המכתבים האבודים של חיילים מהעתיד: בחינה היסטורית של נבואות עתיקות

דמיינו ארכיונאי, כפוף מעל שולחן עץ כבד באורו העמום של ארכיון עתיק. אצבעותיו המאובקות חולפות על פני קלפים מתפוררים וכתבי יד דהויים. לפתע, הוא נעצר. בין דפים של שירה ליטורגית או רישומים חשבונאיים, הוא מוצא פיסה חריגה - שרטוט של מכונה שנראית בלתי אפשרית, שיר המתאר כוכבים רחוקים בדיוק מדהים, או נבואה המתארת אירוע היסטורי שיקרה רק מאות שנים מאוחר יותר. זהו "מכתב אבוד", לכאורה מחייל שנשלח מהעתיד, הד שנראה כאילו חצה את מחסום הזמן.

התופעה הזו, של טקסטים קדומים הנשמעים מודרניים עד אימה, מציתה את הדמיון האנושי מאז ומעולם. ממכונות מעופפות המתוארות באפוסים הינדיים ועד לנבואות אפוקליפטיות בכתבי הקודש שנראות כמתארות טכנולוגיות בנות זמננו, המסמכים הללו מציבים בפנינו שאלה מטרידה. האם אנו עומדים בפני ראיות ליכולת חיזוי על-טבעית, שרידים של ציוויליזציה קדומה ומתקדמת שנשכחה, או אולי אפילו מסרים שנשלחו בכוונה מהעתיד? או שמא, התשובה מורכבת יותר וטמונה בנפשנו שלנו - בנטייתנו לפרש מחדש שפה סמלית ועמומה דרך העדשה של עולמנו הטכנולוגי והמודרני?

הבה נצא למסע בלשי אל לב המסתורין הזה. הוא אינו מבקש לאשש או להפריך קיומם של נוסעים בזמן, אלא לבחון את ה"מכתבים האבודים" הללו כראיות מסוג אחר. גם אם טקסטים אלה אינם מייצגים מסרים מילוליים מהעתיד, הם מהווים "מכתבים" יקרי ערך החושפים אמיתות עמוקות על טבעה הבלתי משתנה של הרוח האנושית, על הדפוסים המחזוריים של היסטוריה וכוח, ועל הארכיטקטורה הקוגניטיבית של המוח האנושי, המחפש משמעות וסדר גם במקומות שבהם שורר כאוס.

רוחות רפאים של פלדה ורקיע

נתחיל בלבחון טקסטים ושרטוטים מהעבר שנראים, במבט ראשון, כמתארים טכנולוגיות שהקדימו את זמנן במאות ואף אלפי שנים. נציג את ה"ראיות" בצורתן המפתה ביותר, ולאחר מכן נפעיל עליהן ניתוח היסטורי ומדעי קפדני כדי להפריד בין מיתוס למציאות, ובין דמיון פורה לתיעוד טכנולוגי.

המרכבות השמימיות של האלים

במארג העשיר של המיתולוגיה ההינדית, בין סיפורי אלים, שדים וגיבורים, שזורים תיאורים מופלאים של כלי טיס שמימיים המכונים "וימאנות" ("Vimanas"). תיאורים אלה, המופיעים בכתבים עתיקים, הציתו את דמיונם של רבים והיוו בסיס לתיאוריות על טכנולוגיה עתיקה ואף על ביקורים של חוצנים בעבר הרחוק.

באפוסים הגדולים של הודו, ה"ראמאיאנה" וה"מהאבהארטה", הווימאנות מתוארות לא כמכונות טכניות, אלא כארמונות מעופפים או מרכבות אלוהיות. המילה הסנסקריטית vimāna) विमान) פירושה המילולי הוא "מדידה" או "הקצאה", והיא מתארת כלי רכב אווירי הנע מעצמו, לעיתים משמש ככס מלכות, ולעיתים מתואר כמבנה רב קומתי מפואר.

הדוגמה המפורסמת ביותר היא ה"פושפאקה וימאנה" (Pushpaka Vimana), שהייתה שייכת במקור לאלוהי העושר קֻבֵּרַה, נגנבה על ידי מלך השדים רוואנה, ובסופו של דבר שימשה את האל ראמה במסעו חזרה לאיודיה (Ayodhya) לאחר ניצחונו. וימאנה זו מתוארת כ"דומה לשמש", מסוגלת לנוע "לכל מקום על פי רצון", ונראית כ"ענן זוהר בשמיים". יכולותיה הן קסומות ועל-טבעיות: היא נעה במהירות המחשבה, ויכולה להרחיב או לכווץ את גודלה כדי להכיל כל מספר של נוסעים.

חשוב להדגיש כי בטקסטים אפיים אלה, הווימאנות אינן מוצגות ככלי טיס מעשה ידי אדם במובן המודרני. הן יצירות אלוהיות, סמלים של כוח, עושר ומעמד שמימי, המשמשות אלים ומלכים. תפקידן בנרטיב הוא סמלי - להמחיש את קנה המידה האפי של האירועים ואת עוצמתן של הדמויות האלוהיות, בדומה לשטיח המעופף בסיפורי אלף לילה ולילה.

התפיסה המודרנית של הווימאנות ככלי טיס טכנולוגיים קדומים אינה נובעת ישירות מהאפוסים המיתולוגיים, אלא מטקסט שונה לחלוטין: ה"ויימאניקה שאסטרה" ("Vaimānika Shāstra"). טקסט זה, שהתגלה במאה ה-20, מתיימר להיות מדריך עתיק לאווירונאוטיקה. הוא הוכתב, לכאורה, בין השנים 1918 ל-1923 על ידי אדם בשם פנדיט סובראיה שאסטרי (Pandit Subbaraya Shastry), שטען כי קיבל את המידע בתקשור מהחכם ההינדי הקדום בהרדוואג'ה (Bharadvaja). הטקסט לא נמצא ככתב יד עתיק, אלא נחשף לראשונה רק בשנת 1952.

