"בהתחלה, השמש יצרה ישויות שונות שישמשו כמתווכות בינה לבין כדור הארץ. היא יצרה סנאף מעוררת הזיות על מנת שהאדם יוכל לתקשר עם הישויות העל טבעיות. השמש שמרה את האבקה הזו בטבורה, אך בת השמש מצאה אותה. וכך היא זמינה לאדם - תוצר צמחי שהתקבל ישירות מהאלים."
יוֹפּוֹ (Yopo) הוא סנאף (אבקת הרחה) מעורר הזיות המשמש את השבטים השונים בדרום אמריקה כבר למעלה מ-4000 שנה. כיום, הסנאף משמש בעיקר את השבטים בג'ונגל האמזונאס - ינוממי (Yanomami) והפיארואה (Piaroa) - שהצליחו להדוף את השפעת העולם המערבי, למען מטרתם הרוחנית והריפויית. עד היום הם ממשיכים להקשיב לחוכמת הג'ונגל דרך היופו.
לפני מספר שנים חוויתי טקס יופו, איפושהו בעולם, כשנקלעתי לחוויה די במקרה...
זה היה אחרי לילה בו השתתפתי בטקס פיוטה, בהנחיית שאמאן ממקסיקו. טקס הפיוטה, בהשתתפות 20 איש בערך, לא היה כל כך מוצלח מבחינתי, זה לא ממש עבד לי, ובבוקר כשהשאמאן שאל אותי איך היה וסיפרתי לו שלא ממש היה, אז הוא התעקש שאשאר עוד לילה, לטקס אחר, טקס יופו, יחד עם עוד שלושה אנשים שאמורים להגיע במיוחד לטקס. זאת היתה הפעם הראשונה בה שמעתי את המילה יופו, אך מכיוון שאני סומך לחלוטין על האינטואיציה שלי, מיד הסכמתי, בלי לשאול אף שאלה ובלי לבדוק בגוגל, לא רציתי. אם הייתי בודק וצופה בסרטונים ביוטיוב, אז לא כל כך בטוח שהייתי נשאר.
אך לפני שנגיע לחוויה, קצת על היופו.
כבר בשנת 1496, דוח ספרדי מוקדם הזכיר כי בני ה'טאינו של היספניולה' ( Taino of Hispaniola) שאפו סאנף בשם קוהובה (Cohoba) כדי לתקשר עם עולם הרוחות. הוא היה כל כך חזק שמי ששאף אותו איבד את הכרתו. כשההשפעה המהממת החלה לדעוך, הידיים והרגליים השתחררו, הראש הנהן וכמעט מיד הם האמינו שהם רואים את החדר מתהפך כך שאנשים הולכים עם הראש כלפי מטה.
הסנאף הזה כבר לא בשימוש בשום מקום באנטילים, בעיקר בגלל היעלמותם של הילידים מאיי הודו המערבית. בשנת 1916, מחקר אתנובוטני ביסס את הזהוי של הקוהובה - באופן כללי, עד אז היא נחשבה כסוג רב עצמה של טבק להסנפה יחד עם הסנאף מעורר ההזיות של האורינוקו (Orinoco) שנקרא יופו העשוי מהזרעים של עץ ה'אנדננטרה פרגרינה' (Anadenanthera Peregrina).
עיקר השימוש בסנאף זה הוא, וככל הנראה תמיד היה, באזור נהר האורינוקו. הסברה היא כי שבטי איי הודו המערבית היו בעיקר פולשים מצפון אמריקה הדרומית. סביר מאוד להניח כי המנהג של הרחת הסנאף, כמו גם את העץ עצמו, הובא על ידי פולשים מאזור האורינוקו.
כעת משערים שביופו נעשה שימוש נרחב הרבה יותר בתקופות מוקדמות יותר. ישנן עדויות לכך שבתקופה הפרה-קולומביאנית, הסנאף הזה שימש את שבטי הצ'יבצ'א (Chibcha), מהרי האנדים הקולומביאניים, מזרחה למישורי לוס יאנוס (Los Llanos), ועד לחלק העליון של האורינוקו.
