מאת: Andrew Gough
מקור: Andrewgough.co.uk
השירות המופלא שמספקות הדבורים כמאביקות צמחים ועצים וכמפיקות נקטר מעורר חיים, ברובו נלקח כמובן מאליו. רק כאשר הדבורים החלו להיעלם ולמעשה למות בכמויות מדאיגות אז הבחינה בזה התרבות הפופולרית, וגם זה מתוך סוג של סקרנות מורבידית. אך לא תמיד זה היה כך. למעשה, דבורים נערצו בפרהיסטוריה ונערצו בתרבויות עתיקות ברחבי העולם, בעיקר במצרים. אז איך ההערצה של הדבורה התפתחה משם? בספר 'מיתוס האלה: התפתחות דימוי' ('Myth of the Goddess: Evolution of an Image'), אן בארינג (Anne Baring) וז'ול קאשפורד (Jules Cashford) משקפים את חשיבותה של הדבורה באזור אחד במיוחד - הים התיכון: "לדבורים מוניטין קדום כמביאות סדר, וכוורותיהן שימשו מודל לסידור מקדשים בתרבויות ים תיכוניות רבות". כפי שנראה, אותן תרבויות סגדו גם לשוורים, ובכך הרחיבו מסורת קדומה וקדושה אל עידן חדש.
הים התיכון הקדום ידוע בתרבויות המתוחכמות והעשירות שלו מבחינה אמנותית, והמינואים - חברת סוחרים מתקופת הברונזה עם טווח יוצא דופן בסחר מעבר לים היו ללא ספק השליח הראשון שלה. מעטים הסמלים שהיו נפוצים בחיים המינואים כמו השור. היצור הקדוש עיטר את ציורי הקיר המינואיים בארמונות ובמקדשים, וטקס זינוק-השור (Bull-leaping) היה תופעה פופולרית במיוחד. לטענת החוקרים, הטקס היה מורכב מאדם שזינק מעל שור תוך שהוא תופס בקרניו על מנת לעודד את החיה להקפיץ אותו כלפי מעלה, ובעודו באוויר הוא היה מבצע מגוון פעלולים אירוביים לפני שהוא קרס על השור. ההסבר נעדר ריאליזם, וגרם לאחדים לשער כי זינוק-השור אולי ייצג באופן סמלי את תסאוס, המלך הגיבור המיתולוגי של אתונה, מזנק מעל קבוצת הכוכבים של שור. האם תרחיש זה יכול לייצג את התחדשות שלטונו ועוצמתו של המלך כשליט - מעין פסטיבל סד (Sed festival) מינואי? ללא קשר למשמעות האמיתית של הטקס, דבר אחד הוא בטוח, המשיכה של המינואים לשור היתה אמיתית, מוחשית ובאה לידי ביטוי באמנותם.
הארכיאולוג הבריטי סר ארתור אוונס היה הראשון שטבע את השם "מינואי", על שם המלך מינוס: דמות מיסטית שהזמינה את דדלוס - "האמן הפיקח" לעצב את הלבירינת האגדי (מבוך). אוונס האמין שהלבירינת היה אמיתי, לא מיתי, וכי הוא קיים בקנוסוס בירת כרתים, המרכז הטקסי והפוליטי של הציוויליזציה המינואית. תיאורי הלבירינת מזכירים דימוי של כוורת עם מעברים מתפתלים המכווינים נשמות למסע בחיים שלאחר המוות. ובל נשכח את הציורים השמאנים בהשראת הדבורה באוסטרליה האבוריג'ינית, המציגים את מה שנראה כאב טיפוס לעיצוב המבוך המוכר כיום. בנוסף, 'הבית הצפוני' בקנוסוס זוהה על ידי ארכיאולוגים כאתר בו בוצעו טקסים של הקרבת אדם, כולל מנחות ילדים צעירים לאלים. הייתכן שהמינואים הקריבו גם שוורים לאלים, ואם כן יתכן שזה היה תפקידו האמיתי של המבוך? האם המבוך יכול היה להיות נקרופוליס שוורים קדום להתחדשות נשמות, כמו הסרפאום בסקארה?
בקנוסוס שימשו צנצנות המכונות פיתוי (Pithoi) לאחסון דבש לקראת חגיגת השנה החדשה של אמצע הקיץ. כמו חברות רבות לפניהם, המינואים ראו את הדבש כנקטר האלים וכשיתוי משכר חשוב בטקסים שכיבדו את האלים בימי החג שלהם. מריה גימבוטס, מחברת העבודה המכובדת, 'האלים והאלות של אירופה העתיקה' ('The Gods and Goddesses of Old Europe'), מעירה על המסורת:
"שני ג'ינים עם ראש אריה, עטויים בעור דבורה, מחזיקים כדים מעל קרניים שמהם נובעים חיים חדשים בצורת צמח. מה מכילים הכדים האלה? - כנראה את אוכל האלים המופק על ידי הדבורה."
דבש נחשב כסם החיים גם בחברות ים תיכוניות, שיקוי קסם שמבטיח חיים ארוכים ובריאים. הקיסר הרומי אוגוסטוס שאל פעם איש זקן כיצד הצליח לחיות עד גיל 100, רק כדי שהאיש ישיב: "ללא שמן ועם דבש". המתמטיקאי היווני האגדי פיתגורס, שחייו התפרשו על חלקה הגדול של המאה ה-6 לפנה"ס, ייחס את אריכות חייו לתזונה קבועה של דבש. בנוסף להיותו שיקוי, דבש היה חומר מרפא עם מגוון שימושים רפואיים. אגדה קובעת כי אל הים היווני גלאוקוס (Glaucus), בנם של מינוס ופסיפאה, הוחזר לחיים כשנקבר בקערת דבש. הסיפור מזכיר לנו את אלכסנדר הגדול, שביקש מאותה סיבה להיות עטוף בדבש כחלק מההכנה לקבורה שלו. כל דוגמה מחזקת את האמונה כי דבש משמר את שרידי המתים, ולמעשה דבש שהתגלה בקברים עתיקים נותר אכיל אלפי שנים לאחר שעובד לראשונה.
חשיבותה של הדבוראות בחברה המינואית התבטאה בדרכים רבות ושונות, כפי שמספרת גימבוטה: "גידול הדבורים של המינואים מתועד בהירוגליפים, המייצגים כוורות אמיתיות, דימויים חרוטים ומיתוסים". יתר על כן, מומחית הדבורים הילדה רנסום (Hilda Ransome) מציעה כי ההירוגליפים המינואיים לארמון ולדבורה: "מקובצים בצורה כזו שהם כנראה מציינים תואר מלכותי". כל ציטוט מזכיר את תפקידה של הדבורה בחברות קדומות ומאשר שהמסורות הישנות נשמרו לעידן החדש.
המינואים היו דבוראים מומחים שלימדו את היוונים את מלאכת גידול הדבורים. שוב אנו פונים לגימבוטה לקבלת תובנה: "טבעות זהב רבות של אמנות מינואית מכרתים ויוון מציגות את האלה עם ראש הדבורה או אותה אלה המחזיקה קרני שור מעל לראשה". בתמונה למטה, אבן אוניקס מקנוסוס משנת 1500 לערך לפנה"ס, מציגה אלת דבורה עם קרני שור מעל ראשה, בדיוק כפי שמתארת גימבוטה. במקרה זה, הדמות מוקפת בכלבים עם כנפיים, ככל הנראה מייצגים את הקטה וארטמיס - אלים של העולם התחתון, בדומה לאלים המצריים אקאו (Akeu) ואנוביס. התמונה מזכירה איורים של אלות דבורה רוקדות מאלפי שנים לפני כן.
כמו המינואים, היוונים החשיבו את הדבורה כקדושה והציגו אותה באופן בולט במיתולוגיה שלהם. לא זו בלבד שהיוונים האמינו כי דבש הוא 'אוכל האלים' וכי הדבורים נולדו משוורים, הם האמינו כי הדבורים שזורות בצורה מורכבת בחיי היומיום של האלים שלהם. קחו לדוגמא את זאוס, 'מלך האלים' היווני שנולד במערה וגודל על ידי דבורים, וזכה בתואר 'מליסיוס' ('Melissaios'), או איש-דבורה. באופן דומה דיוניסוס, אל יווני של טירוף פולחני, אקסטזה ויין נקרא 'אל השור' והוזן בדבש כתינוק על ידי הנימפה מקריס (Makris), בתו של אריסטיוס, מגן העדרים - והדבורים.
בנוסף, אומרים שדיוניסוס קיבל את צורת השור לפני שהוא נקרע לגזרים ונולד מחדש כדבורה. באופן מסקרן, פולחן דיוניסוס כלל קבוצה של מתפללות אחוזות טירוף, שנקראו מאנדס (Maenads) ביוונית או בקצ'נטה (Bacchante) ברומאית, שהיו ידועות בריקוד שלהן והיו ושהאמינו שיש להן כנפיים. האם העלמות סוגדות השוורים הללו היו כוהנות דבורים?
לתואר מליסיוס - או איש-דבורה, יש מקבילה נשית בתרבויות ים תיכוניות בשם מליסה (Melissa), עליה מספרת לנו הילדה רנסום: "התואר מליסה, הדבורה, הוא קדום מאוד, הוא מופיע בקביעות במיתוסים היוונים, כלומר לפעמים כוהנת ולפעמים נימפה". זוהי תצפית חשובה, שכן נראה שמסורת ריקודי אלות הדבורים נשמרה בצורה של עלמות דבורים המכונות מליסה - או נימפות, ואלוהויות יווניות כמו ריאה ודמטר היו ידועות בכך שהחזיקו בתואר. בנוסף, היוונים התייחסו לעתים קרובות ל"נשמות-דבורה" והעניקו את התואר "מליסה" לנשמות שטרם נולדו. הפילוסוף והמתמטיקאי היווני פורפיריוס מהמאה ה-3 האמין כי נשמות הגיעו לכדור הארץ בדמות דבורים, לאחר שירדו מאלת הירח ארטמיס, וכי הן פותו לחיים ארציים בהבטחה של תענוגות ארציים, כמו דבש. באופן אירוני, דבש היה גם סמל למוות ושימש לעתים קרובות כמנחה לאלים. המאפיין הדואלי של הדבש אינו מקרי, שכן נראה כי הנקטר ויוצרו - הדבורה מייצגים את עצם מעגל הקיום. אפשר לומר שככל שהדבורה חוזרת לכוורת שלה, כך המליסה חוזרת לאל שלה בחיים שלאחר המוות, ההתחלה היא הסוף והסוף הוא ההתחלה.