בניגוד לתיאורים הפואטיים באפוסים, ה"ויימאניקה שאסטרה" מציג "פרטים טכניים" על בניית וימאנות, כולל תיאורים של 32 סודות להפעלתן, סוגי מתכות וסגסוגות, ומקורות כוח המבוססים על מערבולות ועל כספית. טקסט זה הפך לאבן יסוד עבור תומכי תיאוריית האסטרונאוטים הקדומים, שראו בו הוכחה לידע טכנולוגי אבוד.

אולם, כאן הנרטיב מקבל תפנית חדה. בשנת 1974, צוות חוקרים מתחומי הנדסת אווירונאוטיקה ומכונות מהמכון ההודי למדע (IISc) בבנגלור, אחד ממוסדות המחקר היוקרתיים ביותר בהודו, ערך מחקר מקיף על הטקסט. מסקנותיהם היו חד-משמעיות והרסניות עבור תומכי האותנטיות של הטקסט. החוקרים קבעו כי כלי הטיס המתוארים ב"ויימאניקה שאסטרה" הם "המצאות דלות" ו"בלתי אפשריים לחלוטין" מנקודת מבט אווירודינמית. השרטוטים הפרו את חוקי הפיזיקה הבסיסיים, הטקסט והאיורים לא תאמו זה את זה, והמחבר הפגין "חוסר הבנה מוחלט של אווירונאוטיקה". יתרה מכך, השרטוטים הראו היכרות עם מכונות מודרניות מהמאה ה-20, ולא עם טכנולוגיה עתיקה. הקהילה המדעית והאקדמית רואה היום ב"ויימאניקה שאסטרה" יצירה מודרנית נטולת תוקף טכני, שנכתבה בתקופה שבה הטיסה הפכה לפופולרית ברחבי העולם והציתה את הדמיון הציבורי.

ההבחנה בין הווימאנה המיתולוגית לבין ה"ויימאניקה שאסטרה" חושפת אמת מטרידה. האמונה הפופולרית בווימאנות כחלליות קדומות נשענת על התפיסה שהן היו חפצים טכנולוגיים פיזיים. את ה"הוכחות" הטכניות לכך - שרטוטים, חומרים, עקרונות הנעה - מספק ה"ויימאניקה שאסטרה". אולם, כפי שראינו, מקור "טכני" זה אינו טקסט עתיק, אלא יצירה מודרנית. האפוסים המקוריים, לעומת זאת, מתארים את הווימאנות במונחים קסומים ופואטיים בלבד. מכאן נובעת מסקנה מפתיעה: הראיה המרכזית לתפיסה הטכנולוגית של הווימאנות אינה עתיקה כלל. היא זיוף מהמאה ה-20 שהולבש בדיעבד על מסורת מיתולוגית עשירה.

מדוע, אם כן, טקסט שהופרך מדעית ממשיך להיות כה פופולרי בחוגים מסוימים?. התשובה נעוצה כנראה בתשוקה מודרנית עמוקה: הרצון לראות את הערכים הטכנולוגיים שלנו - הנדסה, פיזיקה, מכניקה - משתקפים ומאומתים על ידי חוכמת הקדמונים. ה"ויימאניקה שאסטרה" הופך מסורת רוחנית למסורת טכנולוגית. הוא מציע נרטיב מפתה על "תור זהב" מדעי אבוד, ולא רק רוחני, נרטיב שמהדהד היטב בתרבות האובססיבית לטכנולוגיה שלנו. תופעה זו חושפת דפוס רחב יותר: כאשר טקסטים עתיקים אינם מספקים את ה"הוכחה" הספציפית שאנו מחפשים, קיימת נטייה לאמץ, או אפילו ליצור, זיופים שכן עושים זאת. זוהי צורה אקטיבית של הטיית אישוש, המעבירה אותנו מפרשנות ליצירה.

תכנון של לאונרדו למכונת טיסה. כנף המטוס מעוצבת על פי כנף עטלף

השרטוטים הנבואיים של הפולימאת

אם הווימאנות מייצגות טכנולוגיה מיתולוגית שהוצגה בטעות כהיסטורית, הרי שמחברותיו של לאונרדו דה וינצ'י (1452-1519) מציגות את המקרה ההפוך: שרטוטים טכניים מבריקים של גאון היסטורי, שלעיתים קרובות מתפרשים כנבואות טכנולוגיות. לאונרדו, איש הרנסנס האולטימטיבי, הותיר אחריו אלפי דפים של רישומים, הערות ותצפיות, המעידים על מוח שהיקף תפיסתו המושגית הרחיק לכת מעבר ליכולות הביצוע של תקופתו. בתוך הכאוס המאורגן של מחברותיו, בולטים מספר עיצובים שנראים כמבשרים של המאה ה-20.

הרכב המשוריין (טנק): בעת שעבד עבור דוכס מילאנו, לודוביקו ספורצה, הציע לאונרדו את מה שניתן לראות כאב-טיפוס של הטנק המודרני. היה זה רכב עגול, מכוסה במתכת, שהונע על ידי מערכת גלגלי שיניים שהופעלה באמצעות ארכובות על ידי שמונה אנשים בתוכו, וחומש בתותחים שהיו יורים לכל הכיוונים. באופן מסקרן, בשרטוטים המקוריים ישנה טעות מהותית: מערכת ההינע תוכננה כך שהגלגלים הקדמיים והאחוריים ינועו בכיוונים מנוגדים, מה שהיה הופך את הרכב לבלתי ניתן להזזה. פגם זה מרמז כי היה זה תכנון קונספטואלי, ולא מכונה שנבחנה בפועל.

