התגלית המפתיעה על איוואסקה, התמוססות האגו והפחד הגדול מכולם
- גור זיו
- לפני 6 דקות
- זמן קריאה 6 דקות
מהו הפחד הגדול ביותר שלכם? עבור רובנו, התשובה היא המוות. אבל מה אם אפשר היה להפחית את הפחד הזה באופן דרמטי? מחקר ישראלי חדש ופורץ דרך חקר משתמשי איוואסקה ותיקים וגילה מדוע הם חוששים פחות מהמוות. התשובה המפתיעה אינה אמונה בחיים הבאים או בגלגול נשמות. הסוד טמון בחוויה אחת עוצמתית ובשינוי תפיסתי עמוק לגבי טבע המציאות. רוצים לגלות מהו המנגנון הפסיכולוגי שיכול לעזור לנו להשלים עם הסופיות שלנו?
המודעות למוות היא אולי המאפיין המכונן, המטריד והמניע ביותר של הקיום האנושי. בניגוד לכל יצור אחר על פני כדור הארץ, אנו נאלצים לחיות את חיינו עם הידיעה הברורה והבלתי נמנעת שיום אחד הם יגיעו לסיומם. הידיעה הזו, על פי תיאוריות פסיכולוגיות רבות כמו "תאוריית ניהול האימה" (TMT), היא המנוע השקט הפועל מאחורי הקלעים של התרבות האנושית. היא דוחפת אותנו להקים אימפריות, לכתוב סימפוניות, להאמין באלים ולהקים משפחות - כל זאת במאמץ נואש להותיר חותם, להיאחז במשהו שיימשך מעבר לגבולות חיינו הפיזיים. האימה הקיומית הזו היא צל המלווה אותנו, והאופן שבו אנו מתמודדים איתו מגדיר במידה רבה את מי שאנחנו. במשך אלפי שנים, האנושות פיתחה אינספור אסטרטגיות הגנה פסיכולוגיות נגד הפחד הזה, רובן ככולן נסובות סביב הרעיון של נצחיות, בין אם סמלית או מילולית. אך מה אם קיימת דרך אחרת? מה אם במקום לבנות חומות גבוהות יותר נגד המציאות, ניתן היה פשוט ללמוד לקבל אותה? מחקר ישראלי חדש ופורץ דרך צולל אל נבכי התודעה האנושית, בעזרת אחד הכלים הפסיכדליים העתיקים והעוצמתיים ביותר - איוואסקה - וחוזר עם תובנה מהפכנית על הקשר בין חוויות משנות תודעה, תפיסת המציאות, והיכולת להשלים עם הפחד הגדול מכולם.
האיוואסקה, ששמה בשפת הקצ'ואה מתורגם לעיתים כ"גפן הנשמות" ולעיתים, באופן מצמרר יותר, כ"גפן המוות", אינה צמח יחיד, אלא משקה טקסי מורכב המשלב לרוב שני מרכיבים עיקריים: גפני Banisteriopsis caapi, המכונות "איוואסקה" בשפת הקצ’ואה, ועלי צ'אקרונה (Psychotria viridis) או צמחים אחרים המכילים את המולקולה הפסיכואקטיבית DMT (דימתילטריפטאמין). לגפן האיוואסקה תפקיד קריטי - היא מכילה חומרים מעכבי מונואמין אוקסידאז (MAO), המונעים את פירוק ה-DMT במערכת העיכול ומאפשרים לו להגיע למוח. השילוב בין שני הצמחים יוצר תגובה ביוכימית נדירה, מעין "פתיחת שער" כימית המאפשרת למולקולת ה-DMT לפעול בגוף האנושי. מנקודת מבט אתנובוטנית, זהו הישג מדהים של ידע שמאני עתיק: שילוב מדויק בין מאות אלפי מיני צמחים באמזונס ליצירת תרכובת אחת שמסוגלת להוליך את התודעה למצב תודעתי עמוק וחריג.
הקשר של האיוואסקה לנושא המוות אינו מקרי או סמלי בלבד. אנתרופולוגים שתיעדו את השימוש בה בתרבויות ילידיות ציינו כי עבור שבטים מסוימים, "לשתות יאגה [איוואסקה] זה למות". חוויות סובייקטיביות של מוות אישי, לידה מחדש, מפגשים עם קרובים שנפטרו, וחזיונות על החיים שלאחר המוות הם מהנושאים הנפוצים והעוצמתיים ביותר המדווחים על ידי משתמשים. בהתחשב בקשר העמוק הזה, אך טבעי היה לשער שלשימוש ארוך טווח באיוואסקה תהיה השפעה עמוקה על האופן שבו אדם מתייחס לסופיותו. זה בדיוק מה שצוות החוקרים הישראלי, בראשותם של יונתן דוד (Jonathan David), ד"ר אביבה ברקוביץ'-אוחנה וד"ר יאיר דור-זיידרמן, יצא לבדוק. הם גייסו קבוצה של 54 משתמשי איוואסקה ותיקים, אנשים שהתנסו בטקסים תשע פעמים לפחות ורואים באיוואסקה את "המדיסין" המרכזי שלהם, והשוו אותם לקבוצת ביקורת של 53 אנשים בעלי נתונים דמוגרפיים דומים, שמעולם לא התנסו בחומרים פסיכדליים.
החוקרים לא הסתפקו בשאלונים פשוטים. הם העבירו את המשתתפים סוללה מקיפה של מבחנים, שנועדה למדוד את מה שהם מכנים "עיבוד מוות" מכמה זוויות שונות. הם מדדו חרדת מוות מוצהרת, התנהגויות הימנעות (למשל, עד כמה אדם נמנע מלעבור ליד בית קברות או לקרוא ספר על דמות גוססת), ומידת קבלת המוות. בנוסף, הם השתמשו במבחנים התנהגותיים מתוחכמים כדי לחשוף פחדים חבויים. באחד המבחנים, המשתתפים התבקשו לענות 'כן' או 'לא' על שורה של היגדים המתחילים ב"אני מפחד מהמוות כי...". המחשב מדד לא רק את התשובות, אלא גם את זמן התגובה המדויק לכל היגד. זמן תגובה ארוך יותר מעיד על קונפליקט רגשי פנימי גבוה יותר. התוצאות, שפורסמו בכתב העת Psychopharmacology, היו חד-משמעיות ותאמו את השערת החוקרים: משתמשי האיוואסקה הוותיקים הראו מערכת "רגועה" יותר באופן כללי בהתמודדות עם מוות. הם דיווחו על פחות חרדה, פחות התנהגויות הימנעות, יותר קבלה, וחשוב מכך, גם במבחנים הלא-מודעים, זמני התגובה שלהם הצביעו על פחות עומס רגשי בהתמודדות עם מחשבות על מותם.
אך כאן הסיפור רק מתחיל. השאלה האמיתית אינה האם קיים הבדל, אלא מדוע הוא קיים. מהו המנגנון הפסיכולוגי שדרכו השימוש באיוואסקה מחולל שינוי כה עמוק? החוקרים הציבו על השולחן כמה "חשודים" מרכזיים, תיאוריות שהוצעו בעבר בספרות המדעית. החשוד הראשון והאינטואיטיבי ביותר היה שינוי באמונות. אולי משתמשי האיוואסקה פשוט מאמינים יותר בחיים שאחרי המוות, בגלגול נשמות או בהמשכיות התודעה, ולכן פוחדים פחות מהסוף? ואכן, משתמשי האיוואסקה בקבוצה דיווחו על אמונות "לא-פיזיקליסטיות" חזקות יותר. אך כאשר החוקרים השתמשו בניתוח סטטיסטי מתקדם (ניתוח גישור, Mediation Analysis), הם גילו ששינוי האמונות הזה לא היה הגורם שהסביר את הירידה בחרדת המוות. במילים אחרות, גם אם האמונות משתנות, זה לא לב הסיפור. הממצא הזה מאתגר תיאוריות רווחות, ומציע שאדם יכול להשלים עם מותו גם מבלי להאמין בחיים נצחיים.
החשוד השני היה שינוי באישיות. ידוע ששימוש בחומרים פסיכדליים קשור לעלייה בתכונת ה"פתיחות להתנסויות" ולירידה ב"נוירוטיות". אולי השינוי באישיות הוא שהופך את האדם לפחות חרדתי באופן כללי, ובפרט כלפי המוות? שוב, הנתונים הראו שגם אם קיימים הבדלים באישיות בין הקבוצות, הם אינם המנגנון המרכזי שמסביר את השינוי ביחס למוות. כך נפסל גם החשוד השלישי, רמת הקשיבות (מיינדפולנס). למרות שמשתמשי איוואסקה הראו רמות גבוהות יותר של קשיבות, גם היא לא נמצאה כמתווכת המרכזית של האפקט. אם כך, מהו סוד הקסם? לאחר שפסלו את כל ההסברים המקובלים, החוקרים מצאו את המנגנון האמיתי, והוא עמוק ופילוסופי יותר מכל מה שציפו.
הגורם היחיד שהסביר באופן מובהק ועקבי את כל ההבדלים בין הקבוצות - מחרדת מוות ועד להתנהגות הימנעות - היה מושג שמקורו במסורות הבודהיסטיות והפילוסופיה היוונית העתיקה: קבלה של ארעיות. זהו אינו רק הידע האינטלקטואלי שכל הדברים חולפים, אלא הקבלה הרגשית העמוקה של עובדה זו. זוהי היכולת להתבונן בטבעה המשתנה והבלתי-יציב של המציאות - של רגשות, של מחשבות, של מערכות יחסים, ושל החיים עצמם - ולחוש כלפיה פתיחות ונינוחות, במקום פחד והיאחזות. משתמשי האיוואסקה לא פחדו פחות מהמוות כי הם האמינו שיחיו לנצח, הם פחדו פחות כי הם למדו לקבל ולאהוב את טבעם החולף של הדברים.
אך כיצד חוויה פסיכדלית אינטנסיבית, לעיתים מפחידה, מובילה לקבלה פילוסופית כה עמוקה? החוקרים צללו עמוק יותר אל תוך הנתונים של קבוצת האיוואסקה, וחיפשו קשר בין ה"קבלה של ארעיות" לבין מאפייני השימוש והחוויה עצמה. הם גילו ממצא מדהים נוסף: לא היה קשר בין כמות הפעמים שאדם השתמש באיוואסקה או ותק השימוש שלו לבין מידת קבלת הארעיות. במקום זאת, הם מצאו קשר חזק וישיר למשהו אחר לגמרי: עוצמת החוויה הסובייקטיבית של התמוססות האגו. התמוססות האגו היא חוויה פסיכדלית עמוקה שבה תחושת ה"אני" הנפרד, הגבולות המגדירים אותנו כישויות נבדלות מהעולם, מתמוססת ומתפוגגת. ככל שאדם דיווח על חוויות חזקות יותר של התמוססות אגו בטקסים, כך רמת קבלת הארעיות שלו הייתה גבוהה יותר. כאן טמון המפתח. נראה שהחוויה של אובדן העצמי, של התפרקות המבנה המנטלי שאנו תופסים כ"אני", היא אימון אינטנסיבי בהתמודדות עם אובדן ושינוי. החוויה של "מוות" סמלי של האגו מלמדת את האדם, ברמה החווייתית העמוקה ביותר, שגם לאחר ההתפרקות המוחלטת, משהו נשאר, והחיים ממשיכים.
אחד המשתתפים במחקר תיאר זאת במילים פשוטות ועוצמתיות, שנכללו במאמר המדעי עצמו: "...דרך טקסים שבהם אתה פשוט צריך לשרוד את הלילה... אתה מגיע להבנה שהבוקר יגיע. זה אומר שזה יעבור. הכעס הזה, האינטראקציה הלא נעימה הזו... זה יעבור, כמו כל דבר אחר... כמו שבמהלך טקס אנחנו בתחתית הבור אבל מאוחר יותר נרקוד מתוך שמחה. זה אומר שאתה מבין שהכל ארעי... היא [האיוואסקה] פותחת לך את הדלת להבנה שהכל זמני". הציטוט הזה הוא לב ליבו של הממצא המדעי. החוויה של צלילה אל "תחתית הבור" וחזרה ממנה, שוב ושוב, היא שיעור חווייתי בארעיות. היא מלמדת את התודעה, לא דרך ספרים או הרצאות אלא דרך התנסות ישירה, שגם המצבים הקיצוניים ביותר, הנעימים והמפחידים כאחד, הם זמניים. וההבנה הזו, כאשר היא מופנמת, מחלחלת אל ההתמודדות עם הארעיות הגדולה מכולן - זו של החיים עצמם.
המסקנות העולות ממחקר זה הן בעלות השלכות מרחיקות לכת. הן מציעות מנגנון פסיכולוגי חדש להבנת ההשפעות הטיפוליות של חומרים פסיכדליים, במיוחד בהקשר של חרדה קיומית וטיפול פליאטיבי בחולים סופניים. במקום להתמקד בשינוי אמונות, אולי טיפולים עתידיים צריכים להתמקד בטיפוח "קבלה של ארעיות". יתרה מכך, מנגנון זה אינו ייחודי לפסיכדליה. מסורות רוחניות ומדיטטיביות רבות, ובמיוחד הבודהיזם, שמות דגש עצום על התבוננות בארעיות כדרך לשחרור מסבל. המחקר פותח את הדלת לשילוב מרתק בין כלים עתיקים אלו לבין התערבויות מודרניות, ואולי אף לשילוב סינרגטי בין תרגול מדיטטיבי לטיפול פסיכדלי מבוקר. הממצאים הללו מראים כי ייתכן שהדרך להשלים עם המוות אינה עוברת דרך בניית נחמות על-טבעיות, אלא דווקא דרך התבוננות מפוכחת, אמיצה ומקבלת במציאות כפי שהיא: זורמת, משתנה, ותמיד, תמיד, ארעית. אולי הדרך להתגבר על פחד המוות אינה לברוח ממנו, אלא להביט בו ישירות - ולגלות שהוא, כמו הכל, רק גל חולף בנהר החיים.
המחקר:
תגובות