דבורים, מליסה ומערות הולכים יד ביד במיתולוגיה הים תיכונית - כפי שראינו אצל זאוס, אולם ייתכן שהמסורת החלה עם התרבות המיקנית מתקופת הברונזה באי איתקה בים היוני. האי, שהוצג בפואמות האפיות של הומרוס, האיליאדה - היצירה היוונית הראשונה שמציגה דבורים - והאודיסיאה, ידוע במערה קדושה עם כניסה מוזרה כפולה: מעבר אחד מכוון לבוריאס (Boreas) - אל הרוח הצפונית, והשני לנוטוס (Notus) - אל הרוח הדרומית. המערה היתה ביתן של נימפות אלת הדבורה - או מליסה שנקראו נגאדן (Nagaden). כאן הדבורים הפקידו דבש במיכלי אבן ועברו דרך הכניסה לבוריאס, במטרה לפייס את אל הרוחות הדרומיות שהיה ידוע בהשמדת יבולים ובזריחת הכוכב סיריוס בסוף הקיץ. האמינו כי הפורטל הוא 'נתיב האלים' האלוהי שאף בן תמותה לא הורשה לעבור בו, וגם כיום המערה נותרה חמקמקה עבור המבקר המזדמן, שוכנת כמעט באנונימיות בסביבת עץ זית עתיק שמאמינים כי הוא בן 1500 שנה לפחות.
במובנים רבים היוונים היו תלמידי המינואים, ודוגמא אחת לכך היא גידול דבורים. המינואים לימדו את היוונים את החשיבות של גידול דבורים ביחס לרווחתם החקלאית, הרפואית והפולחנית, והיוונים פיתחו במהירות מיתולוגיה משלהם סביב הנוהג. בתהליך הטמעת החרק ותוצרי הלוואי היקרים שלו בתרבותם, היוונים היו מודעים לכך שהמילה המינואית לדבורה הייתה 'ספקס' (‘Sphex’), וכידוע, היוונים קבעו את שם הפסל המוזר ברמת גיזה כ'ספִינקס' (‘Sphinx’). באופן מקרי, או אולי מתוך כבוד לזקנים המינואים, היוונים המשיכו להציג ספינקסים באמנות שלהם, ולא רק שהעיצוב שלהם היה מאד נשי, אלא שהם הוסיפו אלמנט שלא נמצא בעבר בעיצובים קודמים, הם הוסיפו כנפיים.
אמנם הרמיזה כי הספינקס היווני נוצר בהשראת אלות הדבורה היא מפתה ורומנטית כאחד, אך נדרש ניתוח אטימולוגי נוסף לפני שלתפיסה הזו יהיה תוקף ממשי. עם זאת, אפשר לומר שהספינקס נראה בעיני הרוב כלביאה מסוג מסויים. ובאופן מוזר, המסורת של אריות שומרים המפקחים על מתחם קדוש - אכר (Akeru), שני האלים המצריים שפיקחו על מתחם גיזה, מצויה גם באלף ה-2 לפנה"ס ביוון. כאן, אחד הדימויים המפורסמים ביותר מימי קדם - שער האריות, מרחף באיפוק מעל המרכז העתיק של הציוויליזציה היוונית הקדומה, מעוז צבאי ותרבותי הממוקם 90 ק"מ דרומית-מערבית לאתונה, שהיה ידוע בשם מיקנה.
כמו הדבורה והשור, סמליות הדבורה והאריה הולכות יד ביד במיתולוגיה היוונית, כפי שמתארת בצורה כה רהוטה הילדה רנסום:
"בקבר בצפון מערב פלופונסוס נמצאו שני ראשי עמוד, מהמאה ה-5 לפנה"ס. מהוולוטה נובעים ארבעה אריות, כפותיהם מונחות על החרוט, ובין הכפות הקדמיות של כל אחד מתנוסס עיטור ספירלי, בחללים שבין הספירלות יש ארבע דבורים, המעוצבות בריאליזם מוחלט, אפילו עד לתבנית הכנפיים. ביניהן שלושה אריות, ועל הניצן עצמו יש שלוש דבורים, כל אחת יונקת מניצן קטן, ובין הדבורים שלושה ספינקסים זעירים."
יתר על כן, מוסיפה רנסום: "קשר נוסף בין האריה לדבורה נמצא על תכשיט אטרוסקי". כמו השור והדבורה, האם לסמליות של דבורים, אריות וספינקסים היתה פעם משמעות מיוחדת, שאבדה כעת?
במיקנה מוצג גם סגנון קבר בצורת כוורת שנקרא תלמוס (Thalamus). הבחירה בכוורת הדבורה כמודל לקברים החשובים ביותר שלהם מחזקת את המשמעות של הדבורה בחיים שלאחר המוות בתרבות המיקנית, ומציעה כי המוניטין שלה כסמל לתחייה עשוי להיות ירושה מהמצרים והשומרים שקדמו להם.
ארכיאולוגים גם גילו פסלים של אלות מכוסות במצנפות עמוסות דבש, קבורים בין ממצאי קברים מיקניים אחרים. הממצאים זהים כמעט לפסלים בני ה-10,000 שנה שהתגלו בטורקיה ומייצגים את האלה האם 'הזולגת דבש'. הגילוי של ממצא כזה בקברים המיקניים תואם את תרבות האלה של זמנם ואת החברה שהייתה מאד מטריארכלית. הפסל דומה גם למוטיב האלה הרוקדת שמקורו בתרבות השומרית לפני שהתפשט למצרים.
בדלפי, אתר האורקל החשוב ביותר בעולם העתיק, אגדה טוענת כי המקדש השני נבנה כולו על ידי דבורים. למעשה, האורקל עצמו - אבן האומפלוס, דומה לכוורת ומעוצב עם שורות צולבות של סמלים דמויי דבורים, המזכירים את 'שמלת הרשת' שלבשה נות, אלת השמיים המצרית ונושאת התואר "היא המחזיקה אלף נשמות".
דוגמה נוספת שבה הדבורה קשורה באבנים קדושות היא סיפורה של האלה ריאה, שתאריה כללו את אם האלים, מלכת השמים ואלת הפוריות והרביה. ריאה הייתה אשתו של הטיטאן קרונוס, שחשש מנבואה שקבעה כי בקרוב הוא ייהרג על ידי אחד מצאצאיו. מחשש לחייו המשיך קרונוס עם אכילת ילדיו - אחד בכל פעם - לפני שהם יצליחו להרוג אותו. האסטרטגיה של הטיטאן עבדה, למעט זאוס, שריאה הסתירה במערת הדבורה. עד כאן, ריאה הייתה חכמה מהאסטרטגיה של בעלה ונאלצה להיות פיקחת במיוחד אם קיוותה להערים עליו. לפיכך, בניסיון אחרון להציל את בנה היחיד ששרד, עטפה ריאה אבן גדולה בבד, יצרה את האשליה שמדובר למעשה בילד והציגה אותו בפני קרונוס כצאצאו האחרון שנותר, שאותו הוא טרף מיד כשהאמין שזה זאוס. עד היום היוונים מקיימים את טקס חג הפסחא שלהם במערת הדבורה של כרתים, אותה מערה בה ילדה ריאה את זאוס, שבתורו היה אב לארטמיס, ככל הנראה אלת הדבורים המפורסמת ביותר בכל המיתולוגיה היוונית - כפי שנראה בהמשך.
קשר נוסף בין הדבורה לאבן קדושה היא סייבל (Cybele), האלה האם הקדומה של אנטוליה הניאוליתית שנערצה על ידי היוונים כאלת הדבורים והמערות. באופן מוזר, סייבל נסגדה לעתים קרובות בצורה של אבן מטאוריטית, או אבן משמיים. סייבל היתה ידועה גם בשם סיביל (Sybil) - אורקל של המזרח הקדום שהיתה מוכרת ליוונים כסיבילה (Sibyls). השם נתן השראה לסיביל, תואר הכוהנות הנביאות מזה מאות שנים, כפי שמופיעה בסדרת ציורים של האמן הגרמני הרמן טום רינג (Hermann tom Ring).
באופן דומה, האל אפולו הכתיר את פיתיה, הכוהנת הראשית שלו בדלפי, בתואר 'הדבורה הדלפית'. ביוון העתיקה, כוהנת גדולה נחשבה כמלכת הדבורים, והטקסים שלה הצריכו דבש כדי לעורר מצב של אקסטזה רוחנית. לפיכך, נראה כי המסורת של אלות הדבורה נמשכה עם מליסה, סיביל וכוהנות הדבורה של דלפי. האם הם יכולים להיות תארים שונים לאותו מעמד מרומם?
אפולו היה אחד האלים החשובים בפנתיאון היווני ונודע כאל האמת והנבואה. למרבה הפלא, אומרים שהוא העניק מנחת דבורים להרמס, שליח האלים וטרנספורמצית הנשמות. האגדה מוזכרת בהמנון ההומרי להרמס מהמאה ה-8, כאן רומז אפולו למנחה שלו, הכוללת שלוש עלמות דבורים שעסקו בניבוי:
"הֵנָּה שָׁלֹשׁ בְּתוּלוֹת, שֶׁזָּכוּ לְכָנָף מְמַהֶרֶת; עַל רָאשֵׁיהֶן מְזֹרֶה בִּנְקוּדוֹת לְבָנוֹת אֲבָק-קֶמַח, וְּמגוּרֵיהֶן בַּפַּרְנָס, בְּתוֹךְ בַּיִת מִתַּחַת לָרֶכֶס – הֵן הַיְחִידוֹת מִלְּבַדִי מוֹרוֹת הַנְּבוּאוֹת, בָּן עָסַקְתִּי יֶלֶד רוֹעֶה בִּהְיוֹתִי עוֹד.”
