האם הסוד להזדקנות בריאה נמצא בפטריות הזיה?

פטריות קסם יכולות להאריך חיים? מחקר חדש ומדהים מצא שפסילוסיבין, החומר הפעיל בפטריות הזיה, מאט את ההזדקנות ומאריך חיים בעכברים. האם הסוד לזקנה בריאה חבוי במולקולה פסיכדלית?

במשך חמישים השנים האחרונות, הסיפור על חומרים פסיכדליים סופר דרך עדשה אחת בלבד: התודעה. מהרגע שבו הפסיכולוג טימותי לירי קרא לצעירי אמריקה "הדלק, התעורר, נשור" ("Turn on, tune in, drop out"), ועד למחקרים הקליניים פורצי הדרך של ימינו באוניברסיטאות כמו ג'ונס הופקינס ואימפריאל קולג', הפוקוס תמיד היה על המוח. פסילוסיבין, החומר הפעיל ב"פטריות קסם", נחקר ככלי רב עוצמה לטיפול בדיכאון על ידי "איפוס" מעגלים מוחיים, לשיכוך חרדת סוף חיים על ידי יצירת חוויות רוחניות עמוקות, ולהגברת יצירתיות על ידי שחרור המחשבה מכבליה.

כל השיח נסוב סביב הפנומנולוגיה של החוויה - ה"טריפ". אך בעוד עולם המדע כולו בהה בהיפנוזה במוח, קבוצת חוקרים החלה לשאול שאלה חתרנית, שאלה כה פשוטה עד שהיא כמעט נשכחה: מה אם ההשפעות החשובות ביותר של המולקולות הללו כלל אינן קשורות לתודעה? מה אם הסיפור האמיתי אינו על המחשבות שלנו, אלא על התאים שלנו? השאלה הזו הובילה למחקר שנראה בתחילה כמדע בדיוני, כזה שמחבר שני עולמות מדעיים שלכאורה אין ביניהם דבר - חקר הפסיכדליה וחקר ההזדקנות (Geroscience). התוצאות, שהתקבלו במחקר על עכברים זקנים, היו כה מדהימות עד שהן מאיימות להפוך על פיה את כל התפיסה שלנו לגבי חומרים פסיכדליים, ומציעות שהמפתח להזדקנות בריאה עשוי להיות חבוי במולקולה שידענו עד כה רק כפותחת את דלתות התודעה.

כדי להבין את סדר גודל פריצת הדרך, עלינו תחילה להבין מהי הזדקנות ברמה התאית. במשך שנים, חשבנו על הזדקנות במונחים של בלאי מכני, כמו מכונית ישנה שחלקיה נשחקים. היום, התמונה מורכבת בהרבה. מדענים זיהו מספר תהליכי ליבה, המכונים "סימני ההיכר של ההזדקנות" (Hallmarks of Aging), שמהווים את המנועים הביולוגיים של תהליך הבלאי הזה. אחד המרכזיים שבהם הוא תופעה המכונה "הזדקנות תאית" (Cellular Senescence). דמיינו תא בגופנו שנפגע או צבר יותר מדי נזק לדנ"א שלו. במקום להפוך לסרטני, התא מפעיל מנגנון הגנה, נכנס למצב של "עצירת חירום" ומפסיק להתחלק. תאים אלו מכונים תאים סנסנטיים, או בכינויים הציורי, "תאי זומבי". הם אינם מתים, אך גם אינם מתפקדים כראוי.

הבעיה היא שהם לא יושבים בשקט. תאי זומבי מתחילים להפריש קוקטייל של חומרים מעודדי דלקת, שפוגעים בתאים הבריאים סביבם ומפיצים את "מסר ההזדקנות" ברחבי הרקמה. הצטברות של תאי זומבי אלו לאורך השנים היא גורם מרכזי להתפתחות דלקתיות כרונית נמוכה, תופעה המכונה "הזדקנות דלקתית" ("Inflammaging"), הנחשבת כיום לאחד האשמים העיקריים במחלות זקנה רבות, מאוסטאופורוזיס ומחלות לב ועד לסוכרת וסרטן. כפי שמסבירה ד"ר ג'ודית קמפיסי (Judith Campisi), אחת החוקרות שהיו מהמובילות בעולם בתחום ההזדקנות התאית, "התאים הסנסנטיים הם חרב פיפיות. בצעירותנו, הם מגנים עלינו מפני סרטן. בזקנתנו, הצטברותם הופכת לכוח מניע מרכזי של תהליך ההזדקנות עצמו". כל טיפול שירצה להאט את ההזדקנות, כך הבינו מדענים, יצטרך למצוא דרך להתמודד עם אותם זומבים תאיים ועם הדלקתיות שהם מייצרים.

כשהם חמושים בהבנה זו, פנו החוקרים לבחון את השאלה החתרנית שלהם. הם ידעו שפסילוסיבין פועל על קולטני סרוטונין מסוג 5HT2A. קולטנים אלה נמצאים בריכוז גבוה במוח, אך הם פזורים בכל הגוף, במיוחד בתאי מערכת החיסון, שם הם ממלאים תפקיד בוויסות תגובות דלקתיות. ההשערה הייתה שאולי פסילוסיבין, דרך השפעתו על הקולטנים הללו, יכול לפעול כחומר אנטי-דלקתי רב עוצמה ולהילחם בתופעת ההזדקנות הדלקתית. כדי לבדוק זאת, הם תכננו ניסוי פשוט ואלגנטי. הם לקחו קבוצה של עכברים בני 24 חודשים - גיל מבוגר מאד במונחי עכבר, המקביל בערך לאדם בן 65-70 - ונתנו להם באופן קבוע מינונים נמוכים מאד של פסילוסיבין. המינון היה כה נמוך עד שהוא לא יצר שום אפקט פסיכואקטיבי. העכברים לא "מעדו", לא הראו שינויים בתפיסה או בהתנהגות; הם פשוט המשיכו בחייהם הרגילים. במקביל, קבוצת ביקורת של עכברים זקנים קיבלה זריקות של תמיסת מלח (פלצבו). ואז, החוקרים פשוט חיכו וצפו.

