לא רק שזה אפשרי, אלא גם מתקבל על הדעת שהמפגש של משה עם הסנה הבוער, השיחה שלו עם יהוה ומתן תורה יכלו היו להתרחש בזמן שהוא היה תחת השפעה של DMT, כך על פי בני שנון, פרופסור לפסיכולוגיה קוגניטיבית מהאוניברסיטה העברית בירושלים.
בשנת 2002 כתב שנון את עבודתו 'Antipodes of the Mind', ובה פירט את השפעות האיוואסקה, וכן סיפר על כמה ממאות הטריפים שלו עם החליטה מעוררת ההזיות. שנון כנראה מוכר בעיקר בזכות 'היפותזת האנתאוגן המקראי' שלו. זהו הרעיון שמשה, המייסד והפטריארך של הדת היהודית, היה בהשפעת סם הזייה במהלך כמה אירועים מרכזיים שהגדירו את היהדות. המאמר שלו 'Biblical Entheogens: a Speculative Hypothesis' שואב מהדמיון בין חווית האיוואסקה לרגעים חשובים בחייו של משה.
"נראה הגיוני שמשהו היה שונה בתודעת האנשים", מסביר שנון. "ישנם סיפורים אחרים בתנ"ך שמזכירים את השימוש בצמחים: עץ הדעת בגן עדן למשל. השימוש בחומרים כאלה, שרובם נופלים בתרבות המערבית העכשווית שלנו תחת התווית "סם", נחשב במסורות רבות לקדוש."
שנון טוען כי ייתכן שעץ השיטה ושיח השבר הלבן (Peganum Harmala), שניהם מקומיים בנגב ובסיני, שימשו לחליטה שבני ישראל שתו במהלך טקסים דתיים. יש גם אזכורים תכופים של עץ השיטה בתנ"ך והיה זה עץ השיטה ששימש לבניית ארון הברית. מה שאנו יודעים כעת הוא שתכולת ה-DMT בעצי השיטה המקומיים היא גבוהה במיוחד והשבר הלבן עשיר ב-MAOI, מעכב DMT המאפשר לצרוך ביעילות את ה-DMT דרך הפה. השיקוי הטקסי שיצרו בני ישראל הניב ככל הנראה חוויות דומות מאוד לזו של איוואסקה.
וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהוָה אֵלָיו, בְּלַבַּת-אֵשׁ--מִתּוֹךְ הַסְּנֶה; וַיַּרְא, וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ, וְהַסְּנֶה, אֵינֶנּוּ אֻכָּל. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה--אָסֻרָה-נָּא וְאֶרְאֶה, אֶת-הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה: מַדּוּעַ, לֹא-יִבְעַר הַסְּנֶה. וַיַּרְא יְהוָה, כִּי סָר לִרְאוֹת; וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה--וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי.
( ספר שמות פרק פס' ב-ד)
שנון טוען כי ישנם חמישה פרקים בחייו של משה אשר דומים לחוויה פסיכדלית. הראשון הוא המפגש של משה עם אלוהים, בדמות הסנה הבוער. שנון טוען כי חזונו של משה של השיח הבוער, ופירושו כ"אלוהי", היו סימן לכך שתודעתו שונתה באופן קיצוני, ככל הנראה על ידי חליטה דמוית איוואסקה. התנתקות ממימד הזמן גם היא חוויה שקשורה בדרך כלל ל-DMT. שנון מציע "זו הסיבה שמשה חשב שהשיח לא אוכל. הוא היה צריך להישרף בזמן שמשה חשב שעבר. ובזמן הזה הוא שמע את אלוהים מדבר אליו."
הפרק השני היה כאשר המטות שהיו שייכים לאהרון, אחיו של משה, ולמכשפי פרעה, הפכו לנחשים. הפרק השלישי היה הרגע המפורסם בהר סיני כאשר אלוהים מסר את עשרת הדיברות למשה. הפרק הרביעי נמצא בספר שמות כאשר משה מבקש לראות את אלוהים, אך אלוהים מכסה את משה בידו כך שהוא יכול לראות רק את גבו ולא את פניו - כמו שאלוהים אומר, "כִּי לֹא-יִרְאַנִי הָאָדָם, וָחָי". הפרק החמישי הוא המראה הבוהק של פניו של משה כשהוא מחזיר את עשרת הדיברות בשובו מהר סיני בפעם השניה.
שנון מסיק כי חוויותיו הסובייקטיביות של משה - המפגש עם "האלוהי", תפיסת זמן שונה, סינסתזיה ('ראיית' צלילים או 'שמיעת' צבעים), חזיונות של אש, נחש, אור הנתפס כאלוהים, וישויות שפניהן אינן נראות לעין - כולן חוויות נפוצות של שימוש באיוואסקה. לטענתו, ה"טיהור" בן שלושת הימים לפני קבלת עשרת הדיברות מקביל להכנה שלפני סשן איוואסקה. הוא גם טוען שלמשתמשי אייוואסקה יש מראה "בוהק" לאחר המסע הפסיכדלי שלהם, בדיוק כמו שהיה למשה. שנון אומר את הדברים הבאים:
"יחד, הנתונים הבוטניים והאנתרופולוגיים מחד, והתיאורים המקראיים כמו גם ההרמנויטיקה היהודית המאוחרת מאידך, מרמזים על קשר אנתאוגני מקראי. אמנם, האקדח המעשן אינו זמין לנו. עם זאת, כל כך הרבה רמזים מציגים את עצמם, שכמו חלקי הפאזל נראה כי לכאורה הופכים לשלם אחיד ומסקרן. אני משאיר לקורא להפעיל את שיקול דעתו."
למרות שההיפותזה של שנון ללא ספק מעניינת ונראה כי היא מציעה הסבר על הפרקים המוזרים בתנ"ך, לא בטוח שיש מספיק ראיות משכנעות לתמוך בה. ההיפותזה שלו מניחה גם הנחות רבות הנדרשות על מנת להתייחס להיפותזה ברצינות. ההנחה העיקרית היא שמשה באמת היה קיים. העדות היחידה לקיומו של משה היא מהתנ"ך עצמו, שלמרבה הצער אינו יכול להיחשב כראיה מהימנה בשל אי דיוקים היסטוריים וסתירות. אנחנו אפילו לא יודעים מי כתב את התנ"ך או מתי הוא נכתב. התנ"ך הוא למעשה אוסף של סיפורים, אלגוריות ועדויות שהועברו מפה לאוזן ונכתבו על ידי מחברים שונים, לא ידועים. סיפור חייו של משה, כמתואר במקרא, אינו מצביע בהכרח על דמות היסטורית אמיתית הנקראת 'משה'.
אפשר גם לומר ששנון כנראה אשם בהטיות אישור בגיבוש ההיפותזה שלו. הוא אשם בכך משום שנראה שהוא בוחר בכל 'הראיות' (אם אפשר לכנות אותן כך) כדי לתמוך בהיפותזה שלו, אך מתעלם מכל הראיות הסותרות אותה. אין שום עדות לכך שאנשים ילידי חצי האי סיני או דרום ישראל השתמשו בשיקויים מעוררי הזיות, גם אם הצמחים היו זמינים להכנתם. ניתן להניח שאם היה מתגלה שהשילוב שלהם מייצר חוויות חזוניות אז מישהו היה מפיץ את הבשורה, או כותב עליה.
בתרבויות הילידים בדרום אמריקה קיימת מסורת בעל פה סביב השימוש באיוואסקה; בטקסטים הודים קדומים מוזכר חומר מעורר הזיות ספציפי (סומה בטקסטים הוודים), ובדת האצטקית הקדומה אנו מוצאים אזכורים של טאונאנאקטל (Teonanácatl - "בשר האלים"), כמו גם פסלים ואמנות המתארים פטריות. כל אלה הן עדויות המצביעות על שימוש בחומרים מעוררי הזיות; אולם ביהדות אין שום ראיה כזו. ההיפותזה של שנון (שלמען ההגינות יש לציין שהוא מודה שהיא ספקולטיבית) היא מרתקת, ואולי אף עשויה להתברר כנכונה בעתיד. אך היא עדיין לא משכנעת שמשה, או העם היהודי הקדום לצורך העניין, השתמשו בחומרים אנתאוגנים כמו DMT.
כדאי להזכיר ששנון אינו לבד באמונה כי קטעים מסוימים במקרא מעידים על מצבי תודעה שונים. ד"ר אריק אלטשולר (Dr Eric Altschuler), מדען מוח באוניברסיטת קליפורניה, אמר כי הדמות המקראית יחזקאל מציגה את כל הסימנים הקלאסיים לאפילפסיה של אונה רקתית. אפילפסיה גורמת לשינויים זמניים בתפקוד החשמלי של המוח, וכתוצאה מכך להתקפים המשפיעים על מודעות, תנועה או תחושה. אלטשולר טוען שאם יחזקאל סבל ממצב כזה אז זה יכול להסביר את "חזיונותיו" המוזרים המתוארים במקרא. יחזקאל גם חווה התעלפויות תכופות ופעמים שלא היה מסוגל לדבר, שגם הם סימנים לאפילפסיה. בנוסף, ספר יחזקאל ארוך במיוחד בהשוואה לספרי המקרא האחרים, עובדה שלדברי אלטשולר היא סימן להיפרגרפיה (הרצון לכתוב בצורה כפייתית שמאפיין חולי אפילפסיה רבים). יחזקאל היה גם דתי באופן קיצוני - היפר-דתיות (Hyperreligiosity) קשורה בדרך כלל לאפילפסיה.
הבעיה בקו המחשבה הזה היא שכמו בהיפותזה של שנון, רעיונותיו של אלטשולר נשענים על ההנחה שיחזקאל היה קיים, וכי המקרא הוא סוג של ראיה מהימנה. עם זאת, זה לגמרי מתקבל על הדעת שרבים מהפרקים במקרא נובעים ממצבי תודעה משתנים, אך רק בגלל שהרעיון הזה מושך ומשכנע, לא אומר כי הוא נכון. ומי שלא צפה בסרט הזה אז הנה ההזדמנות, את הקשר למאמר קשה לפספס...
מקורות:
