ויליאם ברוק או’שונסי והכנסת הקנאביס לרפואה המערבית המודרנית
- גור זיו
- 21 ביולי
- זמן קריאה 10 דקות
עודכן: 29 ביולי
מאת: Sujaan Mukherjee
מקור: Public Domain Review
טרנסים קטלפסיים, תיאבון אדיר והתפרצויות צחוק בלתי נשלטות - מחקריו של ויליאם ברוק או’שונסי בבית חולים בקולקטה על הפוטנציאל של מריחואנה רפואית - הניסויים הראשונים מסוגם ברפואה המודרנית - היו ברובם חיוביים. סוּג’אן מוּקרג’י בוחן את מורכבות המחקר החלוצי הזה ומה הוא יכול ללמד אותנו באופן כללי יותר על ייצור ידע במדע הקולוניאלי.
בשנת 1833 הגיע להודו צעיר בן 24 בוגר אדינבורו, ששימש כעוזר רופא בחברת הודו המזרחית. הוא לא הצליח להשיג רישיון מהרופאים והמנתחים המלכותיים של לונדון, אך כבר ביסס את מעמדו כחוקר רפואי צעיר ומבטיח, לאחר שפרסם מאמר חשוב על כולרה בעקבות מגפה שפרצה באירופה. האיש הזה היה ויליאם בּרוּק או’שונסי, רופא אירי אשר במהלך השנים הבאות בעבודתו בהודו עתיד היה לתרום תרומות משמעותיות להיסטוריה של מחקר בתחום החשמל, הטלגרפיה, הקרמיקה, ובתחום התמחותו העיקרי - הרפואה.
בפריפריות הקולוניאליות לא היה מחסור בפולימאתים מרשימים, אך מה שמייחד את או’שונסי הוא האופן שבו, בעת שערך מחקר בתחומי עניינו הרבים, לא רק שנעזר ברשתות ידע מקומיות מורכבות, אלא גם תיעד אותן בקפדנות, תוך מתן קרדיט מלא למקורותיו - הן הביבליוגרפיים והן האנושיים. או’שונסי נודע במיוחד בזכות מה שנחשב, אולי, לתרומתו הגדולה ביותר לרפואה: הקביעה שקנאביס עשוי לשמש כתרופה. כסם משכר, היה הקנאביס נפוץ למדי בהודו, כפי שציין, אך או’שונסי הדגים את הפוטנציאל שלו בהקשר רפואי, ובעיקר כמשכך כאבים או חומר הרדמה. מאמריו על ניסוייו בצמח פורסמו ב'כתב העת של החברה האסיאתית של בנגל' (Journal of the Asiatic Society of Bengal) בסוף 1839 - ואף הוקראו בפני החברה הרפואית והפיזיקלית של קולקטה באוקטובר של אותה שנה. בהם ניתן למצוא רישומים מפורטים של ניסוייו הנבואיים, ודוגמה מובהקת לסגנון המחקר הייחודי שלו.
סדרת הניסויים הראשונה שלו בקנאביס התבצעה על אוסף אומלל של בעלי חיים (דגים, נשרים, חסידות ועוד), וגם - מה שהיה מעורר מחלוקת בימינו - על כמה ילדים. כולם קיבלו מנות שונות של תמציות והכנות של קנאביס אינדיקה. הניסוי הראשון, לדוגמה, כלל מתן "עשרה גריינים של ג'אראס נפאלי, מומס באלכוהול" (“ten grains of Nipalese Churrus, dissolved in spirit”) לכלב בינוני בגודלו. רשימותיו הנלהבות של או’שונסי תיארו את התוצאה: "כעבור כחצי שעה הוא הפך קהה ועייף, מנמנם לפרקים, מזנק פתאום, מנענע בזנבו כאילו הוא מרוצה מאד, אכל מזון בתיאבון רב, כשקראו לו הוא התנדנד הלוך ושוב, ופניו קיבלו מבע של שכרות מוחלטת וחסרת אונים".