האל היווני האגדי פוסידון נשא את התואר אל הים והגיע מרודוס, אתר עם הרבה ממצאי דבורה מהעת העתיקה. למעשה, אחד מבניו של פוסידון היה דבוראי בשם אייריאוס (Eiyrieus). אחר היה תסאוס שכשהיה גבר צעיר נודע בהריגת מינוטאורוס, יצור כלאיים שחציו אדם וחציו שור, שנלכד בתוך הלבירינת (מבוך). זהו אותו תסאוס שלדעת אחדים מתואר כשהוא קופץ מעל קבוצת הכוכבים של שור בציורי קיר המתארים את טקס זינוק-השור המינואי. ייתכן והריגת המינוטאורוס ע"י תסאוס היתה דוגמא להקרבת שוורים פולחנית, ואם כן האם זה עשוי לרמז כי הלבירינת היה למעשה מקום בו תרגלו מיתראיזם וכי טקס זינוק-השור היה המקבילה המינואית לפסטיבל הסד המצרי? רעיון מסקרן למדי.
כהערה צדדית, הסימליות של חצי אדם חצי שור היא מוזרה אך לא ייחודית לחלוטין במיתולוגיה הים תיכונית, למשל לפוסידון סגדו כשור במצודת בואוטיאן (Citadel of Boeotian) בתבאי. פרטים אלה, בשילוב עם הקשר של אפולו והמינוטאורוס, מרמזים על זיקה לאטלנטיס, מכיוון שאומרים שהציוויליזציה האגדית אופינה עם לבירינת ונראה כי היא קשורה לאי כרתים, תרבות שסגדה לשוורים, לדבורים ולאריות.
דוגמא נוספת לדבורה כאלמנט חשוב במיתולוגיה היוונית היא פאן, אל כל הדברים הפראיים והמיניים, ואל גידול הדבורים היווני. איקרוס הוא דוגמה נוספת. האל היווני היה בנו של דדלוס - מאסטר האמנות שבנה את הלבירינת עבור המלך מינוס, וזה שידוע לשמצה כי טס קרוב מדי לשמש לפני שנפל ארצה לאחר שנוצותיו העשויות שעוות דבורים החלו להתמוסס. ואז יש לנו את קירין (Cyrene), דבוראית ואחת מ-50 הנימפות שרכבו על דולפינים בים התיכון. כפי שראינו, נימפות הן שם נרדף לאלות דבורה, אך האם המספר 50, שקשור לכוכב סיריוס, יכול להיות קשור גם לדבורה?
דוגמה נוספת להערצת דבורים במיתולוגיה היוונית היא אפרודיטה, האלה-נימפה של הקיץ, אשר נודעה ברצח המלך ובקריעת איבריו בדיוק כמו שעושה מלכת הדבורים לזכר. אומרים שהכוהנות של אפרודיטה, הידועות בשם מליסה, הציגו חלת דבש מוזהבת במקדש שלה בהר אריקס (Mount Eryx). המיתולוג רוברט גרייבס דיבר על בוטס (Butes) - כהן של אתנה שחי על הר אריקס ולכאורה היה הדבוראי המפורסם ביותר של העת העתיקה. בוטס ייצג את אל האהבה פאנס (Phanes), המתואר לעתים קרובות כאירספאיוס (Eircepaius) - דבורה מזמזמת רעשנית. גרייבס גם קובע בעבודתו המוערכת 'המיתוסים היוונים' (‘The Greek Myths’), כי אפלטון זיהה את אתנה עם האלה המצרית נית' (Neith), שכפי שראינו בחלק הראשון, קשורה לדבורה בדרכים רבות.
יתר על כן, ראיות מצביעות על כך שארטמיס היתה למעשה פטרונית הדבורים הנודעת ביותר בכל יוון. כבתו של זאוס ואחותו התאומה של אפולו, ארטמיס הייתה אלת הטבע, במיוחד יערות, גבעות, נקרות סלעים ונהרות, כל בתי הגידול הטבעיים של דבורים. המקבילה הרומית של ארטמיס הייתה האלה דיאנה, ופסלי ארטמיס/דיאנה מהעיר האנטולית אפסוס (Ephesus) מציגים אותה מכוסה בביצים, שחלקן זוהו כביצי דבורה בהתחשב בכך שמלכת דבורים טיפוסית מטילה עשרות אלפי ביצים בחייה הקצרים. לחלופין, אחרים מאמינים ששפע האובייקטים הכדוריים הקטנים מייצגים אשכי שור. בשני המקרים, הקשר בין אפסוס לדבורה אינו ניתן להפרכה, שכן מאמינים כי "אפסוס" ("Ephesos”) נובע מהמילה "אפאסאס" (“Apasas”), שהיה שמה של העיר בתקופת הברונזה ומילה טרום יוונית שפירושה דבורה. דבורים מתוארות לעיתים קרובות על פסלי ארטמיס/דיאנה וכיסוי הראש שלה לעתים קרובות מרמז על עיצוב בסגנון כוורת.
השפעת התרבות היוונית התפשטה למרחקים ודימויים של ספינקסים מכונפים, שוורים ודבורים הגיעו עד מהרה לחופים רחוקים. למשל, הרומאים הקדומים הסתמכו במידה רבה על דבורים למלחמה והשתמשו בכוורות כקליעי קטפולטה בקרב, אם כי הצלחת הטכניקה כילתה בסופו של דבר את אוכלוסית הדבורים במרכז איטליה. עם זאת, שורשיה של סמליות הדבורה במיתולוגיה הרומית עמוקים הרבה יותר מלוחמה. למעשה, הם מתוארכים לתקופת המיתראיזם, דת מסתורין שהיתה נהוגה ברומא בין המאה הראשונה למאה-4, כמו גם בפרובינציות אחרות, כמו בריטניה.
מעט מאוד ידוע על המיתראיזם, מלבד העובדה שהוא כלל שחיטה פולחנית של שוורים וכי הוא קשור למושג התחדשות. כמו בתי ספר למסתורין אחרים, הטקסים העיקריים שלו נשמרו בעל פה ולא נכתבו מעולם. יש הסבורים שמיתראס (Mithras) קשור בקבוצת הכוכבים של אוריון, בשל קרבתה לשור. אם נכון, הדבר קושר עוד יותר את המיתראיזם עם אוסיריס ואת היבט ההתחדשות של שור האפיס, שמהדהד עם הסרפאום בסקארה, נקרופוליס שאולי שימש כמרכז פולחני להתחדשות נשמות בדמות דבורים.
אז ברור שאנחנו יכולים לראות כאן דפוס, נראה שחברות שסגדו לשור גם העריצו את הדבורה. ובמיתולוגיה הרומית יש דוגמאות רבות להערצת דבורים. לדוגמא, אלת הדבורה הרומית נקראה מלוניאה (Mellonia) ומרקוס אורליוס, הקיסר הרומי, הפילוסוף ויש הטוענים שהסוציאליסט הראשון בעולם, טבע את הביטוי "מה שלא טוב לנחיל לא טוב לדבורה". כמו כן ליקורגוס, מייסד ספרטה, בנה את המודל שלו לממשלה הספרטנית המושלמת על מעמדות חברתיים שנצפו בכוורת הדבורים. דבורים תוארו על מטבעות ברחבי העולם העתיק, כמו בסיציליה, שם מוצגת דבורה על מטבע מהמאה ה-7 לפנה"ס.
סמליות הדבורה הופצה על ידי יצירותיהם של אמנים מפורסמים רבים בזמנם, כולל סופרים כמו אפלטון, שכפי שדנו בחלק הראשון, כתב על ההארה של סולון במקדש נית' במצרים. אפלטון וסופרים אחרים כמו ורגיליוס וסופוקלס כונו 'ציפורי המוזות', בשל האמונה שכשהיו תינוקות דבורים נגעו בשפתיהם. חשבו שהחניכה שלהם על ידי דבורים שינתה את חייהם וקבעה את גורלם ככותבים, משוררים ופילוסופים גדולים. במיוחד סופוקלס, מאשר את חסותו לדבורה עם ביטוי נוקב: "נחיל הזימזומים המתים". עם זאת, הומרוס היה הסופר היווני הראשון שהתייחס לדבורים בעבודתו, האיליאדה:
"כְּאוֹתָם נְחִילִים שֶׁל-דְּבוֹרִים הַיּוֹצְאִים מִנִּקְרַת הַסָּלַע, צְפוּפוֹת וְשׁוֹקְקוֹת מוֹסִיפוֹת וּבָאוֹת הֲמוֹנִים הֲמוֹנִים; יֵשׁ שֶׁהֵן חָגוֹת עַל-פִּרְחֵי הָאָבִיב כְּתַבְנִית אֶשְׁכֹּלוֹת" פִּתְאֹם אֵלֶּה לְכָאן וְאֵלֶּה לְכָאן תִּתְפַּזֵּרְנָה."
בנוסף, סופרים כמו ורגיליוס, וסופר ביזנטי בשם פלורנטינוס (Florentinus) - מחבר הגיאופוניקה (Geoponica), תיעדו את פולחן המוות המבעית שבוצע בשוורים. פלורנטינוס מספר לנו כי הפולחן בוצע באופן אידיאלי בזמן שהשמש הייתה בשור וכלל הכאת השור למוות בחלל חשוך ומסוגר. החיה המתה הושארה במשך שלושה שבועות לפני שנבחנה ונאטמה מחדש לעשרה ימים נוספים. לאחר הביקור הבא, בשר השור היה מתנדף ברובו ומשאיר רק אשכולות של דבורים במקום בו הבשר חבק את העצם פעם. באופן מעניין, התמונות העולות מתיאורו הצלול של פלורנטינוס מרגישות באופן חשוד כמו מיתראאום - מערה חשוכה וחסרת חלונות או מבנה בו התקיים המיתראיזם.
סמליות הדבורה מעבר לים התיכון
מעבר לים התיכון, סמליות הדבורה התפשטה במהירות והבטיחה שהמסורות העתיקות לא ישכחו. למשל באפריקה, שבטי בנטו התגוררו בבתים בצורת כוורת - כמו אצל שבטי זולו ובקרב רבים אחרים, ודבורים היו סמלים נפוצים על עמודי טוטם. למעשה, במצרים נבנו בקתות בצורת כוורת לזכר התיבה או הסל שהכיל את שרידי האל המצרי אוסיריס/אסאר - כלומר את ראשו, שחשבו ששכן במקדש אבידוס. אחד הסמלים של אוסיריס היה כוורת, וכמו ראשו של אוסיריס, נאמר כי הכוורת מייצגת את החוכמה הקולקטיבית של האנושות. באופן דומה, בתי אבן רבים ברחבי העולם העתיק תוכננו בצורת כוורות, כולל כמה בקתות בולטות מתקופת הברונזה בדרום מערב אירלנד, הנקראות קלושאן (Clochán). באופן לא מפתיע, בקתות איריות בהשראת כוורת מזכירות את קברי התלמוס במיקנה הקדומה.
במקומות אחרים באפריקה, לאתיופים יש אימרה האומרת כי ישו: "נולד מקול אביו, כמו שהדבורה נולדת מהמלכה", והם מאמינים כי הדבורה הגנה פעם על כס האלוהים. בחלקים מסוימים של אפריקה, הנמלה נחשבת לקדושה, כמו שהזבוב נערץ בחלקים אחרים של העולם העתיק. למעשה, מומחים רבים לנושא רואים בזבוב ובדבורה חלק מאותה 'קטגוריה', ובוודאי, מדי פעם האחד מוחלף בשני בטעות. דוגמה ל"זהוי שגוי" כזה ניתן למצוא באסטרונומיה של המאה ה-17.
בשנת 1603 תייג האסטרונום הגרמני יוהאן באייר את קבוצת הכוכבים שהיתה ידועה בחצי הכדור הדרומי, אך חסרת שם, כ'אפיס' ('Apis'), שפירושו "הדבורה". מבלי משים, באייר זיהה בטעות תמונה של זבוב על מפת השמיים שלו כדבורה. השם של באייר החזיק כמה מאות שנים לפני שהוחלף על ידי 'מוסקה אוסטרליס ואל אינדיקה' ('Musca Australis vel Indica'), או 'הזבוב הדרומי', שהבחין אותו מ'מוסקה בוראליס' ('Musca Borealis') המיושן כיום, או 'הזבוב הצפוני'. שוב, במקומות רבים כמו אפריקה, הדבורה והזבוב מתחלפים וקדושים באותה מידה, ככל הנראה בשל העובדה שלעתים לא ניתן להבחין ביניהם.
הדבורה נסגדה גם בתרבויות סקנדינביות, כמו פינלנד, שם חשבו כי החרק מעביר את תפילותיהם של אנשים רגילים אל הבורא בשמיים. באזורים מסוימים בסקוטלנד ובאנגליה נאמר כי דבורים משמיעות צליל זמזום בדיוק בחצות בערב חג המולד. ובמסורת הוולשית הקדומה שולמו מיסים במידות של דבש, ובטריאדות המשורר הנודד הוולשיות (Welsh Bardic Triads) נאמר שזרע שהיה שייך לאלת הזרעים האנגלו-קלטית הנוון (Henwen), הוליד דבורה. יתר על כן, הטריאדות מזכירות שאירלנד הייתה מפורסמת בנחילי הדבורים ובמלאי הדבש הרב שלה. הטקסטים קובעים גם כי בריטניה הייתה ידועה כ"אי הדבש" וכי הכוורת נחשבה כדוגמא לחברה הבריטית המסודרת, כפי שתוארה בסאטירות שונות של התקופה, כמו האיור הבא של הקריקטוריסט האנגלי ג'ורג' קרוקשנק.
באי מאן - ממש ליד החוף האנגלי, גניבת דבורים נחשבה לעבירה פלילית. אפילו ויליאם שייקספיר התערב ואמר "איפה שהדבורה יונקת שם אני יונק". אחדים אפילו מקשרים את הביטויים "להיות או לא להיות" (“to be or not to be”) ו"זה מוכרח להיות כך" (“so mote it be”) - לדבורה. עם זאת המסורת של הדבורה בבריטניה הולכת לאחור הרבה לפני שייקספיר. מומחית הדבורים אווה קריין (Eva Crane) הבחינה כי חפצים שנמצאו ליד נהר התמזה נוצרו עם שעוות דבורים כבר בשנת 3000 לפנה"ס. ובשנת 488 לספירה, מספרים כי הקדושה בריג'יד מקילדייר האירית ביקרה בגלסטונברי, שלפי האגדה היא ביתו של הגביע הקדוש ושל כנסייה שנבנתה על ידי יוסף הרמתי - ובה ביקר אחיינו ישו. כאן התגוררה הקדושה בריג'יד ב"אי בקרי" (Beckery), שמתורגם כ"אי הדבוראים".
העיר העתיקה וולס (Wells) נמצאת במרחק של כמה קילומטרים מאיי הדבוראים ומתגאה בקתדרלה מהמאה ה-12 עם חזית מערב גותית המרהיבה ביותר בבריטניה כולה. באופן מוזר, באביב 2008 התאסף מחוץ לקתדרלה נחיל דבורים בצורת צלב, והשאיר את הכמורה המקומית כמו את הדבוראים מבולבלים. הסיפור דווח על ידי הדיילי מייל, העיתון הגדול במדינה, שכותרת הייתה: ‘May the Lord bee with you’.
בדבונשייר הסמוכה מאמינים כי יום שישי הטוב הוא הזמן הבטוח היחיד להוצאת דבורים מכוורת ושכל שאר הימים יתגלו כקטלניים. ואז יש פתגם אנגלי ישן שממליץ: "שאל את הדבורה הפראית מה ידעו הדרואידים". אפילו האמינו שהדרואידים רוקדים כמו דבורים בחגיגת כוח החיים החיוני של השמש. באירלנד, הדרואידים קיימו מצוות קדושות המכונות חוקי ברהון (Brehon Laws) שעליהם הגנו דבורים, וטקסט אירי עתיק מרמז כי תושבים ממחוז מנסטר הושוו לדבורים, כפי שרומזים רבים משלטי האצולה המשפחיים שלהם.
אירלנד הייתה ידועה בצריכת התֶּמֶד (Mead) שלה, משקה העשוי מדבש, מים ושמרים, שהיה ידוע בעולם העתיק ביכולתו לשכר, מעין אב קדמון לגינס. בטארה, ביתם של המלכים הקדומים של אירלנד, היה מבנה שנקרא 'בית הקפת התמד' ('The House of Mead Circling'), שבעצם שמו נרמז כי נעשה שימוש בתמד בטקסים שהיו בו. ויש אפילו סיפורים רומנטיים על תמד, כמו מקור הביטוי 'ירח דבש', שנגזר מהמסורת לספק לבני זוג שנישאו אספקת ירח אחד - או בערך 31 יום - של תמד כדי שהזוג יוכל להירגע ולהצליח להתרבות בזמן ירח הדבש שלהם. כיום, יינות דבש תמד חוו התעוררות בפופולריות שלהם - כמו גם בירות על בסיס דבש. באופן אירוני, שניהם ידועים בהרמוניה ובאיזון שלהם, תכונות אותם נגלה בחלק השלישי, הקשורות לדבורה - ולגביע הקדוש.
מדינה אחרת בה הבינו את התכונות המשכרות של התמד היא גרמניה, שם התפתחה תעשייה שלמה סביב המנהג הישן של שימוש בדבש להפקת משקאות משכרים. מעניין לציין שהמילה הגרמנית לבירה היא Bier, וכי המילה הלטינית ליין ודבש היא mulsum, ו-mel - שפירושו דבש, תורגם לעיתים קרובות כ-beor. בעוד פסטיבלי הדבש ותעשיית הבירה המבוססת על דבורים צמחו בפופולריות בדרום, ונעזרו לא מעט במענקים למבשלות התמד שהעניק רודולף הבסבורג וצאצאיו רבי העוצמה, צפון גרמניה פיתחה בשקט מורשת דבורים משלה. וכאן הסמליות של הדבורה פתוחה לכמה ספקולציות מושכלות.
בצפון גרמניה בעיקר, המורשת של הדבורה וחשיבותה בחיי היומיום נשמרה בשפע של שמות מקומות, המתחילים ב-Biene ו-Immen, שפירושם דבורה. השני - Immen, נקשר לאל הדבורה הגרמני אמה (Imme), ומתייחס לעצים קדושים ביער שבו הוחזקו פעם דבורים. זה מעניין, שכן צפון גרמניה ידועה באירמינסולים (irminsuls) הקדושים שלה, גילופי עץ או אבן מוזרים, שמאמינים שהם מהמאה ה-8 ואילך, המנציחים את הערצתם של עצים קדושים בעת העתיקה - במיחוד גזעי עצים, שצורתם המיוחדת של האירמינסולים מזכירה.
החוקר והסופר הגרמני יורגן ספנוט' (Jürgen Spanuth) כתב בשנות החמישים סדרה של ספרים פרובוקטיביים אך עדיין עם עבודת מחקר טובה, שהציגו אירמינסולים. נושא עבודתו של ספנוט' התרכז ב"אטלנטיס של הצפון" והיא סיפרה שהסקסונים הכירו את האירמינסולים כ"עמוד התווך שמחזיק את היקום", וכן כיצד ניתן לעקוב אחר צורתם אלפי שנים אחורה. ספנוט' מצא הקבלות של אירמינסולים בסיכות בגד, קערות, עמודים ומטות מרחבי העולם, במיוחד בים התיכון. הוא גם זיהה אזכורים ל"עמודי הצפון" בטקסטים מצריים, כולל אחד מתקופת רעמסס השלישי שדיבר על 'שמירה על אלים העומדים בחושך' (הצפון הרחוק), וכי רעמסס השלישי האמין כי העמים הצפוניים הגיעו מ'עמודי השמים'. יתר על כן, ספנוט' זיהה כיצד האירמינסולים הם למעשה עמודי הרקולס האמיתיים והשער לאטלנטיס בצפון. על אף שמרתק, מה זה קשור לדבורים?
אנו יודעים שספנוט' עקב אחר עיצוב האירמינסול אל הים התיכון הקדום ומצא אזכורים ל'עמודי התווך של הצפון' במצרים, אך אולי המסקרנת ביותר לדיוננו היא העובדה שהוא זיהה את הפונקציה של האירמינסול כמכשיר ששימש להנחת ראש על השור לפני השחיטה, ובכך קישר בין האירמינסול, אם כי בעקיפין, לדבורים. וזה מוביל להשערה הבאה. עצים וגדמי עצים בפרט הם יעדים נפוצים לדבורים שמתאספות באופן בלתי צפוי. עם כניסתה של מלכה חדשה לכוורת, המלכה הזקנה לפתע יוצאת ולוקחת איתה כמחצית מהדבורים הפועלות שלה - בדרך כלל עשרות אלפים, בעוד הדבורים שנותרו מתחייבות לנאמנותן למלכה שזה עתה מונתה. הדבורים הנודדות זקוקות נואשות לבית חדש, ודבוראים מהעת העתיקה היו מודעים היטב להזדמנות שדרמה זו הציעה. הנוהג להכין גזע עץ לקראת אירוע כזה מקובל גם כיום בגידול דבורים, כפי שמאששות התמונות הבאות. האם עמודי הרקולס היו עשויים להיות אירמינסולים - והאם אינסמינסולים היו יכולים להיות גזעי עצים שהוכנו כדי לאכלס את היצורים ששירותם הבטיח את חיוניות הארץ ואת בריאותם ורווחתם של אנשיה? האם הסקסונים החשיבו את האירמינסולים כ"עמוד תווך" שהחזיק את היקום מכיוון שהם סיפקו בית לדבורים?
אז אנו שואלים את עצמנו, אולי העצים הקדושים שהאירמינסולים מסמלים הכילו פעם כוורות שהניבו דבש? וייתכן שההגעה הבלתי צפויה של הדבורים נתפסה כ"מתנה מהאלים", מה שהוליד את קדושת האירמינסולים מלכתחילה, כמו גם את אל הדבורה אימי (Imme), או כפי שהיה ידוע בימי קדם, I-me? החורבות ההרוסות ביערות ליד אוברמרסברג (Obermarsberg) מסמנות את המקום בו עמד פעם אירמינסול, ונראה כי מעטפת המגדל שלו סיפקה מחסה למתחם קטן בצורת גליל, דבר המצביע על האפשרות כי האתר הקדוש יועד להיות מקלט חירום לדבורים רוחשות. למרבה הצער, אירמינסולים לא קיימים עוד, שכן קרל הגדול השמיד את המבנים הפגאנים למראה במהלך מלחמתו על גרמניה בסוף המאה ה-8. לא משנה מה היה תפקידם האמיתי, אירמינסולים היו מיוחדים ונראה כי הם היו עמודי התווך של הקהילה בדרך זו או אחרת.
מסקרן באותה מידה וללא ספק ספקולטיבי כמו הקשר האפשרי של הדבורה עם אירמינסולים הוא האקסטרנשטיינה (Externsteine), תצורת סלע דרמטית שנמצאת ביער טויטובורג. ההערכה היא שהאתר הציורי היה מרכז פולחן דתי במשך אלפי שנים ומפורסם בזכות מקדש ראש הסלע הבלתי נגיש שלו, אשר המזבח שבו מואר באור השמש של יום היפוך החורף דרך חור עגול בקיר המצוק. שמו המקורי של אקסטרנשטיינה היה אקה (Ecce) - אמא, סטן (Stan) - אבן, והאלוהות שלו נודעה בשם אחאת' (Achath) - אלת הדרגה הבלתי נגישה של האבסולוט והנצח. אחאת', שמתורגמת כ"אחת היא", הייתה האלה שקדמה לאלים האחרים, ומזכירה רבות מהתכונות של אלת הדבורה המצרית, נית'.
בבסיס תצורת הסלעים סדרת תבליטים קדומה שמשמעותם האמיתית נותרה בגדר תעלומה. ההנחה היא כי התבליט העליון נחצב במאה ה-12 והתבליט התחתון זמן מה קודם לכן. וכאן - על התבליט התחתון, בתמונה הבאה, רואים דימוי של ציפור מכונפת או חרק מסוגנן שמעופו מתואר כתנועת לולאה לעבר דמות אנושית, עם אירמינסול ממוטט בתבליט העליון. אף על פי שהדמות המכונפת אינה דומה לדבורה באופן הנראה לעין, מסלול הלולאה של מעופה רומז על מסלול מחול הדבורה הייחודי, או על מקור אסטרטגיית התקשורת הייחודית של החרק. איזה יצור מכונף אחר ידוע בהתנהגות אווירית כזו? עד כמה שידוע, רק הדבורה.
יער טייטובורג הוא מקום קסום - גם בימינו. בנוסף לאירמינסולים והאקסטרנשטיינה, השׁוּצְשְׁטָאפֶל (Schutzstaffel) הגרמני - או פלוגות המגן, הידועות יותר בשם "אס אס", הקימו כאן את בסיסן. לאחר בחינה מסוימת, בחר האס אס בטירת וולבסבורג מהמאה ה-17, הבנויה בצורת משולש, כמרכז הפעילות הפולחנית שלו, ובמהלך התהליך העניקו כבוד לדבורה באופן מכוון מאוד, אם כי מקאברי. הטירה הנוכחית נבנתה על פני מבנה קדום בהרבה ושוחזרה תחת ניהולו של היינריך הימלר, שתאריו כללו את 'מנהיג האס-אס של הממלכה', והיה ללא ספק האיש החזק ביותר בגרמניה, אחרי אדולף היטלר.
הימלר היה אובססיבי לכל הדברים האזוטריים ובשיחזורים שלו זה השתקף באותה המידה. לדוגמא, הוא שינה את שמות החדרים בטירה ל'גביע', 'המלך ארתור', 'ארי', 'היינריך הארי' ו'המסדר הטבטוני'. באופן משמעותי יותר, הוא תכנן והזמין בניית חדר מרכז פולחני תת קרקעי מתחת למגדל הצפוני של הטירה. החדר הטחוב והעגול תוכנן עם 12 מושבים לאורך הקיר מתחת לכיפה בצורת כוורת שבה להבות משריפות פולחניות חרכו צלב קרס גדול במרכז התקרה שמעל. בלשונו של מדריך תיירים בטירה, החדר תוכנן על ידי הימלר "לזכר קברי הכוורת של יוון". באופן מוזר, כמו בבית הצפוני בקנוסוס ביוון, המגדל הצפוני של הימלר בוולבסבורג היה האתר של טקסים פולחניים שלא ניתן להעלות על דל השפתיים.
נאמר כי הטקסים החשובים ביותר של האס אס התקיימו בנקרופוליס בהשראת הכוורת בוולבסבורג, ומרכז הפולחן התת-קרקעי נועד להיות מרכז האורקל של מתחם שהימלר האמין שהוא ממוקם במרכז היקום, פשוטו כמשמעו. נימוקיו של הימלר היו ללא ספק בהשראת העובדה כי יער טויטובורג נערץ במשך כמעט אלפיים שנה כמקום בו התאחדו השבטים הגרמנים כדי להביס את הלגיונות הרומיים בשנת 9 לספירה. ובקרבת מקום, פסל בגובה 368 מטר בשם אנדרטת הרמן (Hermannsdenkmal) מנציח את קרב יער טויטובורג, ומתאר דמות הירואית לוחמת עם כנפיים דמויי דבורה על קסדתה.
הערצת דבורים בעת העתיקה הייתה קשורה קשר הדוק לפולחן, כפי שרק ראינו, ובמקרים מסוימים מסורת זו עברה לתקופה המודרנית. קחו לדוגמא את ההערצה הסמלית של הדבורה בספרד ובמדינות אחרות באמריקה הלטינית. כאן, הערצת הדבורה נשמרת, אולי באופן לא מודע, בספורט הפופולרי אם כי שנוי במחלוקת של מלחמת השוורים, מפגן שמזכיר את בית הספר למסתורין העתיק של המיתראיזם ואת המנהג הקדום של שחיטת שוורים פולחנית, במטרה להפיח חיים בנשמות בצורה של דבורים. לאמיתו של דבר, רבות מזירות השוורים הוותיקות ביותר בספרד בנויות על מקדשים מיתראים או בסמוך להם, מה שמאשר את הקשר.
הערצת דבורים היתה נהוגה ברחבי העולם, בכל העידנים ובדרכים רבות ושונות. בהו צ'י מין סיטי בווייטנאם, הדבוראי הנודע, לה קווי קווין (Le Quy Quynh) השיג את תואר 'גיבור המהפכה' על טכניקות הריפוי מבוססות הדבש לטיפול בקורבנות של פגיעות קשות במלחמה. רחוק יותר, ברוסיה, האל המגן של גידול דבורים נקרא זוסים (Zosim), ומאמינים שהוא ייסד את גידול הדבורים. ובסלובניה כוורות מצויירות ביד במוטיבים דתיים והיסטוריים צבעוניים.
בליטא, אלת הדבורים הייתה ידועה בשם אוסטיה (Austheia), והאגדה טוענת שכאשר מלכת הדבורים עזבה את הכוורת בחיפוש אחר בית חדש, משפחות היו אורזות ועוקבות אחר נחיל המלכה עד שהדבורים הקימו כוורת חדשה, וכל המשפחות שהתאחדו כתוצאה מהנדידה נקשרו בקשר מיוחד שנקרא 'ביסיוליסטה' ('biciulyste'). בעלה של אוסטיה היה אל דבורה בשם בובילאס (Bubilas), שהיה גם אל משק הבית שהליטאים כיבדו בדבש בתקווה שהדבורים יתאספו באופן יעיל יותר - במילים אחרות, לכיוון גזע העץ שלהם ולא של שכניהם. הדבורה ותוצרי הלוואי שלה נחשבו כמתנות בליטא, וכך לא ניתן היה לקנות או למכור דבורים או דבש, כפי שהיה ועודנו נכון בתרבויות רבות. בנוסף, זה נחשב כבלתי הולם להשאיר דבורה מתה לא קבורה, ואם אחת התגלה, היה צפוי שמישהו יעצור את מה שהוא או היא עושים ויקבור אותה באדמה באופן מיידי.
אינדרה היה שמו של אל בהודו הקדומה והאלוהות שהפרידה בין שמים וארץ, ואומרים שהוא קיבל דבש כמזונו הראשון. באופן דומה, אלת הדבורים ההודית בהראמארי (Bhramari) שאבה את שמה מהמילה Bramari, שמשמעותה 'דבורים' בהינדית. נאמר כי בהראמארי שוכנת בתוך צ'אקרת הלב ופולטת את צליל הזמזום של הדבורים, הנקרא 'בהראמראן' (‘Bhramaran’). כמו כן, חיקו את צליל זמזום הדבורה במזמורים הוודים וזמזום הדבורים ייצג את הצליל החיוני של היקום בכל רחבי הודו.
העתיק ביותר בספרי הקודש של הודו הוא הריג-ודה, והוא מכיל אינספור אזכורים של דבורים ודבש. כך גם טקסטים אחרים, כמו האתארבה-ודה (Atharva-Veda), שמדבר באריכות על הדבורה ועל אדוני הסוס התאומים המכונים אסווינים (Aśvins); "הו אסווינים, אדוני הבהירות, משחו אותי בדבש הדבורה, כדי שאדבר דיבור רב-עצמה בקרב אנשים". במיתולוגיה ההודית אלות הפכו לעתים קרובות לדבורים כדי להדוף שדים ולטהר את הארץ. האל פראנה - האנשה של כוח החיים האוניברסלי, מוצג לעתים מוקף במעגל דבורים. נאמר כי האלה משחה נקטר - או דבש - על שורשי עץ המֵילָה על מנת לשמור עליו חי ובריא - וירוק. אפילו קרישנה, האלוהות ההינדית הקדושה, תואר לעתים כאלת הדבורה מדהוסודאנה (Madhusudana), הדבורה האלוהית של האהבה המרככת.
"חייל איתן בא, הנושא את קשת האהבה; ועל הקשת הזאת, המיתר הבוהק עשוי מדבורים... שוזר חוט דבורים בהמצאה מיומנת, כדי להאיץ את הטיל כאשר הקשת מכופפת."
'קשת הדבורים' של קאמה מזכירה את מין, האל המצרי שנשא את התואר 'אדון הדבורים' ושהיה קשור גם בחיצים - וכך גם נית' האם / דמות אלת דבורים שמקדשה במצרים נקרא 'בית הדבורה'. עם זאת, אל הפריון היווני ארוס קשור לחיצים יותר מכל דמות אחרת מהעת העתיקה ונודע בכך שהוא נעקץ באף על ידי דבורה. במאמר מוסגר, ארוס מתואר בדרך כלל עם חיצים - וכנפיים, כמו בפסל המפורסם בכיכר פיקדילי בלונדון, שמופיע בתמונה הבאה.
בהינדואיזם, אזכורים לדבורה מתוארכים לשנת 1500 לפנה"ס, והאמינו כי אכילת דבש תבטיח בריאות טובה ותעצים את הרוחניות. באופן דומה, בבודהיזם הפסטיבל של מאדהו פורנימה (Madhu Purnima) מנציח את פרישת בודהה אל השממה, שם הוא מוזן בדבש על ידי קוף. עד היום הבודהיסטים מכבדים את האגדה על ידי תרומת דבש לנזירים במהלך הפסטיבל. ושלא נשכח, בהודו קדושת הפרה היא נעלה. האם זה יכול להיות קשור לסמליות ההתחדשות של השור והדבורה?
אין ספק שאחת האגדות המרתקות יותר על הדבורה כלולה במסורת המאיה. בני המאיה הקדומים השתמשו בדבש כממתיק, וכמו בתרבויות עתיקות רבות אחרות לפניהם, העריצו את הצוף בשל השימושים הרפואיים והפולחניים שלו. בעוד שפנתיאון האלים של המאיה אינו כולל אלת דבורה, הוא כולל מספר אלי דבורה, כמו אה-מוזן-קאב (Ah-Muzen-Cab), ואחר המכונה מוק-צ'י (Mok-Chi), דמות רבת פנים המוצגת באופן בולט באמנות ובמיתולוגיה של המאיה. ביוקטן מאמינים כי אה-מוזן-קאב מגן על המקומיים מפני 'דבורים קטלניות'. ובתבליט הבא מוצג מוק-צ'י כשהוא הופך לאל דבוראי.
בני המאיה ראו את הדבורה כ"גבירתנו", או לפעמים "הגברת המלכותית" ("kolil kab" במאיה), ושמאנים משמרים את המסורת של אבותיהם על ידי קריאת פולחני דבורים עם מילים כמו:
"לגברת היפה האלוהית המלכה האלוהית, אני שוטף את כנפיה, אני נותן כוח לכנפיה", תוך שילוב הפזמון בצלילי דבורה המהמהמת.
בשמאניזם, מכשיר בשם 'תוף מדבר' (talking drum) היה ידוע בכינויו 'גונג הדבורה'. ובמסורת המאיה בפרט, שמאנים היו קשובים במיוחד לחשיבות הדבורה ושיקפו את הערצתם בטקסים ובדת. למשל, בספר המאיה 'Chilam Balam of Chumayel', הפולחן של ארבעת רבעי העולם (Ritual of the Four World Quarters) מציג דבורי בר כמקשרות בין בני אדם לאלי שמש. היצירה מציגה את אל הדבורה אה-מוזן-קאב, המכונה 'דבורת הלורד הגדול', אשר עשוי להיות קשור לאל הדבורה האצטקי קסמול-זן-קאב (Xmul-Zen-Cab). הבית הקדמון של אה-מוזן-קאב נמצא באתרי המאיה בטולום ובקובה (Coba), שם הוא מתואר כשומר על המקומות הקדושים ביותר במקדש. שלא במפתיע, הסופר השוויצרי המפורסם והשנוי במחלוקת, אריך פון דניקן, הטיל ספק בקשר של האלים של בני המאיה לדבורים, ובספרו מ-1972 'זהב האלים' ('The Gold of The Gods’) הצהיר כי הוא מאמין שהדימויים משקפים מקורות חוץ-ארציים.
אחד החיבורים המסקרנים ביותר בין תרבות המאיה למצרים היא המילה הו-נאב-קו (Hu-Nab-Ku). קו בשומרית קדומה פירושו 'אור' ובמצרית קדומה פירושו 'גוף קסום', זה מזכיר את השם המצרי לספינקס - הו-נב (Hu Nb). ומהו הספינקס אם לא גוף קסום? הדבר המעניין הוא כי הו-נאב-קו, הנכתב לעתים כהון-אב-קו (Huun Ab Ku), שפירושו 'אחד הוא אלוהים כמידה ותנועה', היה למעשה אלוהות מאיה שיצרה את המושג 'מידה ותנועה' במיתולוגיה של המאיה. למעשה בני המאיה ייחסו את כל המבנה המתמטי של היקום לבריאתו, ויצירתו מיוצגת על ידי ריבוע בתוך מעגל. האלוהות של בני המאיה קשורה גם לאל המצרי תחות (Thoth), שנאמר כי נסע לדרום אמריקה ושיתף את הידע שלו עם האלים המקומיים בעת העתיקה - אולי של האולמקים הטרום-קולומביאניים, אך בהחלט לפני המאיה.
נאמר כי תחות חיבר טקסטים קדושים בנושאים הקשורים למידה ולתנועה, וקבוצת הכוכבים של מאזניים, המכונה לעתים המאזניים של תחות, נודעה כקבוצת הכוכבים של הדבורה בקוסמולוגיה של הדוגון (Dogon), לפני המאה ה-2 לספירה. ההקבלה מפנה תשומת לב לדמיון אחר בין שתי התרבויות - בניית פירמידה. למעשה, סמל ההו-נאב-קו של המבנה המתמטי של היקום - הריבוע בתוך המעגל, מיוצג בגיאומטריה של הפירמידות.
באופן מוזר, לאל הדבורה היה שם אחר במיתולוגיה של המאיה - האל המושיע. והתפיסה של אל מושיע מביאה אותנו לנושא הבא שלנו - הדבורה בדתות קדומות.
הדבורה בדת
כבר נגענו בחשיבותה של העיר אפסוס האנטולית והקשר שלה עם הדבורה, כולל שמה - הדבורה, ואלת הדבורה שלה - ארטמיס. עם זאת, אפסוס הייתה עיר חשובה גם בהתפתחות הנצרות, שכן לא זו בלבד שהיא שכנה את אחת משבע הכנסיות של אסיה, כפי שמופיעות ב'ספר ההתגלות', אלא שגם פאולוס בילה שם כמה שנים ומאמינים שהבית האחרון של מריה הבתולה היה בסמוך. למעשה, רבים מאמינים שחזון יוחנן נכתב שם. ואולם הגילוי הגדול מכולם הוא שארטמיס והכוהנים הגדולים של אפסוס נקראו איסיים (Essenes), כלומר דבורי המלך.
האיסיים היו כת יהודית דתית, שנוסדה במאה הראשונה לפנה"ס, ופרחה במשך 300 שנה בסביבת ים המלח, ובסיסם בקומראן הניב את אחת התגליות ההיסטוריות החשובות של המאה ה-20, מגילות ים המלח. גם הם היו גם דבוראים, והקישור הראשון של האיסיים עם דבורים היה במאה ה-2 לספירה על ידי מטייל יווני בשם פאוסניאס.
האיסיים, או דבורי המלך כפי שהיו מוכרים, שמרו על תפקיד של כוהנים והיו אבות הנצרות. אפילו הכנסייה הקתולית התייחסה לישו כאל דבורה אתרית, שם שסימל את התגלמות האוויר העליון הצלול שנשמו האלים האולימפיים הגדולים ביוון. למעשה, ספר 'הבשורה על-פי לוקאס' מאשר שהאוכל הראשון שאכל ישו לאחר תחייתו היה דבש:
"האם יש לכם כאן משהו לאכול? הם הגישו לו חתיכת דג מבושל וחלת דבש וישו אכל לנגד עיניהם."
זה מסקרן, שכן הארכיטיפ של ישו היה אוסיריס, אל תחיית המתים המצרי, ודבש היה חומר קדוש שהוצע לאלים מצרים בחיים שלאחר המוות. ולבסוף, כמאמר מוסגר, הקדוש לוקאס היה אחד מארבעת האוונגליונים, שכל אחד מהם יוצג על ידי אחד מארבעת "היצורים החיים" של 'ספר יחזקאל' ו'ספר ההתגלות' - הקדוש לוקאס על ידי שור, הקדוש יוחנן על ידי נשר, הקדוש מרקוס על ידי אריה והקדוש מתי על ידי מלאך. אולי באופן מקרי, בארבעת האוונגליונים אנו לא מוצאים רק את התורה האזוטרית של ארבעה קדושים, אלא אנו מוצאים התייחסות לאריה ולשור, סמלים המקושרים לדבורה, הפעם באמצעות תיאולוגיה שהעריצה את החרק עבור השירות המופלא שהוא נתן.
המאגי (Magi) נקשרו גם הם לדבורה, כמו בעבודה של ז'אן-בפטיסט אליאט (Jean-Baptiste Alliette), הידוע יותר בשם אטילה (Etteila), האוקוליסט הצרפתי שהציג את הטארוט לציבור הרחב:
"על שולחן, בגובה החזה של המאגי, היה בצד אחד ספר או סדרה של דפים מוזהבים או לוחות (Book of Thoth) ומצד שני היה אגרטל מלא נוזל שמיימי-אסטרלי, ובו חלק אחד של דבש בר, חלק שני של מים ארציים וחלק שלישי של מים שמימיים... הסוד, המיסתורין היה אפוא באגרטל הזה."
אז דמויות מקראיות ראו בדבש חומר משכר, בדיוק כמו שאבות אבותיהם ראו לפניהם. למעשה, ב'תרגום המלך ג'יימס' דבש מוזכר לא פחות מ-61 פעמים, ובבראשית, דבש מוזכר כמוצר ליצוא. ובמספר מקרים, דמויות תנ"כיות כמו הורדוס קברו את יקיריהן בדבש כדי לשמר אותם להמשך השכול. ניתן לטעון שההתייחסות המפורסמת ביותר לדבורה היא בתנ"ך, בשמות ג' פסוק ח, שם אנו מוצאים את הביטוי "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ". הטבע הסימביוטי של שני המאכלים מעניין, שכן כל אחד מהם הוצע לאלים בשל תכונותיו התזונתיות וההתחדשותיות, ובאופן מוזר, חלב מגיע מפרות ודבש מדבורים. האם עובדה זו עשויה לסמל גם את השור ואת הדבורה?
דבורים קשורות לתיאולוגיות עתיקות בדרכים רבות ושונות. למשל, אנו זוכרים מהחלק הראשון כי ארכיאולוגים צפו במעגל של דבורים שצוירו מעל ראש של דמות על קיר מקדש בהתיישבות הניאוליתית צ'טלהויוק בטורקיה, שנראה כתיאור של ההילה הראשונה אי פעם. אנו יודעים גם שגנוסטים מצריים מוקדמים השתמשו בדבש בטקסי הטבילה שלהם. בנוסף, ציטוט של ישעיהו מרמז על היבט אחר של הדבורה בדתות קדומות: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, יִשְׁרֹק יְהוָה לַזְּבוּב, אֲשֶׁר בִּקְצֵה, יְאֹרֵי מִצְרָיִם; וְלַדְּבוֹרָה--אֲשֶׁר, בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר." נראה כי הציטוט מתייחס למנהג להשמיע רעשים מסוימים על מנת למשוך דבורים. יתר על כן, מומחית הדבורים איב קריין מציינת בעבודתה המקיפה, "ההסטוריה של גידול דבורים וציד דבש" ("The World History of Beekeeping and Honey Hunting"), כי במערות במדבר יהודה התגלו חפצים המצופים בשעוות דבורים משנת 3500 לפנה"ס.
באופן מסקרן, קישור נוסף של דבורים עם מדבר יהודה הוא יוחנן המטביל. יוחנן הוא דוגמה למישהו ששרד במדבר בדיאטה של "ארבה ודבש בר", המונח 'דבש בר' מרמז כי דבש היה גם מבוית באותה תקופה. באופן מסקרן, החוקר הגרמני, ד"ר מריוס שניידר (Dr. Marius Schneider), ציין כי הדבורה מפיקה צליל זמזום נמוך ואילו הארבה מייצר צליל גבוה, המייצגים את הקצוות הנגדיים של ספקטרום השמיעה. לפיכך, הארבה והדבורה מייצגים קוטביות, האחד מגלם את צליל היום ואילו השני את צליל הלילה. באופן בלתי מוסבר, מעגל תבואה בצורת דבורה הופיע בוילטשייר אנגליה בשנת 2004, ביום חג הולדתו של יוחנן - ה-24 ביוני.
פרק ה' בספר שופטים כולל את אחד הקטעים העתיקים ביותר בתנ"ך, ויש הרואים אותו כדוגמה המוקדמת ביותר לשירה העברית - 'שירת דבורה'. קטע קצר מהפסוק המרתק מתאר את החיים תחת הדיכוי הכנעני: "חָדְלוּ פְרָזוֹן בְּיִשְׂרָאֵל, חָדֵלּוּ-- עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה, שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּיִשְׂרָאֵל". האם דבורה הייתה אלת דבורה? כמו אלות הדבורה לפניה, דבורה ייצגה יציבות והייתה נביאה, נסיכה לוחמת, ובמקרה זה, השופטת הנשית היחידה של ישראל הטרום-מונרכית בתנ"ך כולו.
בעוד שישנן התייחסויות נוספות לדבורה בתנ"ך, כמו דבורה המינקת של רבקה, אשת יצחק בן אברהם ושרה, ודבורה האם הקדמונית של טוביה ובנו טוביאס, דבורה של שופטים ה' הכי מעניינת אותנו. עם זאת, נאמר כי אברהם ושרה נקברו במערת המכפלה, כיום חברון המודרנית. נאמר כי למערה יש כניסה כפולה, מה שמזכיר את מערת אלת הדבורים עם הכניסה הכפולה באי איתקה ביוון. המשמעות של מערות עם כניסה כפולה נחקרה על ידי חוקרים מאוחרים יותר כמו המיסטיקן הצרפתי, מומחה הקתרים ויועצם של ציידי הגביעים הנאצים, אנטונין גדאל (Antonin Gadal) שהגיע למסקנה שמערות עם כניסות כפולה היו מיוחדות והוכרו ככאלה על ידי האלים.
נשוב לשופטים ה', רבים מחשיבים את דבורה כאם של ישראל, דמות "יוקדת" שנתנה את פסיקותיה מתחת לעץ דקל. שוב אנו נזכרים בחלק א' כי העמודים במקדש נית' - מקדש שהוקדש לדבורה, עוצבו כך שיהיו דומים לעצי דקל. המשמעות של עץ הדקל והדבורה נרמזת עוד בקוראן בקטע שכותרתו, 'הדבורה', הקובע:
"ומפירות הדקלים והענבים - אתה משיג מהם שיכרון ואספקה טובה; בוודאי שיש בזה סימן לאנשים ההוגים. ואדונך הראה לדבורה באומרו: עשי כוורות בהרים ובעצים ובמה שבונים. ואז אכלי מכל הפירות ולכי בדרכי אדונך בכניעה. משם יוצא משקה בצבעים רבים, שיש בו ריפוי לגברים; בוודאי שיש בזה סימן לאנשים שמשקפים."
הקטע רומז למשקה מיוחד מבוסס דבש המחייה גברים, המתאים ל"אנשים המשקפים". בספר 'המקור המוסיקלי של סמלי בעלי החיים' (The Musical Origin of the Symbols of Animals), ד"ר מריוס שניידר מתייחס למשקה שנקרא 'הקוראן' (‘The Koran’), הנחשב 'רוחנית' למשקה מבוסס דבש קדוש. בנוסף, מוחמד הזכיר דבורים ודבש בקוראן, כולל הביטוי "והאדון נתן השראה לדבורה". ועל פי המסורת המוסלמית האל התגלה בפני הדבורים. מעניין גם לציין שהנביא מוחמד התגורר במכה, שם סוגדים לאבן קדושה משמיים עד היום - כפי שהיה בדלפי, שם התייעצו עם כוהנות דבורה כנביאות. וכפי שנראה בחלק השלישי, הרומנסה המפורסמת ביותר מבין כל רומנסות הגביע מציגה את הגביע כאבן משמיים. יכול להיות שגם זה קשור לדבורה?
ספר שופטים מכיל גם את סיפורה של הדמות האמיצה שמשון, שנאבק והרג אריה לפני שהבחין שנחיל דבורים נוצר בגוויתו, והוליד את החידה המפורסמת: "מֵהָאֹכֵל יָצָא מַאֲכָל וּמֵעַז יָצָא מָתוֹק." התשובה לחידה: "מַה מָּתוֹק מִדְּבַשׁ וּמֶה עַז מֵאֲרִי?". החידה, שהיא העתיקה ביותר הידועה, מחזקת את הרעיון כי הדבורים נולדות אלגורית מבעלי חיים חשובים מבחינה סמלית, במקרה זה אריה. כזכור, אריות ודבורים קשורים לספינקסים, יכול להיות שמכאן בא הביטוי 'חידת הספינקס'? בכל מקרה, האגדה אומצה מאוחר יותר על ידי החברה האנגלית טייט ולייל (Tate & Lyle), שמוצר סירופ הזהב שלה שואל את הדימוי של אגדת שמשון עד היום.
לדבורה יש קשרים אחרים, אם כי רעועים, עם כתבים דתיים ודמויות מקראיות, כמו ארון הברית.ללא ספק החפץ המקראי המוערך ביותר המעוטר בדימויים של מלאכים עם כנפיים הנקראים כרובים. ביחס לארון, האגיפטולוג המפורסם סר פלינדרס פיטרי אמר:
"בקדוש מכל הדברים, ארון יהוה של העברים, היו כרובים, אחד משני צדי כַפּוֹרֶת הַזָּהָב עם כנפיים המכסות את הכפורת. זה תואם את התיאור של ארון האלים המצרי עם דמויות האלה מאע'ת עם כנפיים המכסות את הארון."
אז הנה לנו האלה מאע'ת - בתו של האל רע שבכה דבורים כדמעות, שהניחה את כנפיה על החפץ הקדוש ביותר בהיסטוריה הדתית. כפי שצוין קודם, יוצאי אתיופיה מאמינים כי הדבורה הגנה פעם על כס האל. באופן מוזר, באקסום - עיר באתיופיה, נטען שארון הברית שוכן ומוגן עד היום. יתכן שהכרובים העומדים על המשמר מעל הארון מייצגים את הדבורים או אלי הדבורה שהגנו פעם על כס האל באתיופיה?
בכמה איזכורים הדבורה קשורה לצליל שהכוהנים הגדולים שמעו כשהם היו בנוכחות הארון, ונאמר כי אהרון, אחיו של משה והכהן הגדול הראשון של העברים, שמע את קולן של דבורים מהמהמות תוך כדי הגיית השם הסודי של יהוה בנוכחות הארון. בספרו "חצוצרת יריחו" ("Jericho's Trumpet") כותב החוקר רוברט ווילקוקס (Robert Wilcox) על סיפור מוזר מתקופת המלחמה בגרמניה. הסיפור מספר כיצד הנאצים הורו ליזם יהודי בעל שם לבנות את ארון הברית המודרני בתמורה לשחרור בנו, שנכלא במחנה ריכוז. נאמר לנו כי בזמן שניסה להפעיל את הארון המדומה, היזם שמע שוב ושוב את קול זמזום הדבורים. אותו צליל מוזכר גם על ידי אנשים שחוו חוויית סף מוות ומחטופי חוצנים - בין היתר, כצליל הראשון שנשמע עם המעבר לשלב או לתודעה הבאה. נחקור את התופעה הזו ואת הצליל המיוחד של זמזום הדבורה בחלק השלישי.
נראה כי הדבורה הייתה סמל חשוב במסדרים נוצריים מכל התקופות. עד כדי כך שאפילו אפיפיורים אימצו את דימויה. בשנת 1626, האפיפיור אורבנוס השלישי בחר בדבורה כחותמו וסמלו הרשמי, אך הדבורה הייתה קדושה בחברה הנוצרית הרבה לפני כן. הקדוש אמברוזיוס, הבישוף של מילאנו ודמות נוצרית חשובה במאה ה-4, נמשח לפטרון הקדוש של גידול הדבורים. באופן מוזר, אמברוזיוס כתב רבות על דבורים ובתוליות, והנה שניים מהקטעים היותר מפורסמים יותר שלו:
"תן, אם כן, עבודתך תהיה כאילו חלת דבש, כי הבתוליות מתאימה להשוואה לדבורים, כה עמלות הן, כה צנועות, כה מאופקות. הדבורה ניזונה מטל, היא לא מכירה ספת נישואין, היא מכינה דבש..."
"כמה אני מאחל לך, בתי, להיות חקיין של הדבורים האלה, שהאוכל שלהן הוא פרחים, שצאצאיהן נאספים ומובאים יחד על ידי הפה..."
דמות נוצרית בולטת נוספת המקושרת עם דבורים היא הקדוש ברנאר מקלרבו, הנזיר הציסטרציאני הראשון שנקבע על ידי הכנסייה הקתולית בלוח הקדושים. ברנאר היה הפטרון הקדוש של דבורים ומייצרי נרות, וכמובן שתהליך ייצור הנרות כלל שעוות דבורים. ללא ספק בהשפעת כתיבתו של הקדוש ברנאר, הכנסייה הקתולית האמינה כי שעוות הדבורים הופקה על ידי בתולות, בשל האמונה שהדבורים הפועלות אינן מזדווגות. עד היום הכנסייה עדיין דורשת שהנרות שלה יכילו שעוות דבורים.
יש גם טקסט דתי מוזר בשם 'ספר הדבורה' ('Book of the Bee'), שתורגם בשנת 1886 על ידי לא אחר מאשר האגיפטולוג ארנסט ווליס באדג'. לפי באדג', הספר נכתב על ידי בישוף סורי בשם שלומון (Shelêmôn) בראשית המאה ה-13, לצורך תיעוד ההיסטוריה של ההיתר הנוצרי על פי הנסטוריאנים, מסדר דתי שהאמין שישו הוא למעשה שתי ישויות מובחנות - אדם ובן האל האלוהי. רק למה הספר נקרא 'דבורה' לא ברור לגמרי, אבל התמה הדואלית היא נושא שראינו קודם שקשור לדבורה.
בחלק א' התייחסנו לדימויים של בני אדם בעלי כנפיים על חפצים שומריים - דימויים שלמעשה עשויים לייצג את הערצת הדבורים. הצבנו את השאלה - האם דימויים אלה היו יכולים להוות השראה לדמויות מלאכים כמו מלאכים עליונים - או כפי שדנו זה עתה, הכרובים מארון הברית? בהתחשב בכך שהאיסיים היו דבורי המלך וכי ישו עצמו נחשב לדבורה - וכי האפיפיורים אימצו את הדבורה כסמלם הרשמי, נהרהר שוב בשאלה בליווי התמונות הבאות.
יצורים מכונפים כמו דורסים, נשרים ועוף החול האגדי נתפסו כקדושים על ידי תרבויות לאורך הדורות. בעוד שחלקם נערצו בשל האמונה המורכבת שציפורים העבירו את נשמתם של המתים לגן עדן, אחרים הוקירו אותם על האמונה הפשוטה שציפורים יכולות לעוף קרוב לאל. עם זאת, השאלה שאנו מתמודדים איתה היא זו: האם לכל יצור מכונף יש היקף ועומק של חשיבות, מיתולוגיה והערצה ברחבי העולם כמו הדבורה?
אחד הקשרים המוזרים יותר בין הדבורה למסדרים הדתיים היא הכנסייה המורמונית של ימינו. האמונה, שנוסדה בשנת 1830, מבוססת במידה רבה על ספר מורמון. הכנסייה המורמונית שוכנת בארה"ב ובספר המורמון שלה מופיעים הג'רדים (Jaredites), עם אניגמטי שנדד לצפון אמריקה מארצות עתיקות במהלך בניית מגדל בבל.
ספר מורמון מציג גם את "דסרט" (“Deseret”), כלומר דבורת הדבש, ונאמר שהג'רדים הובילו את הדבורה בסדרה של נדידות ברחבי העולם העתיק. באופן מעניין, המדבר המצרי המזרחי, כפי שנדון בחלק א', הוא אחד האזורים שהג'רדים הנודדים יתכן ועברו דרכו במהלך מסעם מערבה ממגדל בבל, שכן נופיו מנוקדים בסמליות של דבורים וסירות. מעניין גם שהכתר האדום של מצרים נקרא 'dsrt' ושוואליס באדג' כינה את הכתר האדום של מצרים התחתונה 'דשרת' ('Deshret') בספרו 'אוצר המילים ההירוגליפי לספר המתים' (Hieroglyphic Vocabulary to the Book of the Dead). האם שתי המילים יכולות להתייחס לאותו שורש, דבורת הדבש הנפוצה?
הדת המורמונית נוסדה ביוטה, ובריגהאם יאנג - המושל הראשון של טריטוריית יוטה ומנהיג בתנועת המורמונים - קיווה לקרוא למדינה 'דזרט' (‘Deseret’) בשל אמונתו כי דבורת הדבש הייתה מבשרת טובות ושהיא מייצגת תעשייה ויציבות. אף על פי שיאנג לא הצליח במשאלתו, יוטה בכל זאת אימצה את הכוורת כסמל שלה ונותרה 'מדינת הכוורת' עד היום. ניתן למצוא סמליות של דבורים ברחבי המדינה, במיוחד בביתו של בריגהאם יאנג בסולט לייק סיטי, בית מגורים המכונה בית הכוורת.
יוטה לא הייתה המדינה היחידה שאימצה את סמליות הדבורה. למעשה, מתוך 41 המדינות שבחרו 'חרקי מדינה', הדבורה נותרה הפופולרית ביותר. באופן הומוריסטי, בדקוטה שיחקו גברים צעירים משחק שנקרא "מלחמה על הדבורה" ("War upon the bee"), שבו הם היו תוקפים כוורת עם מקלות ואז עומדים במקום בלי לצעוק כשהדבורים תוקפות אותם, או מתמודדים עם המבוכה של הצורך ללכת לשבת עם הנשים אם היה עליהם לברוח. האמינו כי המשחק מסייע בהכנת גברים למלחמה בכך שהוא לימד אותם להתמודד עם פחדיהם.
בספרו "הערות על וירג'יניה" ("Notes on Virginia") דן המדינאי האמריקני המוקדם תומאס ג'פרסון בכיצד הגיעה דבורת הדבש לצפון אמריקה:
"דבורת הדבש אינה ילידת ארצנו. מרקגרייב (Marcgrave), אכן, מזכיר מינים של דבורת דבש בברזיל. אך אין לה שום עוקץ, ולכן היא שונה מזו שיש לנו, הדומה לחלוטין לזו של אירופה. האינדיאנים מסכימים איתנו למסורת שהיא הובאה מאירופה, אבל מתי וממי לא ידוע לנו. הדבורים התפשטו בארץ קצת לפני המתיישבים."
התיאוריה של ג'פרסון מסקרנת, ולא עולה בקנה אחד עם האגדה המורמונית של הגירת הדבורת הג'רדית.
בנוסף לג'פרסון, המדינאי האמריקאי בן פרנקלין היה פטרון ידוע של עבודתו תומאס וילדמן (Thomas Wildman) משנת 1768, 'חיבור על ניהול דבורים' ('Treatise on the Management of Bees'). וילדמן היה קצין במלחמות נפוליאון, וכפי שנראה בחלק השלישי, נפוליאון היה ידוע בשם 'הדבורה'. בסופו של יום, כל זה משמש כדי להדגיש את העובדה שארה"ב הכירה ויישמה את הסמליות של הדבורה בראשית התהוותה. עם זאת, יש היבט אחד של אימוץ הסמל שעומד מעל כולם, וזו אנדרטת וושינגטון בוושינגטון הבירה, אובליסק שנבנה בסוף המאה ה-19 לזכר ג'ורג' וושינגטון - הנשיא הראשון של ארה"ב - ואשר היה ללא ספק הסמל הראשי של חזונה של אמריקה כמדינה, יש בו מחווה לדבורת הדבש כאל אדון האומה. נאמר: "הקדוש האדון דסרט".
ההקדשה מוזרה, מכיוון שהיא קובעת שארה"ב מבוססת ומוקדשת לדבורה. איך זה אפשרי, ואם נכון, איזה ארגון היה מבטיח שהדבורה תאומץ כסמל לאחדות ויציבות לאומית על ידי המחוז הצעיר והחזק בעולם? אין ספק שרק לארגון אחד היה כוח כזה - הבונים החופשיים.
העיר וושינגטון הבירה - בירת ארה"ב של אמריקה, היא ביתה של הסמליות המסונית המוערכת בעולם, ובפרק השלישי נבחן את מקור הקשר של הבונים החופשיים עם הדבורה, הן בארה"ב והן בצרפת, שם לנפוליאון, למרובינגים ואפילו למסתורין של רן-לה-שאטו (Rennes-Le-Château) יש תפקיד במסורת המודרנית של הדבורה. אנו נסתכל גם על הסמליות של הגביע הקדוש, ועל התובנות של המסורת הקבלית, נחקור את הקשר שלה עם הדבורה.
לבסוף, והכי חשוב, דבורים ברחבי העולם גוססות. נטען כי אלברט איינשטיין אמר שכאשר הדבורה תכחד יוותרו לאדם ארבע שנים. האם מותה של הדבורה מהווה איום אמיתי ותקף על האדם? האם ניתן להציל את הדבורים, ואם לא, האם אותנו ניתן? בפרק האחרון נבחן את השאלות הללו ועוד.