מכונת התעופה (אורניתופטר): התעופה הייתה כנראה התחום האהוב על לאונרדו, והוא היה נרגש מהאפשרות שבני אדם ימריאו לשחקים כציפורים. אחת מהמצאותיו המפורסמות ביותר, ה"אורניתופטר", קיבלה השראה ברורה מתנועת הכנפיים של בעלי חיים. המכונה תוכננה להיבנות מקנה סוף, פשתן וחוטי תיל, אך כמו המצאות רבות אחרות שלו, היא חסרה מקור כוח יעיל שהיה מאפשר לה להתרומם.

האביר הרובוטי: לאונרדו, שהיה מוקסם מהאנטומיה האנושית ובילה שעות רבות בניתוח גופות כדי להבין את דרך פעולת הגוף, יצר את מה שנחשב לרובוט ההומנואידי הראשון. היה זה שלד של אביר, שבתוכו הותקנה מערכת מורכבת של גלגלות וכבלים. הרובוט היה מסוגל לעמוד, לשבת, להרים את מגן הפנים, להניע את זרועותיו ואף את לסתו. יש עדויות תכנוניות ושחזורים מודרניים ל‘אביר מכני’; בנייתו בפועל בתקופתו אינה ודאית.

למרות הגאונות המושגית, חשוב להבין את הפער העצום בין הרעיונות של לאונרדו לבין המציאות הטכנולוגית של המאה ה-15 וה-16. רוב המצאותיו הגדולות היו פשוט בלתי ניתנות לבנייה בכלים ובחומרים שהיו זמינים אז. יחסי הכוח-משקל הנדרשים להטסת מכונה, חוזק החומרים, וההנדסה המדויקת הדרושה לבניית מנועים יעילים, היו במרחק של מאות שנים.

גאונותו של לאונרדו לא הייתה רק בהמצאה, אלא בשיטת החקירה. הוא השתמש ברישום ככלי חשיבה, יצר שרטוטי פריסה תלת-ממדיים (exploded views) ותרשימים מפורטים שהיוו המצאה בפני עצמם. עבודתו הייתה שילוב של תצפית אינטנסיבית, ספקולציה דמיונית וחקירה בלתי פוסקת. עם זאת, הוא לא פרסם את מחברותיו המדעיות, מה שהגביל את השפעתו הישירה על התפתחות המדע בתקופתו.

האם לאונרדו היה נביא טכנולוגי? התשובה מורכבת. מצד אחד, עיצוביו אכן נראים כחוזים את טכנולוגיית המאה ה-20. מצד שני, הם לא היו ברי-ביצוע בזמנו. זהו הבדל מהותי בינו לבין ממציאים כמו ניקולה טסלה, שתחזיותיו התבססו על הרחבת עקרונות עובדים ומוכרים. תהליך העבודה של לאונרדו היה "חשיבה על נייר". הוא חקר את האפשרויות שנפתחו בפניו בזכות הסינתזה הייחודית שלו בין אמנות, אנטומיה ומכניקה.

לכן, נכון יותר לראות בו לא אדם שקיבל מסרים מהעתיד, אלא אדם שביצע סוג של חשיבה "מהעתיד אחורה". הוא דמיין פתרונות מבלי להיות כבול למגבלות ההווה שלו. הוא פחות נביא, ויותר האב-טיפוס האולטימטיבי של עתידן או מעצב ספקולטיבי.

ההמצאות ה"נבואיות" שלו הן תוצר לוואי של תפיסת עולם מהפכנית. מחברותיו הן תערובת של אמנות, אנטומיה, הנדסה ותצפית. שיטתו כללה פירוק תופעות לחלקים קטנים יותר כדי להבינן, חיבור בין התנהגות מים לאור כדי להציע תיאוריית גלים, והגדרת החיים כצורה של תנועה. גישה רב-תחומית, אמפירית ושיטתית זו, אף שלא פורסמה, גילמה את רוח החקירה שלימים תתגבש לשיטה המדעית. על ידי יישום דרך חשיבה חדשה זו, הרואה את העולם כמכונה שיש להבין ולפרק, הוא בהכרח הגה מכונות שתקופתו עדיין לא יכלה לייצר. ה"נבואות" שלו הן ההדים של פרדיגמה קוגניטיבית חדשה שהחלה להיווצר.

המגילה הנפרשת

לאחר שבחנו הדים טכנולוגיים לכאורה, כאן נפנה את המבט מפלדה ורקיע אל דפי ההיסטוריה. ננתח טקסטים נבואיים מפורסמים שאינם עוסקים במכונות, אלא באירועים היסטוריים, במלכים ובאימפריות. נגלה כיצד רבות מהנבואות המדהימות ביותר אינן הצצה אל עתיד רחוק, אלא תגובה נסערת, לעיתים מוצפנת, למשברים הפוליטיים והחברתיים של הזמן שבו נכתבו.

החוזה מסלון-דה-פרובאנס

מעטים השמות בהיסטוריה של הנבואה המהדהדים בעוצמה כמו זה של מישל דה נוסטרדם, הידוע יותר כנוסטרדמוס (1503-1566). רופא, אסטרולוג וחוזה צרפתי מהמאה ה-16, שספרו "הנבואות" ("Les Prophéties"), שפורסם לראשונה ב-1555, ממשיך לרתק ולעורר מחלוקת עד ימינו. רבים מייחסים לו חיזוי מדויק של אירועים דרמטיים, מעלייתו של היטלר ועד לפיגועי 11 בספטמבר. אך בחינה מדוקדקת של האיש ושיטותיו חושפת תמונה שונה לחלוטין.

בניגוד למיתוס הפופולרי, נוסטרדמוס לא קיבל את חזיונותיו יש מאין. מחקר אקדמי מודרני חשף כי עבודתו התבססה במידה רבה על עיבוד והעתקה של מקורות קודמים. הוא שאב השראה מהיסטוריונים קלאסיים כמו ליוויוס ופלוטרכוס, אך מקורו העיקרי היה אוסף נבואות קץ הימים מהמאה ה-16 בשם "מיריביליס ליבר" ("Mirabilis Liber"), שכלל נבואות המיוחסות לדמויות כמו הסיבילה הטיבורטינית ויואכים מפיורה. למעשה, נוסטרדמוס היה מהראשונים שעיבדו מחדש את הנבואות הלטיניות הללו לצרפתית, מה שכנראה תרם לייחוסן אליו. הוא עצמו דחה במפורש את התואר "נביא", והעדיף לתאר את עצמו כמי שמשתמש בחישובים אסטרולוגיים.

ה"גאונות" האמיתית של נוסטרדמוס, שהבטיחה את תהילתו לאורך הדורות, הייתה סגנונו. הוא כתב בבתים מרובעים (קוורטינים), בשפה חידתית ומעורפלת בכוונה, תוך שימוש בתערובת של צרפתית עתיקה, לטינית, איטלקית ומילים שהמציא בעצמו, וכן אנאגרמות ורמיזות מיתולוגיות. עמימות זו היא המפתח להצלחתו המתמשכת.

העמימות המכוונת של נוסטרדמוס פותחת פתח למה שמכונה "פרשנות רטרואקטיבית" או "ראיית נולד בדיעבד". במקום שנבואה תזוהה ותפורש לפני התרחשות האירוע, התהליך הפוך: לאחר שמתרחש אירוע דרמטי, פרשנים נלהבים סורקים את 942 הבתים המעורפלים של נוסטרדמוס בחיפוש אחר קוורטין שניתן, במאמץ פרשני, להתאימו לאירוע.

תופעה זו מכונה לעיתים "כשל הצלף הבודד": אדם יורה באופן אקראי על קיר של אסם, ולאחר מכן מצייר מטרה סביב צביר החורים הצפוף ביותר כדי ליצור אשליה של קליעה מדויקת. באופן דומה, הפרשנים מתחילים מה"פגיעה" (האירוע ההיסטורי) ומחפשים את ה"ירייה" (הקוורטין) שתתאים לה.

"היסטר" / היטלר: אחת ה"נבואות" המפורסמות ביותר היא זו המתייחסת לדמות בשם "היסטר" (Hister), שלפי הטענה חוזה את עלייתו של אדולף היטלר. הקוורטין המדובר (מאה ב', בית 24) אכן מזכיר את השם "היסטר". אולם, בחינה היסטורית ובלשנית מגלה כי "היסטר" הוא שמו הלטיני העתיק של קטע של נהר הדנובה. הקישור להיטלר מבוסס דמיון צלילי ומאולץ. הפרשנות מתעלמת משאר פרטי הבית, שאינם תואמים את חייו של היטלר, ומסתמכת על צירוף מקרים אטימולוגי.

פיגועי 11 בספטמבר: לאחר הפיגועים במגדלי התאומים, פרשנים הצביעו על קוורטינים כמו זה המדבר על "שמיים שיבערו בארבעים וחמש מעלות" ו"אש שתתקרב לעיר החדשה הגדולה" (מאה ו', בית 97). הבעיות בפרשנות זו רבות: "העיר החדשה" הוא כינוי שנוסטרדמוס השתמש בו לתיאור ערים שונות, בעיקר נאפולי (מיוונית: Neapolis, "עיר חדשה"); המספר 45 מתייחס ככל הנראה לקו רוחב, שאינו תואם את מיקומה של ניו יורק; והחשוב מכל, הקשר נוצר רק לאחר האסון, והוא דוגמה קלאסית ל"משתנה נע" פרשני, שבו ניתן להתאים את הטקסט לכל אסון גדול.

מותו של אנרי השני, מלך צרפת: "האריה הצעיר יגבר על המבוגר... ינקב את עיניו דרך כלוב זהב" (מאה א', בית 35). המלך אנרי השני נהרג בתחרות הפלה ברומח כאשר רסיס מרומח יריבו חדר דרך מגן הפנים המוזהב של קסדתו ופגע בעינו. זו נחשבת לאחת הטענות החזקות ביותר, אך מבקרים מציינים שהשפה עדיין פואטית ("כלוב זהב" במקום קסדה) ויכולה להתאים לתרחישי קרב אחרים. התהילה של נבואה זו הגיעה רק לאחר האירוע.

הבנת שיטותיו של נוסטרדמוס חושפת כי עבודתו אינה חלון לעתידנו, אלא מראה המשקפת את חרדותיה של תקופתו. המאה ה-16 באירופה הייתה עידן של זעזועים: המגפות החוזרות והטראומה ההיסטורית של "המוות השחור" המשיכו לרחף מעל אירופה, מלחמות דת עקובות מדם קרעו את היבשת, והאיום של פלישה עות'מאנית ממזרח היה ממשי ונוכח. נושאים אלה - מגפות, מלחמות, רעב, ופלישת כוחות מוסלמיים בהנהגת אנטיכריסט - הם הנושאים המרכזיים ב"נבואות". אם כן, נוסטרדמוס לא חזה את העתיד, אלא השליך את חרדות ההווה שלו, יחד עם הידע ההיסטורי שרכש ממקורותיו, אל תוך מסגרת זמן עתידית. עבודתו היא בראש ובראשונה מסמך היסטורי על פחדי הרנסנס המאוחר, ולא מדריך לאירועי המאה ה-21.

יתרה מכך, ניתן לראות את הנבואה מסוג זה כסוגה ספרותית בעלת חוקים משלה. הסגנון המעורפל והחידתי לא היה מקרי, אלא אסטרטגי. הוא הגן על נוסטרדמוס מפני האשמות בכפירה או בנבואות שקר - סכנה ממשית באותה תקופה. במקביל, העמימות מזמינה פרשנות והופכת את הקורא לשותף פעיל ביצירת המשמעות. איכות אינטראקטיבית זו היא שהעניקה לטקסט את אריכות ימיו המדהימה. הצלחתה של נבואה כזו אינה תלויה בדיוקה, אלא ב"פוטנציאל הפרשני" שלה. היא מתוכננת להיות ישימה לכל תקופה, בדיוק משום שהיא אינה עוסקת באופן ספציפי בשום דבר.

הכתובת על הקיר

ספר דניאל, אחד הטקסטים המרתקים והשנויים במחלוקת בתנ"ך, מציג סוג אחר של נבואה. בעוד שנוסטרדמוס כתב שירה מעורפלת, ספר דניאל מציג חזיונות אפוקליפטיים מפורטים על עלייתן ונפילתן של אימפריות. על פי המסורת, הספר מתאר את קורותיו של דניאל, צעיר יהודי חכם שחי בגלות בבל במאה ה-6 לפנה"ס. אולם, הקונצנזוס במחקר המודרני גורס כי הספר נכתב למעשה במאה ה-2 לפנה"ס, במהלך תקופה של רדיפות קשות. הבנת פער זמנים זה היא המפתח לפענוח מטרתו האמיתית של הספר.

הנרטיב של הספר מציג את דניאל כאיש חצר נאמן לאלוהיו, הניצל בדרך נס מרדיפות (כבשן האש, גוב האריות) וזוכה לחזיונות נבואיים. שני חזיונות מרכזיים עוסקים ברצף של ארבע ממלכות עולמיות:

חלום הפסל (פרק ב'): דניאל מפרש לנבוכדנצר, מלך בבל, חלום על פסל ענק שראשו זהב, חזהו וזרועותיו כסף, בטנו וירכיו נחושת, שוקיו ברזל, ורגליו תערובת של ברזל וחרס. הפסל מסמל ארבע ממלכות שיקומו בזו אחר זו, עד שאבן ש"לא בידיים נעקרה" תנפץ את הפסל ותהפוך להר גדול שימלא את כל הארץ - סמל למלכות אלוהים הנצחית.

חזון ארבע החיות (פרק ז'): דניאל עצמו חולם על ארבע חיות אימתניות העולות מן הים. החיה הרביעית, הנוראה מכולן, בעלת עשר קרניים, ומביניהן עולה "קרן קטנה" התוקפת את "קדושי עליון".

הפרשנות ההיסטורית-ביקורתית, המקובלת על רוב החוקרים כיום, מזהה את ארבע הממלכות הללו באופן ברור: בבל (זהב), מדי (כסף), פרס (נחושת), ויוון (ברזל). ה"קרן הקטנה" המופיעה בממלכה הרביעית (יוון) מזוהה באופן ספציפי עם המלך הסלאוקי אנטיוכוס הרביעי (אפיפנס), ששלט בסוריה וביהודה ורדף את היהודים באכזריות בשנים 175-164 לפנה"ס, בניסיון לכפות עליהם את התרבות ההלניסטית.

כאן טמון המפתח להבנת הספר. ה"נבואות" בספר דניאל מדויקות להפליא בתיאור האירועים ההיסטוריים עד לתקופת שלטונו של אנטיוכוס הרביעי. הן מתארות את מסעות המלחמה שלו במצרים, את חילול המקדש בירושלים ("שיקוץ משומם"), ואת בניית מצודת החקרא. אולם, מרגע שהטקסט מנסה לחזות אירועים שהיו עתידיים עבור המחבר - כמו אופן מותו של אנטיוכוס - הנבואות הופכות ללא מדויקות. אנטיוכוס לא מת בארץ ישראל כפי שחזה הספר, אלא בפרס.

דפוס זה - דיוק עד לנקודה מסוימת ולאחר מכן אי-דיוק - הוא סימן מובהק למה שהחוקרים מכנים "נבואה בדיעבד". כלומר, המחבר כתב את הספר במהלך משבר הרדיפות תחת אנטיוכוס, ותיאר אירועים מהעבר ומההווה כאילו היו נבואות עתיקות, כדי להעניק להם סמכות אלוהית. גם מיקומו של דניאל ב’כתובים’ (ולא ב’נביאים’) משמש לעיתים כאינדיקציה מאוחרת, אך זמני סגירת הקאנון נתונים במחלוקת.

מדוע שמחבר יעשה זאת? התשובה היא שהספר אינו תחזית ניטרלית של העתיד, אלא כתב התנגדות פוליטי ותיאולוגי. הוא נכתב עבור קהילה נרדפת כדי להעניק לה תקווה ונחמה. הנרטיב מראה שוב ושוב כיצד יהודי נאמן (דניאל) גובר על מלך פגאני עריץ בעזרת אלוהים. כל החזיונות מגיעים לשיאם בהשמדת הממלכה הרביעית המדכאת (יוון הסלאוקית) ובהקמת מלכות נצחית עבור "קדושי עליון" - העם היהודי. המסר ברור: כשם שאלוהים הציל את דניאל, כך הוא יציל את עמו מהדיכוי הנוכחי. הספר מבטיח לקוראיו שאלוהים שולט בהיסטוריה, ושהצדק ייעשה.

הבנה זו חושפת את הולדתה של תפיסה חדשה ומהפכנית: האסכטולוגיה האפוקליפטית. חזיונותיו של דניאל מציגים את ההיסטוריה לא כרצף אירועים מקרי, אלא כתוכנית אלוהית קבועה מראש, מאבק קוסמי בין כוחות הטוב והרע המתנהל דרך אימפריות עולמיות. ההיסטוריה מוצגת כתהליך ליניארי המוביל לנקודת שיא של משפט אחרון וגאולה. מסגרת חשיבה זו, המעניקה פשר לסבל ולדיכוי, הייתה בעלת השפעה אדירה. היא סיפקה תבנית שתאומץ ישירות על ידי כותבים מאוחרים יותר, ובמיוחד בספר ההתגלות בברית החדשה. ספר דניאל לא רק "חזה" את העתיד; הוא המציא דרך חדשה לחשוב על העתיד ועל ההיסטוריה, מסגרת שתעצב את המחשבה המערבית לאלפי השנים הבאות.

החיה מרומא

ספר ההתגלות, החותם את הברית החדשה, הוא אחד הטקסטים המסתוריים והטעונים ביותר בתרבות המערב. חזיונותיו הסוערים על ארבעת פרשי האפוקליפסה, החיה, והאנטיכריסט, שימשו לאורך הדורות כמקור לאינספור פרשנויות על קץ הימים. אולם, בדומה לספר דניאל, גם כאן, ניתוח היסטורי-ביקורתי חושף כי הספר אינו מפת דרכים למאה ה-21, אלא תגובה נסערת למציאות הפוליטית של המאה ה-1 לספירה.

הספר נכתב בסביבות שנת 95 לספירה על ידי נביא נוצרי בשם יוחנן, שהוגלה לאי פטמוס. הוא ממוען לשבע קהילות נוצריות באסיה הקטנה (טורקיה של ימינו), שהייתה אז פרובינציה משגשגת של האימפריה הרומית. ההקשר המרכזי היה קונפליקט קיומי עבור הנוצרים הראשונים: האם להתפשר ולהשתלב בתרבות הרומית הפגאנית, או להתנגד לה ולסבול את המחיר? ספר ההתגלות הוא קריאה נחרצת להתנגדות.

יוחנן, שכתב בסוגה האפוקליפטית שדניאל היה מחלוציה, השתמש בשפה סמלית עשירה כדי למתוח ביקורת על האימפריה הרומית מבלי להזכיר את שמה במפורש, ובכך להגן על קהילותיו מפני רדיפות.

"בבל הגדולה": זהו שם קוד ברור לעיר רומא. כמו בבל שהחריבה את ירושלים והגלתה את היהודים, כך רומא נתפסה ככוח אימפריאלי מדכא, מושחת ועובד אלילים. האזכור של "שבע גבעות" שעליהן יושבת האישה הזונה (התגלות י"ז, ט') הוא רמז גאוגרפי ישיר לשבע גבעותיה המפורסמות של רומא.

החיה והמספר 666: החיה בעלת שבעת הראשים, העולה מן הים (התגלות י"ג), מייצגת את האימפריה הרומית ואת שושלת קיסריה. המספר המסתורי 666 נחשב על ידי חוקרים רבים כדוגמה לגימטריה, שיטה שבה לאותיות יש ערך מספרי. בגימטריה עברית, הערך המספרי של השם והתואר "נירון קיסר" (נרון קסר) מסתכם בדיוק ב-666. הקיסר נירון, שרדף נוצרים באכזריות, הפך לאב-טיפוס של רוע, והאמונה שהוא יחזור מן המתים הייתה נפוצה.

פולחן הקיסר והשליטה הכלכלית: החזון על חיה שנייה, המכריחה את כל בני האדם לסגוד לצלם החיה הראשונה (התגלות י"ג), משקף את פולחן הקיסר הרומי. קיסרים כמו דומיטיאנוס, שבתקופתו נכתב הספר, דרשו שיפנו אליהם בתואר "אדון ואלוה". ה"תו של החיה", שבלעדיו "לא יוכל איש לקנות או למכור" (התגלות י"ג, י"ז), משקף את הסנקציות הכלכליות והחברתיות האמיתיות שהוטלו על נוצרים שסירבו להשתתף בפולחן המדינה ובעסקים הקשורים למקדשים הפגאניים.

אם כן, ספר ההתגלות אינו עוסק באינטרנט או בשבבים אלקטרוניים. הוא ביקורת נוקבת על האימפריה הרומית של המאה ה-1. עם זאת, קיים היבט מרתק שבו הטכנולוגיה המודרנית משנה את יחסינו לטקסט העתיק. בפרק י"א, יוחנן מתאר כיצד כל העולם - "עמים ושבטים ולשונות ואומות" - יראה את גופותיהם של "שני העדים" מוטלות ברחובות ירושלים במשך שלושה וחצי ימים.

בכל תקופה לפני המאה ה-20, תיאור זה היה בלתי אפשרי למימוש פיזי. ניתן היה להסבירו רק כחזון על-טבעי או כאירוע מטאפורי. אולם כיום, בעידן של שידורים לווייניים גלובליים ואינטרנט, אירוע כזה הוא אפשרי לחלוטין מבחינה טכנולוגית. זוהי דוגמה יוצאת דופן שבה התנאים המקדימים להגשמה מילולית של נבואה נוצרו על ידי הטכנולוגיה, גם אם הטקסט המקורי כלל לא "חזה" את הטכנולוגיה הזו. אין בכך הוכחה שהנבואה היא אלוהית, אך הדבר ממחיש כיצד התקדמות טכנולוגית יכולה להפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי, ולהעניק לטקסטים עתיקים רלוונטיות חדשה ומפתיעה.