או’שונסי המשיך ובחן וריאציות של אותם טיפולים ראשוניים למגוון מחלות. הוא מתאר את ההשפעה על ארבעה מטופלים שסבלו משיגרון, מקרה של כלבת, וכן על חולי כולרה וטטנוס - לפני שהזהיר מפני הדליריום העלול להיגרם ממינון בלתי מתאים. חלק מהדיווחים נשמעים כמעט כתיאורים לערב סוער במיוחד של חובב קנאביס (למעט משחקי וידאו). חולה שיגרון אחד, למשל, שלו ניתן "חצי גריין של שרף המפ [קנאביס] מהול בכמות קטנה של אלכוהול... נעשה דברן ומוזיקלי, סיפר סיפורים אחדים, שר שירים בפני קהל מאזינים מרוצה מאד, אכל ארוחה של שני אנשים... ביקש לעצמו גם מותרות נוספות שאין ביכולתי להזכירם, ולבסוף נרדם שינה עמוקה והמשיך לישון כך עד הבוקר שלמחרת". אין פלא שבבוקר שאחרי, המטופל "הפציר מאד לקבל שוב את התרופה".
במקום אחר מתאר או’שונסי פרק כמעט סוריאליסטי, שבו מטופל שיגרון שלו נתן קנאביס נכנס למצב של "קטלפסיה" - מצב שבו גפיו הנוקשות יכלו להיות מוזזות רק בעזרת הצוות הרפואי, אשר הצליח למקם אותן "בכל תנוחה שניתן להעלות על הדעת", ושם הן נותרו "ללא קשר להשפעת כוח הכבידה" - כל זאת כאשר המטופל נשאר "חסר הכרה" לחלוטין. ההתרחשות עוררה מטופל נוסף, שקיבל גם הוא את התרופה, אשר "התענג מאד על תנוחות הפסל של חברו", ואחר כך, לאחר פרץ פתאומי של "צחוק רם ומתגלגל", הכריז כי "ארבעה רוחות קופצות עם מיטתו לאוויר". לאחר התקף בלתי נשלט של צחוק, נכנס גם הוא לאותו מצב משונה, וידיו ורגליו "נותרו בכל תנוחה רצויה". על אף המראות הכאוטיים, בתוך יום או יומיים חשו שני המטופלים הקלה רבה בשיגרון, ובתוך שלושה ימים נרפאו לחלוטין.
מעניין לציין כי דווקא תוך כדי תיעוד כישלון בטיפול במקרה של כלבת, מנסח או’שונסי את אחד הנימוקים העמוקים ביותר לטובת התרופה: גם אם נכשלה בטיפול בשורש המחלה, הרי ש"נחמה אחת לפחות הושגה מהשימוש בתרופה - המחלה הנוראה נשללה מהאימה שלה". אם מדובר במחלה סופנית, הרי שלפחות ניתן היה באמצעות הקנאביס "לזרוע פרחים על הדרך אל הקבר".
הטיעון הזה לא זר גם היום, ולמעשה, בהד מדויק לטענות מודרניות בעד לגליזציה של קנאביס, ממעיט או’שונסי מהשפעותיו השליליות בהשוואה לסמים נפוצים אחרים שמותרים על פי חוק. הוא כותב: "אשר לתופעות הלוואי הרעות, עליהן התעכבו כל הכותבים פה אחד - הן לא נראו לי כה רבות, מיידיות או חמורות, כפי שניתן לייחס בברור להתמכרות מופרזת לגירויים חזקים או נרקוטיים אחרים, כגון אלכוהול, אופיום או טבק".
ניכר כי גם עניינם של תלמידיו הרפואיים של או’שונסי התעורר. הוא מציין שכמה מהם החלו לערוך ניסויים על עצמם, ומתאר בפירוט ניסוי עצמי של "צעיר ביישן ובעל הרגלים מצוינים", שעשרים דקות לאחר הנטילה, התרחשו "ההשפעות המשעשעות ביותר שראיתי מימי".