בשנת 1560 כתב מיסיונר בלוס יאנוס:
"האינדיאנים לאורך נהר גוואוויאר (Rio Guaviare) מורגלים להשתמש ביופו ובטבק, והראשון הוא זרע או חרצן של עץ... הם נעשים מנומנמים, בעוד השטן בחלומותיהם מראה להם את כל ההבלים והרקב שהוא רוצה שהם יראו ואשר הם רואים כהתגלויות אמיתיות בהן הם מאמינים, גם אם נאמר להם שהם ימותו. הרגל זה של שימוש ביופו וטבק הוא כללי בממלכה החדשה."
כְרוֹנִיקָן אחר כתב בשנת 1599:
"הם לועסים האיו או הקוקה ויופו וטבק... יוצאים מדעתם, ואז השטן מדבר אליהם... יופו הוא עץ עם תרמילים קטנים, כמו אלה של הבַּקְיָה (Vetches), והזרעים שבתוכם דומים אך קטנים יותר."
יופו היה כה חשוב בקולומביה שלפני הכיבוש, עד שהאינדיאנים של הרמה, שם העץ לא צמח, סחרו בזרעים מהשפלה הטרופית. על פי היסטוריון ספרדי מוקדם, בני המויסקה (Muisca) של האנדים הקולומביאניים השתמשו בסנאף:
יופו עשוי לפעמים, כמו בקרב בני הגואהיבו (Guahibo), להצרך מדי יום כממריץ. אך בדרך כלל הוא נצרך על ידי שאמאנים (payés) בכדי לעורר טרנס וחזיונות ולתקשר עם רוחות ההקולה (Hekula) - להתנבאות, להגנה על השבט מפני מגיפות, ולהפיכת הציידים ואפילו את הכלבים שלהם ליותר דרוכים.
היה בלבול מורכב וארוך שנים בין הסנאף מעורר ההזיות שהוכן מ'אנדננטרה פרגרינה' לבין זה שהוכן מווירולה (Virola) וצמחים אחרים. כתוצאה מכך יש להתייחס בזהירות למפות התפוצה בספרות האנתרופולוגית, המראות שטחים עצומים בדרום אמריקה בהם השתמשו ב'אנדננטרה פרגרינה'.
בשנת 1741, המיסיונר הישועי גומילה (GumilIa), שכתב רבות על הגיאוגרפיה של האורינוקו, תיאר את השימוש ביופו על ידי אנשי האוטומאק (Otomac):
"יש להם הרגל מתועב נוסף ,לסמם את עצמם דרך הנחיריים עם אבקות זדוניות מסוימות אשר להן הם קוראים יופו, הן די פוגעות בהיגיון שלהם, והם יתפסו נשק בזעם..."
בעקבות תיאור הכנת הסנאף והמנהג להוסיף סיד מקונכיות חילזון, הוא סיפר כי:
"לפני קרב, הם יכניסו את עצמם לטירוף עם יופו, יפצעו את עצמם, ומלאי דם וזעם ילכו קדימה לקרב כמו יגוארים מוכי כלבת."
הדו"ח המדעי הראשון של היופו נערך על ידי החוקר הברון פון הומבולדט (Baron von Humboldt), שזיהה בוטנית את המקור ודיווח כי האינדיאנים של מייפור (Maypure) של האורינוקו, שם הוא היה עד להכנת המדיסין בשנת 1801, שברו את התרמילים הארוכים, הרטיבו אותם ואפשרו להם לתסוס, כשהם השחירו, הם לשו את הזרעים המרוככים לעוגות עם קמח מניהוט מצוי (cassava flour) וסיד משבלולים. העוגות האלה נכתשו להכנת הסנאף. הומבולדט, די בטעות, כתב:
"אין להאמין כי התרמילים הם הגורם העיקרי של... האפקט של הסנאף... האפקט נובע מסיד החלזונות הטרי."
מאוחר יותר, ספורס ( Spruce) כתב דוח מפורט ביותר על ההכנה והשימוש ביופו בקרב בני הגוהיבו של האורינוקו. הוא אסף סט שלם של חומרים אתנוגרפיים הקשורים לחומר, והזרעים שהוא אסף למחקר בשנת 1851, נותחו כימית רק בשנת 1977.
"שבט נודד של אינדיאנים מהגוהיבו... חנה בסוואנה של מייפורס (Maypure), ובביקור במחנה שלהם ראיתי איש זקן טוחן זרעי יופו, רכשתי ממנו את הכלים שלו להכנת ולהרחת הסנאף... הזרעים, ראשית נקלים ואז נכתשים על לוח עץ... הוא מוחזק על הברכיים בעזרת ידית דקה ורחבה, כשיד שמאל אוחזת בה, ואילו האצבעות של יד ימין מחזיקות עֱלִי קטן... איתו נכתשים הזרעים... הסנאף נשמר בתוך כלי העשוי מעצם רגל של יגואר... לצורך הרחת הסנאף, הם משתמשים במכשיר העשוי מעצמות רגל של אנפה, או ציפורים אחרות בעלות רגליים ארוכות, המורכבות בצורת האות Y..."
כך תיאר את השפעותיו של היופו:
"עיניו החלו לרצד, פיו התכווץ, גפיו רעדו. זה היה מפחיד לראות אותו. הוא נאלץ לשבת או שהוא היה נופל. הוא היה שיכור אך רק במשך כחמש דקות ואז הוא היה שמח."
יש הבדלים ניכרים בהכנת היופו בין שבט לשבט ומאזור אחד למשנהו. הזרעים בדרך כלל נקלים ונכתשים. בדרך כלל מוסיפים סיד מחלזונות או אפר של צמחים מסוימים, אך ישנם אינדיאנים המשתמשים בסנאף ללא תערובת האלקליין. נראה כי תערובות צמחים אחרות אינן מעורבבות עם סנאף האנדננטרה.
עץ האנדננטרה פרגרינה צומח באופן טבעי ולעתים מטופח במישורים או באזורי הערבות של אגן האורינוקו בקולומביה ובונצואלה, ביערות בדרום גיאנה הבריטית ובאזור נהר הריו ברנקו שבצפון האמזונס של ברזיל. הוא יכול לצמוח גם באזורי סוואנה מבודדים באזור נהר הריו מדיירה. כאשר הוא נמצא במקום אחר, יתכן שהוא הובא אליו על ידי אינדיאנים. ישנן עדויות לכך שלפני מאה שנה הוא טופח מחוץ לאיזורי הגידול הטבעי שלו, במקומות רבים יותר מאשר כיום.
ניתן לומר כי היופו הוא בן דודה של הגפן הקדושה, האיוואסקה, בשתי דרכים. האחת היא שגם הוא מכיל דימתילטריפטאמין (DMT). השניה, מכיוון שיופו נצרך בדרך כלל יחד עם גפן הרוחות (Banisteriopsis caapi), אחד משני הצמחים המשמשים להכנת משקה האיוואסקה. למרות שליופו יכולה להיות השפעה חזקה בפני עצמו, בשילוב עם גפן הרוחות ההשפעות שלו מתעצמות.
זה קורה מכיוון שהגפן מכילה MAOi (מעכב מונואמין אוקסידאז), תרכובת כימית שגופנו מייצר על מנת לפרק חומרים כמו DMT, מה שמאפשר ל-DMT להישאר הרבה יותר זמן במערכת. סנאף היופו מכיל גם שילוב של בופוטינין (Bufotenin), ו-5MeO-DMT, מולקולות הדומות ל-DMT במבנה הכימי ומייצרות חוויה חזותית חזקה.
האפקט של היופו הוא פתאומי ועז. אדם יכול לשאוף אותו לבד בעזרת צינורית הסנפה או שאדם אחר נושף אותו בנחיריו באמצעות צינורית נשיפה, הרעיון הוא שכאשר אדם אחר עוזר, הרבה יותר מהחומר מגיע לריריות, משם הוא נקלט אל תוך זרם הדם.