מעבר לכך, כוחו ה"נבואי" האמיתי של הספר טמון לא בחיזוי אירועים ספציפיים, אלא ביצירת ארכיטיפ על-זמני של כוח אימפריאלי מושחת, עובד אלילים ומדכא. הסמלים של "החיה" ו"בבל" שימשו במקור כביקורת מוצפנת על רומא. אך לאורך ההיסטוריה, קבוצות שונות אימצו את אותם סמלים כדי למתוח ביקורת על ה"אימפריות" בנות זמנן - בין אם הייתה זו הכנסייה הקתולית בעיני הפרוטסטנטים, גרמניה הנאצית, ברית המועצות, או מעצמות אחרות. הסיבה שספר ההתגלות ממשיך להדהד היא שה"חיה" לעולם אינה מתה באמת; היא רק מחליפה צורה. הספר מספק שפה סמלית נצחית להתמודדות עם עריצות בכל דור ודור.

הרוח שבמכונה

לאחר שחקרנו את רוחות הרפאים הטכנולוגיות ואת הצללים ההיסטוריים המסתתרים בטקסטים עתיקים, בחלק האחרון של המאמר נפנה את המבט פנימה. נעבור מהשאלה "מה כתוב?" לשאלה "מדוע אנו קוראים זאת כך?" התשובה אינה מצויה בארכיונים מאובקים או בכתבי יד מוצפנים, אלא במבוך המורכב של המוח האנושי. נגלה כי הנטייה לראות את העתיד בעבר אינה נובעת מיכולת נבואית של קדמונים, אלא ממנגנונים קוגניטיביים אוניברסליים המוטבעים עמוק בתוכנו.

ארכיטקטורת האמונה

המוח האנושי הוא מכונה יוצאת דופן לזיהוי תבניות. יכולת זו חיונית להישרדותנו - היא מאפשרת לנו לזהות פנים בקהל, להבחין בטורף המסתתר בסבך, וללמוד מניסיון העבר. אך לעיתים, מנגנון זה פועל בעוצמת יתר, וגורם לנו לראות סדר ומשמעות גם במקומות שבהם הם אינם קיימים. שני מושגים מרכזיים בפסיכולוגיה הקוגניטיבית מסייעים להסביר תופעה זו:

אפופניה: זהו המונח הכללי לנטייה האנושית לראות קשרים משמעותיים בין דברים שאינם קשורים זה לזה. זוהי התחושה שאירועים אקראיים מתחברים יחד לתבנית בעלת משמעות נסתרת. אפופניה היא הבסיס למגוון רחב של אמונות, מאסטרולוגיה ועד לתיאוריות קונספירציה, והיא עומדת ביסוד הנטייה לפרש נבואות.

פראידוליה: זהו סוג ספציפי ונפוץ של אפופניה, המתייחס לנטייה לזהות תבניות מוכרות, ובמיוחד פנים, בגירויים חזותיים או שמיעתיים עמומים ואקראיים. הדוגמאות הקלאסיות הן ראיית "הפנים במאדים", זיהוי צורות של חיות בעננים, או שמיעת מסרים נסתרים ברעש לבן. מבחן כתמי הדיו של רורשאך הוא יישום קליני של תופעה זו, המשתמש בפראידוליה כדי לחשוף תהליכים נפשיים לא מודעים של הנבדק. כאשר אנו קוראים טקסט נבואי עמום של נוסטרדמוס ו"מזהים" בו תיאור של אירוע מודרני, אנו חווים למעשה סוג של פראידוליה טקסטואלית.

מנוע ההטיה

אם האפופניה היא הנטייה לחפש תבניות, הרי שהטיית האישוש היא המנוע שמבטיח שנמצא את התבניות שאנו רוצים למצוא.

הטיית אישוש: זוהי אחת ההטיות הקוגניטיביות החזקות והנפוצות ביותר. היא מתארת את הנטייה שלנו לחפש, לפרש, להעדיף ולזכור מידע באופן שמאשר את האמונות או ההשערות הקיימות שלנו, תוך התעלמות או דחייה של מידע הסותר אותן. הטיה זו היא המנוע המרכזי מאחורי "הגשמת" נבואות. הפרשן אינו ניגש לטקסט של נוסטרדמוס באופן אובייקטיבי. הוא מתחיל מהאמונה שנוסטרדמוס היה נביא, ואז סורק באופן סלקטיבי את מאות הקוורטינים כדי למצוא ראיות התומכות באמונה זו, תוך שהוא מתעלם מ-99% מהטקסט שאינו רלוונטי או סותר.

הטיית אמונה והתאמה בדיעבד: שתי הטיות נוספות מחזקות את התהליך. הטיית אמונה גורמת לנו לקבל טיעון כלוגי אם אנו מאמינים שמסקנתו נכונה, גם אם הטיעון עצמו פגום. כלומר, אם אנו כבר מאמינים שנבואות יכולות להתגשם, נהיה פחות ביקורתיים כלפי הטיעונים ה"מוכיחים" זאת. בנוסף, כאשר אנו נתקלים במידע סותר, אנו נוטים לבצע "התאמה בדיעבד" (רטרופיט) - שינוי קל באמונותינו כדי לשלב את המידע החדש, במקום לזרוק את האמונה כולה. זה מסביר כיצד ניתן לפרש מחדש נבואה שנכשלה ולהתאימה לאירוע חדש, במקום להודות שהנבואה המקורית הייתה שגויה.

"באג" שהפך ל"פיצ'ר"

מנקודת מבט של חשיבה רציונלית, הטיות קוגניטיביות כמו אפופניה והטיית אישוש הן "באגים" במערכת ההפעלה המנטלית שלנו. הן מובילות אותנו לטעויות שיטתיות בשיפוט ובהסקת מסקנות. אולם, בהקשר של דת, מיתולוגיה ונבואה, "באגים" אלה הופכים ל"פיצ'רים" חיוניים.

העמימות של טקסט נבואי, כמו זה של נוסטרדמוס, היא כמו בד ציור ריק. ההטיות הקוגניטיביות שלנו הן מכחולי הצבע שבאמצעותם אנו מציירים על הבד תמונה משמעותית התואמת את תפיסת עולמנו. לכן, שרידותם וכוחם של טקסטים אלה אינם למרות עמימותם, אלא בגללה. הם מתוכננים באופן מושלם להפעיל את המנגנונים המולדים שלנו לחיפוש תבניות ואישור אמונות.

במובן עמוק יותר, כאשר אנו עוסקים בפרשנות נבואות, אנו משתתפים בסוג של "נבואה המגשימה את עצמה". מושג זה, שטבע הסוציולוג רוברט מרטון, מתאר כיצד ציפיותינו יכולות להשפיע על התנהגותנו באופן שגורם לציפיות להתממש. במקרה שלנו, הציפייה שהטקסט הוא נבואי גורמת לפרשן לבצע סדרה של פעולות קוגניטיביות - חיפוש סלקטיבי, פרשנות מוטה, התאמה בדיעבד - שגורמות לנבואה "להתגשם" בתוך תודעתו. הנבואה אינה מתגשמת בעולם החיצוני, אלא בנפשו של המאמין. הכוח ה"נבואי" אינו טמון בטקסט העתיק, אלא מושלך עליו על ידי הקורא המודרני.

משמעות הדבר היא שבכל פעם שמישהו "מגלה" נבואה שהתגשמה, הוא אינו חושף אמת עתיקה, אלא משתתף באקט יצירתי החושף יותר על אמונותיו, פחדיו ותקוותיו שלו, מאשר על העבר או על העתיד. כולנו, במובן זה, נביאים מבלי דעת של אמונותינו שלנו.

קריאת "המכתבים האבודים" בעידן המודרני

מסענו אל לב המסתורין של "המכתבים האבודים של חיילים מהעתיד" מגיע לסיומו. יצאנו למסע בעקבות הדים של טכנולוגיה עתידית וצללים של היסטוריה שטרם נכתבה, ובחנו אותם לאור הניתוח המדעי, ההיסטורי והפסיכולוגי. כעת, ביכולתנו לשזור את החוטים השונים לכדי מסקנה מקיפה. "המכתבים האבודים" אינם, כפי שגילינו, שידורים מילוליים דרך הזמן. הם אינם הוכחה ליכולת חיזוי על-טבעית או לשרידים של ציוויליזציות אבודות. עם זאת, כישלונם כנבואות מילוליות אינו גורע מחשיבותם; נהפוך הוא, הוא חושף את משמעותם האמיתית והעמוקה יותר.

הם בראש ובראשונה מכתבים על טבעה של הרוח האנושית. בשרטוטיו של לאונרדו דה וינצ'י ובתיאורים המיתולוגיים של הווימאנות, אנו מוצאים עדות לאין-סופיות של הדמיון והכושר ההמצאתי האנושי. הם מראים לנו כיצד המוח האנושי, כאשר הוא משוחרר מכבלי המציאות המיידית, מסוגל להגות רעיונות מהפכניים שהטכנולוגיה תוכל להדביק רק מאות שנים מאוחר יותר.

הם גם מכתבים מההיסטוריה, המוצפנים כשפה של העתיד. בספרי דניאל וההתגלות, גילינו כי מה שנראה כחזון על קץ הימים הוא למעשה תגובה נסערת למשברים פוליטיים של זמנם. טקסטים אלה הם כתבי התנגדות, מניפסטים תיאולוגיים שנועדו להעניק תקווה לקהילות נרדפות על ידי הצגת ההיסטוריה כתוכנית אלוהית שבסופה הצדק ינצח. הם אינם חוזים את עתידנו, אלא פותחים בפנינו חלון לנבכי המאבקים והחרדות של העולם העתיק.

ומעל לכל, הם מכתבים על עצמנו, הנכתבים על ידינו ברגע הקריאה. הניתוח הפסיכולוגי חשף כיצד המנגנונים הקוגניטיביים שלנו - הנטייה לזהות תבניות, לאשר אמונות קיימות ולהימנע מסתירות - הופכים אותנו לשותפים פעילים ביצירת המשמעות של טקסטים עמומים. בפרשנותנו לנבואותיו של נוסטרדמוס, איננו מגלים את מה שהוא "באמת" התכוון לומר; אנו מקרינים על הבד הריק של מילותיו את הפחדים והתקוות של עולמנו שלנו.

המסתורין האמיתי, אם כן, אינו אם אנשים בעבר יכלו לראות את העתיד שלנו, אלא מדוע אנו כה להוטים לראות את עצמנו בעברם. החיפוש אחר "המכתבים האבודים" הוא, בסופו של דבר, חיפוש אחר חיבור, אחר אישור, ואחר תחושה של סדר ומשמעות ביקום שנראה לעיתים כאוטי. על ידי הבנת האופן שבו אנו קוראים ומפרשים את הטקסטים הללו, אנו לומדים פחות על מסע בזמן, ויותר על פעולתו העל-זמנית של המוח האנושי. אלו הם המכתבים האמיתיים, והם אינם אבודים כלל; הם ממתינים שנלמד לקרוא אותם נכון.

מקורות:

• קטעים מ- ?Decoding Ancient Prophecies: Did They Predict Our Modern World מאת Ancient Origins שנכתב ע"י: Aleksa Vučković.

• קטעים מ- Pushpaka Vimana, Conceptualizing Vedic Technology & Diwali מאת RoboMetrics.

• קטעים מ- Ancient Prophecy מאת Martti Nissinen.

• קטעים מ- Prophecy, Interpretation, and Social Criticism מאת St Andrews Encyclopaedia of Theology שנכתב ע"י: Ellen F. Davis and Sarah Musser.