"מצאתי אותו מגלם את דמותו של ראג’ה שנותן פקודות לחצרניו; הוא לא זיהה אף אחד מחבריו הסטודנטים או ממכריו; בעיניו, כולם השתנו בדיוק כפי שהוא עצמו השתנה; הוא דיבר כאילו חלפו שנים רבות מאז ימי הלימודים שלו; תיאר את מוריו וחבריו בחריפות שכמה וכמה מחזאים היו מקנאים בה; פירט את הרפתקאותיו בדמיונו לאורך שנים רבות, את מסעותיו, את צבירת עושרו וכוחו. הוא ניהל דיונים על נושאים דתיים, מדעיים ופוליטיים ברהיטות מדהימה, והפגין ידע, קריאה, ושנינות חדה להפליא - תכונות שאף אחד ממכריו לא ציפה להן ממנו. במשך למעלה משלוש שעות שמר על הדמות שנטל על עצמו, בכבוד וקלות ראויים למעמדו הרם. קשה לדמיין סצנה מעניינת יותר. זה הסתיים כמעט באותה פתאומיות שבה התחיל, מבלי להשאיר כאב ראש, בחילה או כל תסמין בלתי נעים אחר כתוצאה מההפרזה התמימה".
בין שלל התיאורים הצבעוניים הללו, מאמרו של או’שונסי רצוף אזכורים למקרים נוספים שבהם עמיתיו הרפואיים השתמשו בקנאביס לצורך הקלה על תסמיני מטופלים. הרשימה כוללת את בן-דודו ריצ'רד או’שונסי, ד"ר ביין מבית החולים של המשטרה, מר או’בריאן מבית החולים הרפואי הילידי, ולבסוף - אך בהחלט לא פחות חשוב - ג'יימס אסדייל (James Esdaile), הידוע בניסוייו בתחום המסמריזם (mesmerism - היפנוזה מוקדמת) במכללת הוגלי אימאמבארה (Hooghly Imambarah College), שעליהם כתב בספרו משנת 1851 'Mesmerism in India'. ההיסטוריון שרימוי רוי צ'ודהורי (Shrimoy Roy Chaudhury) סבור כי הייתה זו "הכנעת הכאב בניתוח" שהעניקה לרפואה הבריטית את הלגיטימציה ההיסטורית שלה בהודו. הקנבוס מילא בכך תפקיד מרכזי. גם מדע הווטרינריה הצטרף לניסוי - בין הניסיונאים הבולטים בתחום הזה הייתה החברה יוּז וטמפלר (Hughes and Templar), שטענה כי ריפאה שלושה מתוך "חמישה סוסים שסבלו מטטנוס" באמצעות שרף קנאביס.
לפני שפירט את ניסוייו, או’שונסי מספק רקע לסם בארבעה חלקים: מאפייניו הבוטניים, שימושיו העממיים, פרטים היסטוריים, ותכונותיו הרפואיות. אך הוא לא עושה זאת לבדו, אלא בעזרת ידידיו - חלקם קבועים, וחלקם כאלה ששרלוק הולמס היה אולי מכנה "הבלתי-סדירים". הרשת, כפי שממחישה סדרת ההערות הנלווית למאמרו של או’שונסי, מגוונת ורחבה להפליא.
עבור הנתונים ההיסטוריים והסטטיסטיים הוא מודה לאישים הבאים: "הנוסע הנכבד סייד קרמות עלי, מוטווולי [שומר] של הוגלי אימאמבארה", "חכים מירזה עבדול רזס מטהראן", הפנדיט מהדוסודן גופטה, "החכמולוג הנודע קמאלקנתה וידיאלנקה, הפנדיט [כך במקור] של החברה האסיאתית", ומר דה-קוסטה.
סייד קארמות עלי, לשעבר "כותב החדשות" במשחק הגדול תחת ארתור קונולי (Arthur Conolly) בקנדהאר, סייע לאו’שונסי עם מקורות פרסיים וכמה כתבי יד. ייתכן שסייע בתרגום גם "מר דה קוסטה", ככל הנראה לואיס דה קוסטה - בלשן רב-שפות ומתורגמן פורה, ששימש עוזר מתורגמן לפרסית בממשלת הודו בשנות ה־40 של המאה ה־19. או’שונסי ביקש גם להיעזר בסמכויות הודיות מקומיות, ובמובן זה, שני השמות הבולטים ברשימה הם מהדוסודן גופטה (Madhusudan Gupta) - שנחשב לראשון בהודו שביצע נתיחה של גופה (אם כי מחקרים היסטוריים עדכניים מערערים על הטענה הזו) - וקמאלקנתה וידיאלנקה (Kamalakantha Vidyalanka), שמונה למורה לרטוריקה בקולג' לסנסקריט והשתלב במערכת המשפט הבריטית כפנדיט. לווידיאלנקה לא הייתה ככל הנראה זיקה ישירה לתחום הרפואה, אך הוא סיפק לאו’שונסי כמה אזכורים סנסקריטיים אזוטריים לשימוש בקנאביס, ובכללם גם איסור ספציפי על שימוש בקרב בני הקאסטה של הברהמינים, המופיע בטקסטים של מנו.
בזמן שפנה לחבריו המלומדים מצד אחד, או’שונסי ביקש גם ייעוץ מהסגן האחראי על המשטרה, מר מק'קאן, לגבי סקרים רשמיים בנוגע לצריכת "גאנג'ה". אבל אם רצה להבין את חייהם היומיומיים של המשתמשים עצמם, נדרש היה לו מקור "בלתי סדיר". לצורך כך, הוא הסתמך על ניסיונו של אדם בשם אמיר - "בעלים של מקום מפורסם המוקדש לחובבי הקנאביס בקלקוטה, הנחשב לאמן המיומן ביותר בתחומו". מסיבות מובנות, זהו כל מה שנאמר על זהותו של אמיר.
יתכן שדווקא בזכות אמיר, הצליח הדו"ח של או’שונסי להפגין הבנה יוצאת דופן ומפורטת בשימושים השונים של התמציות הקנאביות. כך, למשל, סידהי (Sidhee), סובג'י (Subjee) ובאנג (Bang) ש"משמשים להכנת משקה עם מים" - נפוצים בעיקר בקרב מוסלמים מהמעמדות הגבוהים, ואילו סידהי לבדו ("גרוס, מעורבב עם פלפל שחור וכוס מים קרים") הוא "המשקה האהוב על ההינדואים העוסקים בהרגל הזה". גאנג'ה, לעומת זאת, משמש אך ורק לעישון, ומשקל של רופי אחד ממנו מעורבב בטבק יבש "מספיק לשלושה אנשים", אם כי בדרך כלל משתתפים "ארבעה או חמישה בחינגה". הדמוגרפיה המסתמנת מסקרנת, במיוחד במקרה של מג'ון (Majoon) - ממתק קנאביס שהוא "תערובת של סוכר, חמאה, קמח, חלב וסידהי או באנג" - הנצרך על ידי כל שכבות האוכלוסייה, "כולל הפורטוגזים הנחותים או ה'קאלה פרינג'ים', ובמיוחד נשותיהם".
למעוניינים, כדאי לדעת כי או’שונסי סיפק פרטים רבים שיאפשרו לשחזר מתכונים מהמאה ה-19 בעצמכם. הוא מבדיל בין כל סוג של תמצית ומציע תיאורים מדויקים של אופן ההכנה, אם כי התמצית שהוא מפרט לגביה יותר מכל - מיועדת אך ורק לשימוש רפואי. מבלי משים הוא גם משרטט מפה של זמינות הקנאביס האיכותי ביותר מכל סוג - שכן את הג’אראס שלו הוא השיג מנפאל, תודות לד"ר א. קמפבל (A. Campbell) משירות הרפואה של בנגל - אדם בעל "הישג מפוקפק" בדמות שינוי מסלול ההיסטוריה של דרג'ילינג, כאשר שימש כמפקח האזור והוביל לגידול אוכלוסייה מסיבי בין השנים 1839-1849. החלק הראשון של המאמר גם מספק הצצה נדירה להרגלי הצריכה העכשוויים של התקופה - תיאור אשר שונה לחלוטין בטון ובתוכן מהדו"חות הרשמיים המקובלים.