בחמש הדקות הראשונות עלולה להיות תחושה חזקה של אי נוחות, בעיקר במערכת הנשימה העליונה. חלל האף ורוב הלוע מתנפחים וגורמים לתחושת עקצוץ ומלווה בהרבה נחירות. אחרי זה, מורגש לחץ בראש ובחילה קיצונית, מה שעלול להוביל גם להקאות.
3500 שנה ברבע שעה
אז החויה שלי התרחשה ביער נידח לפני מספר שנים, בתוך טיפי אינדיאני, עם שאמאן מקסיקני ועוד שלושה משתתפים, יצא (איכשהו כך תמיד יוצא...) שאני הייתי הראשון לקבל את נשיפת השאמאן אל תוך נחירי, זאת אחרי שעברתי טיהור בעזרת צמחים שונים ומילמולים ושירה של השאמאן.
אחרי שלב ראשוני של מספר שניות של אי נוחות וכאב חד בחלק האחורי של הגולגולת, ההשפעות ההזיתיות התחילו בפיתאומיות. תוך שניות ספורות גופי נשמט לאחור כמו בובת גומי, אפשר לומר שאיבדתי את ההכרה. אחרי נפילה חופשית אל תוך חור שחור ומסתחרר, נכנסתי אל תוך גופי, ראיתי אותו מבפנים, בכל חלק אזור של הגוף היתה חיה - ממה שזכור לי התחלתי בכתף ימין שבו היה יגואר, בחזה היה פנתר, בבטן היה תנין, בכתף שמאל היה עורב, ברגל ימין קרפדה וברגל שמאל זאב, היו עוד חיות, בפינות שונות בגוף, הכל בתוך הגוף שלי, לכל חיה היה מה לומר לי, הכל היה קשור בי, בחיי באישיותי. נכנסתי למערבולת של תובנות, קרבות, חזיונות וגילויים, הכל היה מהיר וצבעוני, רעשני ואינטנסיבי באופן שקשה לתאר במילים. אחרי רבע שעה בערך חזרתי למישור המציאות, פקחתי את עיני כשאני מוצא את עצמי שרוע על האדמה כאילו שנפלתי מגורד שחקים, בתנוחה שבלי היופו היתה שוברת לי כמה עצמות בגוף, פני היו מכוסים במוקוס שחור שנפלט מאפי. הייתי תשוש, סחוט ומבולבל.
זה פתאומי מאוד וקשה לדעת למה לצפות. באופן אישי אני חושב שהמדיסין הזה עוזר לאדם למצוא את האני הפנימי שלו, עירום וטהור, הוא מדבר כמו שמטפל מדבר, הוא סקר את חיי והצביע על דברים שאני צריך לשפר, באמצעות החיות הוא אמר לי: שנה את הגישה הזו כאן, חזק את הביטחון הזה שם והמשך ללכת בדרכך לשם. עכשיו כשאני נזכר בזה אני יכול לומר שזה היה סוג של כיוונון ספיריטואלי מדהים.
הסשן הונחה על ידי השאמאן ששר וניגן על כלים כמו רעשן וחליל פאן. צלילים משפיעים מאוד על הדינמיקה של החוויה, ממש כמו הסביבה והלך הרוח שלנו. שאמאנים של יופו מתארים את החוויה הזו כפתיחה של העין השלישית, ויכולת לתפוס את המימדים הספיריטואלים הלא פיזיים.
עם כל אי הנוחות והחוויה המאד אינטנסיבית, לעולם לא הייתי מוותר על 3500 השנים שחוויתי ברבע השעה הזאת.
אנו ממליצים לא להתנסות באופן עצמאי עם מדיסין שאינו מוכר לכם/ן, פעולה כזו עלולה לסכן אתכם/ן.
פנו למדריכי יופו מנוסים אם אתם/ן מעוניינים/ות להתנסות במדיסין זה.
