקאות אלה, הקטגוריה פוצלה ל'ללא סיוע' (Unassisted) ו'ללא תמיכה' (Unsupported), עם מפרשים, ולאחר מכן קייטים, שנדחקו לאחרונה, מכיוון שהם סיפקו תוספת חומרית לרגליים ולריאות הבסיסיות. המונח ללא סיוע נותר לציון של ללא אספקת אוויר, הצנחות מזון, מיצבורים, מעקב רכב, וכו'.


בקהילת הקוטב, ועדת המושבעים עדיין בוחנת אם הקייטים עומדים בדרישות כתמיכה. אין ספק שזה לא איזה תיקון קל סביב השלב הקשה של הליכה או גלישה. רוב משתמשי הקייטים יגידו לכם שזה דורש הכשרה, מיומנות, שיקול דעת וכרוך בסיכון ברור. לפחות קייטר אנטארקטי אחד נזרק, נפצע ונגרר על ידי הקייט שלו, והיה בר מזל לשרוד. אבל הקייטים גם ללא ספק מסייעים להנעה אנושית ולכן הם תמיכה טכנית.


עם זאת, זה מסתמך על ראייה מינימליסטית קפדנית של אידיאל, כשהגוף הוא המצב המושלם היחיד. הליכה וגלישה הם כל כך אטיים, וקייטים הם כל כך הגיוניים באנטארקטיקה הסוערת, עד שכנראה צריך לשאול מהו באמת המינימום המושלם. אם רודפים אבסורד, המינימליזם מכתיב שאנחנו נצא עירומים מהדלת הקדמית שלנו, נשחה לאנטארקטיקה, נשוטט יחפים על פני הקרח, ואז נשחה הביתה. במקום זאת, אנחנו מסכימים שזה בסדר לשאת ציוד היי-טק, ביגוד, אוהלים ותקשורת, שלא לדבר על מגלשיים, כדי להפוך את כל העניין לקל ובטוח יותר.


אמנם להליכה וגלישה ללא שימוש בקייטים יש משיכה מינימליסטית - יותר פיזיולוגיה מטכנולוגיה - אם אתם משתמשים במטוס של מיליון דולר השורף אלפי דולרים בדלק כדי לטוס לנקודת התחלה מתוכננת, אז מתארים בבלוג את ההתקדמות שלכם בכל ערב עם ההודעות העדכניות ביותר ונאספים ממש באמצע שום מקום בסוף הצפוי שלכם, אז אולי אתם רק מגבילים את הדוקטרינה המינימליסטית שלכם לבועה נוחה ומחמיאה בתעשייה, וכל העניין מאבד חלק ממעלותיו. כשמסתכלים על מסעות גלישה בולטים בשנים האחרונות, הגדולים שבהם היו מסעות הקייטים של רון ג'ילדנס (Rune Gjeldnes) ומייק הורן (Mike Horn), מרפרפים על פני המרחב הגדול של ארץ המלכה מוד, מתייגים את הקוטב, לא זקוקים לאספקה וחוזרים אפילו על פני האי רוס אל נקודות חוף רחוקות יותר, בהן הם עולים על ספינות ומפליגים הביתה. האם הליכה וגלישה באמת טובים מזה?


הליכה וגלישה מסתמכים על קונספטים כמו אצילות הסבל, אבל לשלם מאות אלפי דולרים כדי להכריח את עצמנו להדגים כמה אנחנו קשוחים יכול להיראות כמו איזה משחק למשועממים ואמידים. אפשר לעשות בחירות כאלה רק מעמדה של מזל ופריווילגיה, ומשאבים כאלה עשויים להיות מנוצלים טוב יותר מאשר לגרור את החטיפים שלך על פני השלג למשך כמה חודשים תוך ציטוט של שקלטון באינסטגרם.

הנרי וורסלי

דרך SPoT - זו תמיכה

בשנים 2005-2006, תוכנית אנטארקטיקה של ארצות הברית (USAP) סיימה סוף סוף את כביש חוצה הקוטב הדרומי שלה, מסלול סלול (עם קרח מהודק) מתחנת מקמורדו מעבר למדף הקרח רוס, במעלה קרחון לוורט ועד לקוטב הדרומי. זה נעשה כדי להקל על אספקת הטרקטורים של הקוטב ולהפחית את הטיסות. סדקים מולאו ועמודי סימון עם דגלים הוצבו כל 400 מ' על מנת לסייע באיתור המסלול בהבלטה. מעולם לא צפו שהרפתקנים ישתמשו בדרך המיוצרת הזו. אובראדי לא מזכיר את השימוש בכביש בשידורים שלו, למרות שהוא מתאר את השטח והירידה. אבל הוא כן עקב אחריו, ובתמונה אחת לפחות נראה בבירור המשטח החלק והמהודק.


הכביש אינו רק סיוע פיזי לגרירה, אלא מסייע בניווט ומקל על כובד הבידוד שמטילה עלינו אנטארקטיקה העצומה. בעוד שחלק מהגורמים הטכנולוגיים - GPS, טלפונים לווייניים - כבר לא ניתנים להסרה מטעמי בטיחות, והם נקבעים כחובה על ידי מפעילי לוגיסטיקה, כביש סלול עם סמנים כל 400 מטר בוודאי מבטל כל סטטוס לא נתמך, וזו כנראה הסיבה שגם אובריידי וגם ראד לא הזכירו זאת.


בעיה פחות ברורה היא השימוש במסלולי רכב במקומות אחרים באנטארקטיקה. במשך העשור האחרון לערך, רכבים עברו בדרכים מסביב למפרץ הרקולס, בדרך להרי ת'יל (Thiel Mountains) ומעבר לקוטב, כמו גם בחלקים מארץ המלכה מוד. לפעמים המסלולים קשים מכדי לגלוש עליהם, ולכן כדאי להימנע מהם. פעמים אחרות, הם נותנים משטח סקי טוב יותר מהשלג או הזסטרוגי שלידם. צוותים המשתמשים במסלולים אלה בשנים האחרונות כמעט ולא אומרים זאת בפומבי. משלחות אחרות נמנעו מהם בכוונה עבור חוויה כנה ואותנטית יותר. חלקם עשו את שניהם.

כביש חוצה הקוטב הדרומי / Photo: Eric Philips

עלות משלחת חצייה

העלות הכספית הגדולה הייתה חלק ממשלחות אנטארקטיקה מהיום הראשון. כסף הוא הסיבה לכך שציידי לווייתנים וכלבי ים היו הראשונים לבקר בסביבות אנטארקטיקה, כסף הוא הסיבה שרק ממשלות יכלו לחקור, למפות ולכבוש את אנטארקטיקה במשך עשרות שנים, וכסף הוא הסיבה להתחלה בהרקולס ומסנר. בלי הרבה כסף, אנחנו לא יכולים לעלות על המטוס לאנטארקטיקה מלכתחילה. משלחות מודרניות שיוצאות מפונטה ארנס שותות לעתים קרובות משקה מסורתי בבר שקלטון שמתחת למלון José Nogueira, שם שקלטון נשא הרצאות כדי להשיג מימון נוסף מספונסרים פוטנציאליים, ממש עד לרגע בו הפליג דרומה מהרציפים מעבר לכביש.


כשאוסלנד יצא לעשות את זה נכון ב-1996, גם הוא היה צריך לגייס כסף, כי הטיסה מפטריוט הילס (Patriot Hills) לאי ברקנר עלתה 175,000 דולר, מעב