אם נזנח את המודל הדיכוטומי שבו נוהגים להבין את חילופי הידע (מדעי, משפטי או אחר) בין המרכזים הקולוניאליים לפריפריות שלהם, ונפנה לרעיון של רשתות - כפי שעשה למשל ההיסטוריון קאפיל רג' (Kapil Raj) - נגלה כי הרשתות שמייצרות ידע מורכבות בהרבה מכפי שנדמה ממבט ראשון. בדמותו של ויליאם ברוק או’שונסי אנו פוגשים חוקר דקדקן, שמתעד בקפידה את כל מקורות הידע שאליהם פנה, וכשבוחנים את פועלו מקרוב, מגלים שגם כל "צומת" ברשת כזו חושף למעשה רשתות נוספות של קשרים והצטלבויות.
בדו"ח באורך 31 עמודים, שכותרתו Report on the Investigation of Cases of Real and Supposed Poisoning משנת 1841, שנמצא בספרייה הלאומית של הודו בקולקטה, אנו פוגשים את או’שונסי בלב קורי עכביש של תעלומות. בעקבות קריאה ציבורית, נשלחו אליו פריטים מגוונים - החל מ"שאריות של צ’אפטי, שלכאורה גרם למותה של דאסי בניה", ועד "קיבה... והמעיים הדקים עם תוכנם, כולם נטען כי הוסרו מגופתו של אדם שנמצא מת בבית החולים הילידי".
או’שונסי, ששימש ככימאי ממשלתי, קיבל מכתבים מאנשים בתפקידים שונים בממשל הבריטי ברחבי בנגל. בתגובה, היה משיב להם דוחות עם פירוט של ניתוחים כימיים שערך, תוך שהוא מביע את דעתו האם מדובר בהרעלה מכוונת. לעיתים קרובות הוא נתקל ברעלים שעדיין לא הוכרו ברפואה המערבית - ולעיתים היה זה פשוט ה"ביש" ("bish") הנפוץ, שניתן להשיג בכל שוק בקלקוטה.
נראה שלעיתים שפתו של או’שונסי מקדימה את ניסוחיו הרפואיים-פליליים של ד"ר ווטסון מאת קונן דויל. כך הוא פותח את תיק מס' 12:
"אלה הם המקרים המעניינים ביותר שבהם נתקלתי מעודי. מעמדם המכובד של האנשים המעורבים; פרק הזמן החריג שבו נחשפו הגופות, ללא ארונות קבורה, לפגעי החום והגשמים של בנגל; השינויים המוזרים שהרעל עבר... כל אלה מהווים רצף נסיבות שכמעט ואין שני לו בעניין הרפואי-משפטי, מלבד אולי פרשת לאפרז’ הידועה לשמצה".
זה לא היה המפגש הראשון שלו עם מדע הפשע. בשנת 1830, כשהיה צעיר ונאבק למצוא תעסוקה קבועה בלונדון, פרסם או’שונסי, בעידוד עורך כתב העת The Lancet, מאמר על "ממתקים מורעלים" - תוצאה של מחקר מקיף שערך. יחד עם ד"ר גרין, רכש "דוגמאות ממספר חנויות - של דברי מתיקה בצבעים שונים, וגם מוצרים חסרי צבע שעטופים בנייר צבוע". כל צבע נבדק בקפדנות. הצהוב, לדוגמה, נבע ככל הנראה מהוספת חומרים רעילים כמו "גמבוג' (Gamboges), מסיקוט (Massicot), צהוב נאפולי (Naples yellow), כרומט עופרת (Lead chromate) או לכות צמחיות". דו"ח על המחקר התפרסם בגיליון 1831 של The Medico-chirurgical Review and Journal of Practical Medicine, שם נכתב: "ד"ר או’שונסי הוא בבירור כימאי מבריק, ונראה שהתמדתו משתווה לכישרונו בתחום הידע האנושי".