התוצאות, שהחלו להצטבר לאחר מספר שבועות, היו מדהימות. העכברים בקבוצת הפסילוסיבין הראו שיפור דרמטי במגוון מדדי בריאות. רמות סמני הדלקת בדמם צנחו. תאיהם הראו יכולת משופרת להתמודד עם עקה חמצונית (נזק מולקולרי הנחשב גם הוא לסימן היכר של הזדקנות). הם היו פעילים יותר, והראו פחות סימנים של הידרדרות פיזית הקשורה לגיל. אך ההפתעה הגדולה מכולן הייתה תוחלת החיים. העכברים שטופלו בפסילוסיבין חיו, בממוצע, זמן רב יותר באופן מובהק סטטיסטית מאשר חבריהם בקבוצת הפלצבו. לא רק שהם הזדקנו באופן "בריא" יותר, הם ממש חיו יותר. לדברי החוקרים במאמרם, "הממצאים מספקים את הראיה הראשונה לכך שטיפול כרוני במינון נמוך של פסילוסיבין יכול לשפר את תוחלת הבריאות (healthspan) ולהאריך את תוחלת החיים ביונקים". זה היה הרגע שבו השאלה החתרנית הפכה לתגלית מדעית שעשויה לשנות את המשחק.

עכברים מבוגרים שטופלו בפסילוסיבין חיו זמן רב יותר מאלו שקיבלו טיפול רגיל. במהלך עשרת חודשי הניסוי נצפו אצלם לא רק שיפור בהישרדות אלא גם סימנים חיצוניים כמו חידוש צמיחת שיער ושינויי צבע שיער / Nature, npj Aging (2025)

כיצד ייתכן שמולקולה המפורסמת בהשפעותיה על הנפש, משפיעה כל כך עמוק על הגוף? התשובה, ככל הנראה, טמונה באותם קולטני סרוטונין 5HT2A, ובהבנה שההבחנה בין "גוף" ל"נפש" היא אולי מלאכותית. הרשת של קולטני הסרוטונין הפזורה בגוף מתפקדת כמעין "מוח שני", מערכת תקשורת מורכבת שמווסתת הכל, מתגובות חיסוניות ועד לקרישת דם. כאשר פסילוסיבין נקשר לקולטנים אלו על גבי תאי חיסון, הוא ככל הנראה מפעיל שרשרת של תגובות ביוכימיות המדכאות ייצור של מולקולות מעודדות דלקת. במילים פשוטות, הוא פועל כמתג "כיבוי" לדלקתיות הכרונית שמניעה את ההזדקנות.

כפי שמסבירים מומחים בתחום הפסיכופרמקולוגיה, "אנו מתחילים להבין שההשפעות של חומרים פסיכדליים הן מערכתיות. המוח הוא אולי המקום שבו החוויה הסובייקטיבית מתרחשת, אבל המולקולות עצמן פועלות על הגוף כולו, וההשפעות האנטי-דלקתיות שלהן עשויות להיות משמעותיות לא פחות מההשפעות הקוגניטיביות". הניסוי בעכברים הוא ההוכחה החזקה ביותר עד כה לרעיון הזה. הוא מראה שההפרדה בין טיפול בנפש לטיפול בגוף היא אולי שגויה מיסודה.

כאן, כמובן, יש לקחת נשימה עמוקה. התוצאות מרגשות, אך הן הושגו בעכברים. הדרך ליישום כלשהו בבני אדם עודנה ארוכה, מורכבת ומלאת מהמורות. איש אינו מציע לאנשים להתחיל ליטול פטריות קסם כדי לחיות יותר. עם זאת, המחקר פותח שתי שדרות מרתקות למחקר עתידי. הראשונה היא האפשרות לפתח תרופות חדשות, המבוססות על המבנה המולקולרי של פסילוסיבין, אך מהונדסות כך שיפעלו רק על קולטני הסרוטונין בגוף, ללא יכולת לחצות את מחסום הדם-מוח ולגרום להשפעות פסיכואקטיביות. תרופות כאלה יוכלו להעניק את היתרונות האנטי-דלקתיים והאנטי-אייג'ינג, מבלי לגרום ל"טריפ". השדרה השנייה היא ההבנה שאולי גם החוויות הפסיכדליות עצמן, במינון גבוה, תורמות להזדקנות בריאה דרך הפחתת מתח ושיפור הרווחה הנפשית, המשפיעה ישירות על הבריאות הפיזית.

המחקר הזה אינו מספק תשובות סופיות, אלא פותח תחום חדש של שאלות. הוא מזמין אותנו לחשוב מחדש על מולקולות קסם, ולראות בהן לא רק מפתחות לדלתות התודעה, אלא אולי גם מפתחות לדלתות ההזדקנות עצמה.

המחקר:

Psilocybin treatment extends cellular lifespan and improves survival of aged mice