בתוך כמה חודשים, פרסם כתב העת של החברה האסיאתית של בנגל שני ניסויים נוספים שביצע או’שונסי. ב-1839, הוא דיווח על שימושו בסוללה אלקטרוכימית להשמדה מוצלחת של שרידי האונייה Equitable ליד פולטה ריץ' (Fultah Reach), שם נתקעה ספינה בדרכה לסידני - "עמוסה בחיטה, אורז, רום וכו’" - והתהפכה "במים בעומק של שישה עד שבעה פאתומים". אך הדיווח הראשון מבין השניים צופה את עבודתו העתידית בטלגרפיה - צורת תקשורת שלא נלקחה ברצינות עד שנת 1847, עם מינויו של הלורד דלהוזי (Lord Dalhousie) למושל הכללי.
בגנים הבוטניים בשיבפור (שם כבר נהנה מיחסים קרובים עם אנשי המקום, כמו הבוטניקאי נתניאל ווליך), ביצע ניסוי במעגל טלגרף ראשון. לאחר שהניח את הכבלים, כששני הקצוות מתחילים ומסתיימים במקום מושבו, השתמש בזוג שעונים פשוטים שעברו התאמה. (זה היה לפני ביקורו באנגליה, שבו למד על שיטת מורס). סביב מחוג השניות הונחה לוחית קרטון, מחולקת לשלוש טבעות קונצנטריות שכל אחת מהן מחולקת לעשרים חלקים. הוא השמיט את "התנועות והאותיות המיותרות" (דבר שמזכיר את קיצור הסמסים בימינו), ובאמצעות השעונים הצליח לשלוח מסרים. כל אות לקחה כשלוש דקות להעברה, ואז שני השעונים "הושארו לרוץ עד שהגיעו לאפס, ונעצרו".
עבודתו של או’שונסי על מערכת הטלגרף - ובמיוחד תפקידו בשיקומה לאחר שהושמדה ברובה במהלך המרד ההודי של 1857 - מדגימה באופן ברור יותר את הקשר המפוקפק בין פרויקטים מדעיים לבין מאמצי קולוניאליזם, קשר שנהפך למפורש יותר בזמני משבר פוליטי. בכל הנוגע לתרומתו של או’שונסי לרפואה, הזיקה לכוח הקולוניאלי אולי אינה ברורה באותה מידה. ובכל זאת, תרומתו משתלבת, גם אם לא במתכוון, בשיח הרחב יותר של ידע וכוח - מה ששיב וישוונאתן (Shiv Visvanathan) ואשיס נאנדי (Ashis Nandy) מכנים “המערך התעשייתי”. הרפואה המערבית, תוך יומרה לאובייקטיביות, דחקה את הרפואה המסורתית - שכונתה מאוחר יותר “רפואה עממית” - לשוליים, ובאותה עת שאבה את הלגיטימציה שלה על אדמה זרה מהפניות לטקסטים ילידיים ולמנהגים חברתיים מקומיים, בעזרת מלומדים בשפות סנסקריט ופרסית-ערבית וכן רופאים מקומיים.
מהבחינה הזו, או’שונסי לא היה יוצא מן הכלל. במקום להתמקד רק ב"מרכזים" (אישיים או מוסדיים) של ייצור ידע בקולוניות, מוטב שנתמקד במורכבות של הרשתות והחילופים - מה שקאפיל ראג’ מכנה “המתווכים” - ששיחקו תפקיד מכריע בייצור המדעים הקולוניאליים. כאן, לאור גישה כזו, מתגלות הרשימות המפורטות שהותיר אחריו ויליאם ברוק או’שונסי כמשאב שאין לו תחליף, שכן הן מספקות הצצה נדירה וכנה לאופן שבו פעלו אותן רשתות בפועל.
